חידושי הריטב״א על מסכת עירובין דף פ׳ עמוד א

איתמר שתופי מבוי רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכו׳.. ואמרינן בשלמא לשמואל הכא גבי ערובי חצרות צריך לזכו׳ והכא גבי ערובי תחומין לא תנן שיהא צריך לזכו׳ כדפריש תנא לקמן כיצד מערבין בתחומין ומסתמ׳ כיון דלא תנן צריך לזכות כדתנן הכא איכא למימר דס״ל שאינו צריך אלא לרב מ״ט ופרקינן תנאי היא דתניא דאמר רב יהודה וערבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר׳ חייא ואסר ור׳ ישמעאל בר יוסי בשם אביו מתיר ומיירי משום דערבה לה חמות׳ משל חמותה אלא דלא איכפ׳ לן כדמפ׳ ואזיל ופרש״י ז״ל דפלוגתא בערובי תחומין ורב כר׳ חייא רביה דאסר דקסבר צריך לזכות. ואע״ג דמתני׳ דהכא בעירובי חצרות פליגא עליהם רב תנא הוא ופליג והקשו בתוס׳ דהא ודאי מתני׳ דהכא דקתני בהדיא צריך לזכות הוה קשיא טפי לרב ממתניתין דלקמן דתחומים שהיא סתימה ולא תנן בה בהדיא והא דהכא הוה צריך תלמודא לפרושי שנויא דמשני אליבא דרב לומר רב תנא הוא ופליג לכך פירש דפלוגתא דר׳ חייא ור׳ ישמעאל בעירובי חצרו׳ היא ורב דאמ׳ כר׳ ישמעאל בר׳ יוסי ומסתמ׳ כי היכי דאיכ׳ תנאי בהא איכ׳ תנאי בההיא דלקמן ולא עוד אלא דאפש׳ דמתני׳ דלקמן צריך לזכו׳ ס״ל ופריש הכ׳ וה״ה לסתם: והשת׳ צריכי לפרושי מ״ט דרב ושמואל בפלוגתייהו. וי״ל דרב ס״ל דבשתופי מבוי כיון דאיכא הנאה למערב שהוא מותר במבוי אין צריך לזכות בפירש דודאי גמר ומקני להו וכי תימא במאי אקני ליה י״ל בהנאה דמקבל דחשיב ככסף ואקני להו מקום בחצרו אבל בעירובי תחומין דליכא הנאה למערב צריך לזכות בפי׳ ושמואל סבר דאדרבא (דדוקא) בעירובי תחומין כיון דמפיק ליה מרשותיה ומנח ליה א״צ לזכות דהא ודאי גמר ומקני וכיון שהוא מחזיק באותו מקום לקנות שביתה לזה זכה לחבריה במקום העירוב וקנה ליה מקומו של עירוב אבל בעירובי חצרות דלא מפיק ליה מרשותיה דילמא לא גמר ומקנה ובעינן נמי היכרא ולפיכך צריך לזכות וכן הלכה ואסיקנא דאף ערובי תבשילין צריך לזכות וקמ״ל כחומרי דמר וחומרי דמר פי׳ ולא הוו סתרן אהדדי דהא בכל חד איכא טעמא וכדפרישנא וליכא בהא משום והכסיל בחשך הלך:

אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו. פירש וה״ה שמשכרת ולא תימא שלא מדעתו בלבד אלא אפילו בעל כרחו וכדאמרינן לקמן לההיא דתניא בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתופו בעל כרחו וכהא דתניא כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי והכא נמי כיון דלא בעו לאגורי להו כעל כרחין דמי ומיהו אינו מערבת משלו על אחרים שלא מדעתו ונראין דברים דאשתו לאו דוקא אלא ה״ה לשאר בני ביתו וכההיא דתניא לקמן שנכנסין לתוך ביתו אבל בתו׳ כתבו דדוקא אשתו ובברייתא דלקמן קיים להו דמדעת אשתו קתני.

הא דאסר הא דלא אסר. פי׳ דכי אסר על בני מבוי נוטלין שלא מדעתו אבל היכא דלא אסר עליהם כגון בית שבין שתי חצרות או שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו אין נוטלין שלא מדעתו אלא כשהיה רגל לערב או לשתף עמהם גרש״י ז״ל שאני התם דליכא מחיצות פרש״י ז״ל ומבוי מגונה הוא ואין נוח לשמרו הילכך כופין אותו אבל להתיר בטלטול לעולם אימא לך דבעי דעתיה ע״כ ואין זה נכון דמאי גנות איכא בלא לחי ומאי שמירה איכא בלחי וקורה והנכון כגרסת רוב הספרים דגרסי שאני סתם דאיכא מחיצות כלומר דאע״ג דנעשו בעל כרחו מחיצות הן להתיר המבוי וכיון שכן וראוי לכופו כופין אותו אבל ערובי חצרות דבעינן קנין או דירה הוה כבעל כרחו אימא לך דלא מהני דאין כאן קנין ולא דירה וכן פי׳ בתוספת.