תלמוד בבלי - מסכת עירובין · דף מ׳ עמוד א

אלא מחוץ לתחום קאתא - ובו ביום:

והא אשכחיה רב ששת כו' - ואי בו ביום אמאי משייל ליה אי קדושה אחת או ב' קדושות:

דקא מפשי - נכרים ואייתי אמר הני ודאי אדעתא דישראל מפשי ואייתו ואסר להו:

בני גננא - קושרי כילות לחתנים ונותנים שם הדס: לפי שאינן בני תורה - ואתו לזלזולי ביום טוב שני:

כיון דחלוקין במוספין - שמקריבין מוספי ראש חדש ומוספי ראש השנה כדכתיב (במדבר כ״ט:ו׳) מלבד עולת החדש: אמרינן - בתפלה נמי את יום ראש החדש הזה ואת יום הזכרון הזה: זכרון אחד - את יום הזכרון הזה דרחמנא קרייה זכרון דכתיב זכרון תרועה [ובר"ח נמי כתיב והיו לכם לזכרון]:

מאי לאו - לא הודו אלהזכיר קאי דלא הודו לו להזכיר של ר"ח בראש השנה:

להתנות - אם היום אם למחר אלא סתמא לימא וכן יום המחרת:

בראשי חדשים של כל השנה - שהוא ספק אם עיברוה בית דין:

לזלזולי - אי מחזקינן ליה ספק אתו לזלזולי בשני אבל כי אמרינן סתמא מחזקינן להו בקדושה אחת: אבל בשאר חדשים - דשרו במלאכה וליכא למיחש לזלזולי אימא מודו ליה:

מתפלל עשר - שלש ראשונות וג' אחרונות ושל שבת בפני עצמה הרי שבע וקדושת היום וכולל עמה מלכיות הרי שמונה וזכרונות ושופרות: ובית הלל אומרים מתפלל תשע - דכולל שבת ויום טוב בברכה אחת וחותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון: ואם איתא - דמזכיר של ראש חדש לבית שמאי דבעי לכל חד ברכה בפני עצמה י"א מבעי ליה:

גמ' לא היו דברים מעולם. ע"ג כב ע"א ב"מ מט ע"ב יבמות לה ע"ב תד"ה כ"ע ל"פ ב"ב קנד ע"ב תד"ה ברם נראין בכורות ד ע"ב תד"ה אלא אי אתמר נדה כד ע"א תד"ה אמר ר"פ:

גמרא לא להתנות כו'. לכאורה יקשה א"כ מדוע ל"ק ג"כ להתנות על יום הזכרון אם היום אם למחר וי"ל דר"ח שאני דלענין קביעא דירחא ע"כ אינו אלא יום א' למנות ממנו החדש הבא היום או מחר אבל לענין יו"ט תרוייהו יומי יו"ט נינהו ודו"ק:

רש"י ד"ה והא אשכחי'. אמאי משייל ליה כו'. ק"ל דהא סתמא שאיל ליה תני מר מידי כו' ומאין מוכח דכוונתו היתה על קדושה א' או ב"ק ובפשוט יל"פ דמקשה מהא דא"ל אי משכחת להו לת"ל ול"מ. וא"ל דקאמר היינו אמירה שניה שא"ל ר"ש:

רש"י ד"ה זכרון. נ"ל דמה שהוסיפו בדבריו ובר"ח נמי כו' הוא שבוש דלקמן רע"ב פי' כיון דר"ה הוא היינו ר"ח וההוספה הוא פירוש התוס' כאן:

תוס' ד"ה אי משכחת. דבירושלמי דנדה כו'. חפשתי שם ול"מ ונ"ל ברור דט"ס הוא וצ"ל דכירה ור"ל בפרק כירה (ונתחלף הכ' בנ' והר' בד' שקרובין בתמונתם) והוא שם בה' א' ותמיהני על הגר"א ז"ל בסי' תקט"ו סק"ז שהעתיק בטעות כגי' שלפנינו:

בא"ד ושירי מדורה כו' מפרש בירושלמי כו'. כצ"ל:

אדעתא דכולהו רבנן קאתו - נראה לריצב"א דהכי הלכתא דקיימא לן כרב ששת כלפי רב נחמן באיסורי וכלפי רב חסדא נמי הלכתא כוותיה שהיה גדול ממנו כדאשכחן בכמה דוכתי בעי רב חסדא מרב ששת ובפ' הדר (לקמן עירובין ד' סז.) נמי אמר רב חסדא ורב ששת כי הוו פגעו אהדדי . רב חסדא מירתע שפוותיה ממתני' דרב ששת ורב ששת מירתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא ואמר בסוף הוריות (ד' יד.) סיני ועוקר הרים סיני עדיף דהכל צריכין למרי חיטיא הלכך דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל אסור לכל בני ביתו לאכול דאדעתא דכולהו קאתי:

הא ודאי מאתמול נעקרה - אבל אי היום נעקרה אסור אע"ג דאדעתא דנכרים אתו וטעמא משום מוקצה ואפילו לר"ש דלית ליה מוקצה הכא מודה כיון דלא לקטן מאתמול אקצינהו ודמי לגרוגרות וצמוקין וכן משמע בריש המביא בביצה (ד' ל:) דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לר"ש מוקצה וכן פירש הקונטרס בריש אין צדין (ביצה ד' כד:) גבי נכרי שהביא דורון לישראל וא"ת דבפ"ק דחולין (ד' יד.) גבי השוחט בשבת משמע דלא הוי מוקצה לר"ש ואפילו לר' יהודה בעי למימר מעיקרא דלא הוי מוקצה וצ"ל דמיירי ביושב ומצפה שמא ישחטנו חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותו וא"ת למה ליה טעמא בריש ביצה (ד' ג.) גבי פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה משום מוקצה וי"ל כגון דאית ליה עורבים דהוי מוכן לעורבים והא דאמרינן בפ' כל כתבי (שבת ד' קכב.) דאין מעמידין בהמה על גבי מוקצה בשבת פירוש עשבים שנתלשו בשבת הא פרשינן התם כגון שהיו עומדין בשעת חיבורן במקום שהבהמה לא היתה יכולה לבא שם אי נמי דצריך טעמא שמא יעלה ויתלוש לר"ש ביושב ומצפה וא"ת טעמא דמוקצה למה ליה תיפוק ליה משום שמא יעלה ויתלוש וי"ל דשמא יעלה ויתלוש לא הוי אלא בפירות האילן שקלים ליתלוש אבל לפתות דבעי מרא וחצינא לא וכן במשקין דגזרינן שמא יסחוט לפי שקלים ליסחוט ודגים שנצודו בי"ט אסורין משום מוקצה כגרוגרות וצמוקין ולא משום דגזרינן שמא יצוד ותדע דבסוף כל כתבי (שבת ד' קכב.) גבי מילא מים לבהמתו ונכרי שהדליק הנר ועשה כבש לא אסרינן לישראל לירד אחריו גזירה שמא יעשנו והא דמדמי בפ"ק דחולין (ד' יד:) שמא ישחוט לשמא יסחוט הוה מצי למידחי דלא דמו כדפי' אלא דבלאו הכי דחי ליה שפיר:

זכרון אחד עולה - דבראש השנה כתיב זכרון תרועה ובראש חדש כתיב בפרשת בהעלותך גבי חצוצרות והיו לכם לזכרון פי' רשב"ם דאין צריך להזכיר מקראות של מוסף לא די"ט ולא דר"ח כדאמר רב חיננא א"ר בשילהי ר"ה (ד' לה.) כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך גבי מלכיות זכרונות ושופרות ואם התחיל צריך לסיים והא דתנן הפוחת לא יפחות משלש היינו בהתחיל והוא הדין נמי במקראות דקרבנות ואם בא להזכיר מזכיר אף של ר"ח ור"ת מפרש דההיא דרב חיננא דווקא במלכיות זכרונות ושופרות אבל דמוסף צריך להזכיר לעולם אבל דר"ח אין צריך כלל להזכיר דנפטר במה שאמר מלבד עולת החדש ומנחתה והגיה במחזורו ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתם ולר' יצחק אין נראה לחלק בין מלכיות זכרונות ושופרות למקראות דמוסף ויש גאונים קדמונים שאין מניחין לומר ובראשי חדשיכם דלא ליתי לזלזולי במועדות ויו"ט ראשון של ר"ה דיאמרו יום שני עיקר כמו בראשי חדשים של כל השנה ואתי לממני מועדות מיום שני ואין נראה לר"י דבכולהו שמעתא ליכא דחש להאי זלזולא ובערוך בערך חדש איזה הוא חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה פי' שאין אומר ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה:[וע"ע תוס' ביצה טז. ד"ה איזהו ותוס' ר"ה חד"ה שהחדש ועוד שם בתו' לה.]