רש״ש על מסכת עירובין דף כ״ח עמוד א

גמרא מי לא תנן מערבין לנזיר ביין כו'. הן מנזיר אין ראיה דא"ל דהוא מטעמא דאי בעי מיתשל אנזירותו כדאמרינן לקמן (ל ב) אליבא דסומכוס ומלישראל בתרומה ג"כ לכאורה א"ר הא"ל ג"כ משום דאי בעי מיתשל עלה כו' כדאיתא שם בגמרא וכרבי דל"ג עה"ש בה"ש. אלא משום דמסתמא איירי בכ"ע אפי' אי ליכא אלא ב"ס מצומצמות וכמ"ש התוס' (לא) ד"ה דמאי אך לכאורה קשה לפ"ז מדוע לא פשיט בשלהי שבת ממתניתין דנשאלין אף כשהיה להם פנאי דהא סתמא תני ואפ"ה ל"פ סומכוס עלה. וי"ל משום דלא פסיקא ליה למיפלג דהא איכא דאין פנאי. ותדע דהא ת"ק סתמא תני נזיר ומשמע אפי' נזיר שמשון דאין לו התרה עי' מכות (כב). ולפ"ז יכול להיות הראי' דכאן אף מנזיר:

רש"י ד"ה פוטיתא. ומשום וכל אשר אין לו סנפיר כו'. הוא בפ' ראה:

רש"י ד"ה נמלה. וכל הולך על גחון כו' וכל השרץ כו' לא יאכל. ל"י מדוע תפס הפסוקים דלא כסדרן בכתוב דקרא הב' מוקדם בפרשה:

תוס' ד"ה צירעה. וקשה דבפ' ד"מ דרשינן כו'. עמש"כ בנדה (כג) בתד"ה ליתני נחש בס"ד:

תוס' ד"ה לפיכך וד"ה לזרע. דבריהם מתפרשים ע"פ המבואר בר"ה (יב ב) דבירק אזלינן בתר לקיטה ובתבואה אחר הבאת שליש. ויש מיני זרעים וקטניות דאזלינן בהו בתר השרשה (שם יג ב) לענין שניה הנכנסת לשלישית ועמש"כ בפ"ב דשביעית מ"ח. ומהר"ם במחכ"ת ל"ד בזה ע"ע: