תלמוד בבלי - מסכת עירובין · דף ק״ד עמוד ב

תרו בה כיתנא - שורין בו פשתן בחול ואית דגרסי בונתא כוסמין: תרו - שורין:

שהקרו עליה דברים - כשעלו מן הגולה הוצרכו לה כדלקמן ונימנו והתירוה ובטלו תקנת השבות ממנה למלאות הימנה בגלגל ולא התירו אלא אותה לבדה הקרו לשון קריאה (ע"י מקרה) שהביאו בה ראיות לדבריהם שיש בהן כח לעקור שבות מפני דוחקן:

מאי זו בלבד - היאך יקראו לשאר בורות בור הקר הרי לא הוקרו דברים אלא על זו ומדקתני בור הקר פשיטא דההוא לחודיה קשרי:

אלא אמר רב נחמן בר יצחק - ע"י שמים חיים היתה קרי ליה בור הקר לשון מקור כמו כהקיר ביר מימיה כמו שמעין מקור (מימיה) הנובע מתחדש והולך ומוסיף תמיד כך הקרה רעתה: ביר - כמו באר:

נביאים שביניהם - חגי זכריה ומלאכי: מנהג אבותיהם - באותו הבור:

מתני' כהן מוציאו בהמיינו - בשבת ולא חייש לטלטול דאין שבות במקדש בהמיינו באבנטו ואף על גב דמטמי ליה לאבנט שהוא קדוש הכי עדיף שלא לשהות את הטומאה בעזרה ולחזר אחר צבת של עץ שהיא פשוטי כלי עץ שאינה מקבלת טומאה ובידיו לא נגע בה דלא ניטמי כהן גופיה הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע ביה ושרץ אינו מטמא במשא והאבנט שמיטמא בשרץ אינו מטמא הכהן האוחזו דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה והלכה רווחת היא בכל הש"ס שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה בלבד וגם במקרא לא מצינו טומאה לכלים ולאדם אלא מן השרץ והנבלה וכיוצא בהן שהוא אב הטומאה אבל ראשון לטומאה מטמא אוכלין ומשקין כדכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם וגו' דהוה ליה כלי חרס ראשון לטומאה מכיון שנתלה שרץ באוירו ואף על פי שלא נגע והכלי חוזר ומטמא מה שבתוכו יכול אם כלים היו בתוכו יטמאו מחמת כלי ראשון תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מקבלין טומאה מחמת הכלי ואין כלי אחר מיטמא מחמתו בשלהי הכל שוחטין: בצבת של עץ - שהיא פשוטי כלי עץ: שלא לרבות את הטומאה - לטמא האבנט ונוח לו לשהותו שם ולחזר אחרי הצבת מלרבות הטומאה:

מהיכן מוציאין אותו - בשבת: מן ההיכל ומן האולם - אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו בסיר ומניחו עד שתחשך:

כל מקום שחייבין על זדונו כרת - אם יכנס לו בטומאה דהיינו כולה עזרה: ושאר כל המקומות - למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לבן ננס כולה עזרה לרבי עקיבא לשכות: כופין עליו פסכתר - סיר של נחשת לכסותו עד שתחשך למוצ"ש. סירותיו מתרגמינן. פסכתרוותיה (שמות כ״ז:י׳):

ר"ש אומר - מפרש בגמרא אהיכא קאי: משלך נתנו לך - כדמפרש בגמרא:

גמ' המכניס טמא שרץ - כלי שנטמא בשרץ: חייב - חטאת בשוגג וכרת על זדונו משום כי את מקדש ה' טמא (במדבר י״ט:כ׳): מזכר ועד נקבה תשלחו - במקדש קאי כדכתיב בסיפיה ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם דומיא דזכר ונקבה אדם שיש לו טהרה בטבילה:

פרט לכלי חרס - טמא שאם הכניסו למקדש פטור: דאין לו טהרה - דכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) ואותו תשבורו שאין לו טהרה אלא בשבירתו:

לא - לעולם אימא לך המכניס שרץ חייב וטעמא דכלי חרס משום שאינו ראוי למדרס ולהיות אב הטומאה (מי שנעשה אב הטומאה) דבעינן דומיא דזכר ונקבה פעמים שהוא אב הטומאה כגון זב וזבה וטמא מת וכן הכלים נמי הואיל וראוין ליעשות אב הטומאה כגון זכר ונקבה כגון כלי שהוא ראוי למדרס ולמושב הזב הוי אב הטומאה ע"י מדרס של זב ומטמאין אדם וכלים כדכתיב (ויקרא ט״ו:ו׳) והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא המכניסן למקדש אפילו כשהן ראשונים כגון שנטמאו במגע הזב או נגעו במדרס הזב או בשאר אבות הטומאה חייב יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה שאין לך כלי נעשה אב הטומאה לטמא אדם או כלי אלא מדרס הזב כדפרישית לעיל או מגע המת דמת אבי אבות הטומאה כדכתיב בזאת חקת בכלי או באדם שנגע במת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פי' נפש הנוגעת בו בטמא זה שנטמא במת. תטמא עד הערב והא לא מצית למימר דהאי והנפש הנוגעת בנוגע במת עצמו קאמר דא"כ טומאת שבעה איכא אלמא טמא מת אב הטומאה משוי ליה קרא לטמא אדם הלכך כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה כלל דלמדרס לא חזי משום דנשבר ותניא בהדיא בפרק רבי עקיבא במסכת שבת (דף פד.) מדרס כלי חרס טהור וע"י מגע נמי לא הוי אב הטומאה דכתיב לעיל מההוא קרא וחטאו ביום השלישי וגו' וכל אשר יגע בו הטמא וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת:

מאן דאמר שלא לשהות קסבר - שרץ טעון שילוח מדאורייתא הלכך לא מידחי מקמי רבוי הטומאה דאבנט: המכניס שרץ - גרסינן:

שהויי עדיף - מאפושי טומאה דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא:

מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר מעזרה לא - מפקינן ליה בשבת: קסבר המכניס שרץ למקדש פטור - דלא בעינן שילוח מדאורייתא הלכך לא מדחיא שבות מקמיה ומהיכל ומאולם הוא דמפקינן ליה דמשום כבוד שכינה לא העמידו חכמים דבריהם:

מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶםנראה לי בס"ד לשון זה של חכמים השגור בכל מקום למנקט בהאי לישנא, והוא כי בידים יש 'טוב' [17] פרקים, והמנהג שראוי לקיימו הוא דוקא אם יהיה מנהג טוב, אבל מנהג להרע עליו אמרו אותיות גהנם! ועיין בפתח עינים על דף ג"ן במכילתין עיין שם, ברמז מאמר לסטים שכמותך כבשוה עיין שם. וזהו שאמר מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, כלומר הוא מנהג טוב שיש לו רמז בידים שהם 'טוב' פרקים שעושים מעשים חיים.

סליק מסכת עירובין

רש"י ד"ה חייב חטאת בשוגג. עיין תי"ט רפ"ד דנדה ד"ה ואין חייבין:

גמרא לא כל הבורות התירו אלא זו בלבד. ולשון הרע"ב ונשאר בהתירו כו' אף במדינה. לשונו אינו מכוון. דהלא הבור הזה עומד במקום שעמד. והכי הל"ל הותר לכל. או אף בזה"ז:

רש"י במתניתין. ואף ע"ג דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש. ואף ע"ג דבלא"ה איכא איסור דאורייתא משום מכניס טמא שרץ דאמר שמואל לקמן דחייב עליו. ועי' תוספות ד"ה לא. וכן מוכח מדברי רבי יהודה דאמר בצבת של עץ וקי"ל של רבי דפסל כ"ש של עץ (סוכה נ ב) ואפ"ה דוקא צבת דהוא פשוטי כ"ע דל"מ טומאה אתי לפרושי רבותא דהמיינו דנקטא מתני' אבל מש"כ לק' בסה"ע ד"ה שהויי עדיף "דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא" ודאי קשה ושם נלע"ד לפרש פלוגתתן הוא אם קום עשה עדיף או שוא"ת עדיף כדלעיל ק' דו"ק שם:

תוס' ד"ה לא. ור"ח כו' וקשיא כו' הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא כו'. לפי דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' ביאהמ"ק הי"ז דכלי שהוא ראשון לטומאה אין בו איסור דאורייתא ע"ש לק"מ:

יצא כלי חרס שאין נעשה אב הטומאה - פירש בקונטרס דלמדרס לא חזי וגבי טומאת מת כתיב (במדבר י״ט:י״ט) וחטאו ביום השביעי וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב (ויקרא יא) ואותו תשבורו:

לא דכולי עלמא חייב - ושמואל דאמר פטור אית ליה דתנאי היא וסבירא ליה כמ"ד פטור ור"ח גרס דכולי עלמא פטור וקשיא לפי' דמאי טעמא דמאן דאמר בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאוריתא להשהותו במקדש דהא אית ליה טהרה במקוה ובשרץ ליכא איסורא דאורייתא דלית ליה טהרה במקוה לכך נראה גירסת הקונטרס עיקר: