תלמוד בבלי - מסכת חולין · דף נ״ד עמוד א

וושט נקובתו במשהו - תנן (לעיל חולין דף מב.) הלכך דרוסתו נמי פשיטא לי דבמשהו: קנה נקובתו בכאיסר - תנן: דרוסתו בכמה - רוחב צריך להאדים: אחד זה ואחד זה - וושט וקנה דרוסתו במשהו: מאי טעמא זיהרא מיקלא קלי ואזיל גרסינן:

מורי בה רב - רב היה רגיל להורות שצריכה בדיקה מכפא ועד אטמא:

כפא דידא - של יד דהיינו עצם רחבה של כתף אשפלדו"ן בלע"ז: עד אטמא - הירך דהיינו כנגד בני מעיים דריאה וכבד נמי מיקרו בני מעיים לקמן (חולין דף נו:) גבי נחמרו בני מעיה: כפא דמוחא - כף הגולגולת דהיינו כל החלל ואף כנגד הסימנים:

מנו רב ומנו רב - מי הוא זה רב שאומרים לפנינו כל שעה:

ולא נהירא ליה - אין אתה זכור מי הוא והלא ראיתי קודם שהלך לבבל שהיה משמש את הנשיא: בישיבה - הוא היה יושב ואני עומד שהיה חשוב ממני: ומאן גבר - במה הוא גדול: בכולא - בתורה ובחסידות:

פתח ר"ל ואמר - נהירא לי וזכור הוא לטוב: שמוטה ושחוטה - נמצאת גרגרת שמוטה ושחוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה: כשרה - שאם נשמטה תחלה היתה יורדת למטה ושוב אינה נשחטת:

ויקיף - יחתכנה במקום אחר אם דומין מראיהן של חתכים טרפה דהואיל ודומין י"ל שאף חתך הראשון לאחר עיקור נעשה:

שב שמעתתא - בריש פירקין (חולין דף מב.):

רישבא - צייד: מחו - לחיותא: בגידא דנשיא - בחצים או במקל: וקטלי - שהיתה מתה בכך: אתו לקמיה דרבי יהודה - לשאלו על כך שאם לקתה בגיד הנשה שלה תהא טרפה אחרי שאנו רואין שהיא מתה במכה זו: אלא מה שמנו חכמים - ולקמיה פריך הא קא חזינן דמתה:

מחו בכולייתא - מכין בחץ החיה בכולייתא מלמעלה ומכוונים שאין החץ נכנס ויורדת למטה מן הכליות לחלל: וקטלי - מתה מאליה: אתו לקמיה - לשאול אם ישחטוה אחר המכה מהו:

דאי בדרי לה סמא - אם מפזרין עליה סם:

מתני' ניקבה הגרגרת - בלא חסרון איסר כדמפרש: או שנסדקה - לארכה וכדאמרן אם נשתייר הימנה למעלה ולמטה: נפחתה הגולגולת - העצם נפחת ורואין אנו שלא ניקב הקרום:

זה לתוך זה - שסמוכין הן ודופנן של שניהם אדוקים זה לזה ובאמצעיתן הן נקובין זה לזה ואם חזרו ונקבו במקום אדיקת דופנותיהן אין הנקב נראה לחוץ אלא זה לתוך זה כשרה דהא להדדי נמי שפכי: ניטל לחי התחתון - מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר: האם - מדרי"ץ של נקבה שהוולד מונח בה: וחרותה בידי שמים - מפרש בגמרא (לקמן חולין נה:) שצמקה ריאה שלה בידי שמים כגון שנבעתה מקול רעם וברקים. חרותה קשה כחריות דקל. ובגמ' (שם) מפרש מנא ידיע אם בידי שמים אם בידי אדם: הגלודה - שניטל עורה או מחמת שחין או מחמת מלאכה ולא נשתייר כלום. ובגמ' (שם) מפרש כמה ישאר מן העור ותהא כשרה:

גמ' כל היכא דתני אלו מיעוטא משמע אלו ותו לא:

תנא טרפות - חשבינהו לטרפות: ותנא זה הכלל - לאתויי הנך דלא תננהו:

תוס' ד"ה וחזייה וכו' דקים ליה. כעין זה בתוס' שבת דף ט ע"ב ד"ה הא וש"נ:

רש"י ד"ה ולא נהירא לי'. והלא ראיתי כו'. נראה דצ"ל והלא ראית בל"י בסוף:

תד"ה יביא. דממ"נ לא יהו דומין כו' דאותה שעה היה עדיין חיות בושט כו'. ר"ל אבל הכא אם הי' נשמט קודם אף דהשחיטה הי' בסי' שלם. והחתך דעכשיו הוא בסי' שחוט. מ"מ כיון דגם השחיטה היתה בסי' שמוט ה"ל כמו שהי' שחוט וה"ל להתדמות. אמנם לפמש"כ התוס' לעיל (ט) לדעת בה"ג דשמוטה אינה טרפה ודאי קשה. וכבר הקשה זאת הרא"ש לעיל בפ"ב סי' י'. ומה שהביא הש"ך בסי' כ"ד סק"ל בשם התוס' שלפנינו תמוה ע"ש: ודע דלגי' יביא בהמה אחרת ויקיף כ' הרא"ש שם ויעקרנה לאחר שחיטה כו' וכ"כ הטוש"ע ונ"ל דבדוקא נקטי דאם לא יעקרנה אחר שחיטה אף אם השניה תאדים יותר יוכל להיות שמפני דהראשונה נשמטה אחר השחיטה לכן אבדה קצת אדמומיתה. ומש"כ הש"ך שם דה"ה אם יעקר ואח"כ ישחוט את השני' כו' ע"ש נ"ל ג"כ דהם דקו שפיר דמה לנו לנבל השניה חנם: ודע עוד דדעת הרא"ש והטוש"ע דיקיף השחיטות להדדי ואם השניה מאדמת יותר טרפה אבל מדברי הרשב"א שמביא הב"י משמע דמקיף ההשמטות אהדדי ואם האדימה הראשונה יותר טרפה. וכן מטין דברי התוס':

במשנה רשבג"א עד כאיסר האיטלקי. כלשון הזה אמר ג"כ במקוואות פ"ט מ"ה:

אילימא כפא דידא היינו כנגד בני מעים - פירש הקונטרס כפא דידא עצם רחב של כתף שקורין אשפלדו"ן בלע"ז עד אטמא הירך דהיינו כנגד בני מעיים דריאה וכבד נמי מיקרו בני מעיים לקמן (חולין דף נו:) גבי נחמרו בני מעיים וקשה לפירושו דנהי דבלשון משנה וברייתא הוו בכלל בני מעיים בלשון אמוראי לא הוו בכלל כדמוכח לעיל (חולין דף נא:) גבי נפולה דקאמר אמימר נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעים ומר זוטרא מוסיף כנגד כל החלל משמע דלא מיקרי בני מעיים אלא כרס ודקין ואתא מר זוטרא לאוסופי עד כנגד הדפנות כגון ריאה ולב וכבד וקורקבן ובתר הכי בעי רב הונא נגד הסימנין מאי ואמר ליה רב אשי דקשין הן אצל נפילה וכן לעיל (חולין דף נג:) דקאמר שמואל דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים ואח"כ מוסיף רב חנן בר רבא משמיה דרב כל החלל ונראה דכפא דידא דהכא מסוף כפא דידא עד אטמא דאין בכלל זה אלא כרס ודקין ולהכי פריך היינו כנגד בני מעיים והא דלא משני מתחלת כפא שבא להוסיף אף ריאה וכבד משום דמשמע ליה כפא סוף כפא וגם הוה ליה למנקט כנגד כל החלל וגם ניחא ליה למימר מכפא דמוחא כדשמעינן ליה לרב לעיל (שם) דקאמר צריכה בדיקה נגד כל החלל ואפילו בסימנין:

יביא ויקיף - יחתוך סימן זה עצמו שנשחט במקום אחר אם דומה מראית של חתכים טרפה דהואיל ודומין י"ל שאף חתך הראשון אחר עיקור נעשה וההיא דפ"ב (לעיל חולין כח.) דשחט את הוושט ונמצאת גרגרת שמוטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אין יכול להקיף על ידי שיחתוך הוושט עדיין במקום אחר דממה נפשך לא יהו דומין החתוכין זה לזה אפילו נשמטה הגרגרת קודם שחיטה דאותה שעה היה עדיין חיות בוושט ועכשיו אין בו חיות כלל וא"ת ויביא עוף אחר וישחוט בו את הוושט ואח"כ ישמוט את הגרגרת ויראה אם מראיהן של השמוטות הללו שוין וי"ל דאין מקיפין אלא באותו עוף עצמו או באותה הבהמה עצמה ולמאי דגרסינן כאן בספרים יביא בהמה אחרת ויקיף קשה:

ואלו כשרות בבהמה - כולהו צריכי כדפרישנא בריש פירקין (חולין דף מב. ד״ה ניקב):