א׳
תניא דמסייע ליה חמצן של עוברי עבירה פי' שמשהין חמצן לאחר פסח מפני חמדת ממון ודמי למועד לתיאבון. אחר פסח מותר מיד. פי' קתני מיד לפי שא"צ לשהות כדי ללוש ולאפות וכיוצא בו דסגי' בשהי' כדי להחליף מפני שמחליפין חמצן בחמץ של עכו"ם שעבר עליו פסח שמותר פי' רש"י דכיון שיכול להחליפו בשל עכו"ם שהוא מותר לא שביק היתירא ואכל חמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור. ואע"ג דהא נמי אסורא הוא לדידי' דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה דאי לאו דיהבי לעכו"ם לא הוי יהיב לי' גוי דידי' אפ"ה כל מה דמצי למיעבד בהיתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שריא שאין לך איסור הנאה שתופס דמיו וחליפיו חוץ מע"א ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה למכרו מכרו ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי העצים עכ"ל ז"ל ובודאי דמה דכתב מרן ז"ל דלאחריני שרי כן הוא על כרחין כדמוכח סוגיא וכדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואי לא שרי לדידה אפילו לכתחלה לאחר שקדשה אמאי מקודשת הא לא יהיב לה שוה פרוטה ומאי דכתב נמי ז"ל דלדידי' אסור כן הוא דהכי אסקי בנדרים ובההיא דאבעי' לן מהו בחלופיהן של אסורי הנאה ואתיין למפשטי' מדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דקס"ד דקדש לאו דוקא ולכתחלה נמי שרי לקדש אלא דנקט לי' אגב דקתני מכרן בדיעבד דלכתחלה אסור למכרן ודחינן דדילמא ה"מ בדיעבד וקידש דוקא קתני אבל לכתחלה לא וכיון דדחינן לה ולא איפשט בעיין ואיסורא דאורייתא הוא ולחומרא ומיהו מה שאומר רבינו ז"ל בטעמי' דאי אמרי' שרי מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' זו אינה ראיה דא"כ היכי לא פשטינן מהאי טעמא בעיין דמס' נדרים אלא ודאי דלעולם אימא לך דכיון שהחליפו בדיעבד אפילו לדידי' שרי כיון שאינו תופ' חליפין ומיהו כיון שאסו' למכרו ולהחליפו מן התור' נמי' הרי חשוב שאין לו דמים ואין לו תשלומים שאין לנו להחזיקו שהי' עובר על התורה למכרו ולהחליפו ומיהו עיקר דינו אמת כדפירש"י וא"ת כיון שאין תופס דמיו וחלופיו למה הן אסורין אף לדידי' וי"ל דהא איסורא דרב הוא דקנסוהו לפי שעבר להחליפו ולמכרו וכן פירש"י ז"ל בפ' השוכר דע"ז ומיהו לדידי' קנסא ולא לאחריני נמצאת למד דמדאורייתא אסור להחליף ולמכור אבל אם החליף או מכר דמיו וחילופיו מותרין אף לדידי' שהרי אינו תופס דמיו ומדרבנן אסורין הדמים והחליפין לדידי' אבל לאחרי' מותרין אפילו מדרבנן ומעת' עוברי עביר' הללו הרוויחו במה שהן מחליפין בתרתי חדא שהן עצמן אסורים בחמץ מן התורה לר"י בין לו ובין לאחרי' וחלופיהן אף מדרבנן לאחרים. ואידך שאף לדידהו אין איסור החליפין אלא מדרבנן ולמאי דאוקמינא כר"ש דסבר דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסת אינו אסור אלא מדרבנן מיהו חמץ עצמו אסור אף לאחרים ג"כ מדרבנן וחלופיהן מותרים לאחרים וכדאמרן. ועוד הרוויחו אף לדידהו דשאני בין אכילת איסור עצמו שהוא כעין חמץ דאורייתא לאיסור חלופיו ולכך מטריחן להחליף והרבה האריכו בתוס' ובחידושי' בענין זה אבל מה שכתבתי הוא תרומת כל דבריהם בקילור: