חידושי הרשב״א על מסכת חולין דף מ״ו עמוד א

אם תמצי לומר ועד בכלל פרשה עצמה מהו. פירש רש"י ז"ל: שנפסק הפיצול עצמו מן החוט, ובפרשה ראשונה קאי, ונראה שדעת רבותינו ז"ל לומר דפרשה שניה עצמה פשיטא ליה לר' ירמיה דכשרה, דכיון דאפילו חוט השדרה אינו ודאי טרפה, אלא בעיני יודע הפרשה עצמה דין הוא שתהא כשרה לפי שהיא רחוקה מן החוט ואינו כחוט, אבל ראשונה אם היא ודאי טרפה דעד ועד בכלל, פרשה עצמה מי הויא בכלל איני יודע דשנייה או כשרה או ודאי טרפה כראשונה, והיינו דבעי לה רב ירמיה באם תמצא לומר עד ועד בכלל, ולא בעי לה באם תמצא לומר עד ולא עד בכלל, דאם עד ולא עד בכלל סבירא ליה לר' ירמיה דפרשה עצמה ודאי כשירה כיון דחוט השדרה עצמו הוי באיני יודע, ולפי פירוש זה היה נראה דהכי גרסינן והפרשה תידון כבשר מאי לאו ראשונה ושניה, וגירסא זו אינה מחוורת לי, לפי פירושו זה שכתבנו. וסליקו כולהו בעיא בתיקו, ולחומרא, והלכך אין בין הפרשות כשירה אלא מפרשה שלישית ולמטה ושלישית עצמה בכלל כשירה, וכל מה שביני ביני אסורה מספק, ופרשה עצמה גם כן שנפסקה בין מקום פיצול הראשון לחוט טרפה והפיצול השני לפי מה שכתבתי כשירה, ויש לחוש בדבר. רבינו אלפסי ז"ל הביאה סתם, נראה שדעתו לומר דאין כשר אלא משלישית ולמטה ואפילו פרשה שניה עצמה [אסורה], וכזה ראוי להורות.

בעופא ר' ינאי אמר עד בין אגפים וריש לקיש אמר למטה מן אגפים. ולא איפסיקא הילכתא לא כמר ולא כמר, וחומרא, דאיסורא דאורייתא היא. כתב בתוספות יש להסתפק אם למטה ממקום חבורן בגוף קאמר או למטה ממקום ששוכבת על העוף דהיינו למטה מסוף העצם של כנף המחובר בגוף.

הא דבעי רבי ירמיה מתלקט מהו כרצועה מהו וכו'. נראה דכולו במקום חיותו קאמר, דאי שלא במקום (חבורו) [חיותו] הא קיימא לן דכזית במקום חיותו בעינן, אלא ודאי בשהוא מתלקט כאן וכאן במקום חיותו קאמר, ואפילו הכי סלקו בתיקו, והלכך מרודד או מתלקט (וברצוע) [וכרצועה] אסורה עד שיהא כזית (ב)[כ]בריתו במקום מרה וכזית במקום חיותו, ומדולדל ומעורה בטרפשין קיימא לן כר' אמי דאמר דלדול זה איני יודע מהו. וכיון דאיכא כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא כשרה.

האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה. [כתב] בעל הלכות גדולות והוא דלא מפקא זיקא, נראה שצריכה בדיקה, לפי סברתו ז"ל אף על פי שלא נראה כן מעיקר גמרא דכשריה לגמרי משמע דאי לא הוה ליה למימר תבדק.