תלמוד בבלי - מסכת חולין · דף ב׳ עמוד ב

אבל אמר הרי עלי לא - דלמא פשע ולא מקיים והכי מוקמינן לה בנדרים בפ"ק (דף י.) לר' יהודה תני נודב ומשלם. אלמא מעריכין ונודרין לכתחלה לא דהרי עלי הוא דליכא למימר בהו הרי זו עד דאמר ברישא ערכי עלי והדר יהיב כפי הקצוב בפרשה ודמי עלי נמי דבעי למשיימיה כעבדא דהיכי מצי למימר הרי אלו לערכים אם לא נדר תחלה בערך:

וכל הכל לאו לכתחלה הוא - וכי אין לך הכל שהוא לכתחלה: הכל חייבים בסוכה - לאתויי קטן שאינו צריך לאמו: הכל חייבים בציצית - לאתויי קטן היודע להתעטף:

חייבין לא קאמינא - היכא דתני חייבין מוכח ודאי דלכתחלה קאמר: הכל סומכין - לאתויי יורש והא ודאי לכתחלה קאמר דמצוה רמיא עליה על כרחיה:

תרתי דיעבד למה לי - הכי איבעי ליה למיתני שחיטת הכל כשרה חוץ מחש"ו דמשמע שפיר דהנך דמרבינן מהכל דיעבד קמרבינן אבל לא לכתחלה א"נ ניתני הכל שוחטין לחודיה כדתנן גבי מעריכין ונודרין ולא מפרש למה לי למיתני הכל שוחטין ואצטריך לפרושי ושחיטתן כשרה למימר דשוחטין דרישא דיעבד הוא. ואי קשיא בתמורה נמי הא תני והדר מפרש התם לא קתני כה"ג הכל ממירין ותמורתן תמורה בהדי הדדי ואי משום לא שאדם רשאי משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים לאשמועינן דלוקין על לאו שאין בו מעשה:

הכי קתני - לכתחלה ודיעבד דמתניתין הכל שוחטין לכתחלה לאתויי טמא בחולין: פשיטא - דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן: שנעשו על טהרת קדש - דקבל עליה לאכול בטהרת קדש שרוצה להרגיל עצמו בטהרת קדשים שאם יאכל שלמים או תודה יהא בקי בשמירתן: כקדש דמו - וחייב להבדל מדרבנן מכל טומאות הפוסלות בהן ואפילו הכי (שחיט טמא) לכתחלה ובסכין ארוכה כדמפרש:

ובמוקדשין - לכתחלה לא ישחוט ואפילו בסכין ארוכה כיון דמוזהר מן התורה שלא יטמא כדכתיב (במדבר יח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אלמא בעינן שמירה גזור בהו רבנן לכתחלה משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב: שחיטתן כשרה - והיינו דיעבד דמתניתין. ולקמן מפרש אמאי לא מטמא גברא לסכין והדר ניטמייה לבשר:

גרידי - שלא קבל עליו טהרת כהן: שמא ישהו - והוי נבלה כדתנן לכולהו בפ"ב: דיעבד נמי לא שמא ישהו - כלומר שמא שהו. ולקמן (חולין דף יב:) מפרש אמאי נקט שמא יקלקלו במתניתין לשון עתיד לאשמועינן שאין מוסרין להן חולין לכתחלה ואפילו אחרים רואין אותם דמועדים הן לקלקל תמיד:

דעלה קאי - מינייהו קא סליק מאי וכולן דמשמע דקאי נמי אאחריני ואם שחטו מבעי ליה:

ואלא אטמא במוקדשין - דאמרת דאיירי בה מתניתין ואמר לא ישחוט מאי איריא אחרים רואין אותן הא אמרת איהו מהימן אי אמר ברי לי:

מהכא נפקא - כלומר הכא סתמו רבי במתניתין הא בשחיטת קדשים סתמיה דלכתחלה לא ודיעבד כשר: כל הפסולין - כגון זר ואונן טמא ובעל מום וכיוצא בהן: ששחטו - קרבן: בזרים - דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על שחיטת קדשים שכשרה בזרים וה"ה לשאר פסולין:

הכא עיקר - דכולה פרקין בתורת שחיטה איירי:

תוס' ד"ה אבל וכו' שיהיו נודרים בעת צרה. עיין תשובת מהר"ם פאדוו' סימן עט בסופו:

אמר רבה בר עולא הכי קתני הכל שוחטין אפילו טמא בחולין וכו' ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר כו' והקשה בתוס' בשם רבינו אפרים היאך יתכן שתהא הסכין ארוכה כל כך מהר הבית עד עזרת ישראל וכו' ותירצו בכמה פנים ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות דהא דקאמר ובמוקדשים היינו בקרבנות ציבור וסבירא ליה לרבה בר עולא שטומאת מת הותרה בציבור וסבירא לי' כהאי לישנא בפרק קמא דיומא דאפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההי' בית אב טמאין נמי עבדי אפילו הכי לא ישחוט שמא יגע בבשר דלענין בשר אין חילוק בין טומאת מת לשאר טומאות מיהו לענין שרץ שפיר הוצרכנו לתירוצים של התוספות מכל מקום נראה דהא דדחיק הש"ס לאוקמי בטומאת מת וכגון שבדק קרומית של קנה ולכאורה יש לתמוה מאי דוחקי לאוקמי בטומאת מת בפשיטות הוי מצי לאוקמי בכל הטמאים לבר מטומאת מת ולמאי דפרישית אתי שפיר:

גמרא מביא סכין ארוכה כו'. הא דלא מוקי דיעבד דמתניתין בסכין קצרה ובאומר ברי לי. הוא משום דארוכה היינו דאפשר לאיזדהורי דלא יגע וקצרה היינו דלא אפשר אא"כ נגע עי' תד"ה דליתיה. אך בל"ז ל"ק. דחולין שנעשו עטה"ק כשירה השחיטה אפי' ודאי נגע. ועי' לקמן (לד ב) תד"ה והשלישי:

רש"י ד"ה אבל אמר הרי עלי לא. דהיכי מ"ל הרי אלו לערכים אם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה גרידי. שלא קבל עליו טהרת קודש. כצ"ל:

תד"ה טמא. ואפי' יהא אסור לטמאות גופו באו"ט כו'. לכאורה קשה למש"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש להתיר בתורה. והלא בפירוש אמרה תורה בפהמ"ק הטמא והטהור יחדו יאכלנו ואמרי' מלמד כו' בקערה אחת. וי"ל דהתורה מיירי בשיעור אכילה דהיינו בכזית. ורבנן אסרו בכחצי פרס או בכביצה עי' שבת (יד) בתד"ה זמנין:

תד"ה ובמוקדשין. א"נ דוקא כו' כדאמר בהעוה"ר השוחט כו' מטמאה ט"א כו'. תימה דקארי לה מאי קארי לה כיון שמפורש במשנה דמטמאה ט"א. ועי' לקמן (פד) תד"ה בעינן מש"כ בשם ה"ר שמעי':

תד"ה שמא. דאפי' טהור גמור לב"ז כו' אסור לשחוט כו'. כצ"ל. וע"ש (לא) תד"ה או דלמא:

אבל אמר הרי עלי לא - הך סוגיא כלישנא בתרא דפ"ק דנדרים (דף י.) דקאמר דפליגי בנודב אבל ללישנא קמא דקאמר דפליגי בנודר אבל בנודב מודה רבי מאיר וא"ת כיון דקרא בנדר כתיב מנא ליה לרבי מאיר דאין נודב טוב מנודר ומשלם ולרבי יהודה נמי אמאי אם אמר הרי עלי לא הא כל היכא דכתיב נדר הוי נדר דוקא ונדבה הוי נדבה דוקא כדמוכח בריש מנחות (דף ב.) וזבחים (דף ב.) גבי כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה דפריך האי נדבה נדר הוא וי"מ דהתם פריך משום דשני קרא בדבוריה וי"ל דקסבר כיון דחייש קרא לתקלה בנדר ה"ה בנדבה דהא איכא למיחש לתקלה דאפי' מביאה לעזרה ומקדישה יכול להנות ולמעול בה ולבא לידי תקלה בכמה עניינים דכ"ע לא בקיאי כהלל דמעולם לא מעל אדם בעולתו (פסחים דף סו:) ולרבי יהודה נמי משמע ליה קרא דוקא בנדבה אע"ג דבנדר כתיב דהא בנדר לא מצי למימר דנודר ומשלם טוב שהרי כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם תדור יהיה בך חטא וללישנא קמא דנדרים מפרשינן לקרא הא אם תדור אפשר שיהיה בך חטא אם לא תשלם וא"ת לרבי מאיר דאין טוב שיהא נודב ומשלם כל עיקר אפילו מביא כבשתו לעזרה להאי לישנא בתרא דנדרים היאך אכלו ישראל שלמים במדבר וי"ל כיון שנאסרו בענין אחר בבשר הוו כאילו צוה להם המקום לאכול על ידי שלמים וא"ת והא כתיב (בראשית כ״ח:כ׳) וידר יעקב נדר וכתיב (יונה ב׳:י׳) את אשר נדרתי אשלמה וי"ל דבשעת צרה שרי כדאמרינן בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה:

אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי - משמע שרב אשי הקשה אותה קושיא ואע"פ שהיא סוגיית הגמרא ומכאן ראיה שרב אשי סידר הגמרא אע"ג דאביי ורבא נמי אתו לשנויי הך קושיא והם קדמו הרבה לרב אשי שמא גם בימיהם הקשוה כבר:

טמא בחולין מאי למימרא - ואע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י היינו דוקא בפירות דשייכא בהו תרומה אבל בשר לא ואפילו יהא אסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה מכל מקום יכול לטמאותן ולאוכלן בימי טומאתו:

ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר - אע"ג דאמרינן לקמן (חולין דף קכא:) דמפרכסת הרי היא כחיה חיישינן שמא יגע אחר פירכוס א"נ דוקא לענין העמדה והערכה הויא כחיה אבל לענין טומאה כיון ששחט שנים או רוב שנים מקבלת טומאה דחשיב אוכל כדאמר בהעור והרוטב (לקמן שם) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות: שמא יגע בבשר - אע"ג דדם קדשים אינו מכשיר חיבת הקדש מכשרת או שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדקאמר בפ"ק דפסחים (דף כ.) וא"ת ואמאי לא קאמר דלא ישחוט משום דלמא אתי לימשך בפנים דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר (יומא דף ל.) הנכנס למקדש טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה דלמא אתי לאמשוכי וי"ל דבטהור איכא למגזר טפי דילמא אתי לאמשוכי אבל טמא מזהר זהיר ומידכר אי נמי נקט הכא שמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי הקשה רבינו אפרים איך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך מהר הבית עד עזרת ישראל דהאי טמא מוקמינן לה בסמוך אף בטמא מת ותנן בפ"ק דכלים (מ"ח) החיל מקודש מהר הבית שאין טמא מת ועובדי כוכבים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ואפילו למאן דמוקי לה בנטמא בשרץ והלא עזרת נשים ארוכה קל"ה אמה ואיך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך וי"ל דלמאי דפיר"ת בעלמא דלא גזור היכא דנטמא בפנים ניחא וכן לפירוש ר"י דפירש דלא החמירו אלא בעזרת נשים שהוא מקום כניסה ויציאה אבל בשאר מקומות יכול ליכנס עד סמוך למחנה שכינה ממש אתי נמי שפיר ואין כאן מקומו וי"מ דהכא מיירי בבמה ובזה יתיישב נמי בסמוך:

שמא ישהו - ולהגרמה ועיקור לא חיישינן דמינכר ומיהו עיקור דסכין פגומה לא מינכר:

אילימא אחש"ו עלה קאי - פירוש עלה לחודה קאי אבל הא פשיטא דעלייהו נמי קאי דדייקינן עלה לקמן (חולין דף יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה:

דליתיה קמן דנשייליה - ואע"ג דעזרה רה"ר היא כדאמר בפ"ק דפסחים (דף יט:) והיה לנו לטהר כאן מספק האי ספק לא דמי לשאר ספק טומאה ברה"ר משום דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע ואי איירי בבמה אתי שפיר: