רש״ש על מסכת חולין דף כ״ז עמוד ב

תד"ה ופדר. מה שמקשים לכתוב חד ראש ותרי פדר כו'. אבל איפכא ל"ק להו דלכתוב תרי ראש וחד פדר. משום דנראה דאין קפידא בהתגלות בה"ש אלא בשעת הולכה או כשהוא מונח. אבל כשנוטלו ומקטירו ל"ל בה {כאן הערה=והיא קושית התוס' ביומא כו ע"א ד"ה נותן פדר על וכו' ותירוצו כמותו ע"ש ועוד תירצו וז"ל א"נ י"ל אי לא כתיב הך קרא לא הוה דרשינן ליה אלא לומר שראש ופדר קודמין לכל הנתחים עכ"ל. פי' אי לא הוה כתיב ראשו ופדרו אלא ראשו לבד לא הוה דרשינן קרא קמא את הראש ואת הפדר שחופהו וכו' אלא הוה דרשינן קרא קמא את הראש ואת הפדר שחופהו וכו' אלא הוה דרשינן שראש ופדר קודמין לכל הנתחים וק"ק שא"א לפרש קרא קמא הכי דהא קא' וערכו בני אהרן את הנתחים את הראש ואת הפדר ואדרבא אי הוה דרשינן הכי הוה דרשינן שצריך להיות באחרונה כסדר הכתוב וצ"ע. ועי' מראה יחזקאל. (אזני יהושע).}:

רש"י ד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת. והיקשא דז"ת לאקושי בהמה כו'. ועל הא דפריך לקמיה מאי חזית כו' שדייה אחיה לא פי' לנו הקישא דפהמו"ק למאי אתא. אבל אשכחנא בבכורות (לג) דר"ע דריש ליה להתיר בכור בע"מ אף לעובד כוכבים ואההוא היקשא דר"א הקפר קאי כדאיתא בתוס' שם (לב ב):

בא"ד ואין נבלת עוף כו' או הרגה במכה שלא ע"י סימנים אבל נחירה כו'. מבואר דנחירה הוא ג"כ בסימנים. ועי' תוס' לעיל (כ) בד"ה לא אמרן. וזה אישתמיט מהתוי"ט לקמן פ"ה מ"ג בד"ה ונתנבלה שכתב דנוחר לא מתעבדא מילתא כלל בסימנים ע"ש: