תלמוד בבלי - מסכת חולין · דף קל״ז עמוד ב

א"ר יוחנן מפי השמועה אמרה - ר' יוסי הלכך הלכתא כוותיה:

מנה ופרס - החמשה כולן: שיהו מחומשות - לכל אחת מהן שבעה סלעים וחצי דהוו לה כולהו מנה ופרס שהמנה מאה זוז עשרים וחמשה סלעים הרי ל"ז סלעים וחצי: ונותן סלע מהם לכהן - ולקמיה פריך ליה ממתניתין:

רבי יוחנן אומר שש - סלעים הוי כל שהן ויתן מהם חמש סלעים כדתנן במתני': ואחד לו - ואפילו הן גוזזות אלף סלעים סגי ליה נמי בחמשה סלעים לכהן:

כל שהן תנן - ואפילו אין גוזזות כולן אלא סלע אחד: בשלמא לרב ורבי יוחנן ניחא - דרב לא איירי בנתינת כהן כלל ואיכא למימר דהוא נמי סבירא ליה דנותן מהנך ל"ז סלעים לכהן ה' סלעים: אלא לשמואל - דאמר נותן סלע לכהן הא אנן חמש תנן ולעולא נמי דאמר כל שהוא קשיא דמהיכא יתן לכהן ה' סלעים:

ולרב מי ניחא והאמר ראשית הגז בס' - וכיון דאמר שבעה ושלשים סלעים וחצי חייבין בראשית הגז אם מחמש רחלות באו צא מהם חלק ס' מטי לשלשים סלעים חצי סלע ולשבעה סלעים וחצי דבר מועט וא"נ מוקמינן לה כדלקמן במנה בן מ' סלעים אכתי סלע הוא דהוי ואנן ה' סלעים לכהן תנן:

הא אתמר עלה - כלומר ולעולם ראשית הגז בששים בין רב למעט ומתניתין דקתני חמש סלעים לאו ארישא קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא: בישראל שיש לו גיזין הרבה - דחלק ששים שבהם יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה ומבקש ליתנם לכהנים הרבה דאמרי' ליה כל חד וחד כהן לא תבצר ליה מחמשה סלעים דהואיל ויש לו ליתן בעינן נתינה ראויה לכל כהן כדלקמן והיכא דגוזזות מעט נמי סגי ליה בששים. יש לשונות אחרים ואין בהם ממש:

והא תניא עין יפה אחד מארבעים - והיכי רב ושמואל אעין רעה נקטי שיעורייהו: ומשני דאורייתא בששים - מדאורייתא סגי ליה בששים והיינו דקתני עין רעה אחד מששים. רב ושמואל שיעורא דאורייתא אתו לאשמועינן. וביחזקאל (מה) רמיזא וששיתם האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים חומר ל' סאין איפה שלש סאין שתות שלה חצי סאה כשתוציא חצי סאה תרומה משלשים הרי אחד מששים: דרבנן מארבעים - ואתו רבנן ותקון דניהיב עין יפה מארבעים ובינונית בחמשים:

פוטרת את הכרי - ראשית דגנך ולא יהיב ביה קרא שיעור: דאורייתא כדשמואל - מדאורייתא בכל שהן מיפטר: דרבנן בדאורייתא בארבעים - ושעורא דרבנן אתמר בתרומה שהיא מן התורה כגון תרומת תירוש ויצהר שתנתן בארבעים: ושיעור דרבנן בדרבנן - ושיעורא דאמור רבנן בתרומה דידהו כגון פירות האילן וירק בששים ורמיזא דיחזקאל אצרי עין אמרה:

והראיון - מפרש בגמ' דחגיגה (דף ז.) דכל כמה דבעי לאתחזויי בעזרה ברגל מיתחזי ומייתי קרבן עולת ראיה וגם הקרבן אין שיעורא לדמים אם מרובה אם מועט מן התורה אבל חכמים אמרו הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף: דאורייתא אין לה שיעור - כלל ורבנן יהבו לן בה שיעורא בששים אבל בתרומה אף על גב דמדאורייתא נמי בכל דהו מפטר נהי דמפטר ממיתה דטבל מיהו לכתחלה רמיזא שיעורא דילה חמשים וששים דתנא בתוספתא אמר רבי יוסי מנין לתרומה שהיא אחד מחמשים שנאמר במדין (במדבר לא) תקח אחד אחוז מן החמשים אחוז שאמרתי לך במקום אחר כזה ומנין אם תרם ועלה בידו אחד מששים שאין צריך לתרום שנאמר וזאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וגו' אלמא דמתייהב בה שיעורא הלכך לא תני לה בדברים שאין להם שיעור:

אשכחיה - רבי יוחנן לאיסי בר היני: דמתני לבריה - מתניתין חמש רחלים גוזזות מנה מנה ופרס: אמר ליה - איסי כדכתיב קרא קא מתני רחלים מאתים אמר ליה לשון תורה לחוד וכו':

אמר ליה - ר' יוחנן לאיסי: מאן ריש סידרא בבבל - ראש ישיבה: אבא אריכא - רב קרי אריכא שארוך בדורו היה כדאמרינן בהמפלת בנדה (דף כד:): אבא אריכא קרית ליה - ולא אמרת רבינו בלשון כבוד: דכירנא - כשהיה בכאן קודם שירד לבבל היה חשוב ממני שהיה יושב לפני רבי ואני הייתי יושב שבעה עשר שורות מאחריו: זיקוקין - נושאין ונותנין בהלכה:

א"ל איהו - איסי לרבי יוחנן: ראשית הגז בכמה - כמה יהיה לו ויתחייב בראשית הגז אמר ליה בששים סלעים: מה בין לי ולך - אם איני יודע פירושה של משנתינו יותר ממך מה אני גדול ממך אני יש בידי דכל שהוא לאו דוקא אלא איידי דאמר ר' דוסא שיעורא רבה אמור רבנן לשון שיעור מועט וגוזמא הוא ומיהו ששה סלעים בעינן כי היכי דלימטי סלע לכהן דבציר מהכי ליכא למאן דאמר דתיהוי נתינה:

בששים - חלק ששים יתן לכהן. לישנא אחרינא ששים סלעים חייבים בראשית הגז: אנחת לן חדא - אחת מדבריך יכולה להתקיים:

בשלמא דרבי יוחנן - דאמרת משמיה בששים: אדר' יוחנן - דאמר לעיל כמה כל שהן שש חמש לכהן ואחד לו לא קשיא: הא דידיה הא דרביה - משום רבי ינאי כדקאמרינן:

אלא דרב אדרב קשיא דאמר רב (כולו) מנה ופרס - חייבות בראשית הגז ואי ראשית הגז בששים לא מטו ליה לכהן סלע ובציר מהכי ליכא למאן דאמר: במנה בן ארבעים סלעים - יש מנה גדול כך כדלקמן דהוו מנה ופרס ששים ומהן יתן סלע לכהן:

גמ' א"ל לשון תורה לעצמה. עי' תי"ט פ"א מ"ב דפסחים:

שם ונפקי זיקוקין. מלשון הקרא מאזרי זיקות (ישעיה נ'):

גמרא אנחת לן חדא כו'. כלשון זה אמר אביי עצמו לרבין בב"ב (קכט). וזה אישתמיט ממהר"ם (וכן מהמציינים המ"מ) דשם א"א לפרש אנחתת לן רק אפשר להתקיים וכדפי' הרשב"ם שם:

רש"י ד"ה דרבנן בדאורייתא. כגון תרומת דגן תירוש כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מה בין לי ולך. אלא איידי דאר"ד שיעורא רבה כו'. כן משני הגמרא עצמה ע"ז בב"ב (קנ):

בסה"ע ובציר מהכי ליכא למ"ד. וכ"כ לעיל בד"ה מה בין כו'. וק"ל מעולא דלעיל לפי מה שפי' בעצמו דבריו:

הא דתנן ר' דוסא אומר מנה מנה ופרס דברי ר' דוסא. פרש"י ז"ל כל אחת ואחת מנה ופרס. אבל בתוספתא משמע דר' דוסא בין כולן אומר שגוזזות מנה מנה ופרס, דתניא התם חמש רחילות גזוזות מנה ופרס שהן שבעים וחמש סלעים חייב בראשית הגז דברי רבי דוסא, אלמא מנה מנה ופרס בין כולן קאמר, וא"ת א"כ אמאי קתני מנה מנה ופרס ליתני שלשה מנין, תירץ הרמב"ן ז"ל שהרחלות גזוזות שתי פעמים בשנה ומצטרפות הן דמחדש על חדש הוא ולה"ק ר"ד מנה ופרס בכל גיזה שהן שלשה מנין מצטרפות וחייבות, וחכמים אומרים אפילו גזוזות כל שהן בפעם אחת ובלבד שיהא בהן בסוף כדי הפרשה דהיינו ששים.ומיהו איכא למידק למ"ד כל שהן דהא ליכא בין ר' דוסא לרבנן אלא פורתא דלר' דוסא שבעים וחמש מנין ולרבנן ששים, אבל לפרש"י זצ"ל ניחא דאיידי דאמר ת"ק שיעורא רבה אמר איהו שיעורא זוטא, וכתב הרמב"ן ז"ל דאפשר (דהכא) [דהכי] קאמר כל שהן ראויות להפרשה חייבות בראשית הגז, והראב"ד ז"ל [כ'] דר' דוסא במנה של קדש קאמר דהוו לה מנה ופרס שבעים וחמש מנים דמנה של קדש כפול היה ומנה מנה ופרס כל אחת ואחת קאמר

עד שצבעו פטור - פירש בקונטרס משום דהוי כמו מזיק מתנות או אוכלן דפטור וה"נ גוזל ותימה דא"כ מאי קמ"ל רב חסדא כיון דמתני' היא ובפי' רש"י הראשונים במכתב ידו פירש שקודם שגזז חמש צאן דהיינו כדי חיוב צבע מה שגזז שלא בא לידי חיוב עד שצבעו והעביר עליו קולמוס ונראה דקמ"ל רב חסדא שלא נפרש מתני' כפירוש שמחק בקונטרס אלא פטור משום דמזיק מתנות כהונה שקנאן בשינוי:

והא אנן תנן - שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים ולא בעי למימר דשמואל איירי בעין רעה דאם כן מאי קמ"ל מתניתין היא במסכת תרומות (פרק ד מ"ג) עין רעה אחד מששים:

אלו דברים שאין להם שיעור הפאה כו' - בירושלמי דמסכת פאה פריך אמאי לא חשיב נמי תרומה בהדייהו דחטה אחת פוטרת הכרי כדשמואל ומשני דתרומה יש לה שיעור למעלה שאין יכול לעשות כל גרנו תרומה כדתנן העושה כל גרנו תרומה וכל עיסתו חלה לא עשה ולא כלום ופריך והרי פאה דאין אדם עושה כל שדהו פאה וקתני ומשני פאה בשעת חיובא דהיינו משמתחיל לקצור אדם עושה כל שדהו פאה דהוי פאה למה שכבר קצר אבל תרומה בתר חיובא דהיינו אחר מירוח אין יכול לעשות כל גרנו תרומה בגמ' דהראיון פריך אמאי לא חשיב אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה ומשני דלא חשיב במתני' אלא דברים דאי עביד טובא הוי מצוה אבל אין מחויב לעשות אלא כל שהוא: