תלמוד בבלי - מסכת חולין · דף קל״ד עמוד א

ורמינהו - כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו ע"מ שהמתנות שלי נותנן ישראל לכל כהן שירצה דכיון דכולה בהמה זבין ליה לא מצי לאתנויי ליה האי אמתנות שאינן שלו אלא של כהנים נינהו ואין לו בהן אלא טובת הנאה מ"מ ש"מ דחייב במתנות:

חוץ שיור - לשון שיור משמע ששייר המתנות ולא מכרן לפיכך פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו: על מנת לאו שיורא הוא - אלא תנאה הכל מכר לו ע"מ שיתנם לו והוא אין בו כח להתנות:

ורמינהו - ברייתא אברייתא:

לא שנו - היכא דלקח הימנו במשקל דקתני נותנן לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח: אלא - כששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דברים של כהן לפיכך זה הלוקח נותנן והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל ליתן: אבל שקלן לו טבח הדין - של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף על הטבח הוא והטבח חוזר עליהן אם יש בעין נותנן לכהן והכי מפרש לה בריש הגוזל בב"ק (דף קטו.) דאף עם הטבח קאמר ר' יהודה: הדין עמו - דינו של כהן ותביעתו עם הלוקח הוא הואיל וישנה לגזלה בעין במקום שהוא שם ילך:

רב אית ליה דרב חסדא: רצה מזה גובה - דכיון דקודם יאוש אכלו זה האחרון הוה ליה איהו גזלן עלייהו דהא כל מקמי יאוש ברשותייהו דמרייהו קיימי כל היכא דאיתנהו:

לא - בגזלן דעלמא שהגזלן קונה אותו בגזלתו לשלם: דכולי עלמא אית להו דרב חסדא - דאם רצה נגזל לדון עם הראשון ידון: והכא - בגזל מתנות כהונה קמיפלגי מר סבר מתנות כהונה נגזלות ונתחייב גזלן בגזלתו לשלם דתורת גזל עליהן: ומר סבר אינם נגזלות - אין כח לגזלן וכל זמן שהן בעין כל מקום שהולכין החוב מוטל על מי שהם אצלו לתתו לכהן והראשון לא נעשה גזלן עליהן: באפי נפשה - ולא בלשון לא שנו ואמתני' כדלעיל:

מתנות כהונה נגזלות - לכדאמרן שאם רצה כהן לדון עם הראשון ידון:

אלמא ספק - מתנות כהונה לקולא דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה:

שבתוך הקמה - לפני הקוצרים שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם: הרי - כל הנמצא בהן לבעה"ב דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה: העליונים - חטין העליונים שעל פי החור איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלין בשעת קצירה: והתחתונים - שבקרקעיתו של חור: לבעל הבית - דקודם קצירה כנסום נמלים שם:

שספק לקט לקט - אלמא לרבי מאיר גבי מתנות עניים וה"ה למתנות כהונה ספיקא לחומרא וסתם מתני' ר"מ היא וקתני ספיקא לקולא:

אל תקניטני - דהא דקתני ספק לקט לקט יחידאה היא שאיני שונה אותה כמו ששנית דברי ר"מ אלא דברי ר' יהודה בן אגרא משום ר"מ:

א"ל - ר"ל: אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל - אפי' אין אתה שונה אותה אלא בשם שוטה שבעולם ששמו בן תדל אפילו הכי קשיא לך דהא טעמא קאמר למילתיה:

אילימא בדינין - לראות לו זכות בדין: צדק משלך ותן לו:

פרה - כשנולד לך ספק זה במתנותיה ואתה מעמידה על חזקתה הראשונה הרי היא פטורה שהרי בחזקת של עובד כוכבים היתה עומדת: קמה - כשנולד לך ספק בלקט ואתה מעמידה על חזקתה חזקת חיוב הוא דמעולם היא עומדת לכך דשל ישראל היא:

חיוב חלה הכל הולך אחר גלגולה משגלגל בה הוי חיובה וגלגול העובד כוכבים פוטר דכתיב (במדבר טו) עריסותיכם. אם עד שלא נתגייר נתגלגלה פטור אם ספק חייב גרסינן:

חלה ספק איסורא שיש בה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה:

קרבן אשתו - ספק ילדה כשהיתה עובדת כוכבים ספק משנתגיירה מביאה קרבן דספק איסור כרת הוא לאכול בקדשים עד שתביא כפרה דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת: וחלה - ספק מיתה: ובכור בהמה טהורה - ספק כרת לשוחטו בחוץ וצריך להמתין עד שיסתאב דתו לית ביה אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו: ובכור - פטר חמור. כמאן דאמר בבכורות (דף ט:) אסור בהנאה עד שיפדנו וצריך להפריש עליו טלה לפדיונו לאפקועי איסוריה ומעכב הטלה בידו והוא שלו דשה של פדיון לא רמיא קדושה עליה אלא ממונא דכהן הוא וכיון דספק הוא המוציא מחבירו עליו הראיה:

צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ (שמות כג, ג). נראה לי בס"ד הכונה אם תתן לו מחלק המעשר אין זה משלך אלא תן חומש דהוי משלך. אי נמי תפייסו בדיבור שהוא שלך אך המעות אינם שלך אלא פקדון הם אצלך. אי נמי על דרך מה שאמר הכתוב טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כב, ט) כי נתן מלחמו לדל רצונו לומר מסעודה שלו כעובדא דברתיה דרבי עקיבה בסוף הגמרא דשבת (דף קנו:) בסוגיא דאין מזל לישראל עיין שם.

גמרא ורמינהו כו' שספק לקט לקט כו' והא טעמא קאמר כו' עני ורש הצדיקו כו'. עיין לעיל (קל ב) תד"ה וכשיחזור. ועי' בשנו"א בפאה שם פי' נכון בשמועה זו:

שם צדק משלך ותן לו. כה"ג דרש ר"ל עצמו בב"ב (פח ב) ע"ש:

שם ספק איסורא לחומרא. ק"ל דהא בכה"ת כולה אזלינן בתר חזקה אף באיסורא. והכא י"ל דמדרבנן בעלמא הוא דהוה כמו דבר שיל"מ דיפריש החלה וימכרנה לכהן. וכמו שהביא הר"ש בחלה שם מהירושלמי. (ועי' רפ"ג דתרומות ובמש"כ בכוונת הירושלמי שם). וכתירוץ ר"א בביצה (ד) דאף בספקא דרבנן אסור ביל"מ. (ובזה יתורץ קושיית הש"ך ביו"ד סי' ש"ל סק"ח משום דבזה"ז פסק הרמ"א בסי' שכ"ב דאין לה שיעור) אולם בכור בהמה טהורה דחשיב לחיובא ודאי קשה. ועיין עוד מש"כ בסמוך:

תד"ה ורמינהי. דתחתונים ודאי משל קמה כנסום. כ"נ דצ"ל:

לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח. יש לפרש דהדין אף עם הטבח קאמר, ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה ורב אסי סבר הדין עם הלוקח דוקא דהוא הזיקן שאכלן, ותרווייהו סבירא להו דלא כרב חסדא קמייתא דקאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מן התשלומין, ואי אפשר לפרש כן מדאתי לאוקימו פלוגתייהו בדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים, דלפי פירוש זה כרב חסדא, ורב אסי דלא כרב חסדא, ואם איתא היכי קאמר רב אסי הדין עם השני, והא מאן דפליג בההיא עליה דרב חסדא הדין עם הראשון דהיינו הגזלין סבירא ליה, על כן יש לפרש דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דרב הדין עם הטבח דוקא קא אמר שהוא גזל אותן ולית ליה דרב חסדא, ורב אסי סבר הדין אף עמו קאמר וכדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ומיהו למאי דאסיקנא דבמתנות כהונה נגזלות או אינן נגזלות רב אף עם הטבח קאמר, ורב אסי דוקא עם הלוקח, והכין איתא בבבא קמא פרק הגוזל (בבא קמא קטו, א).

חוץ שיורא הוא ע"מ לאו שיורא הוא - וא"ת כי א"ל ע"מ דאמרינן נותנן לכל כהן שירצה א"כ המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא ע"מ שיהיו המתנות שלו וי"ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואם לא יתן לו לא יהיה המקח בטל אי נמי הוי כמו מתנה על מה שכתוב בתורה שהרשתו תורה ליתנם לכל מי שירצה:

דמר אית ליה דרב חסדא - אין לפרש דרב אית ליה דרב חסדא ועם הראשון דקאמר רב היינו אפי' עם הראשון דא"כ לרב אסי הדין עם השני ולא עם הראשון בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דהא ליכא מאן דפליג שלא יוכל לגבות מן הראשון הגוזל ובאחר שאכלו הוא דאיכא דלית ליה דרב חסדא אלא יש לפרש איפכא דרב לית ליה דרב חסדא דהדין דוקא עם הטבח ורב אסי אית ליה דרב חסדא והדין אף עם הלוקח ודחי דכ"ע אית להו דרב חסדא ובמתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי דרב סבר נגזלות והדין עם הטבח היינו אף עם הטבח כרב חסדא ורב אסי סבר דהדין דווקא עם הלוקח לפי שהמתנות אין נגזלות והוי איפכא ממאי דהוה בעי למימר מעיקרא ותימה דבמאי קא מיירי אי בשאין מתנות בעין הא אמרינן בריש פירקין דמזיק מתנות כהונה או אכלן פטור ואם הם בעין היכי קאמר דבדרב חסדא קא מיפלגי הא משמע בריש הגוזל בתרא (ב"ק דף קיא:) דהיכא דהם בעין ליכא מאן דפליג אדרב חסדא אלא דווקא כשאכלן דתני רבי אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהן גזלה קיימת חייבים לשלם אין גזלה קיימת פטורין כו' ופריך לימא תהוי תיובתא דרב חסדא משמע דלמאן דפליג עליה אתי שפיר דדוקא אין גזילה קיימת פטורים אבל בגזלה קיימת חייבים לשלם וצ"ע:

ורמינהי חורי הנמלים שבתוך הקמה כו' - מרבנן נמי פריך דלא פליגי רבנן אלא משום דסברי דתחתונים ודאי נמלים כנסום הילכך הם של בעה"ב הא אם היו ספק היו מודים דהוי לקט כמו עליונים שספק לקט לקט: