תלמוד בבלי - מסכת חולין · דף קכ״ג עמוד ב

עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון - דאמר (בהשוחט) בפ"ק (לעיל חולין דף כא.) רוב שנים דוקא ואסור למלוק כל השנים דגמר מחטאת דכתיב ביה לא יבדיל היכי שרינן הכי ליגזור דילמא לא אתי למיעבד רובא:

בטומאה דרבנן - שהיה המפשיט טמא טומאה דרבנן כגון הנך דגבי שמנה עשר דבר (שבת דף יג:) הבא ראשו ורובו במים שאובים ובהמה זו קדשים היא ואם נגע בה טמאה מדרבנן הלכך לא מחמרינן בה כולי האי:

תינח טמא בטהורה טהור בטמאה טומאה דאורייתא היא - דהא מתניתין בין בטמאה בין בטהורה קתני תנא טהורה לענין הכנסת טומאה לקבלה מן המפשיט ותנא טמאה לענין הוצאת טומאה שתטמא היא את המפשיט הראשון הנוגע בכדי אחיזה ולטהר את השני המפשיט מכדי אחיזה ואילך ולא נגע בבשר והכא ליגזר דהא כל בהמה טמאה נבלה היא אפי' שחטה וטומאתה דאורייתא: בטרפה - האי טמאה דמתני' לאו בהמה טמאה אלא בהמה טהורה טרפה ושחטה והיא מטמאתו אם נוגע בה כדמפרש ואזיל:

מטמאה במוקדשין - כלומר אם של מוקדשין היא:

שרצים אין נוחין להפשיט: כולו - חבור ואפילו יותר מכדי אחיזה הנוגע במופשט טמא. מדנקט שרצים טעמא משום דקשים להפשיט אבל גמל לא ואע"פ שטומאתו דאורייתא היא שיעור הפשטה בכדי אחיזה ולא גזרינן משום פחות מכדי אחיזה וקשיא לרב נחמן דגזר דילמא לא אתי למעבד שיעורא:

לא תימא הא בגמל - ביותר מכדי אחיזה אינו חבור אלא הך דיוקא דדייקינן למעוטי גמל אעור הצואר הוא דדייקינן והכי קאמר שרצים הוא דעד שיפשיט את כולו אבל גמל שהפשיט עד הצואר אינו חבור ובמפשיט לחמת ובמרגיל קאי ולעולם לשטיח אף ביותר מכדי אחיזה טמא דגזרינן בבהמה טמאה הואיל וטומאתה דאורייתא: ור' יוחנן בן נורי היא - דאמר במתני' אינו חבור והכא ליכא למיגזר מידי דלמא לא אתי למעבד עד הצואר דהיכרא טובא איכא אבל בין פלגא לרובא לא מוכחא מילתא וכן בין כדי אחיזה לפחות מכדי אחיזה:

מעפורת - סודר. ויתחפש באפר דכתיב גבי מיכה (מלכים א כ) מתרגמינן ואישתני במעפורתא: שייר - בההוא מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת חשוב הוא להיות חבור: לא שנו - דכי לא שייר הוי חילוק:

אלא טלית - דכיון שנקרע בטל שמה דאפי' חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה: אבל עור - שנטמא וסדקו ושייר מקצת: חלים - חזק הוא ע"י אותו מקצת וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחלה הלכך לא בטל שמו מעליו:

שנתן בו איזמל - שהתחיל לבטלו טהרו ואע"פ שעדיין יש בגדול חמשה על חמשה טפחים שהן שיעור למדרס עור כדאמרינן בסוכה (דף יז:) הבגד שלשה על שלשה השק ד' על ד' העור ה' על ה': עד שימעיטנו - דלא דמי לטלית דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ועומדת להתכסות ובקריעתה בטל שמה הלכך אף על גב דשיריים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הלכך עד שיבטלנו מכשיעור: כי מיעטו מיהא טהור - ואע"פ שלא סדקו כולו אלא באחד מראשיו:

דקא צרי ליה להדיא - סודקו לארכו או לרחבו. צרי לשון סדק כמו צרייא דחיטי בפסחים (דף מ.) וכמו טיליא חריפא דמצרי זיקי במס' ע"ז (דף ל.): דרך סביבותיו - דתו לא חלים שפיר:

חלים - מחובר ועומד הוא לבשר: ראשון ראשון - המופשט עושה ניפול הוי כנפרש לגמרי דהא אין סופו לחזור לבשר עוד:

הא חלים וקאי - דהא לא הופשט וקאמר דאינו חבור והנוגע בעור כנגד הצואר אינו טמא:

א"ל אביי - ואדמותבת מדרבי יוחנן בן נורי סייעיה מדרבנן:

אלא אמר אביי - אי סבירא לן דחלים דכולי עלמא הוי חבור והכא טעמא משום דלא חלים והוא שעשוי לינתק מאליו בשומר העשוי לנתק קא מיפלגי דרבנן סברי אפ"ה לא בטיל תורת שומר מיניה כל זמן שלא ניתק:

תנור - תחלתו עשוי כלי כקדרה ומטלטל וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביק טיט סביביו ומעבהו וקרי ליה טפילה שמטפלה ומחברה לו פלשטר"א בלע"ז: חולקו לשלשה - לכלי עצמו מבפנים דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא: וגורר את הטפילה - שדיבק עליו שגם הוא מחברתו ואע"פ שעדיין הוא עומד טהור:

גמרא עור טמא מדרס כו' וחכ"א עד שימעיטנו מה"ט. לכאורה יקשה מכאן לר"נ דלעיל דה"נ לגזור דלמא לא ימעיטנו מה"ט. וי"ל דה"נ מוקי לה בטומאת מדרס דרבנן כגון בגדי ע"ה מדרס לפירושים כו' דספ"ב דחגיגה וכדומה או דיאמר ג"כ דאיירי בטו"י. אך לקמן גבי תנור שנטמא דל"ג לר"מ אטו פחות מד"ט. צ"ל ע"כ דנטמא בטומאת משקין דרבנן:

רש"י ד"ה שנתן בו איזמל. כדאמרינן בסוכה כו'. עמש"כ בתמורה (יט ב) בד"ה והא מח"ז:

תד"ה עולת העוף. וי"ל דמשמע דלא מצריך אלא רוב מצומצם. ועי' מהרש"א. ואזיל בתר איפכא. דלעיל (כא) אמרי' ואב"א הא והא ראבר"ש ומאי שנים שדומין לשנים ופרש"י שיחתוך רוב להדיא שיהא נראה לעינים שיהא רוב כו'. ולענין שחיטת חולין דאמרינן שם (כט) דבעינן רוב הנראה לעינים כבר הוכיח שם הר"ן דלא אתי אלא לאפוקי מחצה על מחצה ע"ש וכ"פ הטוש"ע בר"ס כ"א דסגי ברוב מצומצם. וראיית הט"ז שם מטריפות אישתמיטתיה שכבר קדמו בזה הר"ן שם. וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל:

עולת העוף לר' אלעזר בר' שמעון ליגזר. הקשה הראב"ד ז"ל וכן בתוספות מאי קושיא מעולת העוף, דהתם מאי ליעבד [יבדיל] כולהו רוב שנים דוקא אמר רחמנא דגמרינן מחטאת העוף דכתיב בה לא יבדיל, וי"ל דהכא קא מקשה אליבא דמאן דאמר רוב שנים ל"ד ולא יבדיל דאמר רחמנא לומר שאין צריך להבדילן כמ"ש למעלה בפרק (השוחט) [קמא] (כא, א) ובתוס' תירצו דנ"מ שלא יביא עולת העוף נדבה, וא"ת וליקשי' ליה חולין לרבנן, י"ל שאני התם דלא חייס עלייהו, אבל בעולת העוף חייס (דנ"ל) [דניחא ליה] דלא ליבדיל דאז נוח לו לאחוז בראשו להזות, והוי דומא לטלית דחייס עליה, (דהא אקשי') [והא דאקשינן] מהפשטה ולא מתרצינן דהתם ליכא למיחש משום דחייס כיון דמשהו משהו הוא דמפשיט איכא למגזר דלמא לא מפשיט ביה כדי אחיזה.

עולת העוף לרבי אלעזר בר' שמעון לגזור - וא"ת ומאי קושיא שאני התם דגזירת הכתוב הוא שלא להבדיל וי"ל דמשמע דלא מצריך אלא רוב מצומצם ולהכי פריך דלגזור וה"ל לאצרוכי רוב הנראה לעינים:

דלמא לא אתי למעבד כדי אחיזה - תימה לר"י דמאי פריך הא לא חייס עלה דמפשיט הבהמה והיה רוצה שיהיה כולה מופשט וי"ל דהכא חייס שלא להפשיט הרבה שאז הוא נוח לטלטל ולהפשיט:

אבל שייר בה כדי מעפורת לא - בפרק דם חטאת (זבחים דף צד:) אמרינן אפילו שייר בה כדי מעפורת אינו טמא אלא מדרבנן:

לא שנו אלא טלית אבל עור חלים ור' יוחנן אמר אפילו עור נמי לא חלים - נראה דר' יוחנן לא סגי בעור כדי מעפורת כמו בטלית אלא כל אחד למאי דחשיב לגבי דידיה סגי וצריך בעור ה' על ה' והשתא פריך שפיר בסמוך כי אמעט ליה מה' טפחים טהור דאי בעור נמי סגי לרבי יוחנן כדי מעפורת לא יתיישב בסמוך דאי כדי מעפורת פחות מה' כמו שמשמע באיכא דאמרי תקשה ליה לר' יוחנן אמאי טהור כי ממעט ליה מה' ואם הוא יותר מה' כשיש בו נמי ה' אמאי טמא הא אין בו כדי מעפורת ומיהו יש ליישב דלהאי לישנא סגי לר' יוחנן בעור בחשיבות מעפורת שהוא פחות מה' כדמשמע לקמן והא דקאמר וכי ממעט ליה מה' טהור אע"פ שיש בו כדי מעפורת כגון דקא בעי ליה למושב זב כדאמר לקמן לר"ל אבל לאיכא דאמרי לרבי יוחנן ודאי בעי ה':

הא יותר מכדי אחיזה טהור ואמאי והא חלים - תימה לר"י דהיכי מדמה דין דיד להא דאיירי ביה לעיל וי"ל דנראה לו לדמות דכי היכי דאמרינן דעור הקרוע חשוב כמחובר הכי נמי נימא דעור המופשט ליחשב כמחובר ולהוי יד כאילו לא הופשט:

עור שעל הצואר רבי יוחנן בן נורי אומר אינו חבור ואמאי הא חלים וקאי - וא"ת לרבי יוחנן נמי דאמר עור לא חלים מודה היכא שכבר תפר שטמא וכ"ש היכא שלא נקרע מעולם וי"ל דקס"ד שעל גב הצואר אע"פ שהוא ניתק מאליו לא גרע מעור שעדיין לא נתפר ולא נתחבר דהוי כמחובר וכי היכי דעור הנקרע הוי כחלים עור שעל גב הצואר נמי אע"ג דניתק מאליו הוי ליה למימר דהוי חבור ומשני כיון דעשוי לנתק מאליו גרע מעור הנקרע ולא הוי חבור: