חידושי הרשב״א על מסכת חולין דף י״א עמוד ב

וכי תימא משום איבוד נשמה דהא מנוולה ליחוש שמא במקום סייף נקב הוי. קשיא לי דבמכות (ז, ) משמע דודאי חיישינן לה, ואי לא ידעי עדים אי במקום סייף נקב הוי או לא עדותן בטלה ולא קטלינן ליה, דאמרינן התם רבי עקיבא ורבי טרפון אומרים אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, ומפרש התם טעמייהו משום דהוו אמרי להו לעדים ראיתם טרפה הרג או שלם הרג, ואם תמצי לומר שלם הרג דלמא במקום סייף הוי נקב. ויש לומר דהתם היינו בנקבים שתחת בגדיו ונראין בגופו, ומשום דאפשר לעדים לעמוד עליהן כגון שראוהו ערום ולא היה בו נקב, משום הכי בודקין אותו כך, ולא תהא עדותן קיימת עד שיעידו עליו כך, ואף על גב דאמרי ליה לא היה אדם נהרג מעולם, הכי קאמרי' לא היה אדם נהרג אלא לעיתים רחוקות מאד, לפי שאין ענין זה מצוי שיראוהו ערום ויבדקוהו קודם לכן, דומיא דאידך דאמרי מנאפי' ראית' (או) כמכחול בשפופרת ראית', ואף על גב שאפשר שראו כמכחול בשפופרת, אלא שהוא ענין רחוק ואינו מצוי. והא דמשמע בשמעתין דלא חיישינן ליה כלל, היינו בנקב שתחת העור שאי אפשר לעמוד עליו לעולם, וכיו שכן אף על פי שלא היו העדים יודעין אם היה גופו מנוקב תחת לעורו או הדקין מבפנים לא היתה עדותן בטלה על ידי כך, והיינו דאפשיטא לן לקמן הכא דלא חיישינן לה כלל וקטלינן ליה.

רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה. ואם תאמר דלמא קרע ליה לעורו ובדיק לסימנין, דושט יש לו בדיקה מבחוץ בנקב. יש לומר דאין לו מבחוץ בדיקה אפילו מחמת נקב אלא כשאתה מסתפק בנקב במקום ידוע ממנו, אבל שלא במקום ידוע אלא שאתה צריך לבדקו כולו אין לו בדיקה מבחוץ וכן מוכח לקמן (חולין כח, א) באווזא דבי רבא דהוי (מבצבץ) [ממסמס] קועי' דמא.

וכי תימא רבי מאיר לא אכיל בשרא. ואם תאמר והיאך אפשר לומר כן, והא כתיב (דברים יב, ב) בכל אות נפשך תאכל בשר. ויש לומר דדלמא לא התירה תורה אלא בשר תאוה, ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא שיאכלו בשר תמותות נבלות כמו שהתירה תורה יפת תואר כנגד יצר הרע מן הטעם הזה כמו שכתוב בקידושין (כא, ב).