א׳
הכל שוחטין ושחיטתן כשירה. חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. הא דלא תנא אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה התם איצטריך למיתני נשים כדקתני התם משום דכל הפרשה בלשון זכר נאמרה. אבל הכא אין חדוש באשה יותר מבאיש. והא דתנא בפ' כל הפסולים (זבחים דף לא:) שהשחיטה כשירה בנשים משום דשאר עבודות פסולות בנשים האפילו כהנות איצטריך למימר בשחיטה דכשירה. ובהלכות ארץ ישראל כתב דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות. ואין הש"ס שלנו סובר כן מדאמר בפ' כל הפסולין ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהו ושחט מלמד שהשחיטה כשירה בזר. ומשני הוא הדין דאפי' לכתחלה ומשום דבעי למיתני טמא דלכתחלה לא שמא יגע בבשר תנא ששחטו. ואם איתא דנשים לא ישחטו לכתחלה הוה ליה למימר מנשים דמתני ברישא. ועוד דאפילו בחולין לא ישחטו לכתחלה. ואותו חכם שכתב הלכות א"י כתב חומרות מדעתו וכמו כן כתב שכח ולא בירך שחיטתו פסולה וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' שחיטה ה"ד דנשים ועבדים אם היו מומחין שוחטין: שמא יקלקלו בשחיטתן. בגמרא דף יב: דייק שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה. פירש רש"י אפילו אחרים רואים אותם וקשה דמוכולן ששחטו שמעינן דוקא בדיעבד. ופירש ר"ת דאין מוסרין להן חולין אפילו להשליכו לכלבים דילמא אתי למיכל משחיטתם שיטעו לומר כשירה היא מתוך שמוסרין להן לשחוט כדפטרינן לקמן (חולין דף פו.) שחיטתן מכסוי דילמא אתי למימר שחיטה מעליא הוא: וחרש שדברו חכמים בכל מקום את שאין שומע ואינו מדבר. כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות שחיטה ה"ט מומחה שנשתתק והוא מבין ושומע שוחט לכתחלה וכן מי שאין שומע הרי זה שוחט. בנשתתק כתב שוחט לכתחלה אבל באין שומע כתב הרי זה שוחט ולא כתב לכתחלה לפי שאין שומע הברכה אין לו לשחוט לכתחלה כדתנא בריש תמורה חרש המדבר ואין שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. והכי אמר בברכות פרק היה קורא (ברכות דף טו:) אהא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא. אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא ותניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא: שוטה מפרש בחגיגה דף ג: היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו. ותניא איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו. וקאמר רבי יוחנן אפילו באחד מהן. והוא דקעביד דרך שטות. וכן הלכה. וקטן דמתניתין שאין שוחט לכתחלה אפילו כשגדול עומד על גביו היינו בקטן שלא הגיע לחינוך. וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן את ידיו. אבל קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו שוחט לכתחלה כשגדול עומד על גביו כדאיתא בסוכה דף מב. קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו. אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו ולשון מותר משמע אף לכתחלה: כתב הרמב"ם ז"ל שם ה"ה דשכור שנתבלבלה דעתו שחיטתו פסולה. ומסתבר דמיירי כשהגיע לשכרותו של לוט וכ"כ בעל העיטור: ,מתני' בשחיטת עובדי כוכבים נבלה ומטמאה במשא. ואפילו ראו אחרים ששחטו יפה ופירש ר"י הטעם משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. והרמב"ם ז"ל פירש משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינם דברים של טעם שהתורה הזהירה כשיקרא לך שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו. רבינא אמר הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין אע"פ שאין מוחזקין. והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל אם אין יודעין בו אם יודע הלכות שחיטה לא ישחוט. ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. ואסור למסור לו לכתחלה על סמך שיבדקנו אחר שחיטה. משום דלית ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואי ליתיה קמן שלא עכל לבדקו שחיטתו אסורה. או אי אישתלי ולא בדקיה ואכליה איסורא קא אכיל. הלכך לכתחלה אין מוסרין לו לשחוט על סמך שיבדקנו. כדאשכחן בישראל מומר לעבודת כוכבים אליבא דרב אשי ובעובד כוכבים לאביי ורבא שאסור למסור להם לכתחלה לשחוט על סמך שיבדוק הסכין אחריו ושיחתוך כזית בשר ויתן לעובד כוכבים. משום שאסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק הסכין בישראל מומר לעבודת כוכבים ועד שיאכל העובד כוכבים כזית בשר הלכך חיישינן דילמא מישתלי ולא עביד וקאכיל איסורא. וכן בשאין מומחה נמי. ואיכא דאמרי רבינא אמר הכל מוחזקין שוחטין ואע"פ שאין מומחין בד"א ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים שלא נתעלף. אבל אם לא שחט לפנינו שנים ושלשה פעמים לא ישחוט שמא יתעלף ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשירה. כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. פי' רש"י ושוחט אף לכתחלה. דאין לפרש דבדיעבד הוא דהויא שחיטה כשירה ואפי' אין אחרים רואין אותו ולא מצו לאוקומי מתניתין בהכי משום דקשיא להו וכולן דמאי נפקא מינה בלאו הכי נמי לאביי ורבא ורב אשי לא מתוקם להו וכולן אלא אחרש שוטה וקטן והגאונים מפרשין משום דאית להו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומוסרין להן לכתחלה לשחוט אע"פ שאין ידוע אם מומחה הוא אם לאו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה. משום דאי ליתיה קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין ושרינן ליה. וכן אי אישתלי ואכליה בלא בדיקה לאו איסורא עבד וסמכינן ארובא. הילכך לא חיישינן דילמא אישתלי. ומיהו אי איתיה קמן לא סמכינן ארובא ואסור לאכול עד שיבדקנו. וכיוצא בזה יש דברים דסמכינן ארובא בדיעבד אבל לכתחלה לא. כגון בדיקת סכין אחר שחיטה והריאה שנטלוה זאבים וקשה לי להאי פירושא אמאי לא מוקי מתניתין כרבינא במומחין והכי קתני הכל שוחטין לכתחלה אע"פ שאין מומחין על סמך שיבדקנו אחר שחיטה. ואם שחט וליתיה קמן שחיטה כשירה. וי"ל דלא שייך למיתני הכל שוחטין לכתחלה כיון דמחוסר תיקון הוא אחר השחיטה שאסיר לאכול בלא בדיקה ולא מיקרי כי האי גוונא לכתחלה. וכן כתב רב אלפס ז"ל. והיכא דראה אחד ששחט ואזיל ליה לעלמא ולא ידע אי גמיר אי לא גמיר אותה שחיטה מותרת דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין דתניא לקמן (חולין דף יב.) הרי שמצא תרנגולת בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצאו שחוט חזקתו שחוט אלמא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין. ואיכא מאן דסבירא ליה כלישנא קמא דרבינא. דבתרא הוא. דלא אמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ואנן לא סבירא לן הכי דמסקינן בגמרא מבתר רבינא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ואי קשיא לך הא דאמר רב הונא לקמן (חולין דף ט.) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דשמעת מינה דספק שחיטה לחומרא וקיימא לן דהלכתא היא. התם כגון דאיתיליד ריעותא בסכין. אבל הכא כיון דקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כמאן דאתידע לך במה נשחטה דמי. הלכך איתא להאי ואיתא להאי ולא קשיין אהדדי ומה שכתב רב אלפס והיכא דראה אחד ששחט לאו דוקא ראה דהא מייתי ראיה ממצא תרנגולת שחוטה בשוק אלא משום דבעי לסיומי ואזיל ליה לעלמא ולאשמועינן דאי לא אזיל לעלמא לא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובעי למיבדקוה. וראה אחד ששחט דקאמר פירוש שראהו מרחוק ולא היה יכול לידע אם שחט יפה דאי הוי דאחרים רואין אותן אפילו לרבינא נמי אי ליתיה קמן דליבדקיה שחיטתו כשירה. ומדברי רב אלפס ז"ל אין להוכיח אי בעינן מוחזקין. שהרי הוצרך להביא ראיה דלית הלכתא כרבינא אף על גב דבתראה הוא בהך לישנא דמומחין. אבל אין ראיה שאין הלכה כמותו בלישנא דמוחזקין. ויש שדקדקו דלא בעינן מוחזקין מהא דקאמר להך לישנא דמוחזקין לעלופוי לא חיישינן. ואין נראה לי ראיה דאף על גב דכולהו לא סברי כרבינא בלישנא דמומחין הוצרך רב אלפס להביא ראיה דלית הלכה כרבינא משום דבתרא הוא. ומתוך דברי רב אלפס משמע דדין אחד למומחה ומוחזקין היכא דאיתיה קמן צריך לבודקו וגם לשאול אם נתעלף. והיכא דליתא קמן שחיטתו כשירה מההיא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק: אמר רבא ישראל עבריין לאכול נבלות לתיאבון בודקין סכין ונותנין לו ומותר לאכול משחיטתו. ולא חיישינן שמא ישהה שמא ידרוס. דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. ואפילו לא אכל ממנו דאלפני עור חייש אבל בלא בדיקת סכין לא מהני אפילו אם ישראל יוצא ונכנס כי היכי דמהני בעובד כוכבים דלא אשכחן בעובד כוכבים שיהא צריך בדיקת סכין בישראל יוצא ונכנס. משום דעובד כוכבים מירתת לפי שיודע שאין ישראל סומך עליו וירא שמא יבדוק הסכין אחריו הלכך נזהר מלשחוט בסכין פגום. אבל ישראל עבריין לא מירתת כי הוא סבור שלא יבדקו אחריו לפי שמחזיקין אותו כישראל. הלכך קאמרגמרא לעיל אי דליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחט ודוקא בודק סכין ונותן לו אבל אין ליתן לו לשחוט ולבדוק הסכין אחר השחיטה כדאמר רב אשי לעיל אבל אם לא בדק ונתן לו לא ישחוט ואם שחט בודק סכינו אחריו. דמשמע אין ליתן לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדוק הסכין. דחיישינן שמא לא יבדוק אחריו וקאכיל איסורא. דאם היה סכינו פגום לא טרח לתקנון והלכתא בהך כרבא דמייתי לה גמרא סייעתא מהך ברייתא הכל שוחטין אפילו עובד כוכבים ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר ומוקי לה במומר לאותו דבר. ואע"ג דדחי ליה גמרא ומוקי לה במומר לעבודת כוכבים וכדרב ענן. הא איתותב רב ענן. וא"כ לא מיתוקמא ברייתא אלא במומר לאותו דבר אבל עבריין לעבירה אחרת עסקינן לקמן (חולין דף ה.) עבריין לדבר אחד לא הוי עבריין לכל התורה כולה חוץ מעבריין לנסך יין ולחלל שבתות בפרהסיא ולא בעי בדיקת סכין. דדוקא עבריין לאותו דבר דדש ביה הוא דקאמר רבא דבעי בדיקת סכין. והרמים ז"ל כתב פ"ד מהלכות שחיטה דישראל עבריין לאחת מן העבירות צריך לבדוק לו סכין. ואפשר דסבר כיון דחזינן שלתאותו עובר אחת מן העבירות שבתורה חיישינן דפקר שלא לטרוח לקיים שום מצוה כהלכתה. ונקט רבא עבריין לאכול נבילות לאשמועינן דשרי לאכול משחיטתו ע"י בדיקת סכין ולא אמרינן כיון דדש ביה כהיתירא דמי ליה ועבריין להכעיס פר"י כיון דאינו חושש לזבוח הוי כעובד כוכבים דאינו בר זביחה ואסור לאכול משחיטתו אפילו בדק לו סכין ואפילו ישראל עומד על גביו. וכן מסתבר. ואף על גב דתניא בהך ברייתא דשחיטת כותי מותרת וכן בברייתא דלעיל דמתיר בישראל עומד על גביו בחותך כזית בשר ונותן לו. מסקינן לקמן (חולין דף ו.) דבדורות אחרונים עשאום כעובדי כוכבים גמורים: אמר רבי זירא ליבן סכין ושחט בה שחיטתה כשירה שחדודה קודם לליבונה. והא איכא צדדין בית השחיטה מירווח רווח. רב אלפם לא הביא הך דר' זירא. וגם הרמב"ם ז"ל כתב ליבן סכין ושחט בה שחיטתו פסולה. וטעמייהו משום דאמרינן לקמן בפרקין (חולין דף יז:) רב יימר אמר אבישרא ואטופרא צריכה ואתלתא רוחתא לא צריכה מי לא אמר רבי זירא ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה שחדודה קודם לליבונה וקשה לן והא איכא צדדין ואמרינן בית השחיטה מירוח רווח. וקיימא לן כרב אשי דמצריך אבשרא ואטופרא ואתלתא רוחתא א"כ לית לן בית השחיטה מרווח רווח ואיכא צדדין וטריפה. וה"ר יונה ז"ל דקדק מדקאמר מי לא אמר ר' זירא ולא קאמר דאמר רבי זירא אלמא הלכה פסוקה היתה בימיהם ומקשה ממנה כמו ממשנה וברייתא. וי"ל דאפשר דהלכה כר' זירא דמירווח רווח להנצל מכוויית הלבון שאין מתפשט לצדדין. אבל מורשא של סכין יוצאה ומתפשטת ונרווחת בצידי השחיטה וקורעתו. ומה שלא השיבו כן משום שנראה להם דבר פשוט וקל לחלק ולא חשו להשיבו ועוד יש לחלק דשאני התם שיודע שהסכין מלובן ומכוין שלא יטנו לצדדין אבל פגימה שבצדדין אם לא יבדוק תחלה פעמים שיש שם פגימה ואין יודע ולא יזהר מלהטות. וכן כתב הראב"ד ז"ל דעד כאן לא שרי רבי זירא אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא לפיכך צריך בדיקה אתלתא רוחתא שאין סומכין על זהירתו אפילו הוא אומר אני אשחוט ולא אטה. כדרך שאמרו לעיל (חולין דף ב:) ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וכל שכן כאן שאין יודע שיש שם פגימה שאין נזהר מלהטות. ואפילו בדיעבד אם לא בדק אתלתא רוחתא פוסלין אותה שמא הטה. והא איכא צדדין. מכאן משמע שאם בשעת שחיטה איתרמי נקב בושט כנגד מה ששחט טריפה כי הכא דבעי למיסר משום צדדין: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בה מקלקל הוא. ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמא דקיימי לקורבנא. יראה הא דקאמר אסור לחתוך בה בשר היינו לכתחלה ולא שיאסר הבשר משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם שהוא נהנה מעבודת כוכבים ולא דמי לנטל הימנה עצים והסיק בו תנור חדש שאסור התנור או אפה בו את הפת בתנור ישן שהפת אסורה. ונטל הימנה כרכר וארג בו הבגד דאסור דהבגד כולו נעשה באיסור. אבל הכא בשביל חתיכת הבשר בסכין של עבודת כוכבים לא נעשה כל הבשר באיסור. תדע לך מדפריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ואי ס"ד דנאסר כל הבשר אם כן מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית הא אתא לאשמועינן דנאסר כל הבשר ואי משום שמנונית לא נאסר אלא מקום החתך. וגם אי פריך ותיפוק ליה אהיתירא דמותר לשחוט בה או מותר לחתוך בה קשה מאי פריך הא איצטריך לאשמועינן דהבשר מותר וכח דהיתירא עדיף טפי לאשמועינן דאע"ג דאסור לכתחלה משום שמנונית אם חתך או שחט בדיעבד שלא נאסר הבשר ממה שישמיענו שלכתחלה אסור שזה דבר פשוט. ומיהו צריך עיון במסוכנת אם ראוי לדמותה להסיק תנור חדש ולאפיית הפת ולאריגת הבגד. דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה. או דילמא דוקא בתנור ופת ובגד שתקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אסרו חכמים אבל למסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסירה כי אם להכשירה לאכילה ע"י שחיטה אע"ג שנהנה הרבה בשחיטה על ידי איסורי הנאה לא אסרו חכמים הנאתה בדיעבד וכן מיסתבר. וראיה מדתנן במסכת ע"ז דף סב. השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור ומפרש בגמרא משום קנס שקנסו חכמים ביין נסך. אלמא שאין הנאה של איסורי עבודת כוכבים נאסר בדיעבד אלא שקנסו בפועל כדי שלא ישכיר עצמו לעבודת כוכבים. ועוד ראיה מפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מח:) דתנן זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. והחזרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ולא קתני ואם זרע אסור כדקתני רישא ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא. אלמא אע"ג דאסור לכתחלה לזרוע תחתיה לא אסרו ההנאה בדיעבד. ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ומסיק שליבנה באור. דין הכשר סכין לחתוך בה רותח ולחתוך בה צונן ודין סכין שיש בה גומות ודין הכשר סכין הניקח מן העובד כוכבים כתבתי בשילהי מסכת ע"ז. איתמר השוחט בסכין של עובד כוכבים ומיירי בידוע שהוא בן יומא. אבל אם אין ידוע לא בעי לא קליפה ולא הדחה דסתם כלים של עובד כוכבים אינם בני יומן כדפרישית במסכת ע"ז פרק אין מעמידין. רב אמר קולף רבה בר בר חנה אמר מדיח. לימא בהא קמיפלגי דמר סבר בית השחיטה רותח הוא. ומר סבר בית השחיטה צונן הוא. לא דכולי עלמא רותח הוא. מ"ד קולף שפיר. ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנים לאפוקי דמא לא בלעי. פסק רש"י לחומרא כרב וכן מסתבר. דרב היה גדול מרבה כדמוכח בריש סנהדרין דף ה. ודוקא בשוחט בדיעבד אבל לכתחילה לא ישחוט בסכין של עובד כוכבים על סמך שיקלוף או ידיח דזימנין דמישתלי ולא קליף וכן פסק רבינו חננאל הלכה כרב. איכא דאמרי דכולי עלמא בית השחיטה צונן. מאן דאמר מדיח שפיר. ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. מכאן היה מצריך ה"ר יצחק בן מהר"ר מאיר ז"ל לאחר שנקרו וחתכו החלב לחזור ולקלוף בכל המקומות שחתך בסכין דאע"ג דצונן הוא אגב דוחקא דסכינא בלע. ואין ראיה מכאן דאע"ג דאמר בית השחיטה צונן הוא מ"מ הוא חם קצת. וכי האי גוונא דוקא הוא דאמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע. אבל בצונן גמור לא. תדע מדדייק בסמוך דהתירא נמי קבלע מאבר מן החי ומשני אימת קבלע לכי חיימא וכו'. והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי ליה דלא מצי לשנויי הכי אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא לא בלע אלא בסוף שחיטה דחיימא. ועוד אמרינן פרק כל הבשר (חולין דף קיא:) צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח דאגב חורפא דצנון פליט סכין ובלע צנון. אבל משום דוחקא דסכינא לא: סכין ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר מדיח בחמין. וחד אמר בצונן. והלכתא אפילו בצונן. פירש רש"י ואע"ג דפסקינן הלכתא דבית השחיטה צונן. גבי סכין של היתר הוא דפסקינן הלכתא להיתירא דלא מתסר בבליעה זו דקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה. אבל גבי סכין דאיסורא של עובד כוכבים דלעיל לא פסקינן הכי. מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע. ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה וכו' והא דאמרינן בפרק בתרא דמסכת ע"ז דף עו: דאפילו לחתוך בה צונן צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע דהיינו בסכין שחותכין בו איסור תמיד ונדבק בו השמנונית ואין יוצא בלא נעיצה. אבל הכא באקראי בעלמא הוא ואין רגילין לשחוט בו טריפות לא בעי נעיצה. והא דפליגי הכא בסכין טריפה היינו לשחוט בה אבל לחתוך בה רותח אפילו שחט בה כשירה אמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קיא:) סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח אפילו הדיחה האפילו לחתוך בה צונן אמר לקמן דבעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה אלא בליתא דפרסא ואסכין קאי כדמפרש לקמן. אבל לשחוט בסכין ששחט בה כשירה לא מיתסר אע"פ שמלוכלך הרבה בדם לפי שבלאו הכי יש דם הרבה בבית השחיטה ולא בלע לה משום דטרידי סימנים לפלוט דם וגם מישרק שריק. אבל שמנונית דטריפה מיבלע בלעי. והאידנא נהיגי טבחי לקנח הסכין בשיער הבהמה בין שחיטה לשחיטה והשיער קשה והוי כמו בליתא דפרסא: א"ר יהודה אמר רב הטבח צריך שיהא לו ג' סכינין. אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת בשמחתך בה חלבים ונתקן ליה חדא ונחתוך בה בשר והדר נחתוך חלבים. ואע"פ שאחר כך יחתוך בה בשר כשישחט בהמה אחרת. ליכא למיחש שבינתיים יצטנן ויקנח הסכין. גזירה שמא יחתוך חלבים ואח"כ בשר וטרוד בעבידתיה ולא יקנח הסכין. השתא נמי מחלפא ליה. כיון דאצרכוה תרתי אית ליה היכירא ועושה בהן סימנין והאידנא דלא נהיגי טבחי למיעבר תרי סכינין צריך להדיח ולשפשף הבשר יפה ואפילו לצלי שלא ישאר לחלוחית החלב דבוק: אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהא לו שני כלים של מים. אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים. ונתקן חדא וידיח בו בשר ואח"כ ידיח בו חלבים גזירה שמא ידיח בו חלבים ואח"כ ידיח בו בשר. השתא נמי מחלפי ליה. כיון דאצרכוה תרי אית ליה היכירא: אמר אמימר משמיה דרבא לא לסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדייב תרבא ובלע בשרא. אי הכי כי תריצי נמי דאיב תרבא עלויה כפלי ובלע בשרא. קרמא מפסיק מתתאי. אי הכי מעילאי נמי מפסיק קרמא. איכא למיחש הואיל וקליש ואיידי דמשמש ביה ידא דטבחא מיפתת. והיינו דוקא אחר נתוח מיד קודם שיצטנן הבשר. אבל אחר שנצטנן הבשר אין החלב נימוח וזב. וקרא נמי כתיב וישימו החלבים על החזות: אמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה. רב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית. ואידך הני שכיחי. פירש רש"י שכיחי שכל יום עושה אותן ומנעוריו בקי בהן. ולא נהירא דיותר שכיחי כתב ושחיטה. ורבינו תם מפרש שכיחי כדאמר ב"מ דף כט: תפילין בי בר חבו מישכח שכיחיואין צריך לידעם כי ימצא לקנות תפילין וציצית הרבה ושיודעים ברכת חתנים. ומכאן הביא ראיה לסתור דברי רבינו אליהו שהיה מצריך לקשור תפילין בכל יום בשעה שמניחן. והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף לה:) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה וא"כ היה צריך להיות בקי בהן. ועוד בריש המוצא תפילין (עירובין דף צז.) משמע דאסור לעשות קשר של תפילין בשבת משום דהוי קשר של קיימא דקאמר ישנות מכניסן זוג זוג אבל חדשות אסור ומפרש התם דחדשות קרי לשאינן מקושרות. ואם עשוי להתיר ולקשור בכל יום לא הוי קשר של קיימא. ורבינו שמשון ז"ל מעיקרא רצה להכריע כדברי ר"ת בתפילין של ראש וכדברי רבינו אליהו בתפילין של יד. דכתיב בשל יד וקשרתם וכתבתם ודרשינן מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל. ואם היה קושר תחלה ואח"כ מכניס בזרוע א"כ היכי דייק מינה דהנחה בשמאל. ועוד אמר בפרק אין. מעמידין דף לט. מעשה באשה אחת שנשאת לאבר וקושרת לו תפילין בזרועו משמע דתדיר היתה עושה כן. ואפילו לספרים שכתוב בהן קומעת ר"ל שהיתה קושרת לו תפילין כעין קמיע לפי שאין נוח לקשור ביד אחת היתה מסייעת לו. ולא קאמר שהיתה מסייעת לתפילין של ראש דהנהו ודאי אין צריך לקשור בכל יום דלא כתיב בהו וקשרתם וקשר שלהם הלכה למשה מסיני. וכי גמירי דליהוו קשורין גמירי. ולא שיהא צריך לקושרו בכל יום. ושוב חזר בו ואמר דתפילין של יד נמי לא בעי קשירה בכל יום. והביא ראיה מפרק בתרא דמקואות דקתני התם דכל קשר שהוא של קיימא אין צריך להתירו בשעת טבילה. וקאמר דתפילין של ראש בזמן שהוא חוצה ותפילין של יד בזמן שאינה עולה ויורדת אין צריכין שיבא בהן מים. פירוש חוצה כמו אוצה שהוא לשון מיהדק. כההיא דתוספתא פ"ז דמקואות והביאה רבינו בסוף ה' מקוואות השיראים והנזמים והקטלאות והטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין עולה ויורדת היינו דיד זימנין דמיהדק בהקשר שאין הרצועה עולה ויורדת דרך הקשר. אבל הקשר אין צריך להתיר. והא דקאמר עד שעת קשירה היינו הדוק שמחזקו בזרוע. כמו שליא קשורה בו נדה דף כו: וכן קשורה בו ככלב סוטה דף ג: ופ"ק דמסכת ע"ז דף ה. וכן אף קשירה בימין היינו הידוק ולפירוש רבינו אליהו ז"ל הוה ליה למימר משעת קשירה ועד שעת הנחה: א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה לב אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור שהייה דרסה חלדה יהגרמה כולהו מפרשי בפירקין דלקמן. ועיקור פירש רש"י שחט הושט ופסק הגרגרת ולאו דוקא פסק ביד בלא סכין דלא שייך למחשביה בהדי הלכות שחיטה. אלא כגון ששחט בסכין פגומה או במגל קציר דהפגימה קורעת והוי כמו פסוקה. כדתנן בפירקין דף טו: חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים מפני שהן חונקות. ובעל הלכות כתב עיקור היינו שנעקר הסימן ממקומו ואח"כ שחטו ותנינא דקאמר היינו דתנן לקמן (חולין דף פה.) הנוחר והמעקר פטור מלכסות. וא"ת פשיטא דלא מהניא שחיטה כיון דנשמט ונעשה טריפה וי"ל דשמוטה לאו טריפה היא אלא שכך הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת כשנשמט סימן אחד ממקום חבורו. ואפילו עוף אם נשמט האחד אין השחיטה מועלת לשני. מאי קמ"ל כולהו תננהו. ממילא ידענא כיון דאינו בקי בהן אין יודע ליזהר מהן. לא צריכא כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דאינו בקי בהו זימנין דשהי ודריס ולא ידע. פירוש ואינו מרגיש דכיון דאינו בקי כהלכותיהן איני יודע אם נזדמן לידו ואפילו אם ישאלו לו עשית כך וכך או עשית כך וכך לד ומתוך דבריו ירגישו ששחט יפה אין לסמוך עליו דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה: ואמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה אם נשחטו רובן אבל אין צריך לבדוק אם נעקרו הסימנין ממקומן או נקבו. דסמכינן בהא ארובא כמו שאר שמנה עשרה טריפות. ואם בשעת שחיטה ראה הסימנים שחוטין לפניו שוב אין צריך לבדוק. לא בדק מאי. א"ר אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר ינאי טריפה. במתניתא תנא נבלה ומטמא במשא. דאמר רב כהנא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. פירוש שכל זמן שהיא בחייה הרי היא אסורה משום אבר מן החי ומשום שאין זבוחה. ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשירה ובסכין שאין בה פגימה. הילכך אם לא נתברר לנו שנשחטה שחיטה כשירה הרי היא בחזקת איסור שאינה זבוחה וכמתה מאיליה ומטמא במשא כנבילה: ואם נשחטה שחיטה כשירה כראוי הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. ואפילו אי איתיליד בה ריעותא כגון שבא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובים אין חוששין שמא במקום נקב נקב. ואפילו יש בו נקבים הרבה. כיון שבא הזאב תלינן כולהו בזאב כי היכי דתלינן נקיבת הריאה בטבח היכא דמשמשא ידא דטבחא. והני מילי באיסורה אבל בסכנתא כגון שראה ציפור מנקר בתאנה ועכבר מנקב באבטיח חיישינן שמא במקום נקב נקב ואסור משום סכנת נפשות. איתמר השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום כולו פסולה. חיישינן שמא בעור נפגמה. ורב חסדא אמר כשירה אימר בעצם ונפגמה. והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר בה עצמות דאימא בעור נפגמה ולא תלינן במפרקת. כי אינו חותך בכח במפרקת אלא לפעמים אחר שחיטת הסימנים והוורידין נוגע בסכין במפרקת. והלכתא כוותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות וכן אם נפלה הסכין בחודה ע"ג קרקע קשה הילכך צריכה בדיקה בין כל חדא וחדא. ואי לא בדיק הסכין בין כל חדא וחדא ונמצאת הסכין פגומה כל מאי דשחיט בה אסור. כדאמרינן הוה עובדא וטרף רב יוסף עד תליסר חיותא. ואפילו קמייתא. כדרב הונא דאמר חיישינן שמא בעור נפגמה וכי שחיט לסימנין בסכין פגומה שחיט להו. והיכא דבדק הסכין תחלה ונאבד הסכין קודם שבדקו אחר שחיטה שחיטתו כשירה ולא חיישינן שמא בעור נפגמה. ולא שייך הכא למימר בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. דכיון דלא חזינן ריעותא בסכין ודאי נודע לנו במה נשחטה ואפילו שחט כמה בהמות זו אחר זו כולן כשירות. דלא תלינן לא בעור ולא במפרקת כל כמה דלא חזינן ריעותא בסכין. תדע לך דקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחין לבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כיון דמיעוטא דאינו מומחין לא שכיח ודאי נודע לנו שנשחט יפה ויצתה מכלל איסור הכי נמי כיון ששחט בסכין בדוק לא שכיח שנפגם בעור או במפרקת ובודאי נשחט יפה ויצאה מכלל איסור. ויש מן הגדולים שהחמירו ואומרי' שאם נגע במפרקת הראשונה ולא בדק הסכין ונאבד אחר שחיטת השניה דחיישינן שמא בעצם המפרקת איפגום. ולא מיסתבר דבנגיעה כל שהוא שנוגע במפרקת לא שכיח דפגים ולא מחזקינן ריעותא ואע"ג דרש"י כתב השוחט אפילו בהמה אחת צריך לבדוק אחר השחיטה. היינו לכתחלה אי איתיה קמן דליבדקיה. אבל אם נאבד לא תלינן ריעותא. ובעל המאור ז"ל כתב אע"ג דמצריך רב הונא בדיקותא בין כל חדא וחדא זהירות יתירתא היא מפני שחיטת רוב בהמות שלא יפול בהן ספק דלמא אגב דנגע סכינא בכל עצם ועצם דמפרקת איפגמא. אבל לאחר שחיטת בהמה אחת אין לנו ראיה להצריך לבדוק הסכין. ואפילו בשחיטת הרבה בהמות אם לא נזהר ולא בדק בין כל אחת ואחת ולא אחר שחיטה אין פוסלין שחיטתו בכך מאחר שבדק בתחלת השחיטה. וכן כתב בעל העיטור ז"ל. ואם שחט בסכין שאינה בדוקה ונאבד שחיטתו פסולה ויראה טבח שיש לו סכין מיוחדת לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעו שם תמיד בחזקת בדוקה תמיד עומדת ואם שחט בו בלא בדיקה ונאבד שחיטתו כשירה: מנא הוא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא רבה בר שילא אמר אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף מה שחיטה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה וניחוש דילמא טריפה הוה אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. ותימה כיון דפרה בת שתי שנים דילמא משום דאוקמה אחזקתה למאן דאמר טריפה אינה חיה. דכיון שעבר שנתה איגלאי מילתא שהיתה כשירה שעה אחת אחר שנולדה וכל טריפות שאירע בה אח"כ אוקמה אחזקתה והשתא היא דנטרפה. וי"ל דכל חזקה שלא נודע לנו בשעתה אלא שנתבררה לנו לאחר זמן לא אזלינן בתרה. ויש ללמוד מזה הלכה למעשה דאם עשו גבינות מבהמות ונשחטה אחת מהן ונמצאת טריפה כל הגבינות אסירות. ולא אמרינן אוקמה אחזקתה והשתא היא דנטרפה. משום דחזקת כשרות לא נתבררה מעולם בשעתה. ומיהו אם היא טריפה מחמת סירכא שאם היינו בקיאין לברר איפשר שהיה לנו היתר ע"י בדיקה לא מיתסרי משום דהוי ספק ספיקא. ספק טריפה ספק אינה טריפה. ואת"ל טריפה אימור אח"כ נטרפה. ועי"ל למאי דמסקינן דאזלינן בתר רובא כל הבהמות בחזקת כשירות ואפילו בתוך שנתן משום דרוב בהמות כשירות הן ורובא עדיף מחזקה. אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא וא"ל ודילמא היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר. דאי לא תימא הכי לר"מ דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר וכו'. הלכך מכל הני לא שמעינן דאזלינן בתר רובא היכא דאפשר לברר הדבר. אלא ודאי הלכה למשה מסיני הוא דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר. אי נמי מאחרי רבים להטות קיימא לן בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי. ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טריפות ונקיבת הריאה משום דשכיחא בדקינן לה והיכא דאיתרמי דאיתפקא ריאה בלא בדיקה סמכינן אהאי ואהא דאמר רב הונא נשחטה הרי היא בחזקת היתר ואין מפרסמין הדבר ויותר מזו דאפילו נקבה הריאה במקום דמשמשא ידא דטבחא תלינן בטבח אע"פ שנקובה בפנינו וכל שכן היכא שנאבדה דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן ואפי' מדרבנן לא חיישינן למיעוט דר"מ. מדקאמר ור"מ דחייש למיעוטא היכי אכל בשרא אלמא לא קיימא לך כר' מאיר. דלא קאמר היכי אכלינן בשרא ואע"ג דפסקינן בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כג:) כרבן שמעון בן גמליאל דאמר חלב אינו פוטר בבכורה משום דמיעוט בהמות חולבות אע"פ שאינן יולדות. אומר ר"ת משום דאיכא חזקה עם המיעוט דאוקי האם בחזקת שלא ילדה. ומתוך זה היה אומר ר"ת אע"ג דלא חיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה חיישינן למיעוטא להחמיר. והא דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמר סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואיתרע ליה רובא. משום דמיעוטא דאין מומחין לא שכיח. ואפי' לר"מ דחייש למיעוט למיעוטא דלא שכיח לא חייש כדאמר בריש פרק בנות כותים (נדה דף לב.) וכן בריש מסכת גיטין דף ב: דאמר סתם ספרי בדייני מיגמר גמירי. והכי נמי אמר יבמות דף קכא. במים שאין להם סוף דאם נשאת לא מפקינן לה ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטין לחזקת אשת איש משום דמיעוטא דנמלטין לא שכיח. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ומוקי לה בידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימא מדהאי שפיר שחיט האיך נמי שפיר שחיט קא משמע לן הא אתרמויי אתרמי ואידך שמא שהה שמא דרס: ת"ר הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין רבי יהודה אוסר. ר' חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. ובתוספתא קתני הרי שאבדו או שנגנבו. ואע"ג דגנב. לא חשיד למיכל איסורא ומסיק דכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ובבית דכולי עלמא לא פליגי דשרי. באשפה שבשוק דכ"ע לא פליגי דאסור. כי פליגי באשפה שבבית מר סבר אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ומר סבר אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית. ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כד:) מוכח דפליגי נמי בשוק בלא אשפה. והלכה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי. דאמר התם רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו גדייו וכו' ומוקי לה ברוב ישראל או ברוב עובדי כוכבים ורוב טבחי ישראל וההוא דאבדו לו גדייו מיירי דרוב גנבי העיר ישראל נינהו: וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא ר' נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין. הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן. ודוקא שזרקה או הפילה. אבל נפלה ושחטה כדרכה פסולה דזביחה מכח גברא בעינן: ,מתני' השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה: ,גמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה ואמר רב פפא כשאבוקה כנגדו. אמר רב אסי דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום והכא דומיא דסומא שמע מינה: מתני' השוחט בשבת וביוה"כ אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה: ,גמ' אמר רב הונא דרש ר' חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומא. וכרבי יהודה דמבשל דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל. במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. במזיד לא יאכל עולמית ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים ומי מצית מוקמת לה בשוגג ור' יהודה והא במפני שמתחייב בנפשו קתני. הכי קאמר אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשירה. וגרסינן בפרק מרובה מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר כדדריש רבי חייא אפתחא דבי נשיאה ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה אי מה קודש אסורין בהנאה אף מעשה שבת אסורין בהנאה. ת"ל לכם שלכם תהא. יכול אפילו בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן. מאן דאמר דאורייתא כדאמרן. ומאן דאמר דרבנן אמר קרא קודש היא לכם היא קודש ואין מעשיה קודש. וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. ושמעינן מינה דליתיה לדרבי יוחנן הסנדלר. הילכך הילכתא כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת בין לו בין לאחרים. במזיד יאכל למוצאי שבת לאחרים אבל הוא לא יאכל עולמית כך כתב רב אלפס ז"ל בשבת פרק כירה. ור"י פסק דהלכה כר"מ. והביא ראיה מהא דאמר כי מורי רב לתלמידיו מורי להו כר"מ וכי דריש ליה בפירקא דרש כר' יהודה משום עמי הארץ. אלמא כר"מ סבירא ליה אלא שהיה מחמיר לעם הארץ דלא ליזלזלו באיסור שבת. ואמרינן נמי בפרק כירה (שבת דף לח.) בעו מיניה מר' חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו. שתיק. למחר נפק ודרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. ולא שנא. מאי ולא שנא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להיתירא. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא. ועוד אמר התם אמר רב יהודה אמר בר שמואל א"ר אבא אמר רב כהנא אמר רב בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח. משרבו משהין במזיד ואמרו שכוחין אנחנו חזרו וקנסו אף על השוכח. והגאונים כתבו דהאידנא דרשינן בפירקא ואורויי מורינן כרבי יהודה. דנפישי עמי הארצות ומזלזלי באיסורי. ולפי מה שהוכיח ר"י דהלכה כר' מאיר דהמבשל בשבת בשוגג יאכל קשה לפרש"י שפירש בפרק אין צדין (ביצה דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לערב בכדי שיעשו ופרש"י שלא יהנה ממלאכת יום טוב והרי המבשל בשבת שנעשה המלאכה ע"י ישראל ואמר בשוגג יאכל ואמאי הא נהנה ממלאכת שבת. וכי תימא מבשל שאני שהיה ראוי לכוס והיה ראוי ליהנות ממנו בלא מלאכת שבת. הא אמרינן לקמן בשמעתא השוחט בשבת בשוגג יאכל היכא דהיה לו חולה והבריא דלא איתקצאי בין השמשות ולא אסרה מטעם שנהנה ממלאכת שבת. וגם איסור שבת ליכא בשוגג לר"מ ועוד אני אומר אפילו רבי יהודה דאסר מבשל בשוגג היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף נג:) אבל משום דלא יהנה ממלאכת שבת שנעשה בו איסור בשוגג לא קאסר וכל שכן כשהעובד כוכבים עושה המלאכה מעצמו לצורך ישראל. על כן נראה דטעמא דעובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחיבר שאסור לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים לתולשם ולהביאם הילכך צריך להמתין לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים להביאם לאוכלן בלילה מיד. ומתוך טעמו של רש"י פסק דעובד כוכבים שהביא דורון ביום טוב ראשון שמותר ביום טוב שני ממה נפשך כמו ביצה שנולדה בזה שמותר בזה בשני ימים טובים של גליות כדפסק פרק קמא דיום טוב. ועוד הביא ראיה מפרק בכל מערבין (עירובין דף לט:) מההוא טביא דאיתצוד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני. ולפי הטעם שפירשתי אסור אף ביום טוב שני כדי שלא יאמר לעובד כוכבים להביא ביום טוב ראשון כדי שיאכלם ביום טוב שני וצריך להמתין במוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו. וטביא דעירובין איתציד ממילא ע"י מצודות שהיו פרוסות מערב יום טוב ולא עובד כוכבים שהביא דורון היה. ולא גזרינן שמא יצודנו ישראל כדאמרינן בשמעתין המבשל בשוגג יאכל ולא גזרינן שלא יבשל במזיד אלא דוקא שמא יאמר לעובד כוכבים לעשות. ודוקא כשהעובד כוכבים עושה בשביל ישראל אבל בעובד כוכבים העושה לעצמו לא גזרינן כדמוכח בפרק השואל דף קנא. אם רוב עובדי כוכבים בעיר למוצאי שבת רוחץ בה מיד. ואם הביאם העובד כוכבים ממקום רחוק ראוי הוא שימתין בכדי שיוכלו להביאם מאותו מקום ומסתבר דלא החמירו כולי האי אלא בכדי שיוכלו להביא מאותו המין ממקום קרוב שנמצא ולהאי טעמא נמי גבי מבשל בשבת אין צריך להמתין בכדי שיעשו דלא גזור להמתין בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי עובד כוכבים דחיישינן באיסור אמירה לעובד כוכבים שהוא קל שמא יאמר לעובד כוכבים ביו"ט או בשבת להביאו למהר אכילתו בלילה. וכן ההוא דפרק קמא דשבת דף יח: לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאה שבת אסורין בכדי שיעשו. אבל בדבר הנעשה בשבת ע"י ישראל לא שייך למיגזר ומותר למוצאי שבת מיד: ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא אבל לר"מ שרי באכילה אפילו בו ביום וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת. וי"ל שיאכלנו באומצא בלא מלח ואע"ג דאיכא לאו בדם האיברים כדאיתא בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) היינו כשפירש מן הבשר אבל כל זמן שלא פירש אין בו משום איסור. כדמוכח לקמן בפרק כל הבשר (חולין דף קיא.) שהיו אוכלין כבד שלא פלט דמו דחלטו ליה בחלא ושרי הוא וחלא לפי שהחומץ צומת את הדם בתוך הבשר ושוב אינו יוצא אף ע"י בישול דאי חלא אסיר לפי שנפלט הדם מן הכבד לתוכו איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע. ועוד אמרינן התם דף קיב. ככר שחתך עליו בשר פירוש שלא נצלה כל צרכו הככר אסור ובשר מותר. הככר אסור לפי שנפלט דם הבשר ונבלע בו אבל הבשר מותר אע"פ שבלוע הדם בו ולקמן (חולין דף טו:) בשמעתין אמרינן נמי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ואמרינן נמי בשבת בפרק מפנין (שבת דף קכח.) דבשר תפל אסור לטלטלו אבל בר אווזא שרי דחזי לאומצא. ולכך היה אומר ר"ת דאין צריך למלוח בשר לצלי דאף אם לא פלט כל דמו שרי באכילה. ואין לאסיר משום שנכנס בו הדם מצד זה לצד זה וחשיב כדם האיברים שפירש. דלא מיבעיא אם נצלה יפה דאז נפלט הדם לחוץ. אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא מישאב שאב ליה ומישרק שריק. ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשיב כפירש מה שהדם הולך בתוכו מצד זה לצד זה כדחזינן בככר שחתך עליו בשר שהככר אסור מחמת דם הבשר אלמא לא נצלה כל צרכו אפ"ה בשר מותר הלכך לא בעי מליחה לצלי וגם לא הדחה. מיהו צריך שפשוף לפי שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבים. ובריש כיצד צולין גבי מולייתא שרי פירש רש"י אע"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי. משמע מדבריו דצלי בעי מליחה קצת ולא כולי האי כמו לקדירה. ודבר תימה הוא דמה מהניא מליחה קצת דאין הכבד יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה. והא דאמרינן בפ"ק דיום טוב דף יא. ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו משום דאיתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח מעט לצלי כי לא יאכל תפל מבלי מלח. ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא.) גרסינן מולחו והופכו וחוזר ומולחו אמר רבא וכן לקדירה ולא גרסינן וכן לצלי: אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מאי טעמא כיון דלא אפשר בכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו רב אלפס ז"ל הביא מימרא זו דרב דימי ולא הביא הא דרב יצחק בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מ"ט האי ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס. משום דלאו הילכתא היא דמיירי בחולה שחלה היום ואסר ליה משום מוקצה. ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים. וגרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן. ומוקצה מחמת חסרון כיס כמו שפסק רב אלפס ז"ל בפרק בתרא דשבת: מתני' השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשירה. הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה עד והשינים והצפורן מפני שהן חונקין. השוחט במגל קציר דרך הליכתה בית שמאי פוסלין וב"ה מכשירין. ואם הוחלקו שיניה הרי היא כסכין: ,גמ' השוחט במגל יד דיעבד אין לכתחלה לא. דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. דמגל יד צדו אחד סכין וצדו אחד מגל הילכך סכין שיש לה פגימה בראשה אסור לשחוט בה אפילו אם יכוין שלא לשחוט כנגד הפגימה. והשוחט ביום טוב נהגו היתר לקשור מטלית על הפגימה לפי שאי אפשר להשחיזה בי"ט וכן סכין שיש לו שתי פיות לא ישחוט בו עד שיבדקנו משני צדדין: צור וקנה לא ישחוט בו לכתחלה. בתלוש ולבסוף חברו. בל מחובר מעיקרו אפילו דיעבד שחיטתו פסולה ובתלוש שוחטין לכתחלה דתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. אי ניהו. ספונא דאגמא. יראה דהא דמכשירין בצור וקנה תלוש ולבסוף חברו היינו דלא בטליה. אבל אי בטליה כמחובר מעיקרו דמי והיינו בעיא דרבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא. אבל רב אלפס ז"ל לא חלק בתלוש ולבסוף חברו דמשמע ליה דאין שחיטתו פסולה אלא דומיא דקנה עולה מאיליו או אפילו נטוע כיון שהשריש. אבל כל שאר תלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשירה. ומיהו יש לדקדק מרישא איפכא דדוקא דומיא דסכין דלא מבטל ליה הוא דאמר שחיטתו כשירה עוז לכן נכון להחמיר: השוחט במוכני של יוצר שחיטתו כשירה. ובגלגל של מים בכח ראשון שחיטתו כשירה. בכח שני שחיטתו פסולה: תניא נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה. אמר רב ענן אמד שמואל ל"ש אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה שחיטתו כשירה בדיעבד. אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה דחיישינן שמא ידרוס. והוה ליה למימר דרס אלא נקט לישנא דלהבא לאשמועינן דאפילו אי אמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה שמא ידרוס פעם אחרת. והא דקתני בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה לצדדין קתני. סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה. סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת. רב פפא אמר בעופא דקליל. בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לארץ ישראל מהו. וקאי בתיקו. פירש רש"י דרוש וקבל שכר הוא דצריכין אנו לעמוד על האמת אע"פ שכבר עבר. ולא נהירא לי דדוקא למיסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר. אבל לקבוע בעיא בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן. והכי אמרינן בפ"ק דיומא דף ה: כיצד הלבישן כו' כיצד הלבישן מאי דהוה הוה. אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא. לע"ל לכשיבאו אהרן ובניו ומשה עמהן. אלא כיצד מלבישן למיסבר קראי בצוואה כתיב וכו'. ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו. אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות העובדי כוכבים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל: ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגירה אפילו כולן מסוכסכת ושאין בה אלא פגימה אחת. אוגרת פסולה. מסוכסכת כשירה. עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחלה. היכי דמי אוגרת היכי דמי מסוכסכת. אוגרת משתי רוחות. מסוכסכת מרוח אחת שאין לפגימה אלא עוקץ אחד והשני הוחלק במשחזת. מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש. פירוש חותך עור ובשר. ומורשא בתרא בזע פוגע בסימן וקורע. מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בתרא בזע. דכל עוקצי הפגם קורעין הן ואין חותכין בין בפוגעו בו ובין שהוא יורד ממנו שהרי שנינו סכין שיש בה פגימות הרבה נדון כמגירה ואפילו כולן מסוכסכות. מדקמפליג בחדא בין אוגרת למסוכנת ובטובא לא מפליג משמע דאפילו כל עוקציהן מצד אחד לצד ראש הסכין והוליך ולא הביא בירידתו נמי קורע. דקאי ארישא דסכינא. סוף סוף כי אזלא מחלשא וכי אתיא בזע. כגון שהוליך ולא הביא. אמר רבא שלש מדות בסכין. אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה. מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה. עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחלה. א"ל רב הונא בריה דרב נחומי לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והאמר רבא מסוכסכת כשירה. לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא. ודקיימא נמי ארישא דסכינא כדשני הש"ס לעיל. ורב אלפס כתב מסוכסכת דקאמר רבא שחיטתו כשירה כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא שחיטתו פסולה. ולא כתב דקיימא ארישא דסכינא ומשמע שאין רוצה לומר שהעוקץ קורע כשהוא יורד ממנו וכך הוא מפרש מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע דקאי ארישא דסכינא כלומר שהעוקץ עומד כלפי הראש ואז אינו קורע בירידתו לתוכו. סוף סוף כי אזלא מחלשא וכי אתיא בזע. כגון שהוליך ולא הביא ואפילו עומדת באמצע כגון שהעוקץ לצד הראש והוליך ולא הביא כשר. וכן אם העוקץ לצד הקתא והביא ולא הוליך כשירה ומיהו אף לפירוש זה היה צריך שיביא בהלכותיו דקיימא ארישא דסכינא כיון שאם היה העוקץ צריך לצד הקתא צריך שיביא ולא יוליך. ופירוש רש"י עיקר דמוכחא סוגיא דשמעתין שהעוקץ קורע אף דרך ירידתו והרמב"ם ז"ל כתב סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש שם פגם וכשתחזור ותבדוק אותה בהבאה תרגיש שיש שם פגם אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשירה ואם הביא שחיטתו פסולה. ודבריו נכוחין שאם עוקץ הפגימה היה לצד הראש וכשהוליך אצבעו עליה לא הרגיש בפגימה כלל דבר ידוע הוא כמו שלא הרגיש בה באצבעו כך לא תקרע בסימן. אבל דעת רחוקה הוא כיון שזקופה היא מצד אחד היאך לא ירגיש באצבעו כשהוא יורד לתוכה. דמסוכסכת היא מצד אחד כמו אוגרת משתי הרוחות ואוגרת אמר דמורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע אלמא באוגרת בין בירידתה בין בעלייתה לעולם הוא מרגיש בשני חודי הפגימה. וכן במסוכסכת נמי הוא מרגיש בתודה של הפגימה בין בירידתה בין בעלייתה. וסכינא חריפא דדמיא לסאסאה שהאצבע מסכסך בה אבל אין בה פגימה כשירה. וכיון דפגימה קורעת צריך לבדוק הסכין תחלה. ובמערבא בדקי לה בשמשא. ובנהרדעא בדקי לה במיא. בסורא אמרי בשרא אכלה בשרא בדיק לה. והילכתא צריכא אבשרא ואטופרא ואתלתא רוחתא. אבשרא בשביל הוושט שהוא רך. ואטופרא בשביל הקנה. ואתלתא רוחתא לפי שאפשר שיש בצד הסכין דבר הבולט ממנו ואינו מרגיש בו כשבודקה על חודה ואותה הבליטה קורעת הסימנים מן הצדדין ולא אמרינן בית השחיטה מירווח רווח לענין פגימה שהיא בצידי הסכין כדפירשנו לעיל סי' ח הילכך צריך לבדוק בהולכה והובאה על חודה בבשר ואחר כך בהולכה והובאה בצפורן. דאינו מרגיש יפה ביחד בבשר ובצפורן. וכן משני צידי הסכין. והם שנים עשר בין הכל. ואסמכתא ושחטתם בזה: אמר רב הונא בר קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש שלש פגימות הן. פגימת עצם בפסח. פגימת אזן בבכורה פגימת מום בקדשים. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידך בחולין לא קא מיירי. וכולן פגימתן כפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. רב אלפס ז"ל לא הביא הך דרב חסדא. יש מפרש דעתו שהוא סובר דהנך דבדקי בשמשא ובמיא ורב פפא דבדק אבשרא ואטופרא פליגי אדרב חסדא וסברי דבפגימה כל דהו טרפינן ואפילו אין הצפורן חוגרת בו. ולי נראה כיון דפסק דבעינן לבדוק אבשרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה צפורן דכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן היינו שתחגור בה הצפורן הלכך לא הוצרך להזכיר ההיא דרב חסדא: אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם היו משמתינן ליה רבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבישריה דטרפה היא. ולא פליגי כאן שנמצאת סכינו יפה כאן שלא נמצאת סכינו יפה. ותמיהני למה לא הביא רב אלפס ז"ל הך דרבינא דהוא בתראה דקאמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא דאפילו לעובד כוכבים לא מזבן ליה. והאידנא נהיגי שאין מראין סכין לחכם כי בימיהם היו הקצבין שוחטין בעצמם כדאמרינן האי טבחא דלא סר סכינא. והשתא נהוג בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הן זריזין וזהירין. ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי אף אדם השוחט בביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך ישוב דעת ויראת שמים לבדיקת סכין : השוחט במגל קציר בדרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אף כשהכשירו בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה: ,מתני' השוחט בתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה. רבי יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה: ,גמ' רב ושמואל דאמרי תרוויהו הלכה כרבי יוסי בר' יהודה דרובו ככולי לענין הגרמה. ואף רבי יוסי בר' יהודה לא אמר דרוב הטבעת ככולה אלא בטבעת הגדולה הואיל ומקפת את כל הקנה. אבל שאר הטבעות שאינן מקיפות את כל הקנה לא הוה רוב הטבעת ככולו ואם לא שחט אלא רוב הטבעת שחיטתו פסולה דרוב הקנה בעינן ורוב הטבעת לא הויא רוב הקנה ולית הלכתא לא כרבנן ולא כרבי יוסי בר' יהודה דפסלי שחיטה למעלה מטבעת הגדולה. אלא כרבי חנינא בן אנטיגנוס דהעיד על המוגרמת דרבנן ודרבי יוסי בר' יהודה שהיא כשירה וקיימא לן דכל עדות הלכתא היא. ומוגרמת דר' חנינא בן אנטיגנוס מפרשי אמוראי רב פפא משמיה דרב אמר שייר בחיטי הכשירה שחט בתוכו ושייר מהן מעט כלפי הראש והיינו משיפוי כובע ולמטה וכן אמר רבי יהושע בן לוי משיפוי כובע ולמטה כשירה. אמר רב הונא מחלוקת כשהגרים שליש ושחט שני שלישים דרבי יוסי בר' יהודה סבר מידי דהוה אמצא חצי קנה פגום. ורבנן סברי התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה. אבל שחט שני שלישים והגרים שליש שחיטתו כשירה. והגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר רב כשירה. רב יהודה אמר רב טרפה. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר רב כשירה. ולרב הונא דמכשיר משמיה דרב הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מטריף הכא. ורוב הפוסקים פסקו הלכה כרב יהודה. והיינו כלישנא בתרא דרב הונא דמכשיר רבי יוסי בר' יהודה בהגרים שליש ושחט שני שלישים וכן רב נחמן סבר כרב יהודה. אבל רש"י פסק לקמן בפרק השוחט (חולין דף ל:) גבי החליד במיעוט סימנין מהו ופירש רש"י לאחר ששחט רוב בהכשר מי אמרינן האי אישתחיט שפיר ברוב סימנים או דילמא כולה חד שחיטה היא והא אית בה חלדה. ובמיעוט קמא פשיטא לן דנבילה הואי. ועלתה בתיקו ואזלינן לחומרא. וגם הגרמה נמי בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ובין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש ובין שחט שני שלישים והגרים שליש מספקא לן דילמא סבירא לן כרבנן טרופאי וטרפינן בכל חדא מינייהו ועבדינן לחומרא ואע"ג דשנינו לעיל ההיא דשחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשירה ומוקי לה בעוף ומכשר לה ממה נפשך דאי מחצה על מחצה כרוב הא עבד לה רובא. אלמא מכי עבד רובא בכשרות לא חיישינן לפסולא דמיעוטא. לא סמכינן אההיא שינויא דדיחויא הוא דדחייה. וטעמא הוא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב. ובשחיטה קמייתא לאו מידי קעביד וכי שהה בפלגא קנה קמא לא איטרוף אבל במיעוט בתרא בין דקנה בין דושט ובמיעוט קמא דושט מיטריף. ואף בהלכות גדולות כתוב והיכא דשהה במיעוט סימנים בין בתחלה בין בסוף אסור. דכיון דלא איפשיטא לן עבדינן לחומרא. כל זה פירש רש"י ז"ל לקמן בפרק השוחט. ותימה הוא מה ספיקא שייך בשחט שני שלישים והגרים שליש דאף ללישנא קמא דרב הונא דמוקי פלוגתייהו כששחט שני שלישים והגרים שליש הא פסקו רב ושמואל כר' יוסי בר' יהודה וליכא מאן דפליג עלייהו. וה"ר יצחק ברבי מאיר ז"ל חלק בין הגרמה לחלדה ושהייה דאע"ג דעלתה בתיקו במיעוט בתרא בחלדה ושהייה מכל מקום גבי הגרמה פשיטא לן דאזלינן בתר רובא משום דלאו מקום שחיטה הוא והוה ליה כאילו הוליך והביא שחט ברגל אחר שחיטה. אבל שחט בשהייה או שדרסה במיעוט בתרא כיון דבמקום שחיטה הוא אזלינן בה לחומרא. וכן נמי אם אחר שחיטת הרוב עקר המיעוט כיון דלא הוי כדרך שחיטה כשר. וכן מסתבר. והרמב"ם ז"ל כתב בכולה להיתירא : מתני' השוחט מן הצדדים כשירה: ,גמ' ובלבד שיודע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת כי הסימנין הם רכין ונדחין מן הסכין: ,מתני' המולק מן הצדדין מליקתו פסולה. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. וכשלא החזיר סימנים אחורי העורף. המולק מן העורף מליקתו כשירה. השוחט מן הצואר שחיטתו כשירה המולק מן הצואר מליקתו פסולה שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה: ,גמ' תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף אמר רבינא אמר לי רבא בר קיסי הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור וקיימא לן כרבינא וכההיא ברייתא לקמן (חולין דף כח.) שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה דאיירי בעוף: אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה א"ר יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל וא"ת מעשה דעלי דמפרקת בלא רוב בשר הואי. זקנה שאני דכתיב כי זקן האיש וכבד וגו' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונה קרעו כדג מטמא באהל ואמר רב שמואל בר רב יצחק ומגבו. אמר חזקיה עשאה גיסטרא נבלה. א"ר אלעזר ניטל ירך וחלל שלה נבילה. היכי דמי חלל שלה. אמר רבא כל שרבוצה ונראית חסירה : ,הדרן עלך הכל שוחטין
ב׳
השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו השירה. ורובו של אחד כמוהו. ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. וכר' יהודה קיימא לן כדאמר בפרק קמא דברכות דף ח: הזהרו בוורידין כר' יהודה ונראה דר' יהודה דוקא לכתחלה קאמר. אבל צלאו בדיעבד ולא נחתכו הוורידין שרי כדמוכח בגמרא דף כט. דקאמר רב פפא רישא בחולין מהכא דקאמר ר' יהודה עד שישחוט את הוורידין ופליגי רבנן עליה ואי אמרת בקדשים אמאי פליגי הוא עצמו לדם הוא צריך. ואי ר' יהודה בדיעבד נמי אסר דילמא לכתחלה מודו רבנן אבל בדיעבד פליגי הילכך נראה דפשיטא ליה דרבי יהודה לא קאמר אלא לכתחלה. והא דתני' בתוספתא רבי יהודה פוסל בעוף עד שישחוט את הוורידין. לאו דוקא פוסל בדיעבד אלא כלומר אוסר לכתחלה. ורבי יהודה אדיוקא דמתניתין קאי השוחט אחד בעוף בדיעבד אבל לכתחלה בעי שנים. ולאידך לישנא קאי השוחט ארובו של אחד כמוהו הא להתחלה בעי סימן אחד שלם וקאמר רבי יהודה לכתחלה עד שישחוט את הוורידין. וגם לשון פוסל השנוי בתוספתא נ"ל שאין לפרש בדיעבד. דכל לשון פוסל השנוי אצל שחיטה היינו פוסל מעתה ואין לו תקנה. ואם לא שחט הוורידין על כרחך יש תקנה לעוף בחתיכת אבר אבר. הילכך על כרחך אין לפרש אלא בלשון אסור שאסור לצלותו כולו כאחד וא"כ אסור לכתחלה לשחוט בלא נקיבת הוורידין שמא יבא לצלותו כולו כאחד הואיל שדרכו כך ועל מה שפירש ר"י שאם צלאו בדיעבד שלם שמותר קשיא לן שאם אין הדם שבוורידין נפלט בצלי אז יחשב כשאר דם האיברים שלא פירש ואפילו לכתחלה יהא מותר בלא שחיטת הוורידין ואם אינו נפלט בצלי וגם אין חשוב כשאר דם האיברים שלא פירש לפי שדם מתקבץ ונמשך שם ממקומות אחרים מידי דהוה אאומצא דאסמיק לקמן (חולין דף צג:) אם כן בדיעבד נמי יהא אסור הילכך נראה לפרש מתניתין לכתחלה כמו שפירש ר"י ואם צלאו שלם אסור והכי פירושא רבי יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוורידין לכתחלה אפילו אם רוצה לנתחו אבר אבר ולבשלו הואיל ודרך לצלותו כולו כאחד ואז אסור אם שחט את הוורידין ולישנא דגמרא מוכח כך דקאמר לא אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד ולא אמר לפי שצוליהו כולו כאחד ועוד אדמפליג בין עוף לבהמה לפלוג בעוף גופיה בין צוליהו כולו כאחד ובין מנתחו אבר אבר. אלא ודאי הכי קאמר לא אמר ר' יהודה אלא בעוף ואפילו מנתחו אבר אבר הואיל ורגילות הוא לצלות כולו כאחד אבל בהמה הואיל ודרך לנתחה אבר אבר לא הוצרך לשחוט את הוורידין. חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה: גמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזל. אי בעית אימא אאחד בעוף. ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו. ומסתבר כיון דאיכא תרי שינויי עבדינן לחומרא. דלכתחלה צריך לשחוט שני סימנין אף בעוף והא דאמרינן לקמן גבי ההוא דהוה ממסמס קועיה דמא דקאמר נבדקיה לקנה ולישחטיה. התם כדיעבד דמי כיון דאין לו היתר אלא בשחיטת סימן אחד. ורב אלפס ז"ל כתב ורובו של אחד כמוהו דווקא בדיעבד אבל לכתחלה מיבעי ליה למישחטיה כוליה סימן. משמע דס"ל כלישנא בתרא לקולא. משום דהני תרי לישני פליגי במדרבנן דמדאורייתא בסימן א' סגי ואזלינן לקולא בשל סופרים. תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים. לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים. לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשירו בסימן אחד. תניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה: השוחט אחד בעוף. איתמר רב נחמן אמר. או וושט או קנה. אחד תנן או האי או האי. ורב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה מאי אחד מיוחד והלכתא כרב נחמן דאמר וושט או קנה דההוא בר אווזא דהוה בי רבא דנפקואתא כי ממסמס קועיה דמא. אמר רבא היכי נעביד נישחטיה והדר ניבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט. ניבדקיה והדר נשחטיה האמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. אמר ליה רב יוסף בריה ניבדקיה לקנה ונשחטיה והדר נהפכיה לוושט וליבדקיה. פירש רש"י דהך בדיקה הואי לידע אם נקב הוושט או נפסק הקנה. אבל משום ספק דרוסה לא הוה צריך למיבדקיה דתלינן בכלבא או בקניא כדאמר בפרק אלו טריפות (חולין דף נג.) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. וא"ת הא דאמרינן התם ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי אזל לבי קני אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רב אשי לא אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ה"נ ספק דרוסה ספק קניא אימור קניא מחייה. והשתא מאי נ"מ במה שאנו תולין בקניא והלא בין כך ובין כך בעי בדיקה וי"ל דנפקא מינה דלא בעי בדיקה אלא היכא דממסמס דמא. ואי הוה תלינן בשונרא הוה צריך בדיקה כנגד כל החלל אע"ג דליכא ריעותא אלא בסימנין. א"נ לענין ספק דרוסה אפילו האדימה גרגרת משהו טריפה דזיהרא מיקלא קלי. וריב"א פירש היכא דתלינן בקניא או בכלבא לא בעינן בדיקה כלל דלא חיישינן לנקיבה ובשמעתין איירי בספק דרוסה כגון שראו חתול רודף אחריו. והשתא ניחא דקאמר עלה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים משום דיש לוושט שני עורות חיצון אדום ופנימי לבן ואין אדמומית הדריסה ניכר באדום. אבל אם ניקב ניכר בחיצון כמו בלבן. וכן משמע באלו טריפות דף מג דאמר רבא רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה: רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. אמר רב חסדא לא אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד. ואם לא שחט הוורידין היה דם נשאר בתוכן ומחמת ריבוי הדם שבתוכן אין האור מספיק לשואבו ולהוציאו כולו. ולא הוי כדם האיברים שלא פירש. לפי שבעת השחיטה הדם מקלח ומזנק דרך מקום השחיטה ונעקר ונזדעזע ממקומו כל דם הנפש לצאת. וכשלא נחתכו הוורידין נשאר הדם בהם וגם מתפשט לבשר שסביב הוורידין ואינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי כל זמן שהעוף שלם. אבל ע"י חתיכה ומליחה יוצא הדם. ואפי' לקדירה שפיר דמי. דכוותיה אמרינן לקמן (חולין דף לג:) הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ואפילו לאכול ממנו באומצא צריך מליחה לפי שהדם נבהל לצאת ולא יצא והוה ליה כדם האיברים שפירש ועל ידי מליחה יוצא ורבינו אפרים ז"ל כתב שמעינן מיהא דלא שרו רבנן למיעבדיה לעוף כולו בלא נתוח אלא צלי כדאמרינן הואיל וצוליהו כולו כאחד אבל לבשל בעי ניתוח ואעדויי מזריקי דדמא. א"נ לחתכינהו שפיר. ושמעינן מינה דכי לא בעיא בבהמה חתיכת וורידין משום דמנתח ליה אבר אבר ה"מ לצלי. אבל לבשל לא סגי עד דמנקב להו לוורידין בשעת שחיטה וכן הילכתא. אע"ג דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה בוורידין. כיון דמשכחת ליה ברכות דף ח: לריב"ל דאמר ליה לבריה הזהרו בוורידין כר' יהודה שמעינן מינה דכרבי יהודה ס"ל ואיסורא דאורייתא הוא. ואין דבריו מחוורין דא"כ גם בבהמה צריך שחיטת וורידין אלא ודאי לא מצריך ר' יהודה שחיטת וורידין אלא בעוף אפילו אם רוצה לחותכו אבר אבר ולבשלו הואיל ודרך לצלותו כולו כאחת אבל בבהמה שאין דרך לצלותה כאחת לא בעי חתיכת וורידין כלל אבל גדיים וטלאים אם צולה אותן שלימים צריך שחיטת וורידין. ואם לא שחטן ולא חתך הוורידין והבשר הסמוך להם וצלאן שלימים אסורין. מיהו בכדי נטילת מקום סביב הוורידין שרי שאין הדם מפעפע בכולה. ומה שכתב דבעינן אעדויי מזריקי לבשל או לחתכינהו ליתא. דלא אשכחן חוטי דאסירי משום דמא וצריכי חתיכה אלא דידא ודלועא לקמן בפרק גיד הנשה (חולין דף צג.) אבל גידי צואר בהמה דמנתח ליה אבר אבר לא בעי מידי טפי משאר בשר. אלא דוקא בנצלה העוף כולו כאחד צריך שחיטת וורידין או לנקבן בשעת שהבשר חם או שיחתכו הבשר שסביבותיהן. תניא כוותיה דרב חסדא שחט שני חצאי סימנים בעוף פסולה ואין צ"ל בבהמה. ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ושני וורידין: מתני' השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשירה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו. אחד למעלה ואחד למטה שחיטתו כשירה: ,גמ' אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה. פירש רש"י שחתך כאן וחזר וחתך למעלה או למטה. וקשה לפירושו דאם אינו רוב במקום אחר היאך השחיטה כשירה ואם חתך הרוב במקום אחד א"כ שחיטה מפורעת היא וי"ל כיון שחתך המיעוט תחלה ואח"כ חתך הרוב לא הויא שחיטה מפורעת דלא מרווח קרווח. ובשאלתות דרב אחאי בפרשת בהעלותך סי' קכ"ד מפרש בשנים ושלשה מקומות כגון שכל אותן מקומות בהיקפו של סימן בטבעת אחת בקנה וכיוצא בו בוושט. כגון שבשעה ששחט נתהפך הסימן וחתך כאן מעט וכאן מעט ובין כולו איכא רובו והא דפריך משנים אוחזין בסכין וכו' לא הוה מצי לשנויי כששחט האחד הרוב. דמשמע דהשחיטה כשירה ע"י שניהם. ועוד כתב בשאלתות דאפילו חתך מעט הסימן למעלה מצד העור וחזר וחתך מיעוטו למטה מצד אחר זה שלא כנגד זה דכשירה כיון דבין הכל יש רוב. וכן מסתבר דחיות הסימן יוצא בחתיכת רובו ויש כאן רוב בצירוף. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר בעינן שחיטה מפורעת וליכא. והילכתא כרב. דקי"ל הילכתא כוותיה דרב באיסורי. ועוד דההוא תורא דאישתחיט בב' וג' מקומות עאל רב יצחק בר שמואל בר מרתא ושקל משופרא דשופרי. אמר ליה רבי זירא למדתנו רבינו משנתינו בשני סכינין ושני בני אדם. ובעל הלכות גורס משנתינו בסכין אחד ושני בני אדם והיאך אתה אוכל ממנו. ואפי' לפי גרסתו כיון דלא חשש להשיבו למדנו לפי דרכינו שחזר ממה ששנה להן ומפרש משנתינו אפי' בשני סכינין. וכן שחיטה העשויה כקולמוס או כמסרק כשירה: אמר רב יהודה אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסולה תחת העור כשירה. מאי קמ"ל תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טריפה אי ממתניתין ה"א הני מילי ממטה למעלה דלא עביד כדרכה דשחיטה. אבל מלמעלה למטה דעביד כדרכה דשחיטה אימא שפיר דמי קא משמע לן. בי רב אמרי תחת העור איני יודע. איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת הטור איני יודע תחת צמר מסובך מהו דילמא כיון דצמר עומד לגוז לא הוי כעור. ואת"ל כיון דהשתא מיהא מחובר לבהמה מיקרי חלדה. תחת המטלית הקשורה סביב הצואר מהו. תיקו ועבדינן לחומרא. אבל אם נפל טליתו על מקום השחיטה פשיטא דלא הויא חלדה דלא מבעיא אלא בבגד שקשור תמיד בצואר הבהמה דומיא דצמר. וכן כתב בעל הלכות דמיירי שיש מכה בצואר בהמה ודבק עליה מטלית בשעוה. ודלא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אם פירש מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין בגלוי הרי זו ספק נבלה: בעי רב פפא החליד במיעוט סימנין מהו תיקו ולעיל בפ"ק כתבתי מה שפרש"י דאיירי במיעוט בתרא ופסק כיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא ופסלינן חלדה והגרמה ושהייה במיעוט בתרא ור"ת הקשה על פרש"י מהא דתניא בתוספתא שחט רוב גרגרת בעוף אע"פ ששהה זמן מרובה שחיטתו כשירה ופירש ר"ת החליד במיעוט סימנין היינו במיעוט קמא וקבעי לרב יהודה דמכשיר תחת העור דילמא אם תחב הסכין תחת מיעוט הסימן וחתך הרוב הוי חלדה טפי או דילמא אפילו לאמרי דבי רב דאמרי תחת העור איני יודע היינו משום דשחיטה לא שייכא בעור והוי חלדה לפי שהוא שלם אבל סימנין דשייכא בהו שחיטה ואפ"ה אין צריך לשחוט אלא הרוב האי מיעוט שעל הסכין הוי כאילו כבר נחתך לא הוי חלדה א"נ קמיבעי ליה כשתחב הסכין תחת מיעוט קמא ושחטו מלמטה למעלה ואח"כ שחט את הרוב כדרכן וכן שהה במיעוט סימנין מפרש ר"ת במיעוט קמא דוושט ומיבעיא ליה אע"ג דמיטרפא בנקיבת הוושט דילמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן. או דילמא לא שנא. ולפירושו את"ל דכשר אף במיעוט קמא לא פסלה שהייה בעוף מן התורה דהכשירו ברוב אחד. והא דאמר לקמן (חולין דף לב.) גבי שהייה כדי בהמה לבהמה ועוף לעוף היינו מדרבנן. ודוחק הוא וגם לפירושו קשה מהא דתניא בתוספתא שחט מיעוט וושט ושהה כדי שהיית שחיטה פסולה אלמא יש שהייה במיעוט קמא ואמאי סלקא בתיקו ולא הביא הברייתא לפשוט. וא"ת לא ידע בעל הש"ס. א"כ לא קשה נמי מה שהקשה לפרש"י במיעוט בתרא מברייתא דתוספתא ומיהו לא דמי דקשה מן הברייתא לפסק רש"י והרמב"ם ז"ל מכשיר במיעוט בתרא אם שהה בו או שהחליד או הגרים או דרס כיון שנשחט הרוב כראוי. ואפשר שסמך על התוספתא שמכשרה שהייה במיעוט בתרא וה"ה לכולן. וכן הגרמה מכשרי רבנן לעיל (חולין דף יט.) במיעוט בתרא ואיכא למימר כיון דסליק גמרא בתיקו בבעיא דחלדה ושהייה יש לנו להחמיר כדברי רש"י דמסתבר טפי למימר שלא רצה בעל הש"ס להביא הברייתא השנויה בתוספתא המכשרת במיעוט בתרא ולפשוט הבעיא משום דקים ליה דלא מיתניא בר' חייא ור' אושעיא אין לסמוך עליה ממה שנאמר שלא ידע בעל הש"ס. ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הש"ס לאו דסמכא היא. דמסתמא כיון שרצו חכמי בישראל לעשות חבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם חברו הש"ס הילכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל הש"ס מסכים עליה. והא דמכשר הגרמה במיעוט בתרא כבר כתבתי לעיל מה שמחלק הר"י בר' מאיר ז"ל בין הגרמה לשאר פסולי שחיטה. והפירוש הנכון הוא שפירש ה"ר אושעיא החליד במיעוט סימנין היינו אחר ששחט רוב סימן אחד בבהמה החליד הסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ושחט מיעוט השני אף את"ל תחת העור וצמר מסובך ומטלית לא הויא חלדה היינו משום דלא חשיבי בבהמה. או דילמא אף את"ל דתחב הוי חלדה הכא שאני כיון שנשחט הרוב המיעוט הנשאר כחתוך דמי ושהה במיעוט סימנין מפרש דקאי אשחט בסכין רעה ומבעיא אם שחט רוב אחד בבהמה והוליך והביא כל היום על המיעוט הנשאר מהו. דילמא הא דמכשרינן בהוליך והביא כל היום היינו כשמתעסק לחתוך הסימנים. אבל כשנחתך רוב הסימן הוי כאילו נחתך כולו ומוליך ומביא במיעוט הנשאר הוי כאילו מוליך ומביא בידה או ברגלה והוי שהייה. ולפירוש זה לא שייך כלל לההיא דתוספתא. ובאשכנז ובצרפת נהגו להחמיר כדברי רש"י. ותמיהני על רב אלפס ז"ל שלא הביא בעיא דחלדה והביא בעיא דשהייה: מתני' התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשירה: ,גמ' מסיק עלה רבי זירא בגמרא דף לא. דבעינן חוץ לצואר כמלא צואר ואז איפשר לו לשחוט בלא דרסה כשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך. ולא שיצטרך להוליך כל אורך הסכין קודם שישחוט הרוב. דאין אדם יכול ליזהר בזה כי פעמים שהסכין חד וחריף וחותך רוב הסימנים קודם שאוליך או יביא כשיעור הזה. אלא לא אמרו חכמים שיעור זה אלא דקים להו שאז יכול לשחוט בריוח בלא דרסה. והשחיטה כשירה בהולכה בלא הובאה או בהובאה בלא הולכה כשיש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר או באזמל כל שהוא והוליך והביא. ואפילו אם שחט הרוב קודם שהוליך כל אורך הצואר ובלבד שלא יתפוס הסכין במזיד במקום אחד וישחוט בדרסה קודם שישחוט הרוב: מתני' היה שוחט והתיז שני ראשין כאחד אם יש בסכין כמלא צואר אחד כשירה. פירוש כמלא צואר חוץ לשני צוארין. אבל אם אין בסכין אלא מלא שני צוארין. אם ברי לו שהוליך ולא הביא הפנימית כשירה. דבהולכת שחיטה היה מלא שני צוארין ואם לבדה היתה כשירה ולא נפסלת בשחיטת אותה ואת חבירתה. ואם בהבאה שחט החיצונה כשירה. בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך. אבל אם הביא והוליך אפילו כל שהוא ואפילו באיזמל כשר: ,גמ' אמר רב מנשיא ובאיזמל שאין לו קרנים. ודוקא איזמל . אבל מחט דאושכפי לא אע"ג דרחב קצת. מנא ה"מ דבעינן שישחוט בהולכה או בהבאה. תני דבי רבי ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך. וכן הוא אומר זהב שחוט. ואומר חץ שחוט לשונם. רבא הוה בדיק להו גירי לר' יונה בר תחליפא ושחיט בהו עופא בהדי דפרח. ודילמא עבד חלדה בר דחזינן גדפי דמפרמי מאבראי. והא בעי כיסוי ובעינא עפר תיחוח מלמטה ולמעלה. דמזמן ליה עפרא דכולא פקתא. פי' היה כותש עפר הבקעה ועושה אותו תיחוח. פי' אחר פירש רש"י מזמין אותה בפה ולא נתברר זימון זה מה צריך אם היה כבר עפר תיחוח ,מתני' נפלה הסכין ושחטה ואף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל: ,גמ' טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה ואע"ג דלא מכוין לשום חתיכה אלא שנתכוין להפילה קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שנתכוין להפילה וע"י אותה נפילה שחטה. אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כמו שאם היתה מונחת על הקורה והפילתה הרוח דלא קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שלא נתכוין לשום דבר דטעמא דר"נ דלא בעי כוונה כלל בחולין מדגלי רחמנא דמתעסק פוסל בקדשים. ואף לחתיכה לא בעי כוונה דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת. ומיהו בלא כוונת שום דבר אי אפשר מדכתיב וזבחת דהוי לכל הפחות כמו ועשית וצריך להתכוין לשום דבר מעשה. ובענין אחר לא מיקרי כח גברא. ואע"ג דתנינא חדא זימנא וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אלמא לא בעינן כוונה לשחיטה. איצטריך הכא לאשמועינן. דאי אשמועינן התם גבי חרש שוטה וקטן ה"א התם דמכוין לשם חתיכה בעלמא אבל הפילה דלא מיכוין לשם חתיכה אימא לא. ואי אשמועינן הכא ה"א משום דקאתי מכח בן דעת. אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא. קמ"ל : מתני' נפלה סכין והגביה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטת בהמה אחרת פסולה ר"ש אומר כדי ביקור: ,גמ' מאי כדי שחיטה רב אמר כדי שחיטת בהמה אחרת ולא בגמר אותה שחיטה. איתמר רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף. ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף. כי אתא רבין א"ר יוחנן אפילו בהמה לעוף ור' חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט יביא ואפי' מעלמא א"כ נתת דבריך לשיעורין. א"ר פפא עומדת להטיל איכא בינייהו ה"ג רש"י. ופירש איכא בינייהו דרבי יוחנן ודרבי חנינא. דרבי יוחנן לא מצריך אלא כדי שחיטה. ורבי חנינא מצריך כדי הטלה ושחיטה. ואין גירסא זו נכונה. דרב פפא לא בא אלא לתרץ מה שהקשה נתת דבריך לשיעורין. הלכך נראה כספרים דגרסי אמר רב פפא בעומדת להטילה כלומר הא דאמר ר' חנינא יביא בהמה אחרת היינו בעומדת כאן ואינה מחוסרת אלא הטלה: אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט גסה לגסה ודקה לדקה. ופסק רש"י הלכה כרב משום דקסבר רבי יוסי בר' חנינא כוותיה ואמר דקה לדקה. וממילא שמעינן דה"ה עוף לעוף. ואפשר דלא פסק כרבי יוסי בר' תנינא אלא במה שנחלקו רב ורבי יוחנן והכריע הוא בינייהו. אבל במה שהשוו רב ורבי יוחנן ושמואל דלא בעינן שיעור הגבהה והרבצה הלכה כמותם ולא כרבי יוסי בר' חנינא. אבל לפי אותה גירסא שהיא עיקר דגרסינן אמר רב פפא בעומדת להטיל נראה דרב ורבי יוחנן ושמואל לא דברו כלום בשיעור הגבהה והרבצה. ולא באו לפרש אלא שחיטה דמתניתין אי משערינן בשחיעת בהמה לעוף או נאמר בהמה לבהמה ועוף לעוף. אבל כדי שחיטה לא באו לפרש אם נאמר שיעור שהיית שחיטה לבדה או שמא הגבהה והרבצה הוי בכלל כדי שחיטה. ומה שלא פירשו הם בא ר' חנינא ופירשה ואמתניתין קאי ולא על דברי רב ורבי יוחנן. ואין שום אמורא חולק על רבי חנינא. וכן משמע מתוך דברי רב אלפס ז"ל שהרי הביא כל דברי רב ורבי יוחנן ושמואל ופסק הלכה כרבי יוחנן ושמואל. והביא דברי רבי יוסי בר' חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. ומאחר שפסק הלכה כרבי יוחנן ושמואל דאפילו בהמה לעוף כל שכן דמשערינן בשהיית גסה לדקה. אלא לא הביא רבי יוסי בר' חנינא אלא לפסק הלכה דהגבהה והרבצה ולהשמיענו דעל זה לא נחלקו רב ושמואל ורבי יוחנן. ומה שלא הביא דרבי חנינא שגם הוא אית ליה שיעור הרבצה ובהכי הוי ניחא טפי כי אין הלכה כרבי יוסי בר' חנינא בכל דבריו. לפי שרבי יוסי בר' חנינא פירש טפי שיעור הגבהה והרבצה. כי יש לדקדק מאחר שפסק רב אלפס הלכה כרבי יוחנן דאמר בהמה לעוף ופסק נמי הלכה דבעינן שהייה כדי הרבצה כי משערינן בהמה לעוף אי משערינן כשיעור הגבהה והרבצה בהמה לעוף אי כשיעור שחיטת בהמה לחודה. ומסתבר דבשחיטת בהמה לחודה משערינן ולא מקלינן כולי האי לשער בהגבהה והרבצה דבהמה לעוף. ובהכי ניחא מה שהביא דר' יוסי בר חנינא לפי שפירש בדבריו הגבהה והרבצה דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף. ואע"ג דאין הלכה כמותו. בשחיטת דקה לדקה. בהגבהה ובהרבצה דקה לדקה הלכה כמותו. וכן משמע מתוך דברי רבי חנינא מדקאמר כדי שיביא בהמה אחרת משמע בהמה אחרת כיוצא בזו מדלא קאמר שיביא בהמה וישחוט. והרמב"ם ז"ל כתב ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ונראין דבריו זו כמו פשרה ואין נראין דבריו דכיון דמקילינן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף. ועוד שכתב דמשערינן בהרבצת דקה לדקה ולח בהרבצת גסה לדקה וא"כ למה נקל בעוף לשער בהרבצת בהמה. וגם כתב אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה ולא ידעתי למה הכניס ספק בדבר דודאי נבלה היא. ומדקאמר שחיטה גמורה משמע כדי שחיטת כל הסימנים ולא מסתבר כן דברוב סימנין סגי. ואע"ג דמקילינן להצריך כדי הרבצה. לפי שהרבצה הוי בכלל כדי שחיטה לפי שאי אפשר לו לשחטה עד שירביצנה. אבל מכי שחט רוב סימנין אזלא לה הכשר שחיטה: אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו כשר. בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו. ותפשוט לה מדידיה. התם בדלא שהה. בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא. מתני' שחט את הושט ופסק את הגרגרת: שחט את הגרגרת ופסק את הושט או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה או החליד את הסכין תחת השני ופסקו רבי ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טריפה. כלל א"ר ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה. וכל ששחטה כראוי וד"א גורם לה ליפסל טרפה והודה לו ר"ע: ,גמ' לעיל (חולין דף כח.) ת"ר שחט את הוושט ואחר כך נשמטה הגרגרת כשירה. נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט פסולה. שחט את הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה ואם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמר כל ספק בשחיטה פסולה. לקמן (חולין דף נד.) אמר רב שמוטה ושחוטה כשירה שאי אפשר לשמועה שתיעשה שחוטה. רבי יוחנן אמר יביא ויקיף פירוש יביא הקנה השמוט וישחוט ויחתוך בו חתך אם דומין שני החתכין טריפה ואם הראשון יותר מאדים אז היה קודם השמטה וכשרה. אבל כששחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה אין מועיל הקפה שיחתוך הוושט. דממה נפשך לא ידמו החתכים זה לזה אפילו נשמטה קודם שחיטה. לפי שבחתך הראשון עדיין היה חיות בוושט ועתה אין בו חיות כלל. אבל שמוטה ושחוטה הכל בסימן אחד הוא. וקשה לפירוש הלכות גדולות לעיל פ"א סי י"ג שפירש דשמוטה לאו טריפה היא וא"כ חשיב הסימן כחי ואפילו נשמטה קודם שחיטה יאדים חתך של קודם שחיטה יותר מחתך של אחר שחיטה. וברוב ספרים כתוב יביא בהמה אחרת ויקיף וכך היא גירסת הגאונים. ולשון יביא מורה על גירסא זו. והשתא ניחא דלכך בעי בהמה אחרת לפי שאין יכול להקיף באותה בהמה. ואם תאמר מה מועיל היקף בהמה אחרת הא אמרינן לקמן בפרק אלו טרפות (חולין דף נ.) דאין מקיפין אפי' מחוליא לבר חוליא וכ"ש מבהמה אחרת. וכי תימא מחוליא לחוליא בבהמה אחרת עדיף מהקפת חוליא לבר חוליא באותה בהמה. מ"מ קשה גבי שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה יביא עוף אחר ויקיף. אלא ודאי מוכח התם דאין הקפה מבהמה לבהמה. וי"ל דגם רבי יוחנן מודה דברוב פעמים אי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה כיון שלא תפש בסימנין ומן הדין היה להתיר בלא הקפה אלא דר' יוחנן מחמיר להקיף בבהמה אחרת ויעקרנה לאחר שחיטה אם השנייה אדומה יותר פסולה דרגלים לדבר דקודם שחיטה נשמטה אבל להקל אין מקיפין מבהמה לבהמה רב נחמן אמר לא אמרן אלא שלא תפש בסימנין ושחט. אבל תפש בסימנין ושחט אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. משמע דרב נחמן פליג אדרבי יוחנן וסבר דהקפה אינה מוציאה מידי ספק אלא בשלא תפש בסימנין אז בדקינן בהקפה כדי לאסור אבל אם תפש בסימנין אפשר לשמוטה שתישחט ולא סמכינן אבדיקת הקפה. ומשמע מתוך דברי רב אלפס ז"ל שפוסק הלכה כרב נחמן לחומרא. ויש ספרים דגרסי אמר רב נחמן. ולא בא רב נחמן לחלוק אלא לפרש דבריהם הא דאמר רב ורבי יוחנן מכשיר לה בבדיקת הקפה בשלא תפש בסימנים אבל תפש בסימנים פסולה לרב וגם לרבי יוחנן לא מהניא הקפה. הלכך כשלא תפש מהניא בדיקה כר' יוחנן. וכשתפש לא מהניא בדיקה: גרסינן בפרק מפנין (שבת דף קכח:) אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולא נכבשינהו לכרעיה בארעא א"נ לידלינהו. דילמא מהדקי להו לטופרי בארעא ועקר להו לסימנין: תניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה. ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו. ודלא כרב אחא בר יעקב דאמר אין מזמנין עובד כוכבים על בני מעיים. משום דאמר ריש לקיש שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה משום דכמנחא בדיקולא דמיא וה"נ הני בני מעיים הוי כאילו נחתכו מן הבהמה קודם שמתה ואסורין לעובד כוכבים משום אבר מן החי כל התלוי בקנה ובוושט אבל ישראל שחיטתו מתרת. וליתא נמי לדר"ל אלא כבעיותא של רבי זירא דסבר יש טרפות לחצי חיות שלא חזר בו מבעייתו. ומה שהקשה לרבה וכי מאחר שנולדו בה סימני טרפה התרתה. לדבריו דרבה קאמר וליה לא ס"ל. וכן ר"ל שאמר שני דברים שסותרין זה את זה. ההיא דכיון ששחט במקום חתך וכו' והך דשחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה. ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא הלכך עבדינן לחומרא: ,מתני' השוחט בהמה וחיה ועוף ולא יצא מהן דם כשירה ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. רבי שמעון אומר הוכשרו בשחיטה: השוחט את המסוכנת רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד וברגל. רבי אליעזר אומר דייה אם זינקה. רבי שמעון אומר השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם כשירה. בידוע שזינקה וכמדת רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה. אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינו אלא הוצאת נפש. בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מכל סימנין הללו כשירה: ,גמ' היכי דמי מסוכנת. אמר רב יהודה אמר רב כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ואפילו אוכלת בקעיות רב הונא בר שלמיא משמיה דרב אמר אפילו אוכלת קורות. אמר רבא הילכתא כי הא מתניתא דתניא בהמה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה. בד"א ביד אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשירה. בד"א בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין שפשטה ולא כפפה כשירה. ועוף אפילו לא ריפרף אלא בגפו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס. וכן נמי בהמה אם כשכשה בזנבה כדתנן במתניתין. ואמרינן בפ"ק דמסכת עבודה זרה דף טז. אמר רב חנן בר אבא אמר רבי חייא חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס. לעיל (חולין דף לח.) ואמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. ואם לאו בידוע שנשמתה ניטלה הימנה קודם לכן. והאי דמהני אם השכים ומצא כתלים מליאים דם. משום דאין דרך בהמה לזנק כי אם בגמר השחיטה: ,מתני' השוחט לעובד כוכבים שחיטתו כשירה. ורבי אליעזר פוסל. א"ר אליעזר אפילו שחטה שיאכל עובד כוכבים אפילו מחצר כבד שלה פסול. שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים. א"ר יוסי ק"ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד. מקום שאין המחשבה פוסל בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט: ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דסבר זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ת"ר השוחט את הבהמה לזרוק את דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר את חלבה לעבודת כוכבים הרי אלו זבחי מתים. שחטה ואח"כ חשב עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר: מתני' השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה: ,גמ' פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשם מיכאל שר הגדול לשם שלשול קטן הרי אלו זבחי מתים. אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פרש"י מתניתין דאמר להר דמחובר לא מיקרי עבודת כוכבים ואפילו הכי אסור משום דמיחזי כעובד עבודת כוכבים. ור"י פירש דמחובר מיקרי עבודת כוכבים אלא דאין תקרובתו אסור. והרמב"ם ז"ל כתב השוחט לשם אלי אע"פ שלא נתכוין לעובדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים העובדי כוכבים שחיטתו פסולה: אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה. סבר ליה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פירש"י ואפילו במעשה רבה. מדפריך להו מהמטמא והמדמע והמנסך אלמא דאפילו במעשה רבה ס"ל דלא אסר. ורבינו חננאל פירש דדוקא במעשה כל שהוא ס"ל דאינו אוסר אבל במעשה רבה מודו וההיא דהמנסך יש ליישבו בדוחק כיון דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא חשיב מעשה גמור ומסתבר כפירוש רש"י דנהי דלענין שלומי לא מיקרי היזק מ"מ לענין איסור מעשה גדול עשה. ובעי לאוקומי פלוגתייהו כתנאי ומסיק דמילתייהו דרב יהודה ועולא כתנאי ודלא כרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא. אבל מילתייהו דרב נחמן ורב עמרם ורבי יצחק אתי אפילו כת"ק דדוקא עובד כוכבים הוא דאוסר דבר שאין שלו אבל ישראל לצעורי קמיכוין ואין אוסר ואפילו אית ליה שותפות בגווה. דאין מתכוין לאסור אלא לצער חבירו. והילכתא כוותייהו. כיון דמוקמי מילתייהו אליבא דכ"ע ואם ישראל מומר לעבודת כוכבים הוא אוסר. וכן אם התרו בו וקבל עליו התראה אוסר: ,מתני' אין שוחטין לא לתוך הימים ולא לתוך הנהרות ולא לתוך הכלים אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים ובספינה ע"ג הכלים. אין שוחטין לתוך הגומא אבל עושה הוא גומא בתוך ביתו כדי שיכנס הדם לתוכו ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים: ,גמ' מ"ש לתוך הימים דלא דאמר לשר דימא קשחיט. לעוגה של מים נמי לא דאמר לבבואה קשחיט. אמר רבא בעכורין שנו: אבל עושה גומא וכו'. והא אמרת אין שוחטין לגומא כלל. אמר רבא הכי קאמר אין שוחטין לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר את חצירו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים: ,מתני' השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשירה. זה הכלל דבר הנידר והנידב השוחט לשמו פסול. ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר: ,גמ' מפרש בגמ' דבר שנידר ונידב לאתויי עולת נזיר. ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת אפילו יש לו אשה דאם איתא דילדה או אפלה קלא אית ליה: הדרן עלך השוחט אחד בעוף
ג׳
אלו טריפות בבהמות. נקובת הוושט. ופסוקת הגרגרת. ניקב קרום של מוח נוקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. הריאה שנקבה או שחסרה. רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסימפונות. נקבה הקיבה. נקבה המרה. נקבו הדקין. כרס הפנימי שנקב. או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ. נפלה מן הגג. נשתברו רוב צלעותיה. ודרוסת הזאב. רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה. ודרוסת הנץ בעוף הדק. ודרוסת הגס בעוף הגס. זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. כל הני דמטרפי בנקב כגון לב וקיבה וריאה ודקין אם ניטלו בין מעצמן בין ביד טריפה ואף על גב דניקב הטחול טריפה וניטל כשר. שאני טחול שאין נקובתו כשאר הנקובין דמפלגינן בין ניקב בקולשיה ובין ניקב בסומכיה ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב כשר. ואם ניטל המרה. כתב בעל ה"ג דטריפה וטעמינן בדוכתיה אי מריר כשירה היא דבלועה היא במקומה. וכתב ה"ר אליעזר הלוי ז"ל בחבורו ואי לא טעים בה טעם דמרירותא כשהיא חיה יצלוה ואי איבלע בגוה יהיב בה טעמא והיכא דמשתכחן תרי מררי' ומתחזן כחדא בזעינן להו אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה ואי לא טריפה דכל יתר כנטול דמי ומיהו יש עופות שאין להן מרה ואין להטריפן כיון דבכל אותו המין אין להם מרה זה טבע שלו ומ"מ אין להתיר בשביל זה שאר בהמה וחיה ועוף שאין להן מרה כדאמר לקמן (חולין דף מז:) גבי עינוניתא דוורדא כיון דכל הני עיזי ברייתא הכי אית להו לא מיקרי יתרת אפילו בשאר בהמות דלית להו הכי. שאני התם דכל מין בהמות אחד הוא ואפילו זו בהמה דקה וזו בהמה גסה. הילכך הואיל ויש בהמות דהוה רביתייהו לא מיקרי יתרת ואפילו בשאר בהמות אבל עופות חלוקין במינן זה מזה ואין ללמוד אלו מאלו : גמ' אמר רבה שני עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. למה לי למימר החיצון אדום והפנימי לבן. דאי חליף טריפה. ואם שניהם אדומים או שניהם לבנים כתב בעל העיטור ז"ל דמיסתבר דכשר דאחד מהן לקה וחבירו מגין עליו והוה ליה כנקב זה בלא זה ואיכא מאן דאמר דטריפה וכן נ"ל דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עלוהי אבל כאן שכולו לקוי אין מתקיים ע"י השני ואם נקבו זה שלא כנגד זה טריפה. דכיון דאכלה ביה גמדא ליה ופשטה ליה זימנין דמתרמי בהדי הדדי: ואמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום דסופו ליפסק. ואמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה כיון דדם אדום וגם וושט מבחוץ אדום לא מינכר עד דבדיק ליה מבפנים שהוא לבן. תמיה לי כיון דאין לו בדיקה מבחוץ היאך מכשרינן ליה ע"י בדיקה מבפנים דילמא אי הוה מצי למיבדקיה מבחוץ היו מוצאין הארס וסופו לקלקל לפנים. ודוחק הוא לומר דהא דאמר לקמן עד האדימו הסימנין עצמן ר"ל שיאדימו מבפנים. דהא מדקאמר עד שיאדיס בשר כנגד בני מעיים משמע דהאי דקאמר סימנים עצמן אתא לאפוקי שאם האדים העור והבשר כנגד הסימנים אין לחוש. אבל מכל מקום אם האדימו הסימנין עצמן אפילו מבחוץ טריפה. ועוד אי לא מטרפי סימנין באדמומיות שמבחוץ מאי קאמר הכא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ונפקא מינה לספק דרוסה ואפילו אם יש לו בדיקה מבחוץ למה יבדקנו הואיל ולא מיטרף בהכי וצריך לומר דהקלו בספק דרוסה הואיל ואי אפשר בענין אחר. וגם יש לומר דרוב פעמים איפשר שיהא ניכר טיפת דם הארס אף על הוושט מבחוץ אלא להחמיר קאמר דאין לסמוך על בדיקת חוץ לפי שהחיצון אדום ופעמים שאין ניכר וצריך לבודקו אף מבפנים כי הארס נתקלקל לפנים ולא נשאר מבחוץ אלא רושס אדמומית של הארס ואותו אינו ניכר מחמת אדמומית הוושט. אבל בעוד שלא נתקלקל הארס ועבר לפנים טיפת דם הארס ניכרת יפה בעודה מונחת על הוושט. וספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה בדק מבחוץ ועשה כאילו לא היה רוצה לבדוק יותר לחדודי לאביי: ההיא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה הוה בדיק מאבראי. א"ל אביי והא מר הוא דאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. אפכיה ודדקיה ואשכח עליה תרי קורטי דמא וטרפיה ורבה לחדודי דאביי הוא דבעיא: אמר עולא ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא. מ"ש מספק דרוסה פרש"י מ"ש מספק דרוסה דמשום דעל אריא בינייהו חיישינן שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקיה דנקב משהו לא מינכר בעור חיצון של וושט רש"י לטעמיה שפירש לעיל בפ"ב דאפילו נקב לא מינכר ביה. ולמאי דפרישית דדוקא אדמומית של הארס אינו ניכר עליו אבל נקב מינכר. ביה פריך הכי מ"ש מספק דרוסה דמצרכינן בדיקה והכא קאמר עולא אין חוששין דמשמע דאפילו בדיקה לא בעיא. ולפירוש רש"י קשה דניקב זה בלא זה היכי משכחת לה. דאם נקב מבפנים יש לנו לחוש שמא נקב גם החיצון כדאמר בקוץ למאן דחייש לספק דרוסה חייש נמי שמא הבריא. ואפילו למאן דלא חייש בקוץ היינו לפי שמוצאין אותו תחוב בעור הפנימי לבד. אבל כשמוצאין נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון ניקב ואין לו בדיקה. וי"ל דמשכחת לה כגון שניקב ע"י חולי ורואין שלא שלט החולי כלל בחיצון. קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ולקמן (חולין דף נג:) פסקינן דחוששין לספק דרוסה הילכך פסק רב אלפס ז"ל דאם ישב לה קוץ בוושט חוששין שמא הבריא. ורבינו אליעזר בר נתן זקיני פסק כעולא. והביא ראיה ממחט שנמצאת בעובי בית בכוסות בצד אחד כשירה לקמן (חולין דף מט.) ולא חיישינן שמא הבריא. והא דחיישינן לספק דרוסה משום דיש רגלים לדבר כדמפרש לקמן וגם שכיחא. ומשום הכי מפקינן ליה מחזקת היתר כמו שפירשו התוס'. והגמרא דקאמר קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה לא חשש להאריך ולחלק כמו שחלקתי. אבל לענין פסק הלכה יש לנו לחלק דלא תקשה לן ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. ואפשר דרב אלפס ז"ל היה מחלק משום דעובי בית הכוסות הוא עב לא חיישינן שמא הבריא ומסתברא כדברי ה"ר אליעזר דמשום עובי כל דהו אין לחלק: תורבץ הוושט. שניקב במשהו טריפה ולאו מקום שחיטה הוא הלכך אם התחיל השחיטה כל דהו בתורבץ וגמרה בוושט פסולה. וכן בבהמה אם שחט הוושט תחלה ואחר ששחט רובו הגרים ושחט בתורבץ פסולה. אף אם שחט כל הקנה כהלכתו. הי נינהו תורבץ הוושט. רב ביבי בר אביי אמר כל שחותכו ועומד במקומו זהו תורבץ הוושט. כל שחותכו וכווץ זהו וושט עצמו. יונה א"ר זירא מבלעתא. וכמה. א"ר אויא פחות משעורתא ועדיף מחטתא. ואסיקנא למעלה דלא חזי לשחיטה בוושט עד כמה א"ר נחמן עד כדי תפיסת יד ופרש"י ד' אצבעות והיינו בשור הגדול. ובשאר בהמה חיה ועוף כל אחד לפי מה שהוא ובעל הלכות פירש כשיתפוס בשתי אצבעות. ולמטה עד כמה הוא מקום שחיטה. א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר הוושט פי' דקאי פירצי פירצי ודמי לכרסא. ובעוף עד הזפק: ובקנה קי"ל דמקום שחיטה משיפוי כובע ולמטה עד כנפי הריאה התחתונה שהיא עליונה כשמעמידה הטבח ובלבד שלא יאנוס אותה אחר ולא תאנוס היא את עצמה. כלומר לא תמשוך את צוארה באונס אלא כשהיא מושכת הצואר כדרכה ורועה זהו מקום שחיטה: א"ר נחמן אמר שמואל תורבץ הוושט שניטל כולו מלחי כשר. מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנים. לא תימא שניטל כולו אלא שניטל רובו. ועיקור סימנין היינו שנעקרו לגמרי. והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. א"ר שישא בריה דרב אידי הא דמיקפל איקפולי והא דאיפרק איפרוקי. פירוש ההוא דתורבץ שניטל מלחי היינו כשנקלף הרוב במקום אחד והמיעוט המחובר במקום אחד. אבל סימנין שנפרקו בכח מכאן ומכאן והמיעוט הנשאר אין מחובר במקום אחד טריפה. דאותו מיעוט לא הוה חיבור ולא הדר בריא זו היא גירסת הספרים ופירוש רש"י ז"ל. ורב אלפס ז"ל כתב תורבץ הוושט שניטל רובו מלחי כשר ודוקא דאיפריק אפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. כלומר אם נתפרקו מן הלחי בנחת הרוב במקום אחד כשר. אבל אידלדל אידלדולי הוושט מן הקנה ברובן או איקפל איקפולי הוושט מן הלחי הנה והנה טריפה: ופסוקת הגרגרת. תנא פסוקת הגרגרת ברובה. וכמה ריבה. רב אמר רוב עוביה ואמרי לה רוב חללה והלכתא רוב חללה. ההיא פסוקת גרגרת דאתא לקמיה דרב. יתיב ובדיק ליה ברוב עוביה א"ל רב כהנא ורב אסי למדתנו רבינו ברוב חללה. שדריה קמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מינה בתליסר איסתרי פשיטי: והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר. שאני הכא דרב נמי לא אסרה. וכיון דאורי בה חכם היכי אכיל מינה. והכתיב ולא בא בפי בשר פיגול. שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. הני מילי מילתא דתליא בסברא. רבה בב"ח אגמריה סמיך. והשתא לא צריכנא לשנויא קמא דקאמר רב נמי לא אסרה דאי נמי דאסרה רב יכול רבה בב"ח להתיר כיון דאגמריה סמיך דהא דאמר חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר היינו מסברת עצמו. אבל אי גמיר מרביה מצי להתיר כדאמרינן לקמן (חולין דף מט.) ההיא מחטא דאשתכח בסימפונא רבה דכבדא רב הונא בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר אתו לקמיה דרב הונא אמר זילו שקילו גלימא דטרופאי ואמר נמי בפרק שני דנדה דף כו: ילתא אייתי דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה. לקמיה דרב יצחק ודכי לה. ופריך היכי מצי למיעבד הכי ומשני אגמריה סמך: ותיפוק ליה משום חשדא דתניא דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא וטיהר אסר והתיר וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח. אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. הני מילי מידי דמזדבן בשומא. אבל הכא מתקלא מוכח כי הא דרבא שרא טריפתא וזבין מינה. אמרה ליה בת רב חסדא אבא שרא בוכרא ולא זבן מיניה. אמר לה ה"מ בוכרא דבשומא מזדבן. הכא מתקלא מוכח. מאי איכא למימר משום אומצא מעלייתא. כל יומא נמי אומצא מעלייתא משדרן לי: אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם פירוש שמחזירין לו אבידה בטביעות עינא. זה הרואה טריפה לעצמות דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים ורואה טריפה לעצמו עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך: אמר רב יהודה אמר רב נקבה הגרגרת כנפה כלומר נקבים דקים כנפה מצטרפין לרובא. אם עומדים בהיקף הגרגרת ודווקא נקבים שאין בהן חסרון אבל נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר. ואם ניטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר. בעופא פירש"י נקבים דחסרון בעוף דליכא בגרגרת דידיה כאיסר בכמה שיעורו. מקפלו חותך למטה מן הנקבים ובצדיהן עד שיוכלו לקפל את הרצועה שהן בה על פי הקנה ומניחו למקום הנקבים על פי הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע"ג שבנקבים גרידא ליכא רובא טריפה הואיל ויש בה חסרון ושיעור סמיכת נקבים זה לזה כנפה. דהא אנקבה כנפה קיימינן. נפחתה פירש"י נפחתה כמין דלת ולא נטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף כדלת במזוזתו. כדי שיכנס איסר לרחבו. ושיעור גדול הוא זה מאיסר. דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון שהדלת סותם את הנקב. ומתוך דברי רב אלפס ז"ל משמע דהא דקאמר בעופא לא קאי אנקבה כנפה. אלא קאי אשיעור חסרון דגרגרת ומיבעי ליה בעוף שאין בגרגרת שלו כאיסר מה שיעור חסרונו. ומפרש דשיעור חסרונו בחפיית רוב פי הקנה. שהרי כתב אותו בתר אם נטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר. ובנפחתה כתב ואם נפחתה הגרגרת כגון שנקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רב נחמן אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו. ולפי שהנקב מפולש משני עברי הגרגרת מיטרף בשיעור קטן. וקשה לפירושו דהא בעיא היה לו לבעל הש"ס לקובעה אמתניתין דלקמן עד כמה תחסר הגרגרת עד כאיסר. עוד מאי קמיבעי ליה האי שיעור היאך משערים בעוף טפי מבשאר שיעורין כיוצא בו. כגון חסרון דגולגולת שהוא כמלא מקדח לב"ש ולב"ה כסלע. ושיורא דכבד שהוא כב' זיתים ובעוף שאין בכבד שלו ב' זיתים מאי שיעוריה. אלא ודאי מילתא דפשיטא הוא דכל הני שיעורין בבהמה גדולה. ובבריה קטנה משערין לפי קוטנה כמו שפירש הריב"ם גבי תפיסת יד. הילכך נראה כפירש"י ומיבעי ליה על כנפה. דמשערינן השלם עם הנקבים לכאיסר כשהן מקורבים כנקבי הנפה שסופן ליחסר. ומיבעי ליה בעוף דכי משערינן שיעור חסרון שלו כנגד איסר בבהמה גדולה קטן מאד שיעור חסרונו. אי מחמרינן בשיעור קטן כזה לצרף השלם עם החסרון. ומשני דלא אלא שיעור אחר נתנו לו חכמים מקפלו ומניחו על פי הקנה . נסדקה לארכה א"ר יוחנן אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשירה. וכן הלכתא ואם נקב למטה מן החזה נידון כריאה במשהו. דכיון שאינו מקום שחיטה נידון כריאה: ניקב קרום של מוח רב ושמואל ולוי דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה. פירש"י קרמא עילאה ואע"ג דלא אינקב תתאה. ועל דאמרי לה קרמא תתאה לא פירש כלום. ויש ספרים שכתוב בהם ואמרי לה עד דאינקב תתאה. ונראה שכך היתה גירסת רש"י ולכך לא הוצרך לפרש דממילא משמע דבעינן דאינקוב תרוייהו. ורבינו שמשון ז"ל כתב לעיל גבי חסרון דגולגולת שאם ניקב העליון בלא התחתון טריפה. דהתחתון רך ועתיד לינקב. ומשמע מלשונו שאם ניקב התחתון בלא העליון כשר שהעליון חזק ומתקיים וכן משמע לאותה גירסא דעד דאינקוב תחתון דמילתא דפשיטא היא דלא מיטרפא בנקיבת התחתון . ור"ת ז"ל פסק כלישנא קמא לחומרא. ורב אלפס ז"ל כתב נקב קרום של מוח קרמא תתאה טריפה. בקרמא עילאה כשירה. וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא. ונראה שהוא מפרש דהני תרי לישני פליגי הכי דלישנא קמא סבר דהטרפות תלוי בעילאה ולא בתתאה ולישנא בתרא סבר דתליא בתתאה ולא בעילאה. ופוסק כלשון שני לפי שר' שמואל בר נחמני וריב"ל מהדרי למיתב סימנא בקרום התחתון משמע שצריך להכירו לפי שבו תלוי הטריפות וזקיני ראב"ן ז"ל פסק דבעינן תרוייהו. דבכי האי פלוגתא דקרום הוי נמי פלוגתא בריאה. וכי היכי דבריאה מסיק דבעינן תרוייהו ה"ה נמי בקרום של מוח ועוד הביא ראיה לקמן (חולין דף נו.) מעוף של מים דהכתה חולדה על ראשה ואינו ידוע אם ניקב קרום של מוח קאמר דמכניס אצבעו לתוך פיו ודוחק למעלה אם מבצבץ המוח ויצא בידוע שניקב הקרום ופריך הניחא למ"ד עד דמינקיב קרמא תתאה אלא למ"ד אי מינקיב עילאה אע"ג דלא מינקיב תתאה טריפה דילמא קרמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב. מכלל דלמ"ד תתאה אינקיב היינו שניהם מדלא חיישינן דילמא תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב. ולאו ראיה היא כיון דהכתה על ראשה לא ינקוב התחתון בלא העליון. אמר רבה בר בר חנה אריב"ל וכנגדם בביצים ניכר. אמר רבי שמעון בן פזי אריב"ל משום בר קפרא מוח וכל מה שבקדירה נידון כמוח שאם ניקב הקרום במשהו טריפה. התחיל לימשך נידון כחוט השדרה שאם נפסק רובו של עור טריפה. ומהיכן מתחיל לימשך. אריב"ל כמין שני פולין הן ומונחין ע"פ הקדרה. מן הפולין ולפנים כלפנים. מן הפולין ולחוץ כלחוץ. ופולין עצמן איני יודע. ומסתברא פולין עצמן כלפנים: ניקב הלב לבית חללו. בין לבית חלל גדול בין לבית חלל קטן טריפה מדקאמר לבית חלל סתמא ולא קאמר לבית חללים דהוה משמע לבית חלל הגדול שנכנסין בו כל החללים כדקא"ר שמעון לבית הסימפונות ומפרש ליה דוכתא דשפכי כולהו סימפונות. קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו. מאי קנה הלב. אמר רב נחמן בר יצחק חלב שעל דופני הריאה אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו. חד פריש לליבא. וחד פריש לריאה. וחד פריש לכבדא. דריאה כרואה. דכבדא ככבדא. דליבא פליגי בה. מר בר חייא מתני איפכא. דריאה ככבדא ודכבדא כריאה. פירש רש"י מסתברא כלישנא קמא דקם ליה רבי יוחנן כשיטתיה דאמר לעיל (חולין דף מה.) ניקב למטה מן החזה נידון כריאה. ור"ח ז"ל פסק דאזלינן לחומרא וכולהו במשהו. ומרבי יוחנן אין ראיה דנקב הקנה למטה מן החזה קאמר וכולהו בכלל: נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. ת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו טריפה דברי רבי. רבי יעקב אומר אפילו ניקב. הורה רבי כרבי יעקב אמר רב הונא אין הלכה כרבי יעקב. וכמה רובו. רב אמר לו רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד. וכן הלכתא. ואם הומרך או נתמסמס פסול. הומרך שנשפך כקיתון. נתמסמס שנימס כדונג מפני האש וכשמעמידו אינו יכולה לעמוד פסול ואם אינו יכול לעמוד מפני כובדו בעיא היא ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא. אבל נתמזמז שנתרוקן מעט כשרה. מיתיבי בהמה שנתמזמז מוחה טריפה ההיא נתמסמס איתמר ומדמקשה ממוח אחוט השדרה אלמא המרכה והמסמסה פוסלות במוח. וכתב רבינו אליעזר הלוי שמעשה בא לידו שנמצא בתוך קרום של מוח מים ונתחסר המוח כשיעור מקום המים והיה המוח מקיף המים סביב סביב שלא היו מגולים כלל והכשירו. וכן מצא אח"כ בהלכות גדולות שכתב כיון שהמוח מקיף את המים הדרא בריא. אבל כשאין המוח מקיף סביב סביב מכל רוח טריפה. עד היכן חוט השדרה שאם נפסק פסול. א"ר יהודה אמר שמואל עד בין הפרשות. ומפרש לה דעד אחת טריפה. שלישית כשירה. שניה איני יודע. בעי רב הונא בריה דרב יהושע עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל בעי רב פפא את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. בעי רב אשי את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו וכיון דלא איפשיטו הני בעיות כתב רב אלפס ז"ל דכולהו טריפות אבל פרשה שלישית כשירה: בעופא רבי ינאי אומר עד בין הגפיים. ורשב"ל אומר עד למטה מאגפיים. כתב רבינו שמשון דיש להסתפק אם למטה ממקום חבורו בגוף קאמר או למטה ממקום ששוכבות על הגוף דהיינו למטה מסוף עצם של כנף המחובר לגוף והאיר ספיקא איכא נמי לספוקי על בין אגפיים אי בעי למימר עד בין תבור אגפיים לגוף או בעי למימר בין שכיבת אגפיים על הגוף. דהא אבין אגפיים דרבי ינאי קאי ריש לקיש ואמר למטה מן אגפיים. ולי נראה דתרוייהו אחבור אגפיים קיימו ומשום דקשיא ליה מאי איכא בין אגפיים ובין למטה מאגפיים וכי כחוט השערה למטה מהאגפיים נחלקו. אלא אמקום חבור אגפיים לגוף קיימי. וא"ר ינאי עד בין אגפיים ולא עד בכלל. וריש לקיש אמר עד למטה מחבור אגפיים. ואין לפרש עד בין שכיבת אגפיהם על הגוף דעל שיעור ארוך כזה לא מתפרש שפיר עד ולא עד בכלל. ועוד דהפליג מחלוקתן: ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. אוקימנא כר"ש בר רבי. ולאו הכי הלכתא. אלא בעינן דנשתייר ממנו כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה. במי רבי ירמיה מתלקט מהו. כרצועה מהו. כזית מרודד מהו. תיקו. ואזנינן לחומרא: ואם נדלדל הכבד ומעורה בטרפשא כשרה. דהא איכא כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה: הריאה שניקבה או שחסרה רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה ומסיק דאי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין מדרבא דאמר רבא האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה. אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה עילאה מגין. מדרב יוסף דא"ר יוסף האי ריאה דאוושא אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינא עליה גילא או גדפא או רוקא ונפחינן לה אי מבקבקא טריפה ואם לאו כשירה ואי לא ידעינן מהיכא קאוושא בדקינן לה במיא פושרי בחמימי לא משום דמכווצי לה. בקרירי לא משום דמטרשי לה. אלא בדקינן לה במיא פושרי אי מבצבצא טריפה ואם לאו כשירה תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב. והאי דאוושא זיקא דביני ביני הוא. גופא אמר רבא ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה. כתב בעל הלכות והוא דלא מפקא זיקא. מתוך לשונו משמע דבעיא בדיקה אע"פ שאין לשון הש"ס משמע כדבריו. דלשון כשר משתמע אף בלא בדיקה ומיהו מסתבר כדבריו וכיון שנשתנית מברייתה וקרום התחתון דק צריך נפיחה שמא ניקב. אמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשירה. האדימה כולה טריפה. א"ל רבינא מאי שנא מקצתה דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא. מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם. וכי תימא לשמונה שרצים מדמינן לה ותניא נצרר הדם אע"פ שלא יצא אי הכי אפילו מקצתה נמי. אלא לא שנא. פירש רש"י לא שנא וכשירה כדאמרינן בשמעתין אדומה כשירה מדרבי נתן וכ"כ רב אלפס ז"ל. ורבינו חננאל ז"ל פירש לא שנא וטריפה. והא דקיימא לן אדומה כשירה חלק ר"י דמיירי שחוזרת ומתלבנת ע"י נפיחה. והאדימה דהכא מיירי שאינה חוזרת ומתלבנת ע"י נפיחה ולא נהירא לי דמסתבר למימר דכל מראות הפוסלות בריאה אי מתלבנין ע"י נפיחה כשירין. כי כשהבהמה חיה הבהמה מליאה רוח ונפוחה תמיד הילכך אין שינוי אלא בריאה נפוחה. וכן מצאתי אחר כך כתוב בשם הגאונים ובשם הרמב"ם ז"ל. ויש מחלקין דשאני אדומה מהאדימה דהאדימה משמע אדומה ביותר והוא בא מחמת לקותא. ואדומה משמע מתולדתה שלא נבלע בה דמה. ולא נהירא לי דא"כ גבי אדומה הוי ליה למיבעי אדומה דכשרה היכי משכחת לה כיון דאיכא הפרש בין אדמומית לאדמומית כדבעינן לקמן (חולין דף מז:) ירוקה היכי משכחת לה. ורבינו אפרים ז"ל פירש דהאדימה דהכא מיירי כשהאדימה מחמת מכה שנמצאת לה בדופן כנגד הריאה. מדמייתי עלה מהחובל בשבת. וכיון שנצרר הדם מחמת מכה סוף העור לינקב וטריפה וכיון דלא ידעינן אי איכא לדמויי קרום הריאה לשאר שרצים ע"כ לחומרא מדמינן לה לשמנה שרצים וטריפה. ולא דמי כלל לאדמומית דממילא דלקמן וכן עיקר: אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה. ועד כמה. אמר רב פפי משמיה דרבא עד שתהא נפרכת בצפורן אבל אם אינה נפרכת בצפורן כשירה דהדרא בריא כתב בה"ג שאם יבש הכבד טריפה משום דכל יבש כנטול דמי. כדאמרינן הכא וגבי אוזן בכור והוא שיבש כולו ולא נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה: ואמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשירה. איכא מאן דפריש גילדי גילדי דדמי למצורע חזותא פרש"י דווקא הני גווני דלא מיטרפין כגון אדומה ירוקה. ואם תאמר אוכמי אוכמי אמאי כשירה הא אמרינן לקמן כדיותא טריפה. ותירץ ר"ת ז"ל דהא דאמרינן כדיותא טריפה היינו ברובה וכן עשה מעשה והכשיר במקצת משום דהדרא בריא. וכ"כ הראב"ד ז"ל המראות הפוסלות בריאה דוקא בכולה אבל במקצתה הדרא בריא והביא ראיה מדנקט ריאה שיבשה מקצתה ולא קאמר ריאה שיבשה סתם מכלל דבשאר מיני טרפות שהזכירו בסתם ולא אמר מקצתה עד שיפשוט בכולו. ואין נראה לר"י דכיון דאמר דשחור אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט כיון דליקוי הוא דכל לקותא חשוב כאילו נקבה. וכן מוכח מדבעי לפלוגי לעיל בהאדימה בין כולה למקצתה ומסיק דלא שנא מכלל דכל מיני מראות אי הוי לקותא בכולה הוא הדין במקצתה והא דקאמר ריאה שיבשה במקצתה. משום דבכולה קודם היובש היא פסולה כגון בצימוק דהיינו אדומה חרותא: אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועי אם יש בריאה שתי בועות ואחת נקובה אין אומרים ינקבו גם השנית ואם הם דומות כשירה. לפי שאין היכר בנקבי הבועות כמו בנקבי הריאה. אמר רבא הני תרתי אוני דסריכי להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי. לפי שהסירכא באה מחמת נקב. שמחמת שהריאה שואבת כל מיני משקה נקרש המשקה בתוכה ונעשה עב ויצא מעט מעט דרך הנקב ונעשה קרום. ואע"פ שעולה בנפיחה ואינה מוציאה רוח הא אמרינן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. שסופו ליסתר. והני מילי שלא כסדרן פירש רש"י כגון שנדבקו שתים החיצונים ממעל לאמצעית או מתחתיה משמע מדבריו שאם נסרכה מן החתוך לגבי חבירתה שאצלה או מגב לגב חבירתה לא מיטרפא ולא נהירא דמשמע דלא מכשר אלא כסדרן ממש במקום ששוכבות זו אצל זו דהיינו רביתייהו אבל מחיתוך על גב חבירתה או מגב לגב חבירתה או מחוד של אונא לחוד של אונא שאצלה טריפה דלא רביתייהו הוא ונמשך זה מזה ומתפרק. ובערוך בערך איני כתב בשם רבינו חננאל. קבלה רב מפי רב אפילו סריכי תרי אוני באמצע ועיקרן מתפרקי מהדדי טריפה. וכל שכן אם דבוקות זו על זו דודאי טריפה. ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא אונא סריכא על גבי חבירתה היא רביתייהו ולא איכפת לן בהאי סירכא דהיינו רביתייהו. ורב האי הכשיר ג"כ תרי אוני היכא דסריכי ועיקרן מתפרקי. וכן כתב רב אלפס ז"ל בתשובה והכי נהגינן אבל מגב לגב ומחתוך לגב ומחודה של אונא לחודה של אונא שאצלה מחוץ לחתוך טריפה. דאין כשר אלא מחתוך לחתוך כסדרן. אבל כסדרן היינו רביתייהו וכשירה. פירש רש"י וזו מגינה על זו ואינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל שלא כסדרן הקרום מתפרק. וא"ת כיון דאין סירכא באה בלא נקב כדפרישית וכן מוכח נמי לקמן (חולין דף מח.) גבי רב נחמיה בדיק לה בפשורי דקאמר אבל הכא אי האי אינקיב טריפה אי האי אינקיב טריפה אלמא אין סירכא באה אם לא שניקב תחלה. א"כ מאי נפקא מינה במה שהקרום סותם את הנקב הא אמרינן דף מז: דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. וי"ל דהא דאמרינן דאינו קרום היינו בנקב שאין רגילות להעלות קרום כגון שלא כסדרן. ואם לפעמים יעלה קרום סופו ליפסק. אבל כסדרן רגילות להעלות קרום לפי ששוכבות זו אצל זו וגם אינו נפסק ואע"ג דאסיקנא דאין סירכא בלא נקב נהיגי להתיר סירכא תלויה לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה. לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו. אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב. וכיוצא בזה נמצא בתשובת הגאונים. פעם אחת נכנסו מר רב צדוק גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידיהם אצל מר יעקב גאון ואמרו לו שמעט עליך שאתה מתיר הסרוך לשומן הלב לפרק ולנפח וכשר. אמר להם ח"ו לא כך אני מתיר אלא לפעמים שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאומות ולאונות ולעינוניתא דוורדא והתרתי לאחוז הקנה ולנענע את הריאה שלשה וארבעה פעמים יפה יפה אם תנתק הסירכא מאיליה אני מכשירה. אבל לפרק ביד לא התרתי. והסכימו כל בני הישיבה והורו כן לכל ישראל. וכן נוהגין בארץ אשכנז דכל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק את הריאה אמרינן דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשירה. והסירכא אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת. ויש מן הגדולים שאומרים דהא דמכשירין כסדרן דהיינו דוקא ע"י נפיחה. ומדקדקין מהא דקאמר גבי שלא כסדרן לית להו בדיקותא מכלל דכסדרן מתכשרי בבדיקה. ורב האי גאון ז"ל כתב דלא בעינן בדיקה וכן מוכיח הלשון דקאמר היינו רביתייהו. והא דקאמר לית להו בדיקותא כתב הרמב"ן ז"ל דדרך פירוש הוא וטעמא יהיב למילתיה משום דסירכא לא מחמת עצמה היא באה אלא מחמת נקב ומשום הכי קאמר דלית להו בדיקותא אם יש בו נקב אם לאו דאפילו לא מפקא זיקא טריפה דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב ואין האחת מגינה על חבירתה באינה רובצת זו על זו. ואונא הסרוכה לאומא שאצלה שאוסרים. וטעמא לפי שיש נקב ולא מצינו שהותר אלא כסדרן באוני אבל באומא לא. משום דטעמא דאוני משום שעומדות במצר החזה ומתחממות והדרן בריא כדאמר בריאה הסמוכה לדופן באוני כשירה אבל באומא לא ורבינו יעקב בר יקר התיר לפי שלא מצינו אומא בגמרא. ורבא לא פירש טעמו משום חום דהא בכל הריאה אמרינן לעיל דלא שליט בה אוירא. אלא פירש טעמו משום דהיינו רביתייהו דגדילות זו עם זו ואינן מתפרקות זו מזו הילכך לא שנא אוני ולא שנא אומא. ורבא דנקט אוני משום עיקר מילתיה דאשמועינן שלא כסדרן טרפה. משום דחזינן דכי סריכן אוני לדופן כשירה וס"ד אמינא הוא הדין אי סריכי להדדי. קמ"ל רבא דלא דמי. דהתם שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנה אבל נסרכה זו לזו שלא כסדרן מתפרקות הן דאמצעית מפרקתן ולא אמר דוחק הדופן מעמידתן שלא יתפרקו. אבל אונא ואומא שלא כסדרן לא איצטריך לאורויי לן דכיון דברוחב החלל הן עומדות ומי יחזיקם שלא יתפרקו. ועינוניתא דוורדא כל היכא דסריכא טריפה. דכולהו לגבי דידה שלא כסדרן נינהו. ור"ת ז"ל היה אוסר אונא הסרוכה באומא ואמר דאע"פ שלא מצינו שום אומא בגמרא מ"מ גם אין שם אונא עליה אלא שם ריאה. כדאמרינן חמשא אוני אית ליה לריאה ואי איתא שבע מיבעי ליה וקראוה הראשונים אומא שהיא עיקר הריאה כמו אם שהאונות יונקות ממנה ובאונות דוקא התיר רבא לפי שעומדות במצר החזה. ונהגו העולם להתיר וכן כתב הרב הברצלוני ז"ל בשם הגאון ז"ל. ואמר רבא הני תרי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא דגמירי דמחמת נקב שהיה בריאה עלו סמוכין זה לזה. והוא שאין ביניהן היכר בשר חדא ומתחזיין כתרתי מייתינן סילוא ובזעינן לה אי שפכי אהדדי חדא היא וכשירה ואי לא תרתי אינון וטריפה: ואמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה. אפה כלפי גברא. כשהיא תלויה ברגליה ימין הבהמה לימין הבודק. תלתא בימינא ותרתי בשמאלא. אי חסיר אי יתיר אי חליף טריפה ולית הלכתא כרבא ביתרת והני מילי דקיימא בדרא דאוני. אבל ביני ביני טריפה: האי ביני ביני דאתיא לקמיה דרב אשי סבר רב אשי למיטרפה א"ל רב הונא מר בר רב אחא לרב אשי כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרי להו טבחי עינוניתא דוורדא. כתב רש"י ומדסבר רב אשי למיטרפה שמעת מינה לאו אורחא ובהני דידן דרובן אית להו אי משכחינן דלית להו עינוניתא דוורדא כשירה. ואי אית לה תרתי טריפה. דהא יתרת דביני ביני היא ולאו אורחא. דחדא גופא לא מכשרינן אלא משום דכל הנך חיוי ברייתא הכי אית להו. ורבינו אפרים בר יצחק ז"ל היה מכשיר בשתים משום דעל אחת לא היה אומר כל חיוי ברייתא הכי אית להו שהרי כל בהמות שלנו יש להן אחת אלא על השניה אמר דכשירה משום דברייתא הכי אית להו. והיכא דליכא כלל היה מטריף. ונראה דאין להביא ראיה מבהמות שלנו דחלוקות משלהן. כדאשכחן בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף יט:) דפרה בת ג' ודאי לכהן ושלנו יולדות לפעמים בת שתים. ובשם הגאונים מצאתי כתוב דכיון דיש בהמות שאין להן וישנה במקצתן אין להטריף בשום שינוי שימצא בה בין שאין לה כלום ובין שימצאו שתים ושלש. וה"מ מגוה אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה אבל פחות מטרפא דאסא אחר שנפחוה כשירה ויראה שאם נמצאת העינוניתא מצד שמאל טריפה כיון שאין זה מקומה. והא דמיטריף מגבה ולא מיטריף מגוה ומשמאל. לאשמועינן דמגבה אפילו מימין טריפה. והיכא דחסרה אונות הימין יש רוצים לומר דעינוניתא מצטרפת בהדייהו להשלימן ואין נראה לרש"י כיון דלא קיימא בדרא דידהו יתרת היא ואותן הראויין להיות חסירות הויא לה כחליף וטריפה: ואמר רבא האי ריאה דדמי לאופתא טריפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא ואיכא דאמרי דשיעא כאופתא דלית לה חתוכה דאוני. פירש רש"י והיכא דלא מיחתכא באוני בחתוך גמור וסדק אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשירה דלאו שיעא כאופתא היא. והרמב"ם ז"ל כתב נמצאו שתי אונות כאונה אחת ואינן נראות כשתים דבוקות והיה ביניהם כמו עלה ההדס בין בעיקרן בין באמצעיתן בין בסופן כדי שיוכר שהן שתים דבוקות מותרות. ואם לאו הרי זו אסורה וטריפה ויש שכתב אי סריכי מעיקרן ועד סופן מייתינן סכינא ומפרקינן להו אי מפקי זיקא בינייהו חדא היא וטריפה ואם לאו כשירה ולישנא דגמרא משמע כפירוש רש"י דאי ניכר הפרש כל דהו לאו שיעא כאופתא היא וכן עיקר וכן הסכים בעל העיטור: וכן כתב בעל הלכות דבועא בשיפולי ריאה טריפה. ופירש הטעם דכל יתר כנטול דמי. ודברי תימה הן דמה ענין זה לזה ואין לאסור משום דנראין כשתי בועות דהא מכשרינן כי שפכי להדדי. מ"מ יש ליזהר בדבריהם שכולן דברי קבלה הם ודווקא שאין לה היקף בשר כלל אחר שנפחו הריאה: א"ר אחאי כי כוחלא כשירה כדיותא טריפה וסימניך דיותא ארמיתא. מ"ט דא"ר חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. ירוקה כשירה מדר' נתן. אדומה כשירה מדרבי נתן. דאמר ר' נתן פעם אחת נכנסתי לכרכי הים באתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי ומת רביעי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום. אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה ומלתו וחיה. והיו קוראין לו נתן הבבלי על שמי. ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאתה שם אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא ירוק. אמרתי לה בתי המתין עד שיפול בו דמו. המתינה לו ומלתו וחיה והיו קורין לו נתן הבבלי על שמי. אמר רב כהנא ככבדא כשירה. כבשרא טריפה. וסימנך ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. א"ר סמא בריה דרבא האי ריאה כעין כשותא כעין מוריקא כעין ביעתא טריפה. ואלא ירוקה כשירה היכי משכחת לה. ככרתי פירש בערוך מין צבע ירקרק ומתרגמים כרשין כרתי בשביל שהן ירוקין. כדאמרינן בברכות דף ט: כדי שיכיר בין תכלת לכרתי ונראה שהוא צבע שקורין בלוא"ה כעין הרקיע. כדאמרינן לקמן (חולין דף פט.) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע. תשובה לרב האי גאון וששאלתם מראות האסורות בריאה כשנופחין אותה מתהפכת למראה בשר הריאה באיזה מראה עושין כמראה ראשון או כמראה שני פשיטא כי הריאה בחיי הבהמה נפוחה ועומדת להניף אויר על הלב וכמו שנראית כשהיא נפואה עושין: אמר רבינא אטום בריאה כגון שנפחוה ע"י שום ספק שנולד בה והיה בה מקום שנשאר אטום ולא עלה בנפיחה מייתינן סילוא ובזעינן ליה אי איכא מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשירה ואי לא מותבינן עלה גילא או גדפא או רוקא אי מבצבצא כשירה ואי לאו טריפה: אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום : אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשתפכה כקיתון כשירה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ואמר רבא והוא דקיימא סימפונא א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי עבדינן א"ל מייתינן צעא דקוניא ושפכינן ליה בגוה אי אית בה שורייקי חיוורי טריפה ואם לאו כשירה: אמר רב נחמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשירה. תניא נמי הכי ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת רביעית חלל החסרון כשירה: נטלה השלפוחית כשירה התליע הכבד זה היה מעשה ועלו בני אסיא שלש רגלים ליבנה וברגל שלישי התירוה להם: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. והוא הדין סרוכה. דתלינן ריעותא בדופן כל כמה דלא חזינן ריעותא בריאה. ואפילו בדיקותא לא בעיא. מדאמר מר יהודה משמיה דאבימי בין כך ובין כך חוששין לה ועלה קאמר היכי עבדינן ופר"י דקאי אלא העלתה צמחין מכלל דלרב נחמן דאמר אין חוששין אפילו בדיקה לא בעיא. משום דשכיח טפי שמחמת מכת הדופן נסרך הריאה כי הוא טח ליסרך. והכי אמרינן לקמן (חולין דף נא.) כיון דשגרונא שכיחי טפי מפסיקת חוט השדרה אפילו בדיקה לא בעיא. העלתה צמחין חוששין לה דכיון דהעלתה סמוך לסמיכות או לסירכא איתרע חזקת הריאה ואע"ג דאם העלתה צמחים בעלמא אין חוששין לה. שאני הכא דאיכא סירכא הילכך תלינן דמחמת הריאה באתה ואפילו אי איכא נמי ריעותא בדופן כיון דאיכא נמי ריעותא בריאה טפי תלינן בריאה שדרכה לינקב ולהוציא משקה הנקרש בתוכה. ומן הראוי היה אף כי ליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה למיתלי הסירכא בריאה לפי שדרכה בכך אלא דרב נחמן סבר דרוב בהמות כשירות הן. וכן מצוי שמכין הבהמה על גבה ומעלה ליחה. הילכך מיקל לתלות הסירכא בדופן כל כמה דלא חזינא ריעותא בריאה. ויותר נראה לפרש דרב נחמן לא סבר אלא בריאה הסמוכה לדופן ולא בסרוכה דאז רגלים לדבר דמחמת מכה שהותה בדופן קלטה הריאה אצלה. דאילו מחמת הריאה היתה נסרכת לדופן ולא נסמכה. וכן משמע דקאמר מייתינן סכינא ומפרקינן לה אלמא שהיתה כולה דבוקה לדופן. מר יהודה משמיה דאבימי אמר בין כך ובין כך חוששין. היכי עבדינן לה. אהא דפליג רב יהודה אדרב נחמן דאמר אין חוששין אף בלא העלתה צמחים קאי. אבל אם העלתה צמחים דאיכא ריעותא בריאה גם כי איכא ריעותא בדופן תלינן ריעותא בריאה. לפי שהסירכות מצויות בה. אמר רבא בר שבא מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אי איכא ריעותא בדופן תלינן ריעותא בדופן וכשירה. ואי לא מחמת ריאה היא וטריפה. ואם תאמר אמאי קאמר מייתינן סכינא דחליש פומיה כדי שלא ינקב הריאה ומה אנו חוששין אף אם ינתקנה בכח מן הדופן ותינקב הריאה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשירה ואם לאו טריפה. הילכך נראה דאף כי יש מכה בדופן לא מכשרינן אלא בנפיחה והיינו דקאמר רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק בפשורי ונופח כדי שירגיש בנקב כל דהו אי נמי מתוך שהריאה סמוכה לדופן נסרך קרום שלה מליחות הדופן ואם ינפחנה בלא פושרי ונקב הקרום. והלכה כמר יהודה משמיה דאבימי דאם לא העלתה צמחים מפרקינן לה. ואי איכא ריעותא בדופן בדקינן לה בפשורי אם עלתה בנפיחה כשירה. ואי ליכא ריעותא בדופן טריפה. אבל אם העלתה צמחים אף כי איכא ריעותא בדופן טריפה. כיון דאיכא נמי ריעותא בריאה תלינן בריאה וטריפה. זו היא שיטת רש"י והתוספות. וי"מ דהא דקאמר היכי עבדינן קאי אמר יהודה דאמר אחד זה ואחד זה חוששין ולרב נחמן בהעלתה צמחים דאמר חוששין וקאמר דאי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן אע"ג דאיכא גם ריעותא בריאה והעלתה צמחים משום דריעותא דדופן אלים טפי דמחמת ליחות המכה נקלטה הריאה אל הדופן. אבל ריעותא דריאה לא אלים כולי האי. אע"ג דהעלתה צמחים סביב הדבק. אין כל כך הוכחה לריעותא דריאה דהא אמר בשמעתין דריאה דקיימי צמחי צמחי אין חוששין לה. אבל כי ליכא ריעותא בדופן וגם לא בריאה תלינן טפי בריאה לפי שהסירכות מצויים בה. עוד מקילין קולא אחריתי במפרשי דהא דבדיק רב נחמיה בפשורי קאי אליכא ריעותא בדופן. אבל אי איכא ריעותא בדופן כשירה ולא בעי בדיקה. ומביאין סעד לדבריהם מדקאמר אתון אהא מתנותו לה ואנן אהא מתנינן לה. ולפירוש רש"י הוה ליה למימר אתון מתניתו לה לחומרא אנן אהא מתנינן לה לקולא. ועוד החמירו התוספות וכתבו דעתה נהגו לטרוף כל הסירכות דאין בודקין אותם להפרידם מן הדופן לראות אם יש מכה בדופן ולא בפשורי. ורב אלפס ז"ל כתב מייתינן סכינא דחריף פומיה ומפרקינן לה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשירה. ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא ואע"ג דלא מפקא זיקא טריפה. ונראה שהוא רוצה לפרש ו דבדאיכא מכה בדופן מכשרינן לה בנפיחה. מדמייתי סכינא דחליש פומיה כדפרישית לעיל. ואי ליכא מכה בדופן אע"ג דלא מפקא זיקא טריפה דודאי מחמת ריאה הוא וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ורב נחמן נחמיה פליג אדרבא ומיקל לבודקו בפשורי אף בדליכא מכה בדופן והלכה כרבא. זו היא דעת רב אלפס ז"ל. ובצרפת ובאשכנז נהגו להטריף הכל: ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בר מניומי ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה. לא קשיא כאן במקום רביתא כאן שלא במקום רביתא. והיכן מקום רביתא. מקום חתוכא דאוני שהם שוכבות במצר החזה. והלכה כרב נחמן בהא דליכא מאן דפליג עליה. וכל מה שהוא כנגד האומה אפילו השלם שלמעלה מן האונה אם נקב כשירה. שבכל מקום הדופן סותמו. ובשערי רב שמואל בן חפני נתן גבול וכתב דשתי אצבעות אצל חתוכא דאוני דינו כחתוכא דאוני. ומשני אצבעות ולמעלה דינו כשאר ריאה ולא נהגו כן אלא כדפרישית. ולמטה מן החוט שמנקרים מן החזה נקרא דופן והשאר נקרא חזה אבל אם הסירכא יוצא מן החתוך שבין אונא לאונא ונסרכה לדופן או מגב האונות ונסרכה בדופן חוץ למיצר החזה אין הדופן סותמתה. אמר רבינא והוא דסביך בבשרא פי' נאחז ומסובך היטב בבשר כמו צמר המסובך. ולהכי קאמר סביך ולא קאמר סריך. פי' רש"י דווקא בבשר שבין הצלעות דהויא סתימה שרירא דלא מיפרקא. אבל בצלעות עצמן אין זו סירכא קיימת. והיכא דסביך בבישרא ובגרמא יש אוסרין ויש מתירין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות שחיטה אבא מורי מן האוסרין ואני מן המתירין. ורואה אני את דברי האוסרין דכיון דבגרמא לחוד לא חשיב סתימה הוא הדין נמי בגרמא ובשרא. נהי שהבשר סותם כנגדו לא מהני אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם. ורב שר שלים גאון כתב בתשובה דבין סביך ובין סריך כשירה דלית הלכתא כרבינא אלא כרב נחמן דאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה. ומשמע מתוך דבריו דרבינא לא בא לפרש דברי רב נחמן אלא סברא דנפשיה קאמר וכן נראה מדפריך לעיל גבי העלתה צמחים מדרב נחמן אדרב נחמן ולא משני הא דסביך בבישרא והא דלא סביך. ועוד מדקאמר ליה רב יוסף לרבינא ואי לא סביך מאי טריפה אבל לרב נחמן בלא רבינא לא פריך דלא בעי סירוך ולא סיבוך במקום רביתא ואין נקב פוסל שם בריאה לפי שהדופן סותמו. אבל קשה מנא ליה לגאון דלית הילכתא כרבינא שהוא בתראה. וי"ל משום דלאו היינו רבינא חבירו של רב אשי אלא קדמון היה מדהשיב רב יוסף על דבריו. וכן יש בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כח.) אמר רבינא גלימא מכריז רבא אמר אפילו תימא אבידתא מכריז. וביום שמת רבא נולד רב אשי (קידושין דף עב:) שהיה רבינא תלמיד חבר שלו. ובהלכות טריפות דרבינו גרשום כתב דריאה הסמוכה לדופן אף במקום חתוכא דאונא וסרוכה בבשר שבין שתי הצלעות או בצלעות עצמן בדקינן לה בנפיחה עם הצלעות או גוררין הבשר עם הסירכא ומנפחינן לה אם עולה בנפיחה כשירה. דכיון דהסירכא קיימת וסותמת לא יתפרק עוד כיון דבמקום רביתא קיימת והסירכא סרוכה גם לדופן ומדובקת הריאה גם לדופן וסותמה. מתוך דבריו משמע שאין מחלק בין בשר לעצם אלא שמחמיר להצריך נפיחה. וכן נמי כתב באונא דסריכא לאונא כסדרן דצריך נפיחה: כתב בעל העיטור דאם נסרכו יחד האונא והאומא בסירכא אחת בדופן אם רוב הסירכא מן האונא ומיעוט מן האומא תלינן דעיקר הנקב היה באונא וסירכא סריך באומא וכשירה. ואם רובא מן האומא טריפה. וכן ריאה דסריכא לחזה ולדופן שדינן ליה בתר רובא: וכן נמי אם יש מכה בדופן והסירכא במקום המכה ובחוצה לה בכולהו אזלינן בתר רובא כי היכי דאזלינן בכל איסורין בתר רובא. ואע"ג דלא דמי כולי האי דבכ"מ הרוב והמיעוט מכחישין זה את זה הילכך שבקינן מיעוטא ואזלינן בתר רובא. אבל הכא אפשר להיות שניהם האונא והאומא והמשקה שיצא משניהם נסתבך יחד ונעשית סירכא אחת ובין וכן ריאה הסרוכה לחזה ולדופן אף אם יועיל הדופן לסתום הרוב הסרוך לו מ"מ כל זמן שלא נסתם המיעוט הסרוך מחזה טריפה. מ"מ כתב שעשה מעשה והלך אחר הרוב והכשיר. והראב"ד ז"ל כתב דכי היכי שתלינן במכת דופן ה"נ בדוכתא אחריתא היכא דאיכא מכה והריאה סרוכה לה כשירה. והרמב"ם ז"ל כתב דוקא בדופן אבל לא במקום אחר. וכן מסתבר דדוקא בדופן שהוא רחב וליחתו מרובה נקלטת הריאה אליו אבל בשאר איברים לא: וריאה שהעלתה צמחים כשירה בין מליאה מים זכים בין מליאה מוגלא. וכתב רב אלפס ז"ל דלא אסרחו אבל אסרחו טריפה ולקמן נדקדק בו. א"ר נחמן כי הוה אזלינן בתריה דרב בשוקא דגילדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן וחזנהו דהוו קיימי כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי רב אמי ורב אסי כי הוו אזלי בשוקא דטבריא חזנהו דהוי קיימי טנרי טנרי ולא אמרי להו ולא מידי כולהו צמחי וכנדי וטנרי כולהו מיני צמחים הן אלא שאלו גדולים ואלו קטנים ואלו רכין ואלו קשין. ולא מטרפינן אלא תרי בועי דסמיכי להדדי ואפילו אי מליאים מים זכין ודלא כרשב"ם וריב"ן שכתבו דלא מטרפינן בתרי בועי אלא מליין מוגלא ודקדקו מדנקט בועי משמע שמליאין מוגלא מלשון שמות ט פרח אבעבועות. והקשה רבינו מאיר על דבריהם הא דקאמר הכא ההיא בכוליא איתמר ואמאי לא מוקי לה אף בריאה לענין תרי בועי דסמיכי להדדי. אלא ודאי אין חילוק בריאה אף לענין תרי בועי בין מים זכים ובין מוגלא. ואף במים זכים שייך לישנא דבועי כדכתיב ישעיה סד מים תבעה אש ומלשון שם מט מבועי מים. ואף בלשון משנה במס' מקואות פ"י משינוחו מבעבוען: איתמר מחט שנמצאת בריאה רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא מכשירין. רבי מני בר פטיש וריש לקיש ור"ש בן אליקים מטריפין. והלכתא כרבנן דמכשרי. ואע"ג דאין דרך קנה לבלוע כיון שהובאה הריאה שלימה לפנינו ונפחינן לה ולא חזינן בה ריעותא תלינן ודאי דסימפונא נקט ואתא. ולא מפלגינן השתא בין קופא לבר ובין קופא לגיו כדמפליג לקמן גבי כבדא לפי שהריאה קרובה לקנה וסימפוני הריאה רחבים ואפילו קופא לבר נכנסת לתוך הסימפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריאה שהוא רך. וכן אם נמצאת תוך הקורקבן כשר שדרך הוושט בא המחט עם המאכל לקורקבן. ואפילו אם נתחב קופא בבשר הקורקבן. דאוכלין ומשקין דחקוהו. כדאמר בבית הכוסות אבל אי ליתא לריאה שלימה לקמן טריפה דדילמא אי איתא לריאה לקמן הוה מינקבה. ולא מפליג בין קופא לגיו ובין קופא לבר כדמפליג לקמן גבי חתוכה דכבדא ולאו משום דאמרינן דדרך הוושט נכנס המחט ונפל חודו על דופן הריאה ונכנס לתוכו ועבר כל רוחב הריאה עד מעבר לחציה הלכך אפילו קופא לצד סימפון האמצעי טריפה. דא"כ אמאי מכשיר לקמן בחתוכה דכבדא אי קופא לגיו. גם התם ניחוש שמא עבר המחט כל רוחב הכבד עד שעבר לחציו אלא ודאי לא חיישינן להכי. והאי דמטרפינן הכא אפילו קופא לגיו משום דחיישינן שמא ניקבה הריאה עד לחוץ. כי המחט שנמצא מתוך החתוך של הריאה ההובא לפנינו ניקב את הריאה עד החוצה: וסימפונא דריאה דאינקוב לחבריה טריפה אע"ג דאמרינן הדורא דכנתא דאינקוב לחבריה כשירה דחבריה רך ומגין עליה. אבל סימפוני הריאה קשין הן ואין אומר בטרפות זו דומה לזו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה . ההוא מחטא דאשתכח בחתוכה דכבדא סבר מר בריה דרב יוסף למיטרפיה א"ר אשי אילו אשתכח בבשרא נמי קטריף מר פירוש וכי נקובת הכבד טריפה הוא בשלמא אי איטרפה בנקובת הכבד ניחא דאין חלוק בין קופא לבר ובין קופא לגיו כדאמר גבי חתוכה דריאה דבכל ענין טריפה דחיישינן דילמא ניקבה הריאה אלא כיון דאין נקובת הכבד טורפת הויא כבשרא ובבשרא כי האי גוונא טריף מר כדקאמר טרפה הכא בכל ענין ולא מפלגת בין קופא לגיו ובין קופא לבר אלא אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר וכו' ולכאורה משמע דאף בבשרא אי משתכח כי האי גוונא מחט בירך הבהמה וקופה לצד חלל הבהמה טריפה דאמרינן דמן הדקין באתה ודרך חודה נכנס בירך. דאי מן החוץ באתה היאך ניקבה בקופא כל עובי הירך ועברה עד סמוך לחלל הגוף. והא דאמרינן לעיל (חולין דף נג:) בקוץ עד שתינקב לחלל מיירי בידוע שבא מן החוץ. ומיהו חומרא גדולה היא זאת אע"ג דמיסתבר. ומיהו אין ראיה לאסור מסוגיא דשמעתין. דאיכא לפרושי הכי אלא א"ר אשי האי כבד לא לריאה מדמינן לה ולא לבשר מדמינן לה. דבריאה בין קופא לגיו בין קופא לבר טריפה ובבשרא בין קופא לגיו בין קופא לבר כשירה. וכן נהוג עלמא. לפי שהבהמה מתחככת בכתלים ואפילו נכנס דרך קופא דוחק ועובר בעומק הירך אלא א"ר אשי חזינא אי קופא לבר נקובים ועייל פירוש שהקופה לצד החוץ וכולו בתוך הכבד דאמרינן מן הוושט או מן הכרס או מן הדקין יצא ונפל חודו על הכבד ונכנס בתוכו. אבל אין לפרש קופא לבר שראש המחט בולט חוץ לכבד אבל כולו בתוך הכבד כשר בכל ענין דסמפון נקט ועייל. דא"כ מאי פריך ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. דע"כ התם שנמצאת בחלל בית הכוסות דאי בחלל הגוף היכי קאמר מצד אחד שלא ניקב אלא צד אחד כשר האי ודאי דהך וושט נקב ואתאי. אלא ודאי קופא לבר היינו שהקופא לצד החוץ ואפילו כולה בתוך הכבד. וקופא לגיו היינו שהקופא לצד הסימפון של הכבד ואי קופא לגיו סימפונות נקט ואתאי. והני מילי באלימתא אבל בקלישתא לא שנא קופא לבר ולא שנא קופא לגיו נקובי נקיב ואתאי. ומאי שנא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות דלא שנא קופא לגיו ולא שנא קופא לבר אמרינן מצד אחד כשירה אמרי התם כוון דאיכא אוכלין ומשקין אימר אוכלין ומשקין דחקוה ומחטא דאישתכח בסימפונא רבא דכבדא כשירה. ההוא קשיתא דאשתכח במרריתא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סימפונות נקט ואתאי ואע"ג דלא נפיק מרבל הוא דרביל. והני מילי בדדיקלא. אבל בדזיתא מיבזע בזע. פירש רש"י ולמאן דחייש במחט חייש בהא. וקשה דא"כ הוי דלא כהילכתא דקיימא לן כרבנן דמכשרי. ונראה דאפילו לרבי יוחנן דמכשר מחט לפי שהוא קטן ובא דרך סימפון אבל הכא חיישינן שמא ניקב הוושט וחזר ונכנס בכבד: אינקיב לה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן. רב אחא בריה דרבא אמר תלינן מר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא תלינן והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב. והיכא דמשמשא ידא דטבחא היינו בכל הריאה שיכולין לתלות שהעביר הטבח ידו. כגון שתלש בחזקה או שהעביר סכין דרך שם: מורנא פליגי בה רב יוסף ורבינא חד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר אחר שחיטה פריש. והלכה לאחר שחיטה פריש: רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפון ולית הילכתא כוותיה : אמר רב חלב טהור סותם. פירוש חלב הדבוק לאחד מן האיברים וניקב אותו אבר חלב הגדל עליו סותמו משום דמיהדק. הילכך איצטריך ליה למימר דחלב העשוי ככובע אין סותם אע"ג שגדולו על אותו אבר. אבל חלב של אבר זה הסמוכין לאבר אחר כגון ריאה שנסרכה לשומן הלב פשיטא דאינו סותם. חלב טמא אינו סותם. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם. והילכתא כרב ואע"ג דרבא הוא דקאמר הא אמר רב ששת והתורה חסה על ממונם של ישראל. הא קאמר ליה רב פפא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה כו'. ורבא גופיה הדר ביה הא דקאמר משמיה דרב נחמן חימצא ובר חימצא חד סתים וחד לא סתים. בעי רבי זירא חלב חיה מהו ומסיק אע"ג דשרי בחיה הואיל וכנגדו בבהמה אסור לא מיהדק ובקורקבן שניקב הכיס והבשר והשומן שעליו סותמו התיר ר"י דחלב טהור הוא ומיהדק. אמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אין סותם תרגומא חיטי דכרכשא וטרפשא דליבא : אמר רב נחמן חימצא ובר חימצא בר חימצא סתים וחימצא לא סחים. וסימן יפה כח הבן מכח האב. הי חימצא הי בר תימצא. ת"ש דא"ר נחמן אינהו מיכל אכלי אנן מיסתם נמי לא סתים לן . דאקשתא כ"ע לא פליגי דאסור. כי פליגי דאייתרא. איכא דאמרי דאייתרא כו"ע לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא. פירש רש"י וללישנא בתרא לא מיתוקמא מילתיה דרב נחמן. כיון דבאקשתא דפליגי בה אמר רב נחמן דסתים כל שכן דאייתרא דלכולהו שרי וא"כ מאי לא סתיס דקאמר רב נחמן. ומיסתבר כלישנא קמא מדאמר במקום שנהגו דף נא. רבה בר בר חנה אכל דאייתרא עול לגביה רב אויא כסייה. אלמא בדאייתרא פליגי בני בבל ובני א"י ולדידן תרוייהו אסירן דבתר בני בבל גררינן וכלישנא קמא ולחומרא. וגם מוכח בפסחים כלישנא קמא. ורב אלפס ז"ל פסק דאייתרא שרי ולא מיסתבר אלא כדפסק רש"י דנהי דמדאורייתא שרי דקי"ל הלכה כרבי עקיבא מחבירו מ"מ בני בבל החמירו לנהוג בו איסור. וכל מנהגינו כבני בבל: תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן כשירה ולית הלכתא כוותיה: לעיל (חולין דף מג.) ניקבה המרה אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן מרה שנקבה וכבד סותמתה כשירה. א"ר שימי בר חייא מקיפין בבני מעיים הנהו בני מעיים דאייתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה משמש בהו ואקפינהו ואידמו א"ל מנא לך הא. א"ל מסברא כמה ידא ממשמשי בהו מקמי דליתו קמיה דמר אמר רבא חכים ברי בטריפות כר' יוחנן. כתב בעל העיטור ז"ל דה"ה בלב וקורקבן דאינהו בני מעיים איקרו כדאמרינן לקמן (חולין דף נו:) גבי נחמרו בני מעיה לא שנו אלא בלב וקרקבן וכבד. ור"י פירש לקמן דנהי דבלשון משנה וברייתא הוי בכלל בני מעיים בלשון האמוראים לא הוי בכלל מעיים. כדאמרינן לקמן (חולין דף נא:) גבי נפולה דאמר אמימר נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים מר זוטרא מוסיף כנגד כל החלל. וכן נמי גבי דרוסה דף נג: משמע דלאמימר בני מעיים הכרס והדקין ואתא מר זוטרא להוסיף כנגד הדפנות כגון ריאה ולב וכבד הילכך בני מעים דהכא היינו כרס ודקין. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו מקיפין בריאה אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא והלכתא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה. פירוש מריאה של צאן לצאן ומשל שור לשור אחר. אבל מדקה לגסה ומגסה לדקה לא. רבה ורבא דאמרי תרוייהו מקיפין בקנה. א"ר פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והילכתא אפילו מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא. אבל לא מחוליא לבר חוליא ומבר חוליא לחוליא. פירש"י חוליא שלשה טבעות כדאמרינן מנחות דף לט. גבי ציצית דקרי חוליא לשלש כריכות ובר חוליא היינו מחציין של הטבעות ולמטה כשמתחילין להיות דקין. וי"מ חוליא היינו הטבעות ובר חוליא העור שבין הטבעות ורש"י פירש מדקה לדקה ומגסה לגסה מאונא לאונא ומאומא לאומא אבל לא מאומא לאונא ומאונא לאומא. והביא ראיה מבעל הלכות שכתב בתר שמעתא וכן בקנה אלמא ריאה דומיא דקנה מה קנה באותו קנה עצמו אף ריאה באותה ריאה עצמה. דלא מיסתבר ליה להקל כולי האי להקיף מבהמה לבהמה. ולישנא דמדקה לדקה משמע כפירוש רב אלפס ז"ל דלפירוש רש"י הוה ליה למימר מקטנה לגדולה. כדקאמר ר' יהודה בכרס לעיל (חולין דף מב.) ומיהו לקמן (חולין דף נד.) גבי שמוטה ושחוטה הוכיח ר"י מההוא דשחט הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה דאין מקיפין מבהמה לבהמה: אמר זעירי חלחולת שניקבה כשירה הואיל והירכים מעמידין אותה. וכמה אמר עולא א"ר יוחנן במקים הדבק ברובו ושלא במקום הדבק במשהו. ורב נחמן אמר מקום הדבק שנטל כולו כשר ובלבד שנשתייר בו כדי תפיסה. וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא. איכא מאן דפריש ארבע אצבעות. ורש"י פירש אצבע. ומקום כדי תפיסה יש אומרים במשהו וה"ר יונה ז"ל כתב דברובו דרב נחמן אמילתיה דר' יוחנן קאי דאמר מקום הדבק ברובו ובא רב נחמן להקל דיש ממקום הדבק שאם ניטל כולו כשר ויש ממנו ברובו כדא"ר יוחנן. והיינו כדי תפיסה והלכתא כרב נחמן: ניקבה המרה. א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן ניקבה המרה והכבד סותמתו כשירה: כרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. איזהו כרס הפנימי אמר רבה בר רב הונא מפרעתא. מאי מפרעתא. היכא דמפרעי טבחי. במערבא אמרי משמיה דרבי יוסי בר חנינא כל הכרס כולו זה כרס הפנימי. ואיזהו כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס איכא מאן דאמר הלכה כרבה בר רב הונא ואיכא מאן דאמר הלכה כר' יוסי בר חנינא. ורש"י פסק לחומרא כרבי יוסי בר חנינא וכן עמא דבר: רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה ברובה. אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש. אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו בגדולה טפח. ובנקרע רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו ובקטנה ברובה. ואם נקדרה יותר מכסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח. פירוש חוט המקיף את הקדירה לכשימתח יהיה טפח נמצא רוחב הסלע שליש טפח. כמה יותר מסלע. אמר רב יוסף כדעיילי תלתא קשייתא בציפא בדוחקא. בלא ציפא ברווחא: המסס ובית הכוסות וכו' ת"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה. משני צדדין טריפה. פירש רש"י בפרק המדיר (כתובות דף עו:) ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לד.) דבהמסס אפילו מצד אחד טריפה מפני שדופנו דק. ואפילו אם תמצא לומר שאין סברא לומר טריפה הואיל ולא נקב אלא חצי העור. מצינו למימר דחיישינן שמא נקב כולו והבריא כדחיישינן בישב לו קוץ בוושט למאן דחייש לספק דרוסה. ג ואין נראה לר"ת להטריף בחצי העור של המסס. דלא חיישינן דילמא הבריא אלא בוושט דפעיא ביה וגמדא ביה ופעמים שחזר המחט לתוך הוושט אבל בהמסס אם הבריא לא היה המחט חוזר לתוכו. והא דנקט עובי בית הכוסות רבותא קמ"ל לפי שיש לו ב' עורות ואשמועינן אע"ג דניקב עור שלם כשר ואגב דנקט מצד אחד כשרה נקט נמי מב' צדדים טריפה. נמצא עליו קורט דם בידוע שלפני שחיטה. לא נמצא עליו קורט דם בידוע שלאחר שחיטה. הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה. לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. פי' על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה ואע"פ שלא נתן מעות דכאן נמצא כאן היה. כדאמרינן בשילהי המדיר בכתובות והא דקרי ליה המוציא מסתמא. דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב דמי לא יהיב ליה חפצא. כתב רבינו אפרים ז"ל וכן בעל העיטור דוקא טריפות דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק אדעתיה דאיניש לאיתנויי. אבל טריפות דמחמת סירכא דמשכח שכיח ורמי אינש אדעתיה כיון דלא אתני ודאי אחולי אחיל ולא הוי מקח טעות. והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו טריפות דמחמת סירכא נמי הוי מקח טעות שהרי במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לכולי עלמא אי לא דמצי א"ל לשחיטה מכרתיו לך הוי מקח טעות ואע"ג דלא אתני לוקח. אע"ג דרוב שוורים בחזקת נגחנים כדאמרינן ב"ק דף טו. דרוב שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ואמרינן נמי ב"ב דף צב: גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו. מ"ט לאו משום דרובא הכי איתנהו אלא כולהו הכי איתנהו. אלמא אי לאו כולהו הכי איתנהו הוי מקח טעות אע"ג דרובא הכי איתנהו ואע"ג דלא אתני לוקח. וכ"ש בטרפות דמיעוטא נינהו. ולי נראה כדברי רבינו אפרים ז"ל ובעל העיטור. דהכי נמי מפלגינן גבי טענת אונס בגיטין כתובות דף ג. דבאונס דשכיח לכולי עלמא אין טענת אונס מדמיבעי ליה לאתנויי ולא אתני. ומה שהביא הרמב"ן ז"ל ראיה משור ועבד לאו ראיה הוא. דשאני התם שהמוכר מכיר במומי השור והעבד ועל זה סמך הלוקח ולא מתנה משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו. אבל בדבר שאין המוכר יודע כמו שהלוקח אין יודע בעי ליה ללוקח לאתנויי במידי דשכיח ומדלא אתני אחולי אחיל וקנה כדרך כל לוקחי בהמות שאינם נמנעין מלקנות בשביל ספק טריפות: ומאי שנא מכל נקובי דעלמא דאע"ג דליכא עלייהו קורט דם טריף מר. התם ליכא מידי למיסרך הכא כיון דאיכא מחט אי איתא דקודם שחיטה מיסרך הוה סריך. הא דאמר מצד אחד כשירה אם הפכה ומצא קורט דם מצד אחר טריפה. דאי אין שם מכה דם זה מנין והוה ליה נקב מפולש משני צדדין: נפלה מן הגג אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים. ההוא גדיא דהוה בי רבינא דחזא חושלא אפומא דאיגרא. דגר בתרה נפל מאיגרא לארעא אתא לקמיה דרב אשי א"ל הא דאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים משום דאית ליה מידי למיסרך והאי לא ה"ל מידי למיסרך. או דילמא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמדה נפשה. א"ל אין טעמא דרב הונא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמדה נפשה: ההוא אימרתא דהוות משגרא כרעא בתרייתא אמר רב יימר הא ודאי שגרונא נקטה. מתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה איפסיק. בדוק ואישתכח כרבינא. ואפילו הכי הילכתא כרב יימר. מ"ט שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח: אמר רב הונא זכרים המנגחין זה את זה. אין חוששין לריסוק איברים ואי נפל לארעא ודאי חיישינן. אע"ג דבעינן גבוה עשרה טפחים כדאיתא פרק הפרה דף נ: דההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי. ומכריסא דתורא עד לארעא ליכא אלא ארבעה טפחים. מ"מ חיישינן הכא כיון שנפל מכח חבירו שהפילו: אמר רב מנשיא הני דכרי דפתקי גנבי אין חוששין משום ריסוק איבריה מ"ט אמתנייהו שדו להו כי היכי דלירהטו קמייהו. אהדרינהו ודאי חיישינן. והני מילי דאהדרינהו מחמת יראה. אבל אהדרינהו מחמת תשובה תשובה מעליותא עבדי: אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. ואף על גב דחזינן ביה ריעותא שאין יכול לעמוד. ואמר רב נחמן בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים. ההוא תורא דנפל ואשתמע קול גניחותו. עאל רבי יצחק בר שמואל בר מרתא ושקיל מיניה משופרי שופרי אמרו ליה רבנן לא חייש מר לריסוק איברים. אמר להו הכי אמר רב צפורניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ. ירושלמי ביומוי דרבי פנחס חבטון תורא בחילא. אמר להו בחייכון שרוניה שרו ליה ערק ואמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם דאמרין אלין תורין דחבטין בחילא לית בהו משום ריסוק איברים: אמר רב יהודה הכה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה או על זנבה והלכה לה על כלפי ראשה על פני כל השדרה אין חוששין משום ריסוק איברים ואי שלים חוטרא אפלגא דגבא חיישינן ואי איכא ביה קיטרי חיישינן ואי מחייה אפסקיה חיישינן: אמר רב יהוד' אמר רב עמדה אין צריכ' מעל"ע אבל בדיקה ודאי בעיא אבל לא עמדה לא מהניא בדיקה בתוך מעת לעת כדתניא לקמן (חולין דף נו.) דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה צריכה מעת לעת. ואמרינן בגמרא אחת זו ואחת זו צריכה בדיקת חכם. ואם לא עמדה אפילו בדיקה לא מהני לה בתוך מעת לעת הלכה אין צריכה בדיקה. רב חייא בר אשי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה. אמר רב הונא בר רב יהודה אמר רב ששת א"ר ירמיה אמר רב פשטה ידה לעמוד אע"פ שלא עמדה. עקרה רגלה להלוך אע"פ שלא הלכה. רב חסדא אמר ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה. רב אלפס לא הביא אלא דברי רב יהודה. ובעל הלכות ובעל העיטור פסקו כרב הונא בר יהודה דפשטה ידה ועקרה רגלה מועיל. וכן משמע שבאו לפרש דברי רב יהודה ולא לחלוקה ומה שכתוב בספרים והלכתא היכא דנפלה ולא ועמדה ולא הלכה צריכה בדיקה הלכה אפילו בדיקה לא בעיא תוספת הוא מלשון הפוסקים ואינו בלשון הגמרא. ומה שפסק רב אלפס ז"ל כרב יהודה ולא פסק לחומרא כרב חייא בר אשי דהא תרוייהו משמיה דרב קאמרי. משום דבזבחים פרק התערובת דף עד: קאמר קסבר ריש לקיש עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה. ורבי ינאי ורבי ירמיה כריש לקיש לא אמרי קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה ורבי ינאי ורבי ירמיה רבים נינהו והלכתא כוותייהו. ועוד דרבי ינאי רבו של רבי יוחנן הוה ואפילו לגבי רבי יוחנן הלכה כוותיה וכ"ש לגבי ריש לקיש. ונפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו אבל בסימנין אין צריכה בדיקה דסימנין קשין הן אצל נפילה אבל קרום של מוח אינו בכלל החלל ואין צריך בדיקה. וכן מוכח לקמן (חולין דף נד.) גבי דרוס' דקאמר רב נחמן דרב מורה בה מכפא דמוחא ועד אטמא ומשמע שבא להוסיף על כנגד כל החלל: אמר רב יהודה אמר רב עוף שנחבט על פני המים כיון דשט מלא קומתו דיו. וה"מ מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה לא מיא הוא דקמשפילי לה ואי קיימא מיא לית לן בה. ואי איכא ציבי וקדים איהו לציבי איהו קמסגי. גלימא ומתיח חיישינן. לא מתיח לא חיישינן עוף ומיעף לא חיישינן. כללא דמילתא כל דמיחבט על דבר קשה חיישינן. על דבר רך או שריק לא חיישינן. דיבקא אמימר אסר ורב אסי שרי. בחד גפא דברי הכל שרי. כי פליגי בתרי גפי. מאן דאסר במאי נייח. ומאן דשרי אפשר דנייח בעיקבא דגפא והלכתא בחד גפא שרי בתרי גפי אסור. ובכל הני דאמרינן חיישינן יש בו כל דין נפולה דמתני'. ובכל הני דאמרינן אין חוששין אין כאן בית מיחוש כלל. כההיא דבית מטבחיים: נשתברו רוב צלעותיה. ת"ר אלו הן רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן. או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן: אמר זעירי והוא שנשתברו מחצין כלפי שדרה. אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן ובצלעות שיש בהן מוח. אמר עולא בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד אחד. נשתברו ברוב שני צדדין. ורבי יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. וסוגיין כר' יוחנן דפריך מיניה בשמעתין לרב כהנא ורב אסי. ואם נעקרה צלע וחצי חוליא עמה טריפה שהיא בוכנא ואסיתא. ואם נעקרה תוליא בלא צלע טריפה. כההיא דתנא כמה תסרון בשדרה ב"ש אומר שתי חוליות וב"ה אומר חוליא אחת. ואמר רב יהודה אמר שמואל עלה וכן לטריפה. וחוליא בלא צלע משכחת לה בשילהי כפלי: וגולגולת שנחבסה ברובה טריפה בעי רבי ירמיה ברוב גובהה או ברוב היקיפה תיקו. הלכך תרוייהו טריפה ובשר החופה את רוב הכרס ברובו בעי רב אשי ברוב קרוע או ברוב נטולה. ולא איפשיטא הלכך תרוייהו טריפה: ודרוסת הזאב. אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה. בעופות מן הנץ ולמעלה ופריך בעופות מאי קמ"ל מתניתין היא ודרוסת הנץ בעוף הדק אבל למטה מן הנץ לא דריס ותירץ דאיידי דאמרינן בבהמה מן הזאב ולמעלה דאית ביה חדוש כדמפרש נקט נמי מן הנץ ולמעלה אי נמי כי היכי דאשמועינן בבהמה דלא תימא אורחא דמילתא קתני הכי נמי איכא לשנויי בעופות. למעוטי מאי. אילימא למעוטי חתול פשיטא דרוסת הזאב תנן. וכי תימא קמ"ל דזאב אפילו בגסה נמי דריס והא קתני סיפא רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה אבל דרוסת הזאב בגסה לא. וכי תימא רבי יהודה פליג אתנא קמא. והאמר רבי בנימין בר יפת א"ר אלעזר לא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמים. גברא אגברא קרמית. מר סבר פליגי וסברי רבנן דזאב בגסה נמי דריס. והוה אמינא דחתול דריס בדקה הילכך אתא רב לאשמועינן דחתול לא דריס בדקה. וקשה לפירושו מדקאמר ואי בעית אימא למעוטי חתול משמע דשינוייא קמא לא אתא למעוטי חתול. ועוד מאי דוחקין למימר דרב פליג ארבי בנימין בר יפת לימא רב פירושא דמתניתין אתא לאשמועינן וכרבי בנימין. וזאב לא דריס אלא בדקה ולמעוטי חתול. הילכך נראה לפרש ודילמא הא קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס ולא בא למעוטי חתול וה"ק כל מן הזאב ולמעלה שוין מה ארי בגסה אף זאב בגסה. ואב"א לעולם למעוטי חתול ואי ממתניתין הוה אמינא אורחא דמילתא קתני. כתב בספר התרומה כיון דאיכא תרי שינויי לשינוייא קמא פליגי ולשינוייא בתרא לא פליגי אזלינן לחומרא כלישנא קמא. והלכה כרב דאמר פליגי והלכה כחכמים דסברי דזאב דריס בגסה. ורב אלפס ז"ל כתב דזאב לא דריס בגסה. ונ"ל כדבריו דכיון דאיכא תרי שינויי שבקינן האי שינויא דמפליג אמוראין ותנאין ונקטינן האי שינוייא דלא פליגי אמוראי ולא תנאי. ועוד אליבא דרב לא אימעוט חתול מדריסת דקה. וכולה סוגיא מוכחת דחתול באימרי רברבי לא דריס אלא דווקא באימרי זוטרי. אמר רב חסדא אמר רב דריסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים. דריסת חולדה בעופות. איתיביה דריסת חתול נץ ונמיה עד שתנקב לחלל. פירש רש"י כקוץ בעלמא אבל ארס שלהן אין מזיק. והרמב"ם ז"ל כתב דארס שלו מזיק אם נקב לחלל בגדיים וטלאים. וכן כתב רב אלפס ז"ל ודרוסת הנץ בגדיים וטלאים לבית חללו פסולה. אבל אי לא אנקוב לחלל כשר. ומדקדקין מדקתני דריסת חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל אלמא כשניקב לחלל מיקרי דריסה. ולרש"י הכי פירושו דריסתן אינו אלא כנקיבת קוץ לחלל. הוא דאמר כבריבי דתניא ברבי אומר לא אמרו דאין דריסה אלא במקום שאין מצילין. אבל במקום שיש מצילין יש דריסה. איכא דאמרי הא מני בריבי דתניא בריבי אומר לא אמרו יש דרוסה אלא במקום שיש מצילין. אבל במקום שאין מצילין אין דרוסה. פירוש הך ברייתא דחתול נץ ונמייה אין להן דריסה מיירי במקום שאין מצילין ומתניתין דרוסת הנץ בעוף הדק דמשמע אף במקום שאין מצילין דומיא דארי וזאב אפילו בריבי מודה דדרסי בכל ענין. ולא מפליג אלא בחיות קטנות דאין כח בארס שלהן להמית אלא מתוך חמה מרובה. היינו בעוף הדק דבכל דהוא יזיק לו הארס. אבל בגדיים וטלאים ועוף הגס אין לו כח להמית אלא במקום שיש מצילין ולהאי שינוייא סברי רבנן דחתול דריס אף במקום שאין מצילין. ורב חסדא סבר כרבנן. וללישנא קמא סבר רב חסדא כבריבי דחתול אין לו דריסה אלא במקום שיש מצילים ואע"ג דלישנא בתרא לחומרא מסתברא דהלכה כלישנא קמא. דלישנא בתרא דחיקא הוא. משום דבעינן לפלוגי לבריבי בנץ בין דרוסת עוף הדק לדריסת גדיים וטלאים ועוף הגס. וזהו דוחק גדול לומר דאית ליה דריסה בכולהו ואין דריסתו שוה בהן. לזה דוקא במצילין ולזה אף באין מצילין. ולהא פיסקא ניחא מה שאין העולם נזהרין כשחתול נכנס ללול של תרנגולין ואיהו שתיק ואינהו מצפצפי. וכן כתב בספר התרומה אבל רב אלפס ז"ל לא חלק בין מצילין לאין מצילין משמע דסבר כלישנא בתרא לחומרא ומסקינן אליבא דרב דאין דריסה לחתול באמרי רברבי. אבל באימרי זוטרי אית ליה דריסה. וכן לנמיה ולחולדה אין דריסה בגדיים וטלאים. אבל בעופות יש להן דריסה. ושועל אתימא דיש לו דריסה ואיתימא דאין לו דריסה וספיקא דאיסורא לחומרא ודוקא בגדיים וטלאים דלא עדיף מחתול וגם למטה מן הזאב הוא ואין לו דריסה בדקה: בעי רב אשי שאר עופות טמאין יש להן דריסה או אין להן דריסה. א"ל רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן שאר עופות יש להן דריסה והא אנן דרוסת הנץ תנן. אמרי נץ ברברבי מיניה. שאר עופות טמאין כדכוותייהו. אי נמי נץ בדכוותייהו שאר עופות טמאין בזוטרי מינייהו ובעיא דרב אשי ליכא למיפשט ממילתא דרב דאמר בעופות מן הנץ ולמעלה דמשמע דכל עופות שמן הנץ ולמעלה דורסין. דאיכא למימר דאגס קאי ולאו למעוטי מנץ ולמטה דאין להן דרוסה ולמעלה יש להן דריסה. דאגב דנקט בבהמה מן הזאב ולמעלה למעוטי חתול נקט נמי בעופות מן הנץ ולמעלה כדפרישית לעיל. והא דאמר רב נחמיה בבהמה מן הזאב ולמעלה. לא בא לומר דכל מן הזאב ולמעלה יש לו דריסה כגון דוב ונמר. דא"כ מאי שקיל וטרי הש"ס לעיל במילתיה דרב למאי איצטריך הא טובא אתא לאשמועינן דכל מן הזאב ולמעלה דריס וממתניתין לא שמעינן אלא זאב וארי. ועוד מאי קמיבעיא ליה בעופות טמאין כי היכי דבבהמה מן הזאב ולמעלה דריס הוא הדין בעופות מן הנץ ולמעלה דורס אלא ודאי נראה דאין דריסה אלא לזאב וארי. ואע"פ שהדוב שכול אינו דורס וגם אין לו צפורנים לדרוס וגם הנמר אע"פ שהוא עז שמא אינו דורס מידי דהוה אשועל אע"פ שנשיכתו קשה מספקא ליה אם יש לו דריסה אף כחתול. ועוד מאן לימא לן שהוא למעלה מן הזאב שמא הוא למטה מן הזאב כי חיה קטנה היא וכן מסתבר דקים ליה לגמרא דאין דריסה אלא בזאב וארי. מדלא בעי הש"ס אי יש דריסה בשאר חיה כי היכי דבעי בשאר עופות טמאין ואין לומר דפשיטא ליה דיש להן דריסה. דאמאי פשיטא ליה יותר מבעופות. אלא ודאי נראה דפשיטא ליה בבהמה דאין להן דריסה. ומספקא ליה בעופות משום דהרבה עופות דורסין. ומספקא ליה אם יש להן ארס להמית. מיהו יש להסתפק לפי המסקנא דאמר נץ וגס ברברבי מינייהו ושאר עופות בדכוותייהו אם יש דריסה מן הנץ ולמטה. כי היכי דמן הזאב ולמעלה אתא למעוטי חתול באימרי רברבי ואפילו הכי דריס באימרי זוטרי. הכי נמי מן הנץ ולמעלה דהיינו גס דרסי אף ברברבי מינייהו ושאר עופות טמאין בדכוותייהו או דילמא אי מפרשינן הכי לא הוה ליה למימר מן הנץ ולמעלה כיון דלמעלה ולמטה שוין. ולא דמי למן הזאב ולמעלה דאתא למעוטי חתול מבהמה. וגם למעלה מן הזאב אין דריסה כי אם בארי. ומסתבר דאין דריסה מן הנץ ולמטה מטעמא דפרישית. אמר רב יוסף נקיטינן אין דריסה לכלב. אמר אביי נקיטינן להני דדרסי דלא דרסי אלא ביד לאפוקי רגל דלא ואין דריסה אלא בציפורן לאפוקי שן דלא עד דמינקב לחלל. ואין דריסה אלא מדעת לאפיקי שלא מדעת דלא כגון שנפל על הבהמה ונתקע בה צפורניו. ואין דריסה אלא מחיים לאפוקי לאחר מיתה כגון שדרסה ומקמי דלשקלה לסיחופיה קטלוה. אי נמי דפסקוה לידיה. מהו דתימא בהדי דדריס שדי זיהריה. קמ"ל בהדי דשליף שדי זיהריה. ואין לסמוך על זה לשחוט את העוף בעוד שהנץ יושב עליו. לפי שפעמים כשהנץ רודף אחר העוף הוא מכהו בציפורניו דרך פריחתו: וארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן הארי בגבו של אחד מהן חוששין שמא ארי דרסו ואע"ג דאיכא למימר בכותל נתחכך. דכיון דקיימא לן חוששין לספק דרוסה אסור. דאיתמר רב אמר אין חוששין לספק דרוסה ושמואל אמר חוששין לספק דרוסה. דכולי עלמא ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא. ספק על ספק לא על אימור לא על. על ויתיב בינייהו הוא שתיק ואינהו שתקי אימור שלמא עבדי. קטע רישיה דחד מינייהו אימור נח רוגזיה. איהו צוח ואינהו מקרקרי אימור בעותי הוא דקמבעתי אהדדי. כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו קמקרקרן. מר סבר אזוקי מזיק להו. ומר סבר מחמת ביעתותא הוא דמקרקרן. אמר אמימר הילכתא חוששין לספק דרוסה. א"ל רב אשי לאמימר הא דרב מאי. א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי . ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי על לבי קניא נפק אתא כי ממסמס קיעיה דמא. אמר רב אשי לאו מי אמרת התם ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא הכא נמי ספק שונרא ספק קניא אימור קניא : אמר רב יהודה דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים. נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו. פירש רש"י כגון דרוסה בירך שלא כנגד החלל ונרקב הבשר רואין אותו כאילו אינו. ואם יש בו טרפות כגון בצומת הגידין טריפה דהאי נמי כנטול דמי. וי"מ לענין נשבר העצם ויצא לחוץ דאמרינן לקמן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עו.) אם עור ובשר חופין את רובו כשירה. ועלה קאמר רב יהודה שאם נתמסמס אותו בשר אין מגין. והרמב"ם ז"ל פירש דעל דרוסה קאי דאם האדים הבשר כנגד בני מעיים או נתמסמס אפילו לא האדים אסור. ורבינו אפרים ז"ל פירש לענין בשר החופה את רוב הכרס. נתמסמס כאילו ניטל. היכי דמי נתמסמס. א"ר הונא בריה דרב יהושע כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי. א"ר אשי כי הוינן בי רב כהנא אייתו ריאה לקמן כי הוה מותבינן לה יתבא שפיר. כי הוה מדלינן לה מתלחא ונפלה תילחי תילחי וטרפינן לה מדרב הונא בריה דרב יהושע. אמר רב הונא בקוץ עד שתינקב לחלל. פירש רש"י ואין לו בדיקה כי הנקב דק. וספק קניא דלעיל דאית ליה בדיקה. קנה הוא גדול מקוץ. ועוד למעלה אין צריך לבדוק אלא הוושט אבל הכא צריך לבדוק את הכרס והדקין ונקב קטן אי איפשר ליבדק בכולו. וישב לו קוץ בוושט אית ליה בדיקה מהאי טעמא. ומה שפי' רש"י דאין לו בדיקה משום דמשמע ליה דומיא דדרוסה כשהאדים הבשר כנגד בני מעיים. ובעל הלכות כתב בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרף בו. כלומר שבודקין אם נקב אחד מן האיברים שנקובתו במשהו. בדרוסה עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים. בסימנין עד שיאדימו הסימנין עצמן ובין וושט ובין קנה דריסתו במשהו. מאי טעמא זיהרא מיקלא קלי. יתיב רבי יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן ויתיב וקאמר דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים. א"ל האלהים מורה בה רב מכפא דמוחא עד אטמא. פירש רש"י הא דבדקינן דרוסה היינו בספק דרוסה או שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ משמע דבודאי דרוסה לא מהניא בדיקה וכן פי" רש"י והר"ר זרחיה הלוי דודאי דרוסה לא מהניא בדיקה שמא פעמים יאדים הבשר ואין אנו יכולין לכוין להכיר אדמומית ונראה שיש בדיקה אף לודאי דרוסה מדאמר בסמוך בסימנין עד שיאדימו הסימנין עצמן אבל האדים הבשר כנגד הסימנין ולא האדימו הסימנין כשירה אע"ג דבודאי נדרסה כיון שהאדים הבשר. ועוד מדקאמר דמורה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא והיינו על כרחן בודאי דרוסה דרב לא חייש לספק דרוסה דלא הדר ביה כדפירש הקונטרס לעיל. ועוד דבעי קנה נקובתו בכאיסר דריסתו בכמה אלמא אע"ג דמאדים משהו ונדרס ודאי בעי למימר דכשר עד שיהא בכאיסר. ונראה שגם רש"י לא נקט ספק אלא משום דאז צריך לבדוק בכל מקום גבה וכריסה וצידיה וכל שכנגד החלל דיו אבל אם היה ניכר מקום הדריסה לא הוה צריך לבדוק אלא מקום הדריסה בלבד: ,מתני' אלו כשירות בבהמה. ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר. רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח. ניקב הלב ולא לבית חללו. נשבר השדרה ולא נפסק החוט שלה. ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה. ניטל הטחול ניטלו הכליות ניטל לחי התחתון נטלה האם שלה. וחרותה בידי שמים כשירה. והגלודה רבי מאיר מכשיר. וחכמים פוסלין. כתוב בפיסקי הגאונים הא דניטל לחי התחתון כשר היינו דוקא שיכולה לחיות על ידי הלעטה והמראה. הא לאו הכי טריפה: גמ' אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה. ורבא אמר כשירה ואי איפסיק ניביה טריפה. והילכתא אפילו איפסיק ניביה כשרה עד דמיעכול עכולי: עד כאיסר. אמר אביי כפשיטא זוטרתי דמשתכחי ביני פשיטי רברבי דפומבדיתא. והיינו שיעורא דדינרא קורדיניתא: אמר ר' יוחנן פתוראה לעיל מינאי הוה קאי בר נפחא ובעי מינאי דינרא קורדיניתא לשעורי ביה טריפתא ובעאי למיקם מן קדמוי ולא שבקני. אמר בני שב בני שב שאין בעלי אומניות רשאין לעמוד לפני תלמיד חכם בזמן שעוסקים במלאכתן. פירש רש"י העוסקין במלאכת אחרים. וליישב לשון רשאין פירש כן. ומיהו אפילו עסוק במלאכתו נמי לא מיחייב. כדאמרינן פרק קמא דקדושין דף לג. מה הידור שאין בו חסרון כיס אף קימה שאין בה חסרון כיס וה"ר יעקב בר שמשון היה מיישב לשון רשאין אף בעוסק במלאכתו. ופירש אין חייב כדתנן פרק המקדיש (ערכין דף כח:) שור זה עולה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"פ שאין רשאי. פירוש אע"פ שאינו חייב כדמתרגמינן שמות כב לא תהיה לו כנושה לא תהי ליה כרשיא וכן בפרק קמא דקדושין דף לג: אין אדם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה משל המקום. לא קאמר שיהא אסור אלא שאינו חייב: אמר רב נחמן רבו כסלע כיתר מכסלע. כאיסר כיתר מכאיסר. משום דחומרא הוא אמרינן עד ולא עד בכלל. ואי עד ועד בכלל הוי חומרא אומר עד ועד בכלל. דאמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן כל שיעורי חכמי' להחמיר חוץ מכגרי' של כתמים שהוא להקל: ניטל הטחול אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל דל אבל ניקב טריפה. וה"מ בסומכיה אבל בקולשיה כשר. ובסומכיה נמי אם נשתייר בו כעובי דינר זהב כשרה: נטלו הכליות אמר רבינא בר פפא משמיה דרבא לקתה בכוליא אחת טריפה. אמרי במערבא והוא דמטיא לקותא למקום חריץ. היכא מקום חריץ. חיוורא דתותי מתני. פי' רש"י לקותא דמליא מוגלא והיינו לפי גירסת ספרים ישנים דלא גרסינן לקמן אלא אי איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה ופסול בכוליא. ויש פסול בריאה וכשר בכוליא. פסול בריאה וכשר בכוליא נקב. כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא. ולא גרסינן פסול בזה ובזה לקותא דלא צריכינא ליה דלא בא לתרץ אלא על הדיוק שדקדק. וכל שכן הכשר בריאה כשר בכוליא. ופריך והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא ועל זה תירץ שאין לדקדק כך אלא אדרבה מה שכשר בריאה פסול בכוליא ומה שכשר בכוליא פסול בריאה. ולא הזכיר הספר כלל מה שכשר בשניהם ופסול בשניהם. ולפי גירסת אותן הספרים לא תמצא הפסול בשניהם. דאין לקותא פסול בכוליא אלא מוגלא וכשירה היא בריאה אלא על פי רב אלפסי הוגה בספר כשר בזה ובזה מים זכים ופסול בזה ובזה לקותא. ולגירסא זו מוגלא ולקותא שני עניינים הן. ולקותא היינו שמחמת חולי לקה הבשר ונתמסמס עד שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי. ואע"פ שאם נטלו הכליות כשירה. גמירי דעל ידי המסמסה טריפה. וגם בריאה פסול כדאמרינן לעיל (חולין דף נג:) בריאה דנפל תילחי תילחי. ודוקא לקותא הוא דפוסל אבל ניקב או נחתך אפילו עד מקום החריץ לא מיטרפא בה כי יותר מזיק לה כאב הלקותא מכאב החתך והנקב. והכי אמר לעיל (חולין דף נד.) דהוו מחו בכוליא וקטלו. וקאמר דלא הויא טריפה. ולא דקדק בה אם הגיע המכה למקום חריץ. וכן אמרינן בשמעתין דנקב כשר בכוליא ולא מפליג בין הגיע למקום חריץ ובין לא הגיע. ומים זכים לא אמרן אלא דצילי אבל עכורים טרפה. וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוחי אבל אסרוחי טריפה. רב אלפס ז"ל כ' לעיל סי' כו דבריאה נמי טריפה אי אסרחא או עכירי. וסבר דקאי גם אריאה האי דפסל הכא סריחי ועכירי ויש ספרים שכתב בהן ומים זכין כשרים כאן וכאן לא אמרן וכו'. ואין נראה כלל דסתם מוגלא היא ליחה סרוחה או עכירי ולא עדיפי ממים זכין סריחי ועכירי. וריאה הנשפכה כקיתון לעיל סי' כב מסתמא המחוי הוא עכור וכשירה והני רברבי דחזנהו להני ריאות דקיימי כנדי וטינרי לעיל סי' כו ולא חשו לבודקן אילו היו המים סרוחין או עכורין. וכן עמא דבר והכא ודאי אכוליא קאי אפילו לספרים דגרסינן ומים זכין כשרין כאן וכאן לא אמרן וכו' לישנא דגמרא דלעיל נקט. ומ"מ לא קאי כי אם אכוליא: כוליא שהקטינה בדקה עד כפול. בגסה עד כענבה בינונית. ואיסורא דאורייתא הוא ועד ועד בכלל. וכפול וכענבה טריפה. ולשון שהקטינה משמע שהיתה גדולה והקטינה וניכר החסרון במקומה. אבל קטנה בתולדתה כשירה. ואי משכחת תלת כולייתי כשירה דאמרינן כל יתר כנטול דמי. ותניא נמי הכי בכורות דף לט. ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש. ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי: ניטלה האם. תניא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית שלשתן אחד הם והיא האם שהולד מונח בה וחלוק בשמות לפי המקומות. אבל אם ניטלה השלפוחית שמי רגלים נקוין לתוכה פסק בשערים דטריפה. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל. וזקיני ראב"ן ז"ל כתב דכשירה לפי שלא מצינו טריפות זה בגמרא ואין להוסיף על הטרפות. ומקום חבור השלפוחית הוא בין דבק היריכיים אצל החלחולת ומתמצין לתוכה מי המשקין פסולת הגוף. ואף אם ניטלה מי השתן מתמצין למקומן ואין להם כח לחזור לגוף אלא יוצאין לחוץ כמו חלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה בסימן לב וכן שמעתי שיש בני אדם שמי רגלים שלהן יוצאין תמיד ואומרה הרופאים שהשלפוחית שלהן ניקבה או ניטלה והמים המתמצין מן הגוף יוצאין מיד בהגיעם למקום השלפוחית ואותן בני אדם חיו כמה שנים: חרותה בידי שמים כשירה. תנו רבנן איזהו חרותה שכשירה כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה. בידי אדם טריפה. ומנא ידעינא בקייטא מייתינא משיכלי חיוורי ומלינהו מיא קרירי בסתוא משיכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואנח להו בגוייהו מעת לעת. אי הדרא בריא בידי שמים היא וכשירה ואי לא טריפה: הגלודה רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. תנו רבנן אם נשתייר בה כסלע כשירה. היכא אמר רב יהודה אמר שמואל על פני כל השדרה כולה ופירש רב נהוראי משמיה דשמואל ברחב כסלע על פני כל השדרה. רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום רבי ינאי על מקום טיבורו. רבה בב"ח אמר בראשי פרקים. בעי ר' ינאי בר' ישמעאל ניטל מקום השדרה וכולו קיים מקום טיבורו וכולו קיים ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מאי. תיקו. וספיקא דארייתא לחומרא. וכן כתב בעל העיטור. והרמב"ם ז"ל כתב הרי זו ספק ויראה לי שמתירין אותה ולא ידענא למה מתיר מספק. אמר רב כל העור מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות. ורבי יוחנן אמר אפילו עור בית הפרסות מציל כתב רב אלפס ז"ל בשם הלכות גדולות דהלכה כרב דאמר כל העור מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות. דהא רבי יוחנן הדר ביה לגבי רב. והוא כתב דלא מצינו שחזר בו רבי יוחנן. והוא פסק הלכה כשמואל לחומרא דבעי כל מקום השדרה משום דרב ורבי יוחנן לא בעו מקום מיוחד לשיור העור. ורבי ינאי ושמואל ורבה בר בר חנה שלשתן בעו מקום מיוחד לשיור העור והוו להו רב ור' יוחנן לגבייהו תרי לגבי תלת והלכה כרבים. ואע"ג דשמואל ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן. ורבה בר בר חנה נמי היה תלמידו של ר' יוחנן. ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי. הא איכא ר' ינאי שהיה רבו של ר' יוחנן ובכל מקום הלכה כמותו באיסורי נגד ר' יוחנן וכ"ש כנגד רב. וכיון דבעינן מקום מיוחד נקטינן כשמואל המחמיר טפי. ודבריו תמוהין כי הוא דחה דברי רב ורבי יוחנן בשביל ר' ינאי. ואלמלא ר' ינאי היה פוסק כרב ור' יוחנן ושוב פסק כשמואל. אם הועילו דברי ר' ינאי לדחות את ר' יוחנן ורב לא יועילו לו לדחות דברי שמואל ורבה בב"ח. ובספרים שלנו לא נמצא ר' ינאי אלא ר' אלעזר בר ינאי א"כ ראיות רב אלפס דחויין. והילכתא כרב ור' יוחנן דלא בעי מקום מיוחד לשיור העור. ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ודברי ר' יוחנן שאמר אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אתה עיקר הם. דמכח הך מילתא פסק רבא לקמן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) כר"ל גבי גידין שסופן להקשות משום דהדר ביה ר' יוחנן לגביה דר"ל ואמר אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה. ובעל העיטור פסק כרב ולא ידענא טעמיה. והרמב"ם ז"ל פסק דבעינן מקום כל השדרה ומקום ראשי פרקים ומקום טיבורו ולא מסתבר כלל דאי גריס ר' ינאי ומכח זה דוחה דברי רב ור' יוחנן. א"כ יפסוק כר' ינאי. ואם אין גורס ר' ינא א"כ מילתא דפשיטא היא דהלכה כרב ור' יוחנן וכן עיקר: ,מתני' אלו טריפות בעוף. נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אתה טרפה. נקב הקורקבן נקבו הדקין נפלה לאור ונחמרו בני מעיה בירוקין פסולים אדומים כשרים. דרסה וטרפה בכותל או שריצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה. י"מ דטריפות דנחמרו מעיה אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה. לפי שעור הבהמה קשה ומגין וכן אמרינן דף נז. גבי ריאה דעוף דאינה לא לינפל ולא ליחמר הואיל ורוחב צלעות מגינין עליה. והא דלא מני לוי טריפות זה עם יתירות טרפות העוף על הבהמה לפי שלא מנה אלא טרפות דשייך בעוף ובבהמה כגון נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח דלשניהם יש קרום ועצם וזה נטרף בשבירת עצם וזה עד שתינקב הקרום. אבל טריפות דנפילת אש לא שייך בבהמה לפי שהעור ועובי הצלעות והבשר מגין עליה. וגם בני מעיה קשין ליחמר טרם יחמרו מנפילת האש את עורה ואת בשרה ישרוף. והרמב"ם ז"ל התיר. וכן כתב פ"י מה"ש ושתי טריפות יש בעוף יותר מן הבהמה ואע"פ שיש לה אתן האיברים. ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור. ועוף המים שנקב עצם ראשו. ובעל העיטור ז"ל כתב דרך פשרה דעוף מכיון שנפל לאור צריך לבדוק לפי שאין לו עור וקרוב לדבר שנחמרו מעיו. אבל בהמה אין חוששין לה. אבל אם ודאי נחמרו גם היא נטרפה בכך. ואין אלו אלא דברי נביאות. אלא ודאי נראה דלא שייך בבהמה דא"כ היה לו לשנותו אצל טרפות דבהמה כי שם שנה עיקר טרפות ואינו שונה גבי עוף אלא דברים שיש בהם טעם כגון נקובת וושט ופסוקת הגרגרת דלא תסוק אדעתין למימר משום דעוף זוטרא חיותיה יטרף בנקיבת הגרגרת והכתה חולדה מקום שעושה אתה טרפה לאשמועינן דלא תימא כל עוף קרומו רך כמו עוף המים ויטרף בשבירת העצם בלא נקיבת הקרום. וניקבו הדקין משום סיפא יצאו בני מעיה ולא ניקבו ודרסה וטרפה ורצצתה בהמה במקום נפלה מן הגג דלא שייך גבי עוף אלא נפלה לאור אי שייך גבי בהמה ה"ל למתנייהו גבי בהמה ותו לא מידי: ,גמ' הכתה חולדה מקום שעושה אותה טריפה. איתמר רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו מבפנים אם מבצבץ ועולה טריפה ואם לאו כשירה רב שיזבי בדיק בשימשא רב יימר בדיק במיא רב אחא בר יעקב בדק בגילא דחיטתא והתני לוי כל טרפות ששנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. ההוא בעוף של מים הואיל וקרומו רך. אמר רב שיזבי הני אווזי דידן הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמי: ניקב הקרקבן לעיל (חולין מג.) אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן קרקבן שניקב וכיס שלו קיים כשר. איבעיא להו ניקב הכיס וקרקבן קיים מהו. ת"ש דאמר רב הונא ניקב זה בלא זה כשר ואם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר מאי טעמא כיון דקרקבן מינח נייח כדקאי קאי ולא מיתרמי אהדדי וכניקב זה שלא כנגד בלא זה דמי וכשר: ירוקין פסולין א"ר יוחנן משום ר' יוסי בר יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן. מה נקובתן במשהו אף ירוקתן במשהו. יש להסתפק אי לגמרי בעינן שיעור נקיבתה דהיינו עד שתעבור ההורקה עד חלל הלב ובקרקבן עד שתעבור הקרקבן והכיס או דילמא כולי האי לא בעינן דכיון דשלטה בה מכוות האש ונהפך לירקון וודאי יעבור עד בית חללו מידי דהוה אזיהרא דמיקלא קלי. ולא לגמרי כמו זיהרא דאפילו בהאדים הבשר כנגד בני מעיים אמרינן דמיקלא קלי אלא לענין זה מדמינן ליה לזיהרא במקום שניכר מכוות האש אמרינן שתעבור מעבר לעבר אע"פ שאינה מתפשטת לצדדין ויש לברר ספיקא זו מהא דאמר רשב"ל כבד שהוריקה כנגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה. וסתמא דמילתא מיירי שבני מעים הם לפנינו ורואין אנו אותם שלא הוריקו ומאחר ששלטה מכוות אש בכבד אמרינן ודאי סוף בני מעיים להאדים דאכתי לא איגלי בהתייהו דאי מיירי דליתנהו לבני מעיים לפנינו. אמורא יש לו לפרש דבריו כל שכן בעיא שלו. אלא ודאי מדלא פירש מיירי אף בדאיתנהו קמן ולא אשתנו. והדברים ק"ו מדמהני ירקות דכבד להורות על לקות בני מעיים שכנגדן וחזינן להו כאילו נשתנו. כ"ש באותו אבר דחזינן ליה כאילו ניקב מעבר לעבר. והא דטרפינן בשינוי מראה של בני מעיים. היינו דוקא היכא דידעינן שנפל לאור. אבל היכא דלא ידעינן שנפל לאור וחזינן שנשתנו בני מעיים לא תלינן בנפילת האור דמילתא דלא שכיחאא. אלא תלינן בשינוי הטבעים. שפעמים מחמת רוב שומן או רוב כחש משתנים. והך בעיא דהוריקה כבד כנגד בני מעיים קיימא אמתניתין בנפלה לאור ונחמרו בני מיעיה דאף את"ל דטרפינן בשינוי מראה בלא ידיעת נפילה לאור לא מסתבר כלל להחמיר כולי האי ולהטריף בהורקת כבד כנגד בני מיעיה בלא ידיעת נפילה לאור. והשיב ריב"ל כיון שהוריקה כבד כנגד בני מיעים בידוע שנחמרו בני מיעים. ולא גרסינן בידוע שנפלה לאור דאיהו גופיה בנפלה לאור מיבעי ליה. והוגה במקצת ספרים ע"פ רב אלפס ז"ל. ואף לאותה גירסא יש לפרש בידוע שכיון שנפלה לאור נחמרו בני מיעיה ואין לאבד ממונם של ישראל ולתלות שינוי מיעים בנפילת האור דמילתא דלא שכיחא היא. כי מיד שתפול לאור תפרח ותצא. ואם נשרפו כנפיה שלא תוכל לפרוח תשרף במקומה. וראיה לדבר מדקאמרינן לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב ובקרקבן וכבד. ולא הזכיר הריאה משום דאמרינן לקמן דאין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר. ומשמע אפילו נשתנית הריאה דלא טרפינן לה דכיון דצלעות מגינות עליה תלינן השינוי בדבר אחר ולא בנפילת האור ואע"ג דידעינן דנפלה לאור כ"ש היכא דלא ידעינן דנפלה לאור דלא פסלינן בשינוי בני מעיים. ואין לפרש הא דקאמרינן לקמן לא ליחמר רוצה לומר אין צריך לבדוק הריאה אם נשתנית דמסתמא אמר כיון דרוב צלעות מגינות עליה לא נשתנית. אבל אי חזינן דנשתנית טרפה דא"כ היה לו למנות ריאה בהדי לב וקרקבן. אלא ודאי מדלא מני לה בהדייהו אין שינוי פוסל בה אפילו נפל לאור. בעא מיניה רב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי מרבי יהושע בן לוי הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו אמר ליה בטריפה א"ל ולא יהא אלא ניטל. אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מיעיה. ההיא תרנגולת דהואי בי ריב"ל אתיא לקמיה דר' אלעזר הקפר ירוקין הוו ואכשרה והא אנן תנן ירוקין פסולין א"ל לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב וכבד וקרקבן. תניא נמי הכי באלו בני מעיים אמרו בלב וכבד וקרקבן. ההיא תרנגולתא דהואי בי רב יצחק בר יוסף אתיה לקמיה דרבי אבהו אדומים הוו וטרפה והא אנן תנן אדומים כשירה א"ל אדומים שהוריקו וירוקין שהאדימו טרפה. אמר רב שמואל בר חייא א"ר מני ירוקין שהאדימו ושלקן וחזרו והוריקו כשירה מ"ט קוטרא בעלמא הוא דעייל בהו אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקו והוריקו טרפה. מאי טעמא איגלי בהתייהו. והא דלא קאמר רב נחמן ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טרפה. והכי הוה ליה למימר דקאי אמילתיה דרבי מני דאיירי בירוקין. משום דמילתא דשכיח נקט דדרך האדום להוריק על ידי שליקה אבל אין כל כך דרך הירוק להאדים על ידי שליקה. ומשום הכי נקט במתניתין פסול דירוקה ולא פסול דאדמומית לפי שהוא מצוי יותר על ידי שליקה כך דקדק בעל המאור ז"ל. הילכך אני אומר דהוא הדין נמי אדומין שהוריקו ושלקו וחזרו והאדימו כשירה. והא דנקט ירוקין שהאדימו משום שאין דרך. שלוק להאדים כדפרישית ומילתא דשכיחא נקט. אבל אם אירע כך דחזרו והאדימו על ידי שלוק נראה לי דמכל שכן יש להכשיר. דאין דרך שלוק להאדים וזה חזר והאדים כ"ש דאיכא למימר קוטרא עייל בהו. דאי מחמת לקותא לא יאדימו על ידי שלוק לעולם דאין דרך שלוק להאדים חלא העשן עובר בקל וחוזר לאדמומיתו. אמר רב אשי הלכך לא ניכול איניש אלא בשלוק ולא היא אחזוקי איסורא לא מחזקינן. דרסה וטרפה בכותל וכו' אמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר ינאי וצריכה בדיקה: מתני' אלו כשירות בעוף נקובת הגרגרת או שנסדקה. הכתה חולדה על ראשה מקום שאינו עושה אותה טריפה. ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל יצאו בני מיעיה ולא ניקבו. נשתברו אגפיה נשתברו רגליה נמרטו כנפיה רבי יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה: ,גמ' ת"ר מעשה ברבי סימון ורבי יהוצדק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כרבי בזפק. איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתירא או דילמא הורו בטרפחת כרבי בזפק וכרבי בזפק לא סבירא להו. זו היא גירסת רש"י ז"ל. ומספקא ליה אי הורו בטרפחת כר' טרפון שהאכילה לכלבים במסכת סנהדרין דף לג. וכן רבינו חננאל ז"ל פסק בטרפחת לחומרא משום דסלקא בתיקו. ותימה הוא דחשיב ליה התם טעה בדבר משנה וגם רבי טרפון חזר בו. ומיהו מצינו לחלק בין בהמה לעוף והכא בעוף איירי מדמייתי לה אמתניתין דאלו טריפות בעוף. והא דלא תני להו לוי בהדי יתר עליהם עוף. משום דלא איירי בפלוגתא כי היכי דלא חשיב ניטלה הנוצה לרבי יהודה. ומיהו קשה אמאי לא איבעי ליה נמי אם הורו בטרפחת ובזפק תרוייהו להיתירא. וכי האי גוונא איבעי ליה בפ' כירה (שבת דף מו.) גבי הורה במנורה כר' שמעון בנר איבעיא להו הורה במנורה לאיסורא להיתרא וכר"ש בנר לאיסורא או דילמא במנורה להיתירא וכר"ש בנר להיתירא ונראה כגירסת הספרים דגרסי הכי הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק להיתירא. כלומר שתי הוראות הוו להיתירא. או דילמא הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק לא סבירא להו. והשתא ניחא דלא מספקא ליה אם הורו בטרפחת לאיסורא כרבי טרפון כדבעי ליה בפרק כירה. משום דרבי טרפון עצמו חזר בו וחשיב ליה טעה בדבר משנה. והא דלא מיבעי ליה התם אם הורה במנורה שלא הדליקו בה באותה שבת להיתירא כר"ש בנר שהדליקו בה באותה שבת אבל כר"ש בנר לא ס"ל משום דדחייה בידים. משום דלא דמו טעמייהו להדדי דאיסור טלטול דמנורה משום גזירה דבנין. וטלטול הנר משום מוקצה. הלכך לא שייך למיתלי היתירא זה בזה. וכן הלכה דניטלה הטרפחת כשירה אף בעוף. אמר רבה ואיתימא ר' יוחנן גגו של זפק נידון כוושט. היכא. אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. יצאו בני מעיה. אמר רב שמואל בר יצחק ל"ש אלא שלא הפך בהן אבל הפך בהן טריפה דכתיב הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחד מהם מיד מת. ההוא רומאה דחזא לההוא גברא דנפל מאיגרא לארעא פקע כריסיה ונפק למיעי מיניה. אזל ואייתי לבריה ושחטיה קמיה באחיזת עינים. איתנגיד ואיתנח עייל מיעיה וחייטינהו לכרסיה: נשתברו רגליה. ההוא צנא דאנקורי דאתא לקמיה דרבא. בדקה בצומת הגידין ואכשרה: אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טריפה. שמוטת יד בבהמה כשירה. שמוטת ירך בעוף טריפה. שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק וכן אמר רבי יוחנן תבדק. וכן הלכה : אמר רב הונא סימן לטריפה כל י"ב חדש ובנקבה כל שאינה יולדת. אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן ליה אי הדר טענא שריין ואי לא אסירן. וכי היכי דביצת טריפה אסירא חלבה נמי אסירא. דתנן לקמן (חולין דף קטז:) כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה. ואע"ג דלית הילכתא הכי דקיימא לן דחלב שבתוך הקיבה פירשא בעלמא היא ושרי גמרינן מינה דחלב טריפה שאינה בתוך הקיבה אסורה: אמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אין מתקיים שנים עשר חדש. אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה. דשרץ הרוחש בתוכו שורץ על הארץ קרינא ביה כיון שהקישות מחובר. הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין תמרים דרכן להתליע והכי אמרינן לקמן בשילהי פירקין לא לישפי איניש שיכרא בציבתא בליליא לפי ששכר תמרים דרכן להתליע וכן כל מין פירי וקטניות שדרכן להתליע צריך לבודקו אם בא לאוכלו בתוך שנתו. אבל בתר תריסר ירחי שתא שרי דהני תולעים דמשתכחן בהו השתא איתלידו בהו ולא מהנך דאיתילידו באיביה נינהו וא"ת אמאי שרו בתר י"ב חודש דילמא גדלו במחובר ושרץ שמת אסור. ותירץ הראב"ד ז"ל דהא דקאמר אינו מתקיים י"ב חודש רוצה לומר דאחר י"ב חודש אין בו לחות כלל והויא כעפרא בעלמא ודייק מלישנא דקאמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חי. ומיהו באותם שרגילים לגדל תולעים גם לאחר י"ב חודש צריך לבודקן ולהשליך התולעים הנמצאים בחוץ ביניהם או על גב הפרי. דמבעי לן לקמן (חולין דף סז:) אם פירשו לגג תמרה. ואף אחר שהשליך הנמצאים מבחוץ יש לחוש שמא כשיתנם לתוך המים בקדירה יצאו לחוץ וירחשו במים או בדופני הקדירה או על גב הפרי. הלכך מנהג יפה כל אלו עדשים שמוצאים בהן הכנימא בתוך י"ב חודש אין להם תקנה. לאחר שנים עשר חודש יתנם לתוך מים צוננין והמתולעים והמנוקבים יעלו למעלה וישליכם ואחר כך יתנם לתוך מים רותחין בקדירה שאם נשאר בו תולע ימות מיד ולא יפרוש לחוץ: תנן התם בכורות דף מ. בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש הרי זה בעל מום. אמר רב הונא לא שנו אלא חסר ויתר ביד אבל ברגל טריפה נמי הוא. מ"ט כל יתר כנטול דמי. פירש רש"י יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת ועריפה דהוי שמוטת ירך. ההיא חיותא דמישתכח בה תרתין סניין דיבי. אתא לקמיה דרבה טרפה מדרב הונא. ואי שפכי להדדי כשירה. ההוא גובתא דנפק מבי כסי להובלילא סבר רב אשי למיטרפה. א"ל ר"ה בריה דרב נחמיה לרב אשי כל הני חיוי ברייתא הכי את להו. ההוא גובתא דנפקא מבי כסי לכרסא. סבר מר בר רב אשי לאכשורה א"ל רב אשעיא אטו כולהו בחדא מחתא מחיתינהו אלא היכא דאתמר איתמר היכא דלא אתמר לא איתמר. והיכא דלא איתמר יתר הוא וכאילו ניטל אחד מן המעיין דמי וכן הלכה וליכא מאן דפליג ואע"ג דאמרן לעיל (חולין דף מז.) באוני דריאה דלית הלכתא כוותיה דרבא ביתרת. הא אוקימנא והוא דקיימא בדרא דאוני דקים להו לרבנן דאורחייהו בהכי אבל ביני ביני טריפה. וכ"כ בעל הלכות שאם נמצא שני כבדים טריפה שני טחלים כשירה והרמב"ן ז"ל כתב דלא אמרו יתר אחת כחסר אחת אלא כאילו נטל היתר בידי אדם ומקומו עמו וכל שאילו ניטל בעיקר האבר טרפה השתא נמי טריפה ואם היתה רגל יתר למטה מצומת הגידין כשירה. ופירוש רש"י עיקר. העיד יונתן בן שילא ריש טבחא דצפורי לפני רבי על שני בני מעיים היוצאין מן הבהמה כאחד שהיא טריפה. וכנגדן בעוף כשרה פירוש כל בהמה הדקין שלה חוט אחד הוא ומשוך ואם יצא ממנו מעי אחד כמו שיצא ענף בתוך הבד של עץ טריפה בד"א שיוצאין משני מקומות אבל יוצאין ממקום אחד והולכין וכלין עד כאצבע כשירה. והוא דהדרי וערבי ונעשו שתיהן חוט אחד. אבל לא הדרי וערבי הוי יתר בבהמה וכל יתר כנטול דמי. זה לשון רב אלפס ז"ל. ונראה שהוא גורס כגרסת ה"ר שמעון קר"א בשלמא למ"ד דאע"ג דלא הדרי וערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע מלמעלה. אלא למ"ד והוא דהדרי וערבי מאי כלין עד כאצבע. מאי כלין מלמטה. והכי פירושו יוצאין ממקום אחד ביציאתו מן הקיבה הן מיעי אחד וכלין עד כאצבע. פירש כלה חבורם עד סוף אצבע ר"ל שהן מיעי אחד ברוחב אצבע. והוה ליה למימר כלה עד כאצבע אלא משום דנקט יוצאין בלשון רבים נקט נמי כלים. בשלמא למ"ד דלא הדרי וערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע כדפרישית שהן מחוברין ברוחב אצבע מכאן ואילך הן מפורדין והן לגמרו שני בני מיעים שאינם מחוברין כלל. אלא למ"ד והוא דהדרי וערבי מאי וכלין עד כאצבע והלא צריכים להתחבר יחד. ומשני מאי כלין כלין מלמטה פירוש דהדרי וערבי כרוחב אצבע סמוך לבית הריעי. ולמעלה אפילו אין ברוחב חבורן אלא משהו כשרה. והשתא לא ידענא כמאן הלכה מהנך תרי אמורא הלכך תפס רב אלפס ז"ל חומרת שניהם דבעינך שיהא רחב חבורו למעלה במקום יציאתו מן הקיבה אצבע וגם למטה סמוך לבית הריעי אצבע ורש"י פירש למאן דאמר והוא דהדרי וערבי שיוצאין ממקום אחד סמוכין זה לזה וכלין עד כאצבע שחוזרין ומתערבין ברוחב אצבע. וקשה לפירושו ולגירסתו דתרוייהו בעי הדרי וערבי אלא דחד אמר דהדרי וערבי עד כאצבע וחד אמר מלמטה. וגם לא מיקרי שני בני מעיים אם אינן חלוקין אלא בכאצבע. לכך נראה כפירוש הרב אלפס ז"ל: מתני' אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני. ושאכלה צואת תרנגולים ושתת מים הרעים כשירה אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות: ,גמ' אמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה. מ"ט משום דמנקבה למעיינה. מתיב רב שיזבי אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת או שהלעיטה חלתית או שאכלה הרדופני תיעה פלפלין אכלה סם המות או ששתתה מים הרעים כשירה. הכישה נחש או שנשכה כלב שוטה מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות. קשיא חילתית אחילתית קשיא סם המות אסם המות. חילתית אחלתית לא קשיא הא בעלין כשרה. ודאמר שמואל טריפה בקרטין דמנקבא למעיינה. סם המות אסם המות נמי לא קשיא מתני' דקתני אסורה משום סכנת נפשות כשאכלה סם המות דאדם. וברייתא דקתני כשירה בסם המות דבהמה: ההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דהוה מפסקא כרעא בתרייתא. בדקה רב בצומת הגידין ואכשריה סבר רב למיכל מיניה באומצא. א"ל שמואל לא חייש מר לנקורי. א"ל היכי נעביד א"ל אותביה בתנורא איהובדיק נפשיה. אתביה בתנורא תלח ונפל תילחי תילחי. קרא שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און. קרא רב עליה דשמואל וכל רז לא אנס לך: מתני' סימני בהמה וחיה אמרו מן התורה דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. ,גמ' אמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה. ואם לאו טמאה והוא שיכיר בן גמל. ולא חיישינן למינא אחרינא דדמי לגמל. דקתני דבי רבי ישמעאל את הגמל כי מעלה גרה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמעלה גרה בטמא אלא גמל לפיכך פרט לך הכתוב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה ואם לאו טמאה והוא שיכיר חזיר ולא חיישינן למינא אחרינא דדמי לחזיר. דתנא דבי רבי ישמעאל את החזיר כי מפריס פרסה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא החזיר לפיכך פרט בו הכתובה ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב טהורה ואם לאו טמאה. והוא שיכיר ערוד. ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לערוד. גמירי דליכא. והיכא בדיק אמר אביי בכנפי העוקץ: ת"ר אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפיים. ואם תאמר כל בהמה טהורה יש לה טלפיים. ופירש הרמב"ם ז"ל דבשני סימנים אלו יש להכיר בין בהמה לחיה. וגם שחיה טהורה היא סימן דטלפיים להכיר שהיא חיה טהורה שאין דבר טמא שיש לו טלפיים אלא חזיר וחזיר אין לו קרנים. וסימן דקרנים להכיר בין חיה לבהמה. אבל לא בין טהורה לטמאה דטמאה יש לה קרנים ורבינו תם ז"ל פירש דבאו הסימנים להכיר בין חיה לבהמה וטלפי חיה משונים משל בהמה וניכר הוא לעינים. דשל חיה ארוכות וחדות ושל בהמה רחבות. ולא הוצרך לפרש אבל בהפרש קרנים יש כמה סימנים. והרי עז שיש לו קרנים וטלפיים וחלבו אסור. כרוכות בעינן והרי שור דכרוכות נינהו וחלבו אסור. חרוקות בעינן והרי עז דחרוקות נינהו וחלבו אסור. מפוצלות בעינן והרי צבי דאין מפוצלות וחלבו מותר חדודות בעינן. הלכך כל היכא דמפצלי לא בעינן מידי אחרינא. היכא דלא מיפצלי בעינן כרוכות וחרוקות וחדודות והוא דמבלע חרקייהו. והיינו ספיקא דעיזא דכרכוז. ורש"י ז"ל גריס חדודות שהן חדין בראשן וכרוכות היינו עגולות ור"ת ז"ל גורס מבוצלות פירוש זקופות ובראשן כפופות. ומבוצלות לשון כפיפה כההיא דפרק האומר דף סב: מאי משמע דהאי אגם לישני דבוצלי היא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו. ואפי' אי גרס מפוצלות פ"א ובי"ת מתחלפות בלשון הגמרא בפרק בכל מערבין (עירובין דף כט:) דאפציל זרתא כמו דאבציל זרתא. ובלשון המשנה הבקר כמו הפקר פאה פ"ו. והילכתא עיזא דכרכוז מין חיה הוא וחלבו מותר. וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר. אמר רב יהודה קרש טביא דבי עילאי : מתני' וסימני העוף לא נאמרות אבל חכמים אמרו כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף טהור. ר"א בר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא: ,גמ' ולא והתניא את הנשר מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קרקבן נקלף ודורס ואוכל טמא. אף כל כיוצא בו טמא. תורים מה תורים מיוחדים שיש להן אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף ואין דורסין ואוכלין טהורין אף כל כיוצא בהן טהורין. אמר אביי לא נאמרו פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים. מדמנה נשר בטמאים והכשיר תורים אלמא מה שחלוק נשר מתורים הן הן סימני טומאה. ודורס ואוכל פירש רש"י ז"ל שאוחז בציפורנים ומגביה מן הקרקע מה שאוכל או דורס עליו שלא ימשך כולו לפיו. ולא נהירא לר"ת דאפילו תרנגולין לפעמים עושים כן ופירש ר"ת שאוכל העוף מחיים ואין ממתין עד שימות. כדאיתא בפסחים פרק אלו עוברים (פסחים דף מט:) המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ונותנה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין לה עד שתמות אף עם הארץ מכה כו' ואין ממתין לה עד שתתפייס. וכן בסוף פרק קמא דבבא קמא דף טז: ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור משום דהוי כי אורחיה והוי שן ברשות הרבים. טרף ואכל חייב דלאו היינו אורחיה והוי קרן ופריך ארי טורף ומשני בדי גורותיו כשרוצה להביא לגוריו אז הורג הבהמה ומביא לגוריו. אבל כשרוצה לאכול אוכלה מחיים: תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאין דומה לנשר. נשר הוא דלית ליה כלל לא תיכול. הא אית ליה חד אכול. והא דלא ילפינן לחומרא מתורים להצריך כל ארבע סימנים. משום דא"כ פרס ועזניה דאין בכל אחד מהם אלא סימן אחד של טהרה למה נכתבו. ומפרס ומעזניה הוה ילפינן לאסור כל עוף הבא בסימן אחד. ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד. משום דתלת סימנים הדרי בתשע עשרה עופות מעופות הכתובים בפרשה ובעורב ובמינו. והסימן הרביעי ישנו בפרס או בעזניה. ואינו נמצא בשום עוף טמא יותר מעופות הכתובים בפרסה והיה ילפינן מיניה לאסר הבא באותו סימן. אלא ילפינן מנשר להתיר. וכתב רבינו חננאל ז"ל קבלה בידינו דסימן החדש שישנו בפרס ובעזניה ואינו בשאר עופות האמורים בפרשה הוא קרקבנו נקלף: אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור. לא היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טמא. בשני סימנים טהור והוא שיכיר עורב וכל מין עורב. אמר אמימר הלכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס אמר ליה רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי אמר ליה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. ואי בעית אימא משום דפרס ועזניה לא שכיחי ביישוב. פירוש בשום מקום שיש ישוב. והא דקאמר לקמן בשמעתין הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה היינו במקום הסמוך למדבר ורבינו חננאל ז"ל כתב דקבלה בידינו דהאי בסימן אחד דקאמר דהיינו קרקבן נקלף שהוא סימן החדש וניחא השתא דכל כמה דלא חזינן ליה דדריס ליכא לספוקי למידי. דכל הני עופות הטמאין דכתיבי לית בהו הסימן החדש ופרס ועזניה לא שכיחי בישוב. ועל זה היה ראי לסמוך אלא שרש"י ז"ל פירש בשמעתין גבי תרנגולתא דאגמא דהוו אכלי ליה ושוב חזיוה דדרסה ואכלה ואסרוה. וזה לשוט ומתוך שאין אנו בקיאין בה נראה לי שעוף הבא לפנינו יש לומר שמא דורס הוא. דהא תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בה דטהורה ולאחר מכאן ראוה שדורסת. ואין עוף נאכל אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור ובטמא טמא ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו נסמוך כדאמרינן לקמן (חולין דף סג:) עוף טהור נאכל במסורת: ויראה שאם אדם הולך ממדינה למדינה ובמדינה שיצא משם אין מסורת ובמקום שהלך שם יש מסורת על עוף אחר שהוא טהור. יכול הוא לאכלו באתה מדינה כשהוא שם אפילו דעתו לחזור. ואין כאן משום חומרי מקום שיצא משם. שהרי מה שאין אכלין אותו במדינתו אינו בשביל שהן אמרים שאסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קיבלו בו היתר מאבותיהם. וגם איסור לא הורו להם בו. ואלו שאמרו שקבלו מאבותיהם בו היתר בג ראוי לסמוך על קבלתם ולאוכלו בכל המקומות כל זמן שאין יכולין לברר בו אסור. וה"ר זרחיה הלוי ז"ל כתב קבלנו מסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים שכל עוף שחרטומו רחב או שכף רגלו רחבה כשל אוז בידוע שאינו דורס וכן מסתבר. וראי לאכלו אם ימצאו שלש סימנים בגופות ואין לחוש שמא דורס. תניא רבי אמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמות טמאים מרובים על הטהורים לפיכך מנה הכתוב בטהורין. ועופות טהורין מרובין על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאין. למאי נפקא מינה לכדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משוס רבי מאר לעולם ישנה אדם לתלמיד דרך קצרה. אמר רב נחמן עוף טהור נאכל במסורת ונאמן הצייד לומר עוף זה התיר לי רבי. ואמר רבי יוחנן והוא שבקי בהן ובשמותיהן ורבו שאמרו רבו צייד: ת"ר לוקחין ביצים בכל מקום ואין חוששין לא משום טריפות ולא משום נבילות ובאומר של עוף פלוני טהור הוא. דלא מצי לאישתמוטי אבל של עוף טהור מצי לאישתמוטי. ולבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים. ואלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגלגולת. ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה. שני ראשיה כדין או חדין טמאין חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת שרץ. א"ר זירא סימנים לאו דאורייתא. אלא למאי הילכתא קתני להו הכי קאמר שני ראשיה כדין שני ראשיה חדין ודאי טמאה ואין סומכין על אמירת העובד כוכבים. וכן חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ודאי טמאה. ראשה אחד כד וראשה אחד חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אם אמר צייד של עוף פלוני טהור סמוך עילויה. בסתמא לא תסמוך עילויה. משום דאיכא דעורבי דדמי לדיונה: תניא אין מוכרין ביצת טריפה לעובד כוכבים אלא א"כ טרופה בקערה לפיכך אין לוקחין מהם ביצים טרופות וסימני דגים אי דאורייתא אי דרבנן כתבתי בפרק אין מעמידין סימן מב. ומה שלוקחין האידנא ביצים מן העובד כוכבים אע"פ שאין אומרים של עוף פלוני טהור הוא. סומכין על זה שאין ביצי עוף טמא מצוי בינינו. ומה שאנו לוקחין מהן פת הנילוש בביצים ולא חיישינן דילמא ביצים טרופות היו ולקחן מישראל. דדוקא היכא דחזינן בהו טרופות חיישינן דאיכא ריעותא. דאין דרך שיטרוף העובד כוכבים ביצים שהוא רוצה למכור אלא תלינן ודאי שמישראל לקחן טרופות וטריפות היו אבל כל כמה דלא חזינן להו טרופות לפנינו לא חיישינן להכי וגם לא חיישינן שמא היה בהם דם. דרוב ביצים אין בהם דם ומעשים בכל יום שאנו אוכלין ביצה מגולגלת אע"פ שאין יכול לבדוק אם יש בהן דם. ור"ת ז"ל היה רוצה לאסור פת הנילוש בביצים משזם בישולי עובדי כוכבים. אף לאותו שנוהג היתר בפת של עובדי כוכבים על פי הירושלמי דקאמר פת של עובדי כוכבים עמדו עליו והתירוהו. דכיון שנילושה במי ביצים אסורה משום שלקות של עובדי כוכבים. ולא היתה בכלל היתר פת. דשתי גזירות הן. פת היתה משמנה עשר דבר דגזור בית שמאי ובית הלל וגזירת שלקות קדמה הרבה. דבפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לז.) בעי למימר דהוי דאורייתא. ומסיק דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ובשמנה עשר דבר היו הכל בקיאין כדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לו.) שפשט איסורו בכל ישראל ולא היו טועין בזה לומר שהיתה מן התורה. אלא ודאי היו מקובלין בה איסור מדורות הראשונים וכסבורים לומר דמדאורייתא. ועוד האידנא אפילו הנוהגין היתר בפת של עובדי כוכבים נוהגין איסור בבישולי עובדי כוכבים. ומיהו נראה אע"ג דהלכה כמאן דאסר ביצה משום בישולי עובדי כוכבים דתניא כוותיה בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לח.) מ"מ עיסה שנילושה בביצים אין לאסור דקמחא עיקר מדמברכינן עליו המוציא ומותר למי שנוהג היתר בפת של עובדי כוכבים וראיה מדאמרינן בפירקין קירבי דגים אין בהם משום בישולי עובדי כוכבים. ואי עבדינהו עובדי כוכבים כסא דהרסנא אסור. פשיטא מהו דתימא הרסנא עיקר קמ"ל דקמחא עיקר. משמע דאי הרסנא עיקר היה מותר אע"פ שהקמח מעורב בו ומטעם זה אין להתיר פשטיד"א של ישראל של דגים שאפאה העובד כוכבים לפי שהשמנונית הוא בעין על העיסה וגם שומן של דגים נאסר משום בישולי עובדי כוכבים קודם שנתערב בעיסה. ולא דמי לעיסה שנילושה בביצים שהביצים בטילין מתחלתן ולא נאסרו לעולם : ת"ר גיעולי ביצים מותרים פירש בערוך כגון שהכה את התרנגולת על זנבה והפילה ביצים שלא נגמרו מלשון שורו עיבר ולא יגעיל איוב כא ואשמועינן דלא חשיבי כאבר מן החי אע"ג שנתלשו מן התרנגולת קודם זמנם ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם: נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר אמר רבי ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה. פירש רש"י ז"ל אז אוכל את השאר אבל אם נתפשט הדם חוץ לקשר שדא תכלא בכולה. תני רבי דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא דם על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה. מאי טעמא. דשדא תכלא בכולה. והא דקאמר נמצא על חלמון שלה היינו נמצא על קשר של חלמון. שודאי שנתפשט שם מקשרו של חלבון ונכנס לקשר של תלמון. ואפילו אין ניכר התפשטותו מקשר של חלבון כיון שנמצא על קשר של חלמון שהוא מכוון כנגד קשר של חלבון. בודאי מקשר של חלבון שהוא תחלת רושם יצירת האפרוח נתפשט ונתחלחל והגיע לקשר של חלמון. אבל אם נמצא על החלמון שלא על הקשר ואין ניכר שנתפשט מן הקשר ביצה מותרת. ור' ירמיה ורבי דוסתאי לא פליגי. ר' ירמיה השמיענו דבחלבון גופה יש חילוק דאם נמצא על הקשר הדם אסור והביצה מותרת. ואם נתפשט מן הקשר לחוץ אף הביצה אסורה. והוא הדין אם נמצא דם על החלבון או על החלמון שלא בא מן הקשר של חלבון הדם אסור. ורבי ירמיה ורבי דוסתאי לא קיימי אלא אאוכל הנשאר אבל הדם אסור בכל ענין. ורבי דוסתאי השמיענו דעל קשר של חלמון הוי כמו נתפשט מקשר של חלבון חוצה לו. זו היא שיטת רש"י. וקשה מהא דאמרינן בכריתות פרק דם שחיטה (כריתות דף כא.) יצא דם ביצים שאינו מין בשר ויצא דם דגים וחגבים שכולו היתר ומשמע דכי היכי דשרי דם דגים וחגבים כל זמן שישנו עליהם וניכר שיצא מהם הוא הדין נמי דם ביצים. וי"ל דמדרבנן החמירו בדם ביצים גזירה אטו דם עוף שביצה נולדה ממנו. ומדאורייתא שרי אף אותו שהאפרוח נוצר ממנו דהיינו שעל הקשר. ואע"ג דהוי אפרוח לבסוף. מ"מ השתא מיהא לא מין בשר הוא שאין כאן עדיין בשר כלל אלא מדרבנן אסרו בין על הקשר בין חוץ לקשר. ועוד י"ל דדם שעל הקשר אסור מן התורה דחשוב מין בשר כיון שהאפרוח נוצר ממנו. והא דשרינן בכריתות היינו כשאין הדם על הקשר אלא במקום אחר. ומצוי הוא פעמים רבות אפילו לאלתר סמוך ללידת הביצה. ואין אותו הדם בא ליצירת האפרוח והאי דרבי ירמיה אזורק את הדם קאי וכשנמצא על הקשר מדאורייתא אסור חוץ לקשר אפילו מדרבנן שרי. ומה שפירש רש"י ז"ל דכשהוא חוץ לקשר הכל אסור. זהו כשישנו על הקשר ונתפשט ממנו תוץ לקשר הלכך לפי שיטה זו אם נמצא על הקשר של חלבון דם אסור מן התורה וביצה מותרת. ואם נתפשט מקשר של חלבון חוצה לו או נמצא על קשר של חלמון הכל אסור. ואם נמצא על החלבון או על החלמון שלא על הקשר לשינויא קמא הדם אסור מדרבנן ולשינויא בתרא אף הדם מותר. ורב אלפס ז"ל לא הזכיר קשר ורוצה לומר זורק את הדם ואוכל את השאר. והוא שנמצא על חלבון שלה. אבל נמצא על חלמון שלה כולה אסורה. מאי טעמא משום דסריך בכולא. משמע דלדידיה דם לעולם אסור. ורבי דוסתאי לא חלק אלא בין חלבון לחלמון. דעל החלבון בכל מקום דם אסור וביצה מותרת ועל החלמון בכל מקום הכל אסור וטוב להחמיר לאסור בנתפשט חוץ לקשר כדברי רש"י ז"ל ועל כל החלמון כדברי רב אלפס ז"ל: תניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם דברי ר"א בן יעקב. ורבנן סברי כיון שיצא לאויר העולם שרי וכן הלכתא: אמר חזקיה מנין לביצה טמאה שאסורה שנאמר את בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא זו ביצתה שאסורה . אפרוח של ביצים טרפות מותר. מאי טעמא דכמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא היא : עוף הדורס טמא. תניא רבן גמליאל אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא. יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבט נקלף בידוע שהוא טהור. ר"א ברבי צדוק אומר מותחין לו חוט של משיחה אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא. שלש לכאן ואחת לכאן טהור. ר' שמעון בן אלעזר אומר עוף הקולט מן האויר טמא. והא צפרתא מקלט קלטה. אמר אביי קולט ואוכל מאיר קאמרינן. אחרים אומרים שוכן עם טמאים טמא. עם טהורין טהור. כמאן כרבי אליעזר דאמר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. אפילו תימא רבנן בשוכן ונדמה קאמרינן : מתני' ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו. רבי יוסי אמר ושמו חגב: ,גמ' מאי רובו. אמר רב יהודה אמר רב רוב אורכו ואמרי לה רוב היקיפו אמר רב פפא הלכך בעינן רוב ארכו ורוב היקיפו. ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה מותר רבי אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. ופליגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל דריש בכללי ופרטי ואייתר ליה סלעם לרבות ראשו ארוך. ואיתר ליה חגב לומר דבעינן שמו חגב. ותנא דבי רב לא דריש כללי ופרטי. אלא למינהו מרבה לכל אחד הדומה לו וליכא יתורא הילכך בעינן חמשה סימנין. וגם לא מצריך שמו חגב. הילכך נראה דהלכתא כתנא דבי רבי ישמעאל דמתניתין אתיא כוותיה דלא קתני אלא ארבע סימנים. ומתוך זה היה אומר הריב"ם ז"ל דרבי יוסי דמתניתין מפרש דברי ת"ק ולא פליג מדאכשר ת"ק בארבע סימנים ולא בעי אין ראשו ארוך א"כ סבר כתנא דבי רבי ישמעאל ואייתר ליה חגב לרבות שמו חגב. הלכך האידנא אפילו חגב הבא בארבע סימנים אין לאוכלו אלא במסורת עד שיהא מקובל ששמו חגב. וחגבים הללו אין טעונים שחיטה שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב. זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים. וכל נפש החיה במים אלו דגים. מכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. כך כתב בעל הלכות. וכן מוכח בשבת בשילהי ר"ע שבת צ: דאמר חגב טמא אין מצניעין אותו לקטן דילמא מיית ואכיל ליה אבל חגב טהור אין לחוש. ובכריתות בריש דם שחיטה (כריתות דף כא.) אוציא דם חגבים שכולו היתר ומפרש דאינם טעונין שחיטה ובפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לח.) אמר רב עובד כוכבים שהצית את האגם באור כל החגבין שבאגם אסורין ומפרש טעמא משום דלא ידעינן הי טמא והי טהור. אבל משום שלא נשחטו לא חייש: מתני' ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ר' יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד אלו הן קשקשים הקבועים בו. סנפירין שהוא פורח בהם. ובתוספתא קובע לו מקום כשאין לו אלא קשקשת אחת. דקתני וכמה קשקשים יהיו לו. אחת תחת זנבו ואחת תחת לחייו ואחת תחת סנפיר שלו. רבי יהודה אומר וכו' ואו או קאמר ת"ק. ובתורת כהנים תניא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירין כגון כטפא זו. מנין שאין לו אלאל סנפיר וקשקש אחת ת"ל קשקשת: ,גמ' רבי יהודה אומר וכו' ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנין והאפין הרי זה מותר יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים כגון אקונס ואפונס כספתיאס ואכספתיאס הרי זה מותר. וכל שיש לו קשקשים יש לו סנפיר. ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת: ת"ר ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל שאין לו. וממשמע שנאמר אל תאכל שאין לו שומע אני אכול את שיש לו. ולמה שנאן. לעבור עליו בעשה ולא תעשה. את זה תאכלו מכל אשר במים מה ת"ל שיכול הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים מנין לרבות בורות שיחים ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע ת"ל את זה תאכלו מכל אשר במים. ואינו חושש שמא יזדמן לתוך פיו תולעים שבמים. יש אמרים דוקא שוחה ושותה אבל בכלי אסור דילמא פריש אדופני דמנא וי"ל דאורחא דמילתא קתני והוא הדין בכלי נמי מותר ולא חיישינן דילמא פריש אדופני דמנא כל כמה דלא חזינא דפריש ולקמן בשמעתין משמע דכל היכא דאם פריש אסור חיישינן דילמא פריש. והיכן התיר בכלים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. בימים ובנחלים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול. הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. אימא בכלים אע"ג דאית ליה לא תיכול. לא ס"ד דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים. בימים ובנחלים דלית ליה לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. ואימא במים כלל בימים ובנחלים פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ימים ונחלים אין חריצין ונעיצין לא במים חזר וכלל. הני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו. אמר רבינא כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל. במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מים נובעין אף כל מים טבעין. מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא. ואימעיטו להו בורות שיחין ומערות להיתירא. דבי רבי ישמעאל תנא במים במים שני פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה. במים ריבה בימים ובנחלים מיעט במים חזר וריבה. מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא. מא מיעט מיעט בורות שיחין ומערות להיתירא. תני מתתיה בר יהודה מה ראית לרבות בורות שיחין ומערות להיתירא ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא. מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן עצורין ככלים. ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורין ככלים. ופירשו התוספות דלתנא דבי רבי ישמעאל דדריש ריבה ומיעט וריבה מרבה לאיסור אפילו חריצין ונעיצין שאין נובעים ותנא דבי רב דדריש כללי ופרטי מרבה מתאכלו להיתירא אפילו חריצין ונעיצין כיון דאינן טבעין גם לפירוש זה נראה דהלכה כתנא דבי רב כי היתה שגורה בפי כל. והיא עיקר כנגד תנא דבי רבי ישמעאל. אמר רב הונא לא לישפי איניש שוכרא בציבתא באורתא דילמא פריש ממנא לציבתא והדר נפל למנא וקעבר משום השרץ השורץ על הארץ. אי הכי בחביתא נמי דילמא פריש לדופני דמנא והדר נפיל. התם היינו רביתייהו. דתניא מנין לבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע ת"ל מכל אשר במים וניחוש דילמא פריש לדופני דבירא והדר נפל לגויה. אלא היינו רביתייהו הכא נמי היינו רביתייהו. א"ל רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע לך. ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסננן: אמר שמואל קישות שהתליע באביה אסור משום השרץ השורץ על הארץ. לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ויתושין שבכלוסין ותולעים שבתמרים ושבגרוגרות ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ להביא תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. מאי לא אידי ואדי בפירא והא באביה והא שלא באביה. לא אידי ואדי באביה והא בפירא והא באילנא גופיה. דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. ריב"א ורבינו תם ז"ל דקדקו מכאן דאין הלכה כשמואל דברייתא לא משמע כוותיה ובהלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי פסקו כשמואל. דאמר רב פפא לעיל בפירקין (חולין דף נח.) שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסור הני תמרי דכדי בתר תריסר ירחי שתא שרי. ואע"ג דגמרא מדקדק דלא כשמואל. היינו לפום ריהטא. ומיהו לשמואל יש לישבו ולפרש דתולעים שבעיקרי הזיתים היינו בזיתים בעודן מחוברין לקרקע. ומיהו גם לשמואל אין לאסור תולעים הנמצאים בפולין ובחמצי תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ וכשמסירין הקליפה מוצאים היבחושין תחתיהם לפי שהן מונחות במקום צר ולא קרינן ביה השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחש וכן פירש רש"י ז"ל לעיל גבי קישות שהתליע באיביה כיון דמהלכת התולעת בקישות המחוברת לקרקע הויא כמהלכת מל גבי קרקע אבל אותן שבשרביטין או בתוך הפרי אסורין לפי שרוחשין בתוכו. במי רב יוסף פירשה ומתה מהו בהתליע בתלוש מיבעיא ליה אם פירש מתוך הפרי לארץ ולא ריחשה שמתה מיד בנפילתה. ויש שגורסין פירש מת כגון שמת בתוך הפרי ולא מסתבר להסתפק בזה. מקצתה מהו. שהגיע מקצתה לארץ ומתה. לאויר העולם מהו. שקלטה בפיו מן האויר מהו. תיקו. במי רב אשי לגג תמרה מהו לגג גרעיניתה מהו מתמרה לתמרה מהו. תיקי. ואזלינן לחומרא: אמר רב ששת בריה דרב אידי קוקיאני אסירי. מ"ט דמעלמא אתו. פירש"י תולעים שבכבד ושבריאה. וקשה לרבינו תם לאידך לישנא דשרי תקשה להו מברייתא דלקמן ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה ואף על גב דמינה קגבלי. ור"ת פירש דבדגים מיירי כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עג:) גבי ההוא כוורא דמיילא ליה אכלה טינא לאוסיא. ומורני דבשרא אסירי. דכוורי שריא. הן תולעים הגדילים בין עור לבשר. א"ל רבינא לאימיה אבלע לי ואנא אכיל אמר רב משרשיא בריה דרב אחא בר נפחא לרבינא מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו ולרבות דרנים שבבהמה. א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא והני מדלא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימי. אבל דגים באסיפה בעלמא משתרו וכי גבלי בהיתירא קא גבלי. ודוקא הני דמחיים אסירי אבל תולעים הגדילים בבשר אחר שחיטה או בדגים או בגבינה מותרין. ואע"ג דפירשו ע"ג תמרה אסירי דמיקרי שרץ השורץ על הארץ. הנו מילי כשפירשו מחיים. אבל תולעים מתים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר אין לאסור. ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה. דמסתמא אותם שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר ואלו נשארו בבשר ועתה יצאו. כ"כ רבינו ברוך ז"ל בספר התרומה. וראוי היה לחוש כששם הבשר במים צוננים בקדירה אולי פירשו לדופני הקדירה ולאו היינו רביתייהו ונהגו להתיר: ת"ר כל הולך על גחון זה נחש. כל לרבות שלשול קטן. הולך על ארבע זה עקרב. כל לרבות את החפושית ואת הדומה לחפושית. מרבה רגלים זה נדל. עד כל לרבות את הדומה לו ואת הדומה לדומה. גרסינן באלו הן הלוקין דף טז: אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש. צרעה לוקה שש. פוטיתא לוקה ארבע דכתיב בדגים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. לא שנא דים ולא שנא דיבשה הרי תרי. וכתיב בההוא קרא נמי ולא תטמאו בהם הרי תלת וכתיב במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. אכל נמלה לוקה חמש משום אל תשקצו את נפשותיכם ומשום לא תטמאו בהם ומשום כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל ומשום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם ומשום אל תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. צרעה לוקה שש הני חמשא ואידך וכל שרץ העוף: הדרן עלך אלו טריפות
ד׳
בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה. הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי הוא כילוד חותך מן העובר שבמיעיה מותר באכילה. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. זה הכלל דבר שהיא גופה אסור ושאינו גופה מותר: ,גמ' אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור. דאמר קרא ובשר בשדה טריפה כיון שיצא חוץ למחיצתו אסור פירוש והרי הוא כטרפה ואין היתר לאיסורו. עולא א"ר יוחנן אבר עצמו מותר. ואותביה לרבי יוחנן וסלקא בתיובתא הילכך הלכתא כרב. במערבא מתני הכי רב אמר יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פרש"י אין לידה לאיברים ואף מה שיצא מותר. מאי בינייהו בין לישנא קמא ללישנא בתרא. למיסר מיעוט אבר שבפנים. ללישנא קמא אליבא דרב אין אסור אלא היוצא. וללישנא בתרא כיון דיש לידה לאיברים אף מיעוט שבפנים חשוב כילוד ואסורה וקשה לפירושו דא"כ הך בעיא דהוציא העובר את ידו והחזירה הוא דלא כהילכתא דר' יוחנן איתותב לעיל דלרבי יוחנן כיון דהוי חזרה להתיר עצמו לאכילה כ"ש לענין העובר דלא הוי כילוד ועוד דהוה ליה למימר מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא כדאיתא בפ"ק דנדה דף ג. הילכך נראה כפירוש רב אלפס ז"ל דלהאי לישנא מודה ר' יוחנן דהאבר שיצא אסור ואין לו תקנה בחזרה ובעי מאי בינייהו בין רב לרבי יוחנן. למיסר מיעוט אבר שבפנים לרב דאמר יש לידה אסור. ולרבי יוחנן דאמר אין לידה נהי דמה שיצא אסור מ"מ לא שדינן מיעוט מה שבפנים אחר רוב היוצא כיון דאין לידה ובזה פסק כרבי יוחנן דבהא מילתא לא איתיתב וקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. והא דאמר לקמן מאי טעמא דר' יוחנן הא אית ליה תקנתא בחזרה היינו אליבא דרבי יוחנן דלישנא קמא והא דתניא בהמה המקשה לילד והוציא העובר ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה שחט את אמו ואח"כ החזירה אסור באכילה. לא אאבר גופיה קאי אלא אמקום חתך קאי שאם הוציא העובר ידו והחזירו ואח"כ שחט את אמו מקום חתך מותר ואם שחט את אמו ואח"כ החזירו מקום חתך אסור. איבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאיברים. הוציא העובר את ידו לחוץ והחזירה וחזר והוציא את ידו השנית לחוץ והחזירה עד שהשלים לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דילמא כיון דהדר הדר. אם תמצא לומר כיון דהדר הדר. הוציא העובר ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה עד שהשלים לרובו מהו. מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דילמא רובא בבת אחת בעי. ולא איפשיטא ועבדינן לחומרא. ומיעוט שבפנים אסור היכא דחתכו אבל אי הדור הדור. ומה שלא יצא מותר: איבעיא להו מהו לחוש לזרעון ומסיק דמבעי ליה בעובר שהוציא ידו אם חלבו מותר. חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי ה"נ ל"ש. או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא לית ליה תקנתא בשחיטה. תיקו. חותך מן העובר שבמיעיה מותר באכילה. מאי טעמא דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו לרבות את הוולד: אמר רבי יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה מאי טעמא בעינן פרסות וליכא. אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר הא תנא דבי רבי ישמעאל כדברי רבי שמעון בן יוחי אומר פרסה בבהמה תאכלו. ודוקא דמות יונה שהיא אסורה אף כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים אבל מצא בה בהמה גמורה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת. דכיון דכשיצא לאויר חשיב מפריס פרסה להיותו ניתר בשחיטת עצמו כל שכן דחשיב פרסה להיותו ניתר בשחיטת אמו. דלא על חנם נקט רבי יוחנן דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דומים לרגלי יונה או שאין לו רגלים. אלא ודאי כל דבר שראוי להיות מותר לכשיצא לאויר העולם לא אמעוט מפרסה. והא דפריך אי הכי קלוט ליתסר אליבא דרבי שמעון דאסר ליה לכשיצא לאויר העולם פריך ולאו אליבא דרבנן. גרסינן בנדה פרק המפלת (נדה דף כד.) איתמר בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות רב אמר באשה אין ולד ובבהמה אסורה באכילה ושמואל אמר בבהמה מותרת באכילה ובאשה הוי ולד. במאי קמיפלגי בדרב חנן בר רבא קמיפלגי. דאמר השסועה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות. רב סבר בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה בסיני במעי אמו אגמריה ושמואל סבר בריה בעלמא איתא וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא אגמריה ובמעי אמו שרי. רב ירמיה סבר למיעבד עובדא כוותיה דשמואל א"ל רב נחמן מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא. דקא יהבת לה ימי טוהר. אלא עביד כרב דקי"ל הלכה כוותיה דרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא: מתני' מבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה: ,גמ' איתמר יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר רב הונא אמר קדוש. רבה אמר אינו קדוש. רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש וכיון דנפקא ליה רובא איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוי קדוש ומאי דזבן לאו כלום זבן. רבה אמר אינו קדוש קסבר מכאן ולהבא הוא קדוש מאי דזבין שפיר זבין. נראה דהלכה כרבה. דפריך דף ע. לרב הונא ממתניתין דתנן המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע הוא קדוש אמאי משליך לכלבים הא קדיש. ודחיק לשנויי לא במחתך ומשליך. וסיפא דקתני יצא רובו יקבר משמע דוקא יצא רובו כאחת דחיק לשנויי בד"א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו ויקבר. ועוד מדקאמר סתמא דגמרא ת"ש יצא רובו הרי זה יקבר מאי רובו אילימא רובו ממש עד השתא לא אשמועינן דרובו ככולו. והיינו אליבא דרבה דאי לרב הונא טובא קמ"ל דמחתך ומניח הוי כיצא רובו בבת אחת : בעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא. ומסיק דאם יצא רובו במיעוט אבר פשיטא דהוי כילוד דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רובא דאבר. ומיבעיא ליה ביצא חציו ברוב אבר אי שדינן ההוא מיעוט אבר דגואי בתר רוב אבר והוי כילוד או לא. ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא : מתני' השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי רבי מאיר וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו ר"ש שזורי אמר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן תשעה חי בתוכה טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו: ,גמ' וקי"ל כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו. והוא שלא הפריס ע"ג קרקע וחלבו מותר אבל דמו אסור. ואם הפריס על גבי קרקע חלבו ודמו אסור. וטעון שחיטה מדרבנן דלא ליתי לאיחלופי דתניא לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר' יהודה אמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקיימא לן כרבי יהודה. ולענין דמו איתמר. אמר ר"ש בן לקיש לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו. לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו. ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו וקיימא לן כרבי יוחנן ומיבעיא לן אי פודין בו פטר חמור אליבא דרבנן כיון דאמרי רבנן שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא דמי או דילמא כיון דרהיט ואזיל רהיט ואתי שה קרינא ביה מר זוטרא אמר אין פודין. רב אשי אמר פודין והלכתא כרב אשי: הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכלו רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי. ואפילו לרבי יהודה דשרי חלבו של בן תשעה היינו כשנשחטה אמו דניתר בשחיטת אמו. אבל קודם שחיטה חלבו כחלב בהמה וריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי. ואפילו לרבי מאיר דאסר הני מילי לאחר שחיטה ויצא חי לאויר העולם ולא כמו שפירש רש"י במתניתין דטעמא דרבי מאיר משום חדשים דאם כן בן תשעה מת היכי שרי ר"מ כולו חוץ מדמו והלא צריך לידע אמתי מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה. אלא ודאי אפילו מת אחר שחיטה מותר כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם ואל תתמה לרבי יוחנן כיון דנקרא חלב בגמר חדשים למה ניתר בשחיטת אמו דיו לולד שיהא כאמו דאין שחיטתה מתרת חלבה י"ל דגזירת הכתוב הוא שהרי למדנו מוכל בבהמה תאכלו שאם חותך מן העובר מותר ואילו נחתך מן הבהמה אסור. ומה שדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם האיברים שפירש של בהמה עצמה. וכתבתי כל זה אף על פי שאין נפקותא במחלוקותם לענין איסור והיתר דאף לר"ל אם אינו אסור משום חלב אסור הוא משום בשר מן החי. בשביל שכתב רבינו משה ז"ל בפ"ז מהלכות מאכלות אסורות השוחט את הבהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצא חי מפני שהוא כאבר מאמו. ואם שלמו לו חדשים ומצא חי אע"פ שלא הפריס על גבי קרקע ואין טעון שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומין שאסורין בשאר בהמות ונראה שהוא ר"ל דרבי יוחנן ור"ל פליגי בפלוגתא דרבי יהודה ודר' מאיר. דר' יוחנן כרבי מאיר ור"ל כרבי יהודה ופסק הלכה כרבי יוחנן. ולא נהירא כלל שיחלקו האמוראים. במחלוקת התנאים. אם לפסוק הלכה באו. לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר. אלא ודאי כל אחד ואחד אמר דבריו אליבא דכולי עלמא. והלכה כרבי יהודה דאמר חלבו מותר אפילו בבן תשעה חי: אמר רבי אמי השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר מתיר ולדברי המתיר אוסר רבא אמר אף לדברי המתיר נמי מותר. מ"ט ארבעה סימנין אית ליה להא כל תרי מינייהו מכשר ליה: אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על הבהמה מעלייתא והוליד בן הולד אין לו תקנה. פירש רש"י דלית ליה לרב משרשיא הא דאמר רבא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא ונראה דאית ליה שפיר הא דרבא היכא דלא מתכשר בשחיטת אמו כיון דטריפה היא ולא הועיל שחיטתו להתיר עצמה אז הוא מותר בסימנים דידיה. אבל הך פקועה שטהרתה שחיטת אמו הולד נמי כשחוט דמי. ואף על גב דהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה לרבנן היינו דוקא לחומרא מפני מראית עין. אבל מדארייתא כשחוט דמי ואין לולד זה אלא שני חצאי סימנים: אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקוע דמותר. מ"ט כל מעשה דתמיה מידכר דכירי אינשי. איכא דאמרי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקוע שמותר. מ"ט כל תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ונראה דמילתא דרבנן היא והלכה אף כלישנא קמא. אדא בר חבו הוה ליה בר פקוע דנפל עליה דובא. אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה. ואע"ג דסבר כרבנן לא אסר ליה משום דרוסת הזאב. דדוקא בשחיטה גזור דילמא אתי לאיחלופי בשאר בהמות כשרואין שאכל אותו בלא שחיטה. אבל טריפות דידיה לא מפורסם כולי האי. ויש שדוחין ואומרים דלא מיטרפא בדריסת הזאב בגסה. ולא נהירא דלא על חנם נקט ונפל דובא עליה אלא להשמיענו דאין לחוש לטריפות. וכן משמע מתוך פירוש רש"י שפירש הזאב טרפה ולא היתה יכולה עוד לחיות. ומיהו נראה אם לא שחטה כראי כגון ששהה או דרס או החליד או הגרים או שחט בסכין פגומה כאילו לא שחט דמי כיון דהצריכוהו שחיטה שחיטה מעלייתא בעינן ולא דמי לשאר טריפות: מתני' בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טריפה. וכן שניטל צומת הגידין. נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו. אם אין רוב בשר קיים אין שחיטתו מטהרתו: ,גמ' אמר רב יהודה אמר רב אמר ר' חייא למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה ובאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש. עולא אמר רבי אושעיא כנגדו בגמל ניכר אמר ליה עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין אלא לדידך מאי וכן שניטל צומת הגידין א"ל תנא רכובה בלא צומת הגידין צומת הגידין בלא רכובה רב פפא מתני הכי א"ר יהודה אמר רב אמר רבי חייא למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין למעלה למעלה מן הארכובה וכן שניטל צומת הגידין ורכובה עצמה כדעולא. רש"י פסק כלישנא קמא דרב לחומרא דאמר דרכובה דמתניתין היא הארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה מארכובה התחתונה כל מקום שחותך טריפה. וכן ניטל צומת הגידין בלא רכובה דלא חזינן דחזר ביה רב ולקמן פסיק הלכה הכי בנשבר העצם וכל שכן בנחתך לגמרי ופסק זה לא היה נראה לריב"א כי אמר דטפי מוכח כלישנא בתרא חדא דהא אתותב רב ללישנא קמא ועוד דרב פפא דהוא בתראה מתני למילתיה דרב כמו עולא ומה שהביא רש"י ראה דשלחו מתם כלישנא קמא אינה ראיה דלא פירש לקמן באיזה רכובה איירי אלא דמסתבר ליה לרש"י דרב ושמואל פליגי למעלה מארכובה התחתונה דלא מסתבר דשמואל יכשיר למעלה מן הארכובה העליונה אם אין רוב בשר קיים ואין ראיה דשמואל מפליג בין נחתך לנשבר ומכשיר אף למעלה מן הארכובה העליונה דללישנא בתרא דרב ארכובה העליונה כמו ארכובה התחתונה ללישנא קמא והעיד ריב"א על רבינו יצחק בר רבי יהודה שהורה הלכה למעשה והכשיר בהמה שנחתכו רגליה לגמרי בין צומת הגידין ורכובה העליונה וכן סובר רב אלפס ז"ל שלא הביא בהלכותיו אלא לישנא בתרא דרב והקשה הרמב"ן ז"ל א"כ אם נחתכו הגידין יחתוך כל הרגל למעלה מצומת הגידין ותחזור להכשירה. ותירץ דאין הכי נמי דחזרה להכשירה אלא ודאי אם שחט אחר שנטלו צומת הגידין טריפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואע"פ שאם היה חותך הרגל למעלה היתה חיה בה השתא מיהא באותו ענין שהטריפות בא בה אינה חיה אפילו בבירור סמנין אבל אם חתך למעלה מצומת הגידין קודם שחיטתה וחיתה ואח"כ שחטה לא נטילת הגידין היא זו אלא חתוכת רגליה למטה מן הארכובה וכשירה. וא"ת כבר התחילה מכה זו להכניס בה מיתה. מסוכנת היא ולא טריפה. וכשירה וכן מצינו טריפות נכשרות ריאה שניקבה ולא סביך בבישרא טריפה חזרה ונסבכה הוכשרה. ודעת רחוקה היא זו שטריפה תחזור להכשירה בידי אדם אלא מיד כשנחתכה בצומת הגידין מתה היא. ואילו חתכה מתחלה למעלה היתה חיה. אבל אחר שנחתכה בצומת הגידין שוב אין לה תקנה שכבר נכנס בה חולי הטריפות ואין להן תקנה בתוספת ברוב ולא דמי לריאה שמעצמה עומדת ומתחיל להסתבך. ובספר התרומה פסק כרש"י וכן נוהגין באשכנז ובצרפת. והיכא דנחתך הרגל בארכובה בין הפרקים ראיתי מפרש שהתירו ולי נראה לאסור. משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא. דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשירה הא בארכובה עצמה טריפה ובסיפא קתני מן הארכובה ולמעלה טריפה דמשמע הא בארכובה עצמה כשירה. חדא מינייהו דוקא ואידך לא דוקא ואזלינן לחומרא. וכן פרש"י לעיל בפ' אלו טריפות (חולין דף נז.) גבי צנא דאנקורי שנשתברו רגליהן בארכובה או למעלה מן הארכובה ואין העצם יוצא לחוץ. אלמא בתוך הארכובה ולמעלה מן הארכובה דין א' להם ועוד מדקאמר ובאיזו רכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש אלמא העצם התחתון הוא הנקרא ארכובה. ולמטה מן הארכובה דקתני היינו מהתחלת הארכובה ולמטה. ולמעלה מן הארכובה היינו מסוף הארכובה ולמעלה. והשתא לא קשה דיוקי דמתניתין אהדדי. וכן לעולא עצם האמצעי נקרא ארכובה: ואלו הן צומת הגידין פירש"י מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות הגידין. רבא אמר רב אשי דאגרמא ולבר. פי' משיוצאין הגידין מן העצם ולחוץ ונכנסים בבשר. כי בתחלת עצם האמצעי סמוך לארכובה הוא ערום בלי בשר ואין בו דין צומת הגידין עד שנכנסו לבשר רבה בר רב הונא א"ר אשי דאגרמא ולגיו. פירש רש"י שאין נקרא צומת הגידין אלא במקום שאדוק בעצם ויותר נראה לפרש דכל חד וחד מוסיף אחבריה כההוא דאמר דעילוי ערקומא דמוסיף אהני קמאי דהיינו היכא דפרעי. טבחי. א"ר יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין ועד כמה א"ל ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה מקום שהגידין צומתין עד מקום שמתפשטין. וכמה אמר אביי ארבעה בטדי בתורא. פירש רש"י ארבעה אצבעות. והרמב"ם ז"ל כתב שש עשרה אצבעות וכן פירש"י ז"ל לעיל (חולין דף נב) אמנם לפנינו ברש"י איתא בטדי אצבע ועיין היטב בהרא"ש לעיל פרק א"ט סימן לב כמלא בטדא ארבע אצבעות. ושיעור זה הוא בשור הגדול. בדקה מאי. אמר אביי בליטי קודם שיבלע בבשר הוי צומת הגידין. בליעי לא הוי צומת הגידין. אשוני הוו צומת הגידין. רכיכי לא הוו צומת הגידין. אלימי הוו צומת הגידין. קטיני לא הוו צומת הגידים חוורי הוו צומת הגידין לא חוורי לא הוו צומת הגידין. מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע"ג דלא הוי חוורי. פירש"י קי"ל בכל דוכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא. וכן כתוב בסדר תנאים ואמוראים. ורבינו חננאל ז"ל כתב דקי"ל בכל דוכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחוורי. וכן כתב רב אלפס ז"ל וסימניך הפך לבן. אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו תרי קטיני וחד אלימא. איפסיק אלימא אזדא רוב בנין. איפסיק קטיני אזדא רוב מנין. מר בר רב אשי מתני לקולא. איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסק קטיני הא איכא רוב בנין והילכתא כוותיה. בעופא שיתסרי חוטי הוו ואי איפסק חד מינייהו טריפה. אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאבא אייתו לקמיה עופא בדיק ואשכח חמיסר. הוה חד דהוה שניא מחבריה נפציה ואשכח תרין: אמר רב יהודה אמר רב צומת הגידין ברובו. מאי רובו רוב אחד מהם. פירוש אם נפסק רובו של אחד מהם טריפה. איכא דאמרי מאי רובו רוב כל אחד. כי אמריתא קמיה דשמואל אמר מכדי תלתא הוו הא איכא תילתא דכל חד וחד. מסייע ליה לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפילו לא נשתייר בהן אלא כחוט הסרבל כשירה. ורב אלפס ז"ל לא הביא אלא לישנא בתרא דרב ואע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כלישנא קמא אלא שא"א דקי"ל כמר בר רב אשי דמכשר ברוב בנין או ברוב מנין. וכן צריך ליישב לישנא בתרא דרב כמר בר רב אשי. והכי פירושו מאי רובו רוב כל אחד ואחד מן החוטין שהיא נטרפת בהן. כגון אי אפסק אלימי ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טריפה. וכן אפסיק קטיני ורוב אלימי טריפה. ולאפוקי מדשמואל דאמר אפילו לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשירה. אבל אין לפרש כפשטיה דרב דבעי רוב כל אחד ואחד. דא"כ הוי דלא כמר בר רב אשי. אם לא שנאמר דרוב כל אחד ואחד גריע מרוב בנין או מרוב מנין. והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר רב אשי אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובא ככולו וכל שכן רוב כל אחד ואחד. וכאשר פירשנו שמועה זו כן קבלה רש"י מפי רבותיו גאוני עולם רבינו יצחק סגן לויה מויטר"י ורבינו יצחק בר יהודה ורבינו יעקב בר יקר ז"ל שצומת הגידין הוא מחוץ לארכובה והזנב טפל עליהם. וכן בעוף. עד שעמד חכם גדול הראב"ד ז"ל ומתוך פלפולו סמך על מראת עיניו ומשמוש ידיו וחלק על קבלתם להכשיר את הטריפות ולהטריף את הכשר. ואילו היה אמר לנו שהיה מקובל מרבותיו כך היינו אומרין זו וזו קבלה. אבל מסברת לבו פירש שרבא ורבה בר רב הונא נחלקו במקום צומת הגידים. רבא אמר דאגרמא ולבר כלומר מחוץ לעצם. ורבה בר רב הונא דאמר דאגרמא ולגיו מבפנים לעצם לצד חלל הבהמה. ורבא בריה דרבה בר רב הונא לא נחלק עליהם אלא דיבר בענין אחר להורות לנו מקום התחלת הגידין ופסק כמאן דאמר דאגרמא ולגיו. והביא ראיות שאין בהם ממש ואינם כדי לכותבם כי כל ראיותיו וסברותיו למראה עיניו ישפוט ואנו בדקנו ומצאנו הדבר להפך. לכן אין לסמוך על חכמתו ולעקור קבלת חכמי הש"ס שהיו מקובלים מרבותינו. וגם רב אלפס ז"ל לא הביא בהלכותיו ההיא דאגרמא ולבר ודאגרמא ולגיו ואם היה מקובל כסברת הראב"ד ז"ל איך לא היה כותב דבר שהטריפות תלוי בו והיה פוסק הלכה כמאן. אלא ודאי דבר פשוט הוא שצומת הגידין היא מבחוץ. וידוע הוא שכח הבהמה וחזקתה וחיותה תלוי בגידין שבחוץ ועל זה לא נסתפק אמורא וחכם. וכל האמוראים לא דברו אלא על מקום התחלתן וסיומן. ולכך הביא רב אלפס ההיא דעלוי ערקומא להורות לנו על מקום התחלתן לאפוקי ממאן דאמר דערקומא גופא. ואגרמא לגיו ואגרמא לבר לא הביא כי הביא ההיא דשמואל במקום שהגידין צומתין עד מקום שמתפשטין וכל אתן סימנים אחרים שמורים לנו על סיומן וההיא דאגרמא לגיו ואגרמא לבר בכללן הלכך לא הוצרך להביאן. ואם נשבר העצם במקום צומת הגידין ונקשר ונתרפא יפה יש פנים לאסור דאילו הובא העוף לפנינו קודם שנקשר העצם היינו צריכין לבדוק בשיתסר חוטי. ואם כן אע"פ שנקשר העצם מכל מקום בדיקה צריך עדיין. ומי שאינו בקי לבדוק צריך להטריפו. ור"י לא רצה לומר בו לא איסור ולא היתר. כי אמר שהיה בעיר דמד"ו בצרפת כשאירע הדבר לפני ר"ת ולא ידע מה הורה בה וכמדומה לו שאלמלי יצא הדבר לאיסור היה נשמע בעיר. וגם היתר לא רצה להורות בו. וה"ר שמואל מאיבר"א אמר בשם ריצב"א שאם לא נשתנה בשר שעל הקשר במראיתו אז ודא נתרפא יפה. ואם נשתנה יש לחוש. ורבינו שמשון כתב שאם אירע הדבר בין השמשות של ערב שבת שאי אפשר להכין אחרת היה מתיר ולא בענין אחר. ומאחר שהיה הדבר מפוקפק בעיני אלו הגדולים נכון להחמיר בדבר: נשבר העצם וכו' אמר רב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לא זה וזה אסור. למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ושמואל אמר בין למעלה בין למטה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. והלכתא כוותיה דרב. דשמואל נמי הדר ביה לגבי רב. ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו כשירה ואם לאו אסורה. מאי רובו כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן רוב עוביו ואמרי לה רוב היקיפו. אמר רב פפא הילכך בעינן רוב עוביו ובעינן רוב היקיפו פירש רש"י רוב עוביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט העצם נגלה ורובו נכסה. ורוב עוביו של עצם לא מעלה ולא מוריד. ואם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפילו נהפך חלל העצם לצאת דרך נקב קטן כשר. ואם רוב היקף העצם שסביב השבירה מגולה אפילו פונה בליטות ראש השבירה לצד הבשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפילו הכי טריפה ואנו בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב חלל דרך נקב הבשר. ושיהא רוב ההיקף הבשר שעל השבר קיים. כך פירש"י ז"ל ולדבריו אין הדבר תלוי ברוב בשר כלל כי לפעמים יצא ראש העצם הנשבר דרך נקב קטן. ועוד אין אדם יכול לעמוד על טריפות זו כי העצם לפי משמושו יצא ויחזור. והטריפות תלוי במה שהיא בחיי הבהמה. הילכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים וחופה את רוב העצם. אלא דפליגי אי משערינן ברוב עוביו או ברוב היקיפו. דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומצר מצד אחר. וכשהוא הולך ומצר הרבה ורוב היקיפו הוי טפי מרוב עוביו ואז בעינן רוב היקיפו כשהוא הולך ומצר הרבה וכשהוא מצר מעט אז רוב עוביו טפי מרוב היקיפו. ורוב בשר קיים דמתניתין היינו עור ובשר חופין את רובו דברייתא. אלא דברייתא מפרשא טפי. אמר עולא א"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר. א"ל רב נחמן לעולא ולימא מר עור מצטרף לבשר דהא עור ובשר חופין את רובו קתני. א"ל אנן או עור או בשר תנן. איכא דאמרי אמר עולא א"ר יוחנן עור מצטרף לבשר אם חציו עור וחציו בשר מצטרפין יחד להגין. א"ל רב נחמן לעולא ולימא מר עור משלים לבשר אם הרוב מן הבשר מיעוט העור משלימו לרוב היקף א"ל אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי רבי יצחק נפחא ועור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דרבי יוחנן ואכשריה. א"ל בר גוזלא קאמרת שאני בר גוזלא דרכיך. ונראה דהילכתא כלישנא בתרא ולחומרא. וכרב נחמן דאמר דווקא משלים ולא מצטרף. דהא עולא גופיה מכללא דההוא עובדא הוה שמיע ליה ולא שמע מרבי יוחנן בפירוש שהיה אומר עור מצטרף לבשר. ומההוא עובדא ליכא למישמע דהא דחי ליה שאני בר גוזלא דרכיך והוא הדין כל עוף שכן כתב רבינו חננאל ז"ל שאני בר גוזלא דרכיך וכיון דרכיך הוי כבשר אבל בבהמה לא. ומלשונו משמע דלא מפיק ליה אלא בהמה. והרמב"ם ז"ל פסק כלישנא קמא ולא נהירא. ואי משום דסתמא דגמרא מייתי בתר הכי מילתא דעולא עור הרי הוא כבשר למיפשט בעיא דניטל שליש התחתון. אע"ג דלא קי"ל כעולא מייתי שפיר. דכיון דלעולא אפילו ניטל כל הבשר ולא נשאר רק העור מגין כל שכן דלדידן שני שלישי הבשר מגינין. וגידין שסופן להקשות מסקינן דאינן מגינין דהא הדר ביה רבי יוחנן לגבי דריש לקיש: ההוא נשבר עצם ויצא לחוץ דאשתקל קורטיתא מיניה. פירוש נפל ממנו קצת מן העצם והיו עור ובשר חופין את כל רוב העצם אף כשהיה שלם ונסתפק אביי אם מעלה ארוכה לפי שנחסר מן העצם ופשט רבא דמה לי איתיה מה לי נפל כיון שעור ובשר חופין את רובו מעלה ארוכה אע"פ שחסר העצם. א"ל רבינא לרבא מתלקט מהו מתרוסס או מתמסמס מהו ועלתה בתיקו. איבעיא להו ניקב מהו נסדק מהו נקלף מהו ניטל שליש התחתון מהו ועלתה בתיקו. ובכולהו אזלינן לחומרא. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן נקדר כמין ארובה מהו ופשטינן ליה מהא דאמר רב יהודה אמר רב דבר זה שאל רבי לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו מסרטו בעצם ומעלה ארוכה. אמר רב פפא והוא דקניא גרמא דידיה: מתני' השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה. ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות. חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה. שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה. סימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה. מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. ובמוקדשין תקבר. אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן משום דרכי האמורי: ,גמ' א"ר אלעזר לא שנו אלא כשאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. ורבי יוחנן אמר אין לנו אלא שליא בלא ולד אבל יש עמה ולד בין קשורה בולד בין אינה קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. והלכתא כרבי אלעזר דתניא כוותיה המפלח מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהן בזמן שקשורה בהן אין חוששין לולד אחר. אין קשורה בהן הריני מטיל עליה חומר שני וולדות. שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא ושמא נימוח שליתו של שפיר זה: ואין תולין אותו באילן וכו'. אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. דתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה וסוקרו בסיקרא כי היכי דלחזייהו אינשי וליבעי עליה רחמי. כדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים: הדרן עלך בהמה המקשה
ה׳
אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין: ,גמ' ת"ר אותו ואת בנו נוהג בנקיבות ואין נוהג בזכרים. חנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקיבות. מ"ט דרבנן דתניא יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקיבות ודין הוא חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים לא חייב אלא בנקיבות אף כשחייב באותו ואת בנו לא חייב אלא בנקיבות. לא אם אמרת באם על הבנים שכן לא עשה בו מזומן כשאינו מזומן. תאמר באותו ואת בנו הואיל ועשה בו מזומן כשאינו מזומן יכול יהא נוהג בזכרים ובנקיבות. ת"ל אותו אחד ולא שנים. ומאחר שחלק הכתוב זכיתי בדין. חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים בנקיבות ולא בזכרים אף כשחייב באותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקיבות ואם נפשך לומר אותו כתיב דמשמע זכרים ולא נקיבות הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו וחנניא כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו מי שבט כרוך אחריו דמשמע נקיבה הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקיבות: א"ר הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא. תנן רבי יהודה אומר הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהם חמור מותרים זה בזה הנולדים מן החמור אע"פ שאביהם סוס מותרים זה בזה. אבל הנולדים מן החמור והנולדים מן הסוס אסורין זה בזה. איבעיא להו מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה דאין חוששין לזרע האב. או דלמא ספוקי מספקא ליה. למאי נ"מ למשרי פירי עם האם. אי אמרת מיפשט פשיטא ליה פירי עם האם שרי. ואי אמרת מספקא ליה פירי עם האם אסור. תא שמע דא"ר הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שפירי עם האם אסור. ש"מ ספוקי מספקא ליה שמע מינה: א"ל רבי אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא לריספקי עיין בהנך דדמיין להדדי ועייל. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא. מאי סימני'. כי הא דאמר אביי עבי קליה בר חמרא צייל קליה בר סוסיא. וא"ר פפא רבה אדניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא. זוטרא אדניה ורבה גנובתיה בר סוסיא. כל הני אמוראי דיהבי בהו סימנא וכן רבי אבא סברי כרבי יהודה. וכן בפרק בתרא דכתובות דף קיא: קאמר יצחק ושמעון ואושעיא אמרו הלכה כרבי יהודה בפרידות. וגם מדמתרגמינן ושור או שה ותורתא או שיתא לה ולברה משמע דאינו נוהג בזכרים ומיהו אשכחן סתם משנה כחנניא בבכורות בסוף אלו מומין מומין אלו דמ"ה: דתנן ואלו כשרים באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו ומוקי לה בגמ' כחנניא ושמואל פוסק בשמעתין כחנניא. ועוד דבפרק השואל דף צה: פליגי אביי ורבא אביי סבר כרבי באשעיא ומתרץ קראי כרבי אשעיא. רבא סבר כר' יונתן ומתרץ קראי כרבי יונתן. אלמא הילכתא כרבי יונתן דהילכתא כרבא לגבי אביי. ולעיל אוקימנא דחנניא כרבי יונתן מיהו אפילו אס הלכה כרבי יהודה כדפסקינן בכתובות הא מסקינן דלרבי יהודה מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא. הילכך אם ברור לן שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד. והאי דקתני במתניתין אמה מכרתי לשחוטה ארחא דמילתא קתני דהאם ידוע אבל האב אינו מצוי כל כך שיהא ידוע ובעל הלכות פסק דליתא לדחנניא בענין אותו ואת בנו וכן בשאלתות וכן רב אלפס זכרונו לברכה. ומסתברא כדפרישית כיון דמסקינן דלרבי יהודה מספקא ליה: תנו רבנן אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי רבי אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו. בכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו. וא"ר חסדא הכל מודים בצבייה ובנה תייש שפטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו. הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנו כל דהו ופליגי בין בתייש הבא על הצבייה בין בצבי הבא על התיישה וילדה בת ואותה בת ילדה בן ושחיט לה ולברה ובין לרבנן ובין לר"א מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין לזרע האב וקמיפלגי בשה ואפילו במקצת שה. רבנן סברי שה ואפילו מקצת שה ור"א סבר שה ולא מקצת שה. ופליגי בתייש הבא על הצבייה ולאיסורא. ובצבי הבא על התיישה ולמלקות. והלכה כרבנן. ורב אלפס ז"ל לא הביא בהלכות משום דאמרינן ב"ק דבכורות דף ז. א"ר יהושע בן לוי לעולם אינה מתעברת טמאה מן הטהורה ולא טהורה מן הטמאה. ולא גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה. ולא בהמה מן החיה ולא חיה מן הבהמה. חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו. והלכה כרבי יהושע בן לוי דלא אשכחן אמורא דפליג עליה. ועוד דפריך התם ממילתיה דריב"ל אהא דקאמר ואיזו זה טמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא. ומי מיעברה והאמר ריב"ל וכו'. ומשני רבי ירמיה דאיעבר מקלוט בן פרה ואליבא דר"ש. ואנה ראה דבטמאה וטהורה הלכה כמותו אבל לא בבהמה וחיה. כדתניא התם דף ח. כל שתשמישן ועיבורן שוין יולדין ומגדלין זה מזה. ובחיה ובבהמה אפשר דהלכה כר"א ומחלוקתו ועיזי דבאלא קיימא לן כאמימר דשרי תרבייהו: תנן כלאים פ"ח מ"ו שור הבר מין בהמה. רבי יוסי אומר מין חיה. ופסק הרמב"ם ז"ל כרבנן ויש ספרים שכתוב בהם א"ל רב אחא בריה דרב איקא ודלמא מינא דתאו נינהו. אלמא דהני אמוראי בתרא סברי דתא דמתרגמינן תורבלא חיה הוא: אותו ואת בנו נוהג בבהמה ואינו נוהג בחיה ובעוף. דת"ר ת"כ פ' אמור שור ולא חיה. והלא דין הוא ומה אם בהמה שאין במצות כסוי הרי היא במצות אותו ואת בנו. חיה שהיא במצות כסוי אינודין שתהיה במצות אותו ואת בנו ת"ל שור ולא חיה. שה ולא עופות. והלא דין הוא ומה בהמה שאין באם על הבנים הרי במצות אותו ואת בנו. עופות שהיא באם על הבנים אינו דין שיהיו באותו ואת בנו. תלמוד לומר שה ולא עופות: ,מתני' השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעבודת כוכבים השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר"ש פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו: שנים שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחט ראשון : ,גמ' תוספתא הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעה"ב שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן. הלכך כשמכר בעה"ב לשני מכר לו כל זכותו שהיה לו בו. אבל לקחו משנים האחרון יכול לשחוט תחלה: אמר רב יוסף לענין דינא תנן תנא אם קדם השני הרי זה זריז ונשכר. זריז דהא לא עבד איסורא. ונשכר דקאכיל בשרא: כתב בעל הלכות דהשוחט אותו ואת בנו לא יאכל האחרון בו ביום. ורבותינו ז"ל אומרים שדקדק מכאן דמשמע הא אם לא קדים עביד איסורא ולא אכיל בשרא. ואם לא שחט אחר ששחט הראשון לא עבד איסורא. ואם שחט ועבד איסורא קאכיל בשרא. והיאך תמצא שתיהם ביחד. אלא ודאי אם קדם הראשון ושחט השני אח"כ איכא תרתי דעביד איסורא ולא אכיל בשרא אותו היום. עוד כתב בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן בו ביום כיצד יעשה מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פירש. ושנים הנותרים אסור לשוחטן עד למחר: ,מתני' השוחט פרה ושני בניה סופג שמונים. שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג ארבעים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה ואח"כ שחט את בתה סופג ארבעים. סומכוס אומר משום ר"מ סופג שמונים: ,גמ' תניא אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו. בנו ואותו מניין. כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים. הא כיצד אחד השוחט את הפרה ואחד שוחט את אמה ואחד שוחט את בתה שנים אחרונים חייבין: תניא בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין ריוח. אבל אם יש ריוח אין צריך להודיעו. ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו. שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד. פירש רש"י בזמן שאין ריוח שמכר האם היום. אבל בזמן שיש ריוח כגון שמכר הראשונה אתמול והשניה היום אני אומר שמאתמול שחט את הראשונה. והרמב"ם ז"ל פירש בענין אחר. במה דברים אמורים שצריך להודיעו שראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והוא בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה. אבל אם היה ריוח ביום אינו צריך להודיעו שמא לא ישחוט עד למחר. ונראה שנדחק לפרש משום דאימתי דרבי יהודה קאי אמוכר בערב יו"ט דקאמר ת"ק ועלה קאמר רבי יהודה אימתי ולפרש דברי תנא קמא ולחלק במוכר בערב יו"ט עצמו בין שיש ריוח ובין אין ריוח. ולא מסתבר כלל כפירושו. דאם היה נחפז לקנות בסוף היום למה נאמר שישחוט היום יותר ממה שקנה בבקר. אדרבה איפכא מסתברא הקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה ומה שהוא נחפז לקנות לפי שבי"ט לא יוכל לקנות. ואפשר שהתנא קמא לא דבר בפירוש במוכר בערב יו"ט דוקא. והייתי יכול לפרש דבריו בארבעה פרקים הללו סתם קונה בהמות בזמנים הללו קונין על מנת לשוחטן בעיו"ט. ואף אם קנה יום או יומים קודם יו"ט דעתו להשהותה עד יו"ט שלא יסריח עד היו"ט. ובא רבי יהודה לפרש תנא קמא דדוקא בעיו"ט קאמר. ובתוספתא משמע כפירוש רש"י. דתניא א"ר יהודה במה דברים אמורים שחל יום הכפורים בשני בשבת אבל אם חל באחד מכל ימות השבת אין צריך להודיעו מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר. פירוש כשחל להיות בשני בשבת הכל שוחטין בו ביום שאין רוצים לשחוט בערב שבת לצורך יום ראשון. וכ' הרמב"ם ז"ל שאם לא הודיעו בארבעים פרקי' הללו דהוי מקח טעות. דאנו ידעינן דלשוחטה היום קנאה ולכך צריך להודיעו מה שאין כן בכלא השנה ומסתבר כן: תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. ראיתי כתוב בשם רב אחאי דאם תגר עובד כוכבים הוא צריך למיחש למילתא. ולא מסתבר כלל דמילתא דלא שכיחא היא ואחזוקי איסורא לא מחזקינן כל כמה דלא אדעיה המוכר. דאם יש לחוש מספק ראוי היה שישנה התנא בארבעה פרקים הללו הקונה בהמה צריך שישאל אם מכר אמה או בתה לשחוט כי יותר צריך להזהר העושה עבירה מאותו שמכשילו. והיה צריך שיטילו הזהירות על בעל המעשה כי שמא ישכח המכשיל ולא יאמר לו. אלא ודא אין לחוש אלא למי שיודע הודאי דהיינו המוכר והזהירוהו שלא יכשיל הקונה. אבל הקונה אין לו לחוש כלל מספק. אף אם קנה מתגר עובד כוכבים: ,מתני' בארבעה פרקים הללו משחיטין את הטבח בע"כ ואפילו שור שוה אלף דינר ואין ללוקח בו אלא דינר כופין אותו לשחוט. לפיכך אם מת מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת מת למוכר: ,גמ' אם מת מת ללוקח והא לא משך. אמר רב שמואל בר יצחק כשזיכה לו על ידי אחר. בארבעה פרקים הללו דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם אלא בפניו. ר' אילעא א"ר יוחנן בארבעה פרקים הללו העמידו חכמים דבריהם על דברי תורה. דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה: ,מתני' יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש רבי שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד. מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה. אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה: הדרן עלך אותו ואת בנו
ו׳
כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בחיה ועוף במזומן ושאינו מזומן. ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין דמו ואם נשאר מן הדם עד הלילה יכסה ולא יברך. ולכתחלה לא ישחוט ויקבל הדם בכלי ויכסה בלילה. דאסור לשחוט בכלי. מצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל שצריך לברך על הכסוי. וראייתו מההוא דפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק דדבריהם משמע הא ספיקא דארייתא מברכין עליו וכוי ספיקא דאורייתא הוא דשמא הוא חיה. ואינה ראיה דהכי פירושא מצוה שתקנו חכמים לעשות מספק כגון דמאי שהזקיקו חכמים לקונה מעם הארץ לעשר מספק אין צריך לברך עליו. ואע"פ שאנו מברכין על שאר תקנות של חכמים וצונו מדכתיב לא תסור הכא לא תקנו אלא מספק ואין מברכין עליו. ולא שייך לדקדק משם הא ספיקא דארייתא מברכין עליה. כי לא בא להוציא אלא שאר תקנות חכמים שמברכין עליה. אבל מצוה שאדם מצווה לעשות מספק כיון דברכות אינן מעכבות טוב שיעשה המצוה ולא יברך שלא יעבור על לא תשא וכ"כ הרמב"ם ז"ל: תנו רבנן אשר יצוד ציד חיה אין לי אלא אשר יצוד. נצודים ועומדין כגון אוזין ותרנגולין מנין ת"ל ציד מ"מ א"כ למה נאמר אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת: דרש רב עינא אפיתחא דריש גלותא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות. אמר רבה אישתעה קאמר לישמטיה לאמורא מיניה והלכתא השוחט לחולה בשבת אין מכסין את הדם ואם היה הדם קיים למוצ"ש חייב לכסות: מתני' השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעבודת כוכבים השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר"מ מחייב וחכמים פוטרין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות: ,גמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים ודר"ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים. תניא השוחט וצריך לדם צריך לכסות. כיצד הוא עושה או נוחרו או עוקרו: מתני' חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אתן חייבין לכסות. בינן לבין עצמן פטורים מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו אם שחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהן. בינן לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט וחכמים אוסרין. ומודים שאם שחט שאין סופג את הארבעים: ,גמ' הורה רבי כר"מ והורה ר' כחכמים הי מינייהו דאחרנייתא. ת"ש דשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר"מ. אטו כרבנן לא אורי אלא ש"מ דאחרנייתא הוא שמע מינה: ,מתני' שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן. מאה עופות במקום אחד כיסוי אחד לכולן חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף: ,גמ' ,וקי"ל כת"ק ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אע"פ שצריך להפסיק לכסות דם החיה א"צ לברך על שחיטת העוף. דכיסוי לא הוי הפסק כדמסיק דאפשר למישחטא בחדא ידא ולכסויי בחדא ידא. ומצאתי כתוב בשם ר"ת שעל כיסוי אחרון א"צ לברך. כי ברכת כיסוי הראשון עולה גם לכיסוי אחרון. דכי היכי דמסקינן דכיסוי וברכת כיסוי לא הוי הפסק בין שני השחיטות להזקיקו לברך על שחיטת העוף ה"נ לא הוי שחיטת העוף הפסק בין שני הכיסוין להזקיקו לברך על כיסוי השני אע"פ שיש קצת לחלק דדין הוא שהכיסוי לא יפסיק בין שתי השחיטות לפי שאין כאן היסח הדעת. כי דעתו לשחוט העוף אלא שגזירת הכתוב שצריך כיסוי לחיה בפ"ע ולעוף בפ"ע והוי כמו אדם המדבר באמצע סעודה שאין זקוק לברך ברכת המוציא אבל הכסוי כ"א מהן מצוה בפ"ע וסילוק וגמר למעשה השחיטה ולמה יפטרו בברכה אחת. ומיהו נראה כיון דבשעת כסוי הראשון דעתו לשחוט ולכסות מברך על דעת שני הכסויין. כדתניא בתוספתא עשרה בני אדם שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולן. כ"ש יחיד העושה מצוה אחת שתי פעמים בלא היסח הדעת שאינו מברך אלא פעם אחת ואפילו במקום שמברך על השחיטה ביניהם. ברכה לא הויא הפסק כל שלא שח שיחת חולין. כדאשכחן בברכות של יקנה"ז דלא הוו הפסק אחר בורא פרי הגפן: א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרב אשי מאי שנא מתלמידי דרב. דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא א"ל הב לן וניבריך והדר א"ל הב לן ונשתי. אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמר הב לן וניבריך איתסר לכו למשתי פירש רש"י עד שיברך לפניו וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. והשתא מייתי שפיר ראיה דכי היכי דהוי הב לן וניבריך גמר וסילוק ברכה ראשונה וצריך לברך בורא פרי הגפן אם רוצה לשתות. ה"נ הכיסוי הוי גמר מעשה הראשון וצריך לברך על השחיטה אם בא לשחוט. ויש מפרשים אסור למישתי עד דמברכיתו ברכת המזון. ולא נהירא דאין הנדון דומה לראיה. וגם בערבי פסחים דף קג. מייתי מהאי עובדא ראיה למאן דמברך אכסא קמא ואכסא דברכתא דברכת המזון הוי גמר וסילוק וצריך לברך כשבא לשתות. ולקמן בפרק כל הבשר (חולין דף קז.) גבי שמש מברך על כל פרוסה ופרוסה לא משמע שצריך לברך ברכת המזון מדלא קאמר מברך אחר כל פרוסה ופרוסה. אלמא היסח הדעת זוקקו לברכה ראשונה אם רוצה לאכול או לשתות לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח דעתו מלאכול או לשתות. אבל אין היסח הדעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה פעם אחרת. דמאי נ"מ בזה אם יאכל פעם אחרת ויברך ברכת המזון על שתי סעודות. דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה רק בין הברכה ראשונה למעשה חשו להפסק. כגון בין נטילת ידים וברכת המוציא לאכילה. אבל אחר אכילה כל זמן שאין רעב מאותה אכילה מצי לברך ומה שאמר להם רב ייבא איתסר לכו למישתי אע"פ שלא היה יודע אם היו רוצין לשתות על ידי ברכה או לא. מורה היה להם שחייבין לברך. ומה שאמרו בערבי פסחים דף קא: כשלא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה. לא בשביל שהיסח הדעת זוקק לברכה אחרונה אלא עצה טובה קמ"ל שמא ישהה כל כך שיהא רעב מחמת סעודה ולא יעלה לו ברכת המזון על מה שאכל כדאמרינן בברכות. תדע לך דאי בכל שעה צריכין ברכה למפרע מה צריך לומר היכא שבירכו למפרע דאם באו אחרי כן לאכול שצריכין ברכה לכתחלה אלא ודאי הא דקאמר טעונין ברכה למפרע אינה חובה אלא עצה טובה קמ"ל. ולהכי קאמר אם לא ברכו למפרע כשיצאו כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה משום היסח הדעת אבל אין טעונין ברכה למפרע. והא דתניא בתוספתא דברכות בעה"ב שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו א"צ לברך למפרע. הפליג צריך לברך למפרע. וכשחוזר מברך לכתחלה. לאו כשחזר קאמר דמברך למפרע. והפליג דקאמר היינו כשקראו להפליג. ועצה טובה קמ"ל כדפרישית לעיל. וביומא פרק שני דף ל. תניא דיבר עם חבירו הפליג טעון נטילת ידים ומשמע מדתני נט"י ה"ה ברכת המוציא אבל בהמ"ז לא קתני דצריך ההוא מיירי כשלא ידע מתחלה שהיה לו להפליג וא"ת הא דאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מב.) דרבה ורבי זירא הוו אכלי סליקו תכא מקמייהו אייתו להו דיסתנא רבה אכל רבי זירא לא אכל. א"ל לא סבר לה מר סילק אסור לאכול. אמר ליה אנא אתכא דריש גלותא קסמיכנא והשתא אם לא היה צריך בהמ"ז תחלה למה לא היה אוכל וי"ל דאותו מאכל לחם היה מעורב בו והיה עליו טורח ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא: הכי השתא התם מישתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. הכא אפשר למישחט בחדא ידא ולכסויי בחדא ידא. ה"ר יום טוב ז"ל היה אומר מטעם זה דפעמים שאדם זוכר באמצע סעודה שלא התפלל ועומד להתפלל כשחוזר צריך ליטול ידיו ולבצוע המוציא משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר כדאמרינן הכא. ולא דמי כלל דהיינו דוקא לענין בהמ"ז דחשיב הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה. וכן כיסוי הדם גמר מעשה השחיטה. דאטו אם יברך באמצע הסעודה על הזיקין ועל הרעמים הוי הפסק. ובהדיא אמרינן בערבי פסחים דף קב. אם עקרו רגליהן לילך לבית הכנסת כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אם הניחו שם מקצת חברים. אע"פ שהתפללו בינתים. הכא אפשר דשחיט בחדא ידא: וכן היכא דסח בין עוף לעוף היה נראה דחוזר ומברך כמו גבי תפילין. כדאמרינן בהקומץ רבה דף לו. סח בין תפלה לתפלה מברך שתים ועבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ושמא בתפילין היא עבירה טפי לפי שהן מצוה אחת. אבל בשחיטה אם ירצה ישחוט יותר ואם ירצה לא ישחוט ומיהו מסתבר דכל היכא שיכול לפטור את עצמו בברכה אחת אסור הוא לדבר כדי שיהא זקוק לברכה אחרת כדמוכח ביומא דף ע. דקאמר ונוטל ספר תורה וקורא בה אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא בעל פה. ופריך ונייתי ס"ת וניקרי. ומשני משום ברכה שאין צריכה ושמא א"צ לחזור ולברך כשסח בין עוף לעוף כאילו סח באמצע סעודתו דאין חוזר ומברך ברכת המוציא. ולא דמי לתפילין דשתיהן מצוה אחת. ובעל הלכות כתב היכא דבעי למישחט עשר זוגיתא ושחט חדא מינייהו ואישתעי. לכסוייה והדר ליברך ולשחוט הנך אחרנייתי וכ"כ הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה. וכן מצאתי כתוב בשם ר"ת דסח בין עוף לעוף צריך לחזור ולברך כההיא דסח בין תפלה לתפלה דחוזר ומברך. לפי שכשהפסיק וסח בינתיים גמר מצותה שבירך עליה וצריך לברך שנית. וכן אם היו לו לשחוט שני עופות וסח ביניהם כיון דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט איכא גמר מצוה וכיון שהפסיק בשיחה צריך לברך. אבל המברך על מצוה והתחיל לעשותה וסח קודם שגמרה אינו חוזר ומברך כגון תקיעת שופר וקריאת הלל ומגילה וכיוצא בהן כיון דלא סגי ליה דלא גמיר אע"ג דסח קודם שגמר המצוה א"צ לחזור ולברך. לכך טוב ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה. אבל אם דיבר מצרכי שחיטה כגון הביאו לשחוט לא הוי הפסק. מידי דהוי אעול כרוך וגביל לתורי ברכות דף מ. והיכא שלא היה בדעתו לשחוט אלא עוף אחד ואחר שנשחט הביאו לו עוף אחר צריך לברך על השחיטה כדאמרינן לקמן (חולין דף קז:) גבי שמש שמברך על כל פרוסה ופרוסה. ובשמעתין נמי מדמי שחיטה לעובדא דתלמידי דרב אלמא היכא דנמלך צריך לחזור ולברך. וכן כתבו התוס' כיון דצריך לחזור ולברך על השחיטה צריך לכסות תחלה מה ששחט. דהא לר' יהודה שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט עוף ובברכה אחת על השחיטה סגי וכל שכן שטעון כיסוי למה ששחט היכא דצריך לברך על השחיטה. ואע"ג דאין הלכה כרבי יהודה מ"מ שמעינן מדבריו דכי היכי דלדידיה אמרה תורה דחיה ועוף צריכין שני כסויין אע"פ שמתחלה היה דעתו לשחוט שניהם. הוא הדין נמי לדידן היכא דנמלך ושתי שחיטות הן שצריך לגמור מצות שחיטה ראשונה קודם שיתחיל אחרת. וכ"כ בעל הלכות והראב"ד ז"ל. ולמעלה כתבתיו. ולא דמי לאדם שיושב ואוכל ואמר הב לן ונבריך ואם אחר כן רוצה לאכול מברך המוציא ואין צריך לברך ברכת המזון תחלה על מה שאכל. התם ברכת המזון אינו גמר מעשה אלא שנותן הודאה ושבח להקב"ה על הנאתו וסגי בהודאה אחת על שתי אכילות. אבל מעשה הכסוי היא גמר מעשה השחיטה וכיון שנסתלקה שחיטה ראשונה צריך לגומרה קודם שיתחיל שחיטה אחרת. אבל אין צריך לברך על כיסוי השני כדפרישית לעיל. ולכך הביא רב אלפס ז"ל בהלכותיו ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת אע"פ שאין הלכה כרבי יהודה. כדי שנלמוד ממנו לדידן לענין פסק הלכה כמו שכתבתי: כתב בעל הלכות שמכסה תחלה ואח"כ מברך. ואע"ג דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. הני מילי בתחלת המצוה. אבל זו סיום מצוה היא ובאמצע מצוה אינו ראוי לברך. הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה. ועל כסוי אחר גמר המצוה. והעולם לא נהגו כך משום דחשיבי כסוי מצוה בפני עצמה.: מתני' שחט ולא כסה וראה אחר חייב לכסות: ,גמ' ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה. ומנין שאם שחט ולא כסה וראהו אחר שחייב לכסות. ת"ל ואומר אל בני ישראל מצוה זו תהא על כל ישראל. תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה בולא יכסה ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו: תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששפך וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה דההוא דסעד אצל רבי אמר ליה רבי כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל. אמר ליה כוס של ברכה אני שותה יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זהובים. מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו. ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים. ופטרו ר"ת. דאמר בפרק החובל (בבא קמא דף פד:) דכל מידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ואפילו אם תפס מפקינן מיניה. דכיון שהיה שם בשעת מילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם לא ענה אמן אהו דאפסיד אנפשיה. ואין לפוטרו מטעם זה שיתן לו תרנגולת לשחוט דא"כ אמא חייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. אלא זו מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה אזדא לה ומעוות לא יוכל לתקון. ולענין קריאת התורה אם עמד אחר שלא קראו החזן אף בארץ ישראל היה פטור דבקריאת התורה הכל חייבין וקריאת החזן אינו אלא כי היכי דלא ליתו לאינצויי. ואפילו אם עמד ישראל במקום הכהן אין לחייבו. ואע"ג דדרשינן גיטין דף נט: וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון. אסמכתא בעלמא היא. כמו ליטול מנה יפה ראשון דאין יכול לגבות בב"ד. ובלא הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל. דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באתה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה. ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה. וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב. אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו: ,מתני' כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח חייב לכסות: ,גמ' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. ואע"פ שנדחה מכסוי קודם שנתגלה אין דיחוי אצל מצות והא דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות. אקמה ר' זירא כשרישומו ניכר: מתני' דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים נתערב בדם הבהמה או בדם החיה רואין אותו כאלו הוא מים ר' יהודה אמר אין דם מבטל דם: דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות: ,גמ' ת"ר דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות. תניא אידך דם הניתז ושעל אגפיים חייב לכסות. רשב"ג אמר במה דברים אמורים בזמן שלא כסה דם הנפש. אבל אם כסה דם הנפש. פטור מלכסות. אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו. ת"ק סבר דמו כל דמו משמע. ורבי יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו. רשב"ג סבר דמו המיוחד לו ואע"ג דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דאמתי דרבי יהודה בא לפרש. היינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא. ובעירובין בסוף פרק חלון (עירובין דף פא:) גרסינן בכל הספרים כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי במשנתינו וכו'. והיה אור"ת דאין הלכה כרבנן אלא כרבי יהודה אע"ג דפליג רבי יהודה דברייתא ארבנן. במשנה הוא בא לפרש ומתניתין עיקר. וכן פסק רב אלפס ז"ל דהלכה כרבנן דמתניתין וכדפריש רבי יהודה וצ"ע דרב חסדא ורמי בר חמא סברי בפרק זה בורר דאפילו במתניתין הוי אימתי לחלוק היכא דמוכח והכא נמי מוכח דבמתניתין לחלוק בא כמו שהוא חולק בברייתא. ויש ספרים דגרסי בברייתא קמייתא דמו וכסהו מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר רבי יהודה אימתי וכו' תניא אידך דם הניתז ושעל אגפיים חייב לכסות אמר רשב"ג וכו' ולפי גירסא זו גם רבי יהודה דברייתא לפרש בא. ורבנן דהכא היינו ת"ק דרשב"ג. והשתא ניחא דהלכה כרבנן דמתניתין וכרבי יהודה: ,מתני' במה מכסין ובמה אין מכסין. מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא בלבינה ובמגופה שלא כתשן. ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רשב"ג דבר שהוא מגדל צמחים מכסין בו. ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו. נראה דרשב"ג מפרש דברי ת"ק ולא פליג. וכן מוכח בגמרא דכל הני דקחשיב במתניתין חשיבי מגדל צמחים: ,גמ' היכי דמי חול הדק. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל שאין היוצר צריך לכתשו איכא דמתני לה אסיפא ולא בחול הגס ה"ד חול הגס אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל שהיוצר צריך לכתשו. מאי בינייהו איכא בינייהו דצריך ולא צריך דמיפרך איפרוכי. פירש רש"י ללישנא קמא חשיב אין היוצר צריך לכתשו כיון דמיפריך ביד ללישנא בתרא דקאמר כל שהיוצר צריך לכתשו משמע כתישה כל דהו. ולפירושו הלכה כלישנא בתרא לחומרא ורב אלפס ז"ל לא הביא כי אם לישנא קמא משמע דמפרש איפכא: ת"ר וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי תלמוד לומר בעפר. אין לי אלא בעפר מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת של פשתן דקה צ"ל ונסורת של חרשין ונעורת של חרסין וסיד וחרסית ולבונה ומגופה שכתשן ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות ולבינה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן ת"ל בעפר. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. אחר שריבה הכתוב ומיעט. מרבה אני את אלו שהן מין עפר. ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. כל אתן המגדל צמחים קרי מין עפר. א"ר זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למעלה ועפר למטה שנאמר וכסהו בעפר. עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך עפר למעלה ועפר למטה. נתינת הדם על עפר תיחוח חשיב נתינת עפר למטה. ולא בעינן שיתן העפר תיחוח ביד אלא מצא עפר תיחוח ושחט עליו דיו הוא בכך. והא דאמרינן לעיל (חולין דף לא.) דמזמין לעפר דכולה בקעתא. פירוש היה כותשו לעשותו עפר תיחוח. דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסיך אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח לאפוקי עפר המדבר אע"ג דעפר שמו והוא כשאר כל עפר הואל ואין מצמיח מה שזורעין בו גרע טפי מכל הני דקתני לעיל שמגדלין צמחים ואין שמן עפר. ודבר שאין עפר ואין מגדל צמחים אלא שהכתוב קרא עפר כגון אפר שנקרא עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. וזהב דכתיב ועפרות זהב לו מכסין בו. אמר רבא הא בורכתא. אמר רב נחמן בר יצחק מאי בורכתא אנא אמריתא ניהליה ומהא מתניתא אמריתא ניהליה. דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה. היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה. תניא הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסולין. ויש אמרים אף הזרניך. אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה. א"ר אילעי אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה. ואמר רבי אבהו אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ומתחת זרועות עולם: הדרן עלך כסוי הדם
ז׳
גיד הנשה נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין . בבהמה ובחיה. בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף: ,גמ' א"ל אביי לרב יוסף והא קא חזינא דאית ליה. א"ל אית ליה ולא עגיל. בעי רבי ירמיה אית ליה לעוף ועגיל ואית ליה לבהמה ולא עגיל מהו. בתר עיגולא אזלינן או בתר מינה אזלינן תיקו: ,מתני' ונוהג בשליל רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל. וחלבו מותר. ואין הטבחים נאמנים על גיד הנשה . וחכ"א נאמנים עליו ועל החלב: ,גמ' אמר שמואל חלבו של ג"ה מותר לדברי הכל והא מיפלג פליגי. דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא וחותך שומנו מעיקרו דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר גוממו עם השופי. מודה שמואל שאסור לר"מ מדרבנן: דתניא שומנו מותר וישראל קדושים הם ונהגו בו איסור. אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן הפנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו: אמר רב ששת אמר רב אסי חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליו חוטין שבכליות אסורים ואין חייבין עליו. לובן שבכליות רב ורבי חייא חד אסר וחד שרי. רבה מחטט ליה. ר' יוחנן ממרטט ליה. רב אשי גיים ליה. אמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא. דא"ר אבא א"ר יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר אלמא חלב שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים הכא נמי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות. רש"י פותק דבלובן כוליא הלך אחר המחמיר והמחמיר יחמיר והמונע לא הפסיד. ולכאורה נראה דשרי כאביי ואין צריך לגמום אלא מה שחוץ לכוליא. וגם בשאלתות פרשת וישלח הביא דברי המתיר ולא הביא דברי האוסר. וגרס רבה ממרטיט ולא גרס רבא דא"כ הוי הלכה כרבא נגד אביי. ומיהו נהגו לשרש אחריו מאחר שרש"י נסתפק בו וגם רבי יוחנן ממרטיט ליה. מיהו בחלב שהבשר חופה אותו משמע מפירוש רש"י ז"ל שפשוט לו שמותר אע"פ שבלובן כוליא לא פתק בהדיא דמותר וצריך טעם מאי שנא זה מזה. דאי דרשינן חלב שעל הכסלים אמר רחמנא ולא חלב שבתוך הכסלים. הכי נמי נדרוש חלב שעל הכליות ולא חלב שבתוך הכליות וגם ר' יוחנן אית ליה חלב שהבשר חופה אותו מותר מדקאמר בהמה בחייה פירוקי מפרקא ואפילו הכי ממרטיט ליה. ופירש הר"ר יונה ז"ל דמחמיר היה רבי יוחנן. ואביי דינא דאורייתא קאמר. הילכך ראוי להחמיר כרבי יוחנן ומכאן מביא ראיה לסתור דברי הר"ר אליעזר ממי"ץ שהיה אומר דשומן שעל יותרת הכבד אסור י אף לאחר שניטל הקרום ממנו. והביא ראיה מדתניא בתורת כהנים בפרשת צו כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנו קרבן לה' אין לי אלא תמימים שכשרין להקרב. חלב בעלי מומים מנין. ת"ל מן הבהמה. חלב חולין מנין. ת"ל כי כל אוכל חלב. א"כ למה נאמר אשר יקריבו לא אמרתי לך אלא חלב שכמותו כשר להקרב. יצא חלב הדפנות שאין כשר להקרב. משמע שהייתי אותר חלב הדפנות אי לאי משום שאין כשר ליקרב. ואם כן חלב היותרת דקריב ליתסר. ולדבריו אם כן לובן כוליא ליתסר שהוא קרב עם הכוליא כמו שומן היותרת. ומיהו יש לומר דשאני לובן כוליא דמיעטיה קרא בהדיא שעל הכליות ולא שבתוך הכליות. ומיהו קשה לדבריו כל שומן האליה ליתסר דקרב לגבי מזבח הוא ואי משום דאמרינן בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) חלב האליה איקרי חלב סתמא לא איקרי מכל מקום ליתסר מטעם שהוא קרב למזבח אלא ודאי לא איצטריך למעט חלב הדפנות אלא לפי שדומה לשאר חלב. ושמא אף תותב קרום ולקלף הוא. אבל לובן כוליא וחלב האליה לא דמי כלל לשאר חלב האסור וכי קרבי נמי לא בתורת חלב קרבי. אלא אגב כוליא ואליה וכן שומן היותרת אגב יותרת: גופא א"ר אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר. איני והא אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל האי תרבא דתותי מתני אסור. אמר אביי בהמה בחייה איפרוקי מפרקא. חלב שהבשר חופה אותו פירש רש"י חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים. ומה שהבשר חופהו מותר. וכשכלה למטה אותו בשר החופה יוצא הימנו קרום לבן ועב לבד קרום דק וקלוש המתפשט בכל הכסל שאסור משום חלב כדלקמן סימן ט ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב יש נוהגין בו איתור חלב לפי שאותו קרום עב אינו חשוב להם חיפוי בשר. אבל באשכנז נוהגין היתר וגם בעיני נראה שחפוי בשר גמור הוא: האי תרבא דתותי מתני זהו עליונו וגובהו של אותו חלב שפרשתי קודם שיכתהו הבשר. ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין לונבי"ש שרחבן מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסהו וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב. פרוקי מיפרקא כשהיא הולכת איבריה מתפרקין ונעות והמתנים פעמים שהן נמשכין כלפי מעלה והכסלים נמשכין כלפי מטה ואין החלב נכסה בהן ורב אלפס ז"ל כתב חלב שתחת הבשר בראש הכסלים הוא חוורא דתותי מתני. וקרום מפריד בין זה החוורא ובין השומן שתחת זה החוורא. והעליון אסור ותחתון מותר ולפי שאין הכל בקיאים באיזה מקום הבהמה מתפרקת בחייה נתן הרמב"ן ז"ל סימן לדבר וכתב כל מקום שתמצא בו חלב תחת הבשר והבשר מקיפו מכל סביביו ולא יראה עד שיקרע הבשר הרי זה מותר: אמר רבי אבא אמר שמואל ההוא תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת. וזהו חלב שעל הכסלים. פירש"י תרבא דקליבוסתא עצם קטן מונח על עצם שקורין הנקא. ומחובר לחוליות האליה מלמעלה. ועליו יש חלב תחת ראש המתן שקורין לונבי"ל. ורב אלפת ז"ל פירש תרבא דקליבוסתא היכא דלייפן אטמהתא זהו חלב שעל הכסלים. ולפיכך נקרא נר שרגלו גבוה מחבירתה כסול כדתנן בכורות דף מ. הכסול והשחול. וא"ר אבא אמר שמואל חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל גבי הקרב: אמר רב יהודה ריש מעיא באמתא בעי גרירה. וזהו חלב שעל גבי הדקין. פירש"י לעיל (חולין דף מט:) שהראש של המיעים כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרור החלב מהן עד שיעור אמה מפני שסמוכין לחלב מכאן. ומכאן ואילך הם דבוקים בהדורא דכנתא והוא שומן ומותר ובלבד שינקרו אותו מן הוורידין שבו. והרמב"ם ז"ל כתב פ"ז מהל' מאכלות אסורות חלב שעל הקיבה הוא ראש המיעים סמוך לקיבה ולא כתב באורך אמה ונראה דמפרש דלבני מיעיא קרי אמתא על שם אמת המים ועוד כתב שיש מן הגאונים שכתבו דריש מעיא הוא סוף המיעים שיש בו הריעי: וא"ר אבא א"ר יהודה אמר שמואל חוטין שביד אסורין ואין להן היתר במליחה כמו לשאר בשר כי המלח אינו מפליט דם הכנוס בחוטין אם לא חתכו. הילכך אפילו לצלי אסור בלא חתיכה דכמו שאין המלח מפליט הדם כך אין הצלי מפליטו. ואפילו אם מלחו וצלאו אסור. דהוי כמו מליחה אחר מליחה. ודם הכנוס בחוטים אינו כדם הנבלע באיברים כי הוא כנוס בחוטין. ואם צלאו בלא חתיכה החוטין אסורין והבשר מותר ואפילו קליפה לא בעי וכ"כ בעל הלכות האי מאן דמטוי רישא צריך לאנוחי בית השחיטה לתתא כי היכי דנידוב דמא. והיכא דמשתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור. רישא גופא שרי אלמא דאינו אסור אלא המוח המתבשל בתוך הקרום אבל הראש מותר ואפי' קליפה אין צריך. והיינו טעמא לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכה לבשר ואין הדם נפלט לחוץ ואפילו אם קצת מן הדם נפלט ונכנס לתוך הבשר כבולעו כך פולטו. ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה נמי שפיר דמי מדקאמרינן אפילו לקדירה ולא קאמר חתכיה ומלחיה שפיר דמי מכלל דעד השתא איירי לצלי ובלא חתיכה כדפרישית. והא דאמר לקמן (חולין דף צג:) האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי שפדיה בשפודא מידב דייב ופירש רש"י תליה בשפודא בתוך התנור בלא חתיכה ומליחה ועלה קאמר וכן ביעי וכן מזריקי. פשיטא דחתיכה צריך אף לצלי כדמוכח הכא. ומה שפירש רש"י דאי שפדיה בשפודא שרי בלא חתיכה ומליחה רוצה לומר שלא עשה שתיהן. ואדלעיל קאי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי ועלה קאי דאי שפדיה בשפודא לא בעי תרוייהו חתיכה ומליחה אבל מילתא דפשיטא היא דחתיכה בעי אף לצלי כדמוכח הכא. ומיהו לכאורה משמע דגבי אומצא דאסמיק איירי בלא חתיכה. מדקאמר רבינא דאי שדייה אגומרי נורא מיצמת צמית. ואי חתכיה לא מסתבר למימר דמצמית צמית שהרי הדם היה נפלט דרך החתך והא דדייקינן הכא דבעי חתיכה לצלי היינו בחוטין שבתוך היד שהן נבלעין בתוך הבשר ואין הדם יוצא בלא חתיכה אבל אומצא דאסמיק ומזריקי דהיינו גידי צואר שהוציאו מן הבשר עצמו הנהו לא בעי חתיכה לצלי. ומיהו מה שמדקדק ר"י מדקאמר אפילו לקדירה ולא קאמר חתכיה ומלחיה שפיר דמי מכלל דעד השתא איירי לצלי אין זה כל כך דקדוק דהא לקמן גבי בשרא דאסמיק בתחלת הסוגיא קאמר חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. אע"ג דלא איירי בצלי מעיקרא. ומיהו איכא למימר משום דבתר הכי איירי בדין צלי פתח תחלה אפי' לקדירה. אבל הכא לא הוי ליה למימר אפילו לקדירה אי לאו דאיירי עד השתא בצלי. ומיהו בפרק הזרוע (חולין דף קלג.) א"ר אבא א"ר הונא א"ר חוטין שבלתי אסורין. כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנים לו מתנה. ולא היא אי מטוי להו מידב דייב אי לקדירה איידי דמחתך להו מידב דייב ומדלא הזכיר חתוך לצלי אלמא לא בעי לצלי לא חתיכה ולא מליחה. וכן שדר רב עמרם ז"ל דכל שהוא משום דם לקדירה אסור ולצלי מותר. כל שהוא משום חלב בין לקדירה בין לצלי אסור. וכן נמצא בתשובת הגאונים בר יונה או בר אווזא דמטוי ליה לא בעי קריעה ומליחה. ולא עדיף מכבדא ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל. ושדרו ממתיבתא באתרא דלית להו מילחא ליטוי טוויה דשייב ליה נורא. ובתר דמטוי פלגא אי בעי לבשולי בקדירה שפיר דמי. והלכך חוטין של יד לצלי לא בעי לא חתיכה ולא מליחה. ומתוך זה נדחו דברי ר"ת שהיה אומר שמותר לבשל הכבד אחר מליחה כמו שנהגו לבשל אחר צלייה. דמליחה הרי הוא כרותח דצלי. ולכך פירשו הלכות גדולות דשיעור שהיית מליחה כשיעור צלייה. דכיון דחזינן דלמליחה בעי חתיכה ולצלי לא בעי חתיכה אלמא דצלי מפליט יותר ממליחה וכן עמא דבר שאין לבשל הכבד אחר מליחה: אמר רב יהודה חוטין שבעוקץ אסורין. חמשה חוטי איכא בכפלי תלתא מימינא ותרתי משמאלא. תלתא מיפצלי לתרי תרי. ותרי מיפצלי לתלת תלת. מאי נפקא מינה דאי שליף להו עד דחמימי משתלפי. ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו. ופירש"י דהנהו חמשה ראשן אחד מחובר לשדרה וראשי הפצולים נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות ואותן ראשי הפצולים מצויין בחצי הבהמה שלפנים וצריך ליזהר לחטט אחריהן. ונראה דמדאורייתא משרא שרו מתרי טעמי חדא דחלב אמר רחמנא ולא חוטין ועוד דחלב שהבשר חופה אותו מותר ובהא איכא למימר דשמא בהמה בחייה פרוקי מיפרקא או שמא מגולין קצת קודם שיכנסו לתוך הבשר ואפילו יהא מדרבנן נכון לחטט אחריהם דאין לזלזל באיסורי דרבנן דכל דתקון כעין דאורייתא תקון: אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוו. תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דכפלי ודטחלי ודכולייתא משום תרבא דידא ודלועא משום דמא. וחוטין שבלשון הם בכלל דלועא. כי הלשון בכלל הלחיים במתנות כהונה. למאי נפקא מינה דמשום דמא אי מחתך ומלח להו שפיר דמי. הנך לית להו תקנתא : אמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה חמשה קרמי הוו. תלתא משום תרבא ותרי משום דמא. דכפלי וטחלי ודכילייתא משום תרבא דביעי דמזרקי משום דמא. וקרום שעל דד הטחול אסור וחייבין עליו כרת. ושעל הטחול כולו אסור ואין חייבין עליו כרת. ובכוליא איכא תרי קרמי. עילאה אסור וחייבין עליו כרת. תתאה אסור ואין חייבין עליו: ביעי חשילתא רב ורב אסי חד אסר וחד שרי א"ל רבי יוחנן לרב שמן בר אבא הני ביעי חשילתא שריא ואת לא תיכול מינייהו משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך. ואנו גרירן בתר בני בבל ואסיר לן. אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שריין בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסורין בלא קליפה ואי לא שריין. מנא ידעינן. אי אית בהו שורייקי סומקי אסורין ואי לא שרי: אומצא ביעי ומזריקי פליגי ביה רב אחא ורבינא. בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והילכתא כרבינא לקולא. בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והילכתא כרב אחא לקולא. אומצא דאסמיק מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים ונתקבץ שם הדם והאדים הבשר. ולא חשיב כדם האיברים שלא פירש. חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. שפדיה בשפודא מידב דייב דמא. אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר נורא מישב שייב וחד אמר מצמת צמית. וכן ביעי וכן מזריקי ביעי בקרמייהו ומזריקי גידי צואר: האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור. לא אסמיק הוא וחלייה שרי. חלייה אסור פירש רש"י מוהל היוצא ממנו כשחותכו ולא גרסינן הוא. ולא נהירא דהיכי דמי אי דנצלה כל צרכו למה יהיה המוהל אסור הא אמר דעל ידי חתיכה ומליחה אף לקדירה שרי. ופליטה דמילחא לא עדיפא מפליטת צלי. דאדרבה גריע טפי שנהגו לבשל הכבד אחר צלייה ולא אחר מליחה ואם לא נצלה כל צרכו היכי בעי למימר שהוא מותר. דמדלא גריס הוא משמע שרוצה לומר שהבשר עצמו מותר. וזו תימה היאך יהיה מותר כל זמן שלא נפלט דמו הא למאן דאמר גומרי מצמת צמית אסר ליה אע"ג דדם האיברים שרי הכא הא דאסמיק שאני לפי שהדם בא ממקום אחר וכנוס בתוכו ועוד מדמייתי לקמן האי חלא דחליט ביה חדא זימנא משמע דאיירי בחלא ממש ולשון אחר שפירש רש"י שחולטין אותו אחר צלייתו להפליט הדם משמע דהבשר מותר מדלא גרסינן הוא: ועוד דלמה היו חולטין אותו אם היה נאסר וקשה להך פירוש דאי חלייה אסור איהו נמי אסור לפי שחוזר ונבלע בו כדאמרינן לקמן פרק כל הבשר (חולין דף קיא.) גבי כבד דחלטו ליה בחלא סבר רב פפא קמיה דרבא למימר תלייה אסור א"ל אי חלייה אסור איהו נמי אסיר. ועוד דומיא דחליט לקמן דהוי להצמית הדם בתוכו אית לן נמי לפרושי הכא. ונראה פירוש ריב"א דאומצא דאסמיק מיירי בבשר חי שנתנוהו לתוך חומץ וכן דרכו אם אינו שוהה בתוכה עד דאסמיק צמית ליה חלא ולא מפליט מידי. וכי משהי ליה בגויה עד דאסמיק הבשר נעקר ממנו הדם ונפלט לתוכו. הוא וחלייה אסור כי חוזר הדם ונבלע בתוכו. ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל. ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. ורבינא אמר אע"ג דלא אסמיק נמי חלייה אסור אי אפשר דלית ביה שורייקי דדמא. א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא מגמע ליה גמועי. איכא דאמרי רבינא גופא מגמע ליה גמועי. והילכתא לא אסמיק הוא וחלייה שרי א"ל מר בר אמימר לרב אשי האי חלא דחליט ביה חדא זימנא לא חליט ביה זימנא אחריתי. לפי שתשש כחו וחשוב כמים. מאי שנא מחלא דתמיחא פי' מאי שנא מחומץ שאין חזק מעיקרו ואפ"ה חולטין בו התם איתא לקיוהא דפירי בעיניה הכא ליתיה לקיוהא דפירי בעיניה: אמר רבא האי מולייתא שריא. פירוש עוף או גדי ממולא בשר דק כתוש בלא מליחה וצולהו בשפוד. א"ל אביי והא קא בלע דמא א"ל כבולעה כך פולטה. ואפילו נמלח בשר החיצון ושהה כדי מליחה דהשתא אין טרוד לפלוט דמו שנאמר אגב פליטת דמו הוא פולט מה שבולע מן הפנימי. אפילו הכי שרי. מדמייתי עלה ראיה מטפילת בר אווזא. ואע"פ שמעשים בכל יום שאוסרים בשר ששהה כדי שיעור מליחה שנפל בציר פליטת דם ואפילו לצלי. וכן אסר רבינו תם ז"ל תרנגולת שנמלחה בכלי שאינו מנוקב אע"פ שלא שהתה שיעור צלייה בכלי ולא נפלט עדיין כל דמה אפילו הכי אסר אותה אפילו לצלי. ולא אמרינן כבולעו כך פולטו. דדוקא היכא דנפלט מיד בשעת הבליעה כגון מולייתא אמרינן כבולעו כך פולטו. אבל דבר שנאסר כבר מחמת דם שבא עליו ממקום אחר תו לא שרינן ליה משום דכבולעו כך פולטו. והלכתא מולייתא שריא ואפ' פומא לעיל והני מילי לצלי. כעין פסח שהוא צלי אבל בקדירה לא פירוש אם לא נמלחו שניהם בשר הפנימי והחיצון ואחר שנתמלא מלח החיצון אסור לקדירה דאין המלח מפליט דם של הפנימי : רישא בכיבשא אותביה אבית השחיטה מידב דייב דמא. אצדדין מיקפא קפי דמא ואסור אנחיריה אי דייץ ביה מידי ופתחיה כי היכי דליפוק דמא מיניה שרי ואי לא אסיר: יש שמגלגלין תרנגולת ברמץ למולגה. ולכאורה היה נראה דאסור דלא שרו ברישא אלא אבי נחירי וזה לא שייך בתרנגולת. ויש לחלק דדוקא בראש של בהמה שיש עצמות ודברים המעכבים את הדם לצאת אבל בתרנגולת האש שואב את הדם ואינו מתקבץ בשום מקום. וכן כתוב בהלכות גדולות האי מאן דמטוי רישא כו' דלעיל סימן ז משמע בהדיא דלא אסור אלא משום קרום שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שנתבשל בתוך הקרום. וגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן. וגם רגלים מותר לחרוך אותם בלא מליחה ובלבד שיסיר הטלפיים כי הם מעמידין הדם. הך פיסקא דריחא מילתא היא שכתב רב אלפס ז"ל כאן כתבתיה פ' בתרא דמס' ע"ז סי' ח: איתמר טבח שנמצא אחריו חלב רב יהודה אמר כשעורה. ורבי יוחנן אמר בכזית אמר רב פפא לא פליגי כאן להלקותו בכזית כאן לעברו בכשעורה. אמר מר זוטרא כשעורה במקום והילכתא להלקותו בכזית לעברו בכשעורה. אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה וחכ"א נאמנים עליו ועל החלב אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן חזרו לומר אין נאמנים. אמר רב נחמן ובזמן הזה נאמנים. אכשור דרי. מעיקרא סברי כרבי יהודה ולבסוף סברי כרבי מאיר. כל כמה דהוו דכירי לר' יהודה לא הוי מהימני. השתא דאנשויי לרבי יהודה מהימני: מתני' שולח אדם ירך לעובד כוכבים וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר. כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות מ"א דגיד הנשה מותר בהנאה. הכ"מ בפ"ח מהל' מ"א דין י"ד העתיק דברי הרא"ש הללו קצת ביתר ביאור ע"ש וחכמי לוני"ל ז"ל השיבו על דבריו ואומרים דאסור בהנאה. ופלוגתא דתנאי היא דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי רבי יהודה. ור' שמעון איסר. ורבי יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה. ובפרק שני דפסחים דף כב. פריך לרבי אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ותנן שולח אדם לעובד כוכבים ירך שגיד הנשה בתוכו ומשני קסבר רבי אבהו כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה. הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם. אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר. מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר' שמעון היא. דתניא האוכל מגיד הנשה של טמאה רבי יהודה מחייב שתים. ור"ש פוטר. ור"ש הכי נמי דאסר דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה. ור"ש אוסר. ואין הלכה כר' אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע. וצריך לומר דגיד הנשה אסור בהנאה. דאנן קי"ל לקמן סימן לב אין בגידין בנותן טעם. וליכא לשנויי כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל שאסור בהנאה וכתבו שיש לו ראיה מפסחים ולא כתב הראיה. ונראה שסובר הלכה כר' אבהו ולכאורה נראה דהלכה כחזקיה דאמר שם דף כא: לא יאכל דוקא איסור אכילה משמע דחזקיה רבו של רבי יוחנן הוה והנכה בכל מקום כחזקיה כנגד רבי יוחנן וכל שכן נגד רבי אבהו תלמיד של רבי יוחנן. גם רב אלפס ז"ל לא הביא בפסחים אלא דברי חזקיה. ואי משום דקאמר התם דף כג. לימא כתנאי יעשה למלאכה מה ת"ל לכל מלאכה ר' יוסי הגלילי אומר וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דרבי יוסי הגלילי סבר לא תאכלו בין איסור אכילה בין איסור הנאה וכו' ור"ע איסור הנאה לא משמע וכו'. לא דכולי עלמא לא תאכלו משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה והכא בהא קמיפלגי כו'. אלמא מסיק דתרוייהו סברי כרבי אבהו הא לאו ראיה היא דתיהוי הילכתא כרבי אבהו. משום דלא מצי למימר דכולי עלמא לית להו דרבי אבהו דעל כרחך רבי יוסי הגלילי צריך למיסבר כרבי אבהו מדאיצטריך קרא להתיר חלב בהנאה ועוד נראה להביא ראיה דהלכה כחזקיה דמסיק בפסחים שם: מכדי אותבינהו לכל הני קראי ושנינן. חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי. ומסיק דפליגי בחולין שנשחטו בעזרה. חזקיה סבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא היא. ור' אבהו סבר לאו דאורייתא. ואנן קי"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דתנן בפרק שני דקדושין דף נו: המקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת. ואמרינן עלה בגמ' דף נז: א"ר יוחנן משום ר"מ אמרה תורה שחוט לי שלי בשלי ושלך בשלך. מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור. ועוד דריש לה התם מקרא אחרינא. עוד קאמר התם דף נח. אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי רבא אמר להו תניא המקדש בפטר חמור בבשר בחלב בחולין שנשחטו בעזרה ר"ש אומר מקודשת אלמא לר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ורמינהי ר"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה. ומוקי לה בנמצא טריפה אלמא לכולהו תנאי חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. וכן בכיסוי הדם דף פה. חשיב חולין בפנים שחיטה שאינה ראויה. וגם רבי יהושע בן לוי סבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא בפרק שני דפסחים דף כג: וכן רבי יוחנן בנזיר דף כט. גבי האיש מדיר בנו בנזיר וכן ראיתי באשכנז שמוכרין גיד הנשה לעובד כוכבים. ובשאר ארצות ראיתי שנזהרו אף להאכילו לחתול על כן דקדקתי בו ונראה שמותר בהנאה: ,גמ' שלימה אין חתוכה לא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי הא לא אתי ישראל למיזבן מיניה. ואי במקום שמכריזין שלימה נמי לא לישדר ליה דילמא מחתך לה ומזבין לה. אי בעית אימא במקום שמכריזין חתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע כתב רש"י ועל דא סמיך רבי בשולח ירך לחבירו על ידי עובד כוכבים ולא עשה בו חותם דכשירה היא אם חתוכה היא כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד. וכן ראיתי רבותי שהתירו בשר יבש שנשלח ביד עובד כוכבים ונתקלקל החותם והחתיכות שניכר בהן ניקור ישראל כגון בנטילת חוטין דיד והחוט שניטל אצל החזה והתירו ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננו לו בפני ישראל ואותו ישראל יקננה מן העובד כוכבים דכשרואה אותה חתוכה סבור שניטל הגיד: ואי בעית אימא משום דגונב ליה דעתיה דעובד כוכבים דסבור שישראל זה אוהבו מאוד דאחר שטרח בה ותקנה לו עד שראויה לו שלחה לו ואמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים. ושינוייא קמא עיקר דהא אביי מוקי ברייתא דלקמן דתני בה ובעובד כוכבים בין שלימה ובין חתוכה אין צריך ליטול במקום שאין מכריזין ורבא מוקי לה במקום שמכריזין וכשהכריזו. ולא חיישינן במתנה שמא יחננה לו בפני ישראל וגם לא חיישינן במתנה לגנבת דעת. וההיא דשמואל דפייסיה למבורי. כמין מכר היה. וא"כ הני אמוראי בתראי מתרצי מתניתין כשינוייא קמא כי היכי דלא תפלוג מתניתין אברייתא ורבינו תם תירץ דהא דחיישינן לגנבת דעת ולשמא יתננה לו במתנה בפני ישראל היינו היכא דאמר ישראל לעובד כוכבים שהיא כשירה ומנוקרת אבל בסתם לא חיישינן. תניא היה ר"מ אומר אל יסרב אדם בחבירו שיאכל אצלו ויודע בו שאין סועד ואל ירבה לו בתקרובת ויודע בו שלא יקבל ואל יפתח לו חביות מכורות לחנווני אלא א"כ הודיעו. אבל בסתם לא. ואע"ג דלא א"ל שבשבילו הוא פותחם איכא גנבת דעת. דממילא הוא סבור דבשבילו הוא פותחו דלא מסיק אדעתיה שמכרם לחנווני. ולא דמי להא דלקמן מר זוטרא בריה דרב נחמן דקאזיל מסיכרא למחוזא דקאמר רבא איהו דקמטעי לנפשיה דהתם איבעי ליה למר זוטרא לאסוקי אדעתיה דלא יצאו לקראתו דמנא ליה דידעו בביאתו ודלא כרש"י שפירש דהא דאמר לא יפתח לו חביות הפתוחות לחנווני דמיירי באומר לו בשבילך אני פותחם. חדא דאלא א"כ הודיעו לא משמע הכי ועוד מאי פריך מרב יהודה שפתח לעולא חביות המכורות לחנווני וכי ס"ד למימר דרב יהודה היה משקר לעולא. אלא אפילו בסתם אסור אלא א"כ הודיעו. ולא דמי לנפל בשרא לבני חילא. דהתם ודאי איבעי להו למידע כיון דמכריזים דטריפה הוא וליכא גנבת דעת. ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקם. ואם בשביל כבודו מותר: ת"ר לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש. ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו. ואם יש שם חבר עיר מותר: ת"ר לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל שחוטה. מפני שני דברים. אחד מפני שמתעהו. ואחד מפני הסכנה. ולא ישלח אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה. ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחים ומצאו של יין וחנק את עצמו. ואין האורחין רשאין ליטול ממה שלפניהם וליתן לבנו או לבתו של בעל הבית אא"כ נטלו רשות מבעה"ב. ומעשה באחד שזימן אורחים בשני בצורת ונתן לפניהם שלשה ביצים. בא בנו של בעה"ב. נטל כל אחד מחלקו ונתן לבנו של בעה"ב בא אביו של תינוק ומצאו שהיה עוזק אחת בפיו ושנים בשתי ידיו. חבטו בקרקע ומת. כיון שראתה אמו כך עלתה על הגג ונפלה ומתה. אף הוא עלה לגג ונפל ומת אמר רבי אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו שלשה נפשות מישראל: הראב"ד ז"ל דקדק מדאמר שלימה אין חתוכה לא מכאן יש ללמוד שאם בא אחד מעלמא וניקר את הבשר והלך לו. ואין כאן מי שבקי בניקור להראות לו שהוא מנוקר יפה. ואותו המנקר לא נודע לנו אם הוא בקי בניקור או לא. בחזקת היתר היא דתלינן שיפה ניקר ובקי הוא בניקור דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אכיל ממנה לעולם עד דמחוי ליה לבקי והוא ידע אם ניטל גידה. אלא שמע מינה כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר היא. וכל שכן ירך מנוקרת שא"צ לחזור אחר מנקר ואין דומה להא דאמרינן לעיל (חולין דף ט.) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כי הבהמה בחייה אין בה שום היתר לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ומש"ה קיימא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה. אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד הלכך אמר רב רוב המתעסקין בניקור מומחין הן. דהשתא גבי שחיטת בהמה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן בהלכות שחיטה ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה. ירך שיש לו היתר ידוע כ"ש שיש לנו לומר כן. וליכא למימר דחיישינן הכא לאדם פושע ושלא כדין יסמוך על החתך של ירך. דגזירת חכמים בכל מקום אינה בשביל חשש דבר מקרה. אלא אמרינן מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן הילכך אם לא היה היתר גמור לסמוך על החתך לא היינו אוסרים לשלוח ירך חתוכה לעובד כוכבים . אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור ואפי' בעיר שרוב טבחים ישראל דחיישינן שמא עורבים הביאו נבלה והחליפוהו. ואפילו בבהמה שלימה כדמוכח בשמעתין וחומרא יתירה היא ת"ש תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחד מהן ואין יודע מאיזה מהן ספיקו אסור. דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. והא דקי"ל לקמן סימן לב דדבר יבש חד בתרי בטל היינו כשהם מעורבין יחד ולא מינכרא איסורא. אבל כשהאיסור ניכר במקומו לא שייך ביה ביטול. ובדבר המעורב נמי היכא דחשיב ולא בטיל אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאמרינן בפרק התערובות דף עג. גבי בעלי חיים דחשיבי ולא בטלי דפריך ונמשוך ונקריב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני משום דהוה ליה קבוע. ובנמצא הלך אחר הרוב הכא נמי בנמצא ביד עובד כוכבים וא"ת ואמאי לא גזרינן בנמצא ביד עובד כוכבים גזירה שמא יטול מן הקבוע כדאמר פרק התערובת גבי כל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות דפריך ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וכי תימא התם נמי אם פירשו מעצמן שרי אבל לכתחלה אסור לעשות כן גזירה שמא יטול מן הקבוע. א"כ אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דפירשו מעצמן מותרין וכן הא דאמרינן התם דף עד. גבי כוס של עבודת כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורים פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא כולן מותרים למה לי שנתערב לריבוא מכי פריש יהא מותר אע"פ שלא נתערב דמרובא פריש. אלא משמע דאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא מסתבר לחלק בין קדשים ועבודת כוכבים לשאר איסורין. וי"ל דהכא שהאיסור ידוע במקומו לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע דמידע ידיע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וגם כל אדם נזהר ליקח משם כיון שידוע שיש חנות אחת מוכרת נבילה עד שיודע שמן הכשרות הוא לוקח. אבל כשהאיסור מעורב בהיתר אי שרית ליה כי פריש אתי ליקח מן הקבוע ור"ת לא היה סובר חלוק זה וכשנכנס זאב לעדר ודרס בהן שנים או שלשה לעיני הרועה ולא נגע באחרים היה מתיר כל וחד וחד דפריש ולדידיה צריך לחלק בין קדשים ועבודת כוכבים לשאר איסורין ולא מסתבר כן: ובשאלתות דרב אחאי בפרשת ויקרא שאלה ג' ואילו בערוב ספק דרוסה אפילו אחת ברבבות כולהון אסורות. ואי איבדור מנהון רובא לחדא דוכתא ומיעוט לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהנך רובא איתנהו ומיעוטא שריין ידאי משקל חוטרא ובדרינון אסור דלמא אתי למשקל מקבוע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו בהן כו' ולא ירד לחלק ולדקדק כמו שדקדק ר"י אמאי ירעו עד שיסתאבו. וכן מההיא דכוס של עבודת כוכבים. ונראה דהלכה למעשה כדברי ר"י: ואסקינן ורב היכי אכיל בישרא אי בעית אימא בשעתיה דלא אעלים עיניה מיניה ואי בעית אימא בצייר וחתים ואי בעית אימא בדאית ליה סימנא בפיסקי. כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא וקי"ל כוותיה דרב . ורבי חייא בר אבין איתבד ליה כרכשא ביני דני אתא לקמיה דרב הונא א"ל אית לך סימנא בגווה א"ל לא אית לך טביעות עינא בגווה א"ל אין אמר ליה אי הכי זיל שקול: רבי חנינא חוזאה אתביד ליה גבא דבישרא ביני דני. אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סימנא בגווה אמר ליה לא אית לך טביעות עינא בגווה אמר ליה אין. אמר ליה אי הכי זיל שקול. ורש"י פסק דלית הילכתא כרב והביא ראיה מהך עובדא דרב חנן מנהרדעא איקלע לגבי דרב כהנא מפום נהרא ומעלי יומא דכפורי הוה. אייתו עורבי שדו כבדי וכוליתא. א"ל שקול ואכול האידנא דהיתירא שכיח טפי. ועוד דסתם מתניתין דמכשירין מצא בה בשר וסתם מתניתין דשקלים נמצא בגבולין מוכחי כך ואע"ג דשנינן שנויי דחיקי נינהו וכן מוכח סוגיא דשמעתין דקאמר ורב היכי אכיל בישרא ולא קאמר היכי אכלינן בישרא. כדלעיל פרק קמא (חולין דף יא.) דקאמר ור"מ היכי אכיל בישרא ולית הילכתא כוותיה. וקשה מפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כד:) ההוא דיו דשקל בישרא ושדיא בי צינתא דבי מר מריון. אתא לקמיה דאביי ואכשריה ופריך והא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ומדפריך מיניה אלמא דהכי הילכתא ור"ת ז"ל גריס אתא לקמיה דרב ופריך מרב אדרב ורשב"ם תירץ דהא דפסקינן הכא דלא כרב היינו היכא שמצא הבשר במקום שהניחו דלא חיישינן שמא עורב החליפו והביאו לאותו מקום עצמו אבל היכא שנטלו העורב והחזירו חיישינן שמא החליפו. והני עובדי איכא למימר דהוו בעיר שרובה עובדי כוכבים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי. אמר רבינא מריש הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימן ולא מהדרינן בטביעות עינא. והשתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעות עינא עדיף מסימנא דאי לא תימא הכי היאך סומא מותר באשתו והיאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא הכא נמי בטביעות עינא אמר רב משרשיא תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל גברא לא קטלינן ליה ואילו אמרי ידעינן ליה בטביעות עינא והאי ניהו קטלינן ליה ומשגחינן בהו. א"ר אשי תדע דאילו אמר לשלוחיה קרייה לפלניא דהאי סימנא והאי סימנא ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה. ואילו אית ליה טביעות עינא בגוויה ידע ליה: מתני' הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו. רבי יהודה אומר יקיים בו מצות נטילה. האוכל מגיד הנשה כזית סופג את הארבעים אכלו כולו ואין בו כזית חייב. אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים. רבי יהודה אומר אין סופג אלא ארבעים: ,גמ' אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר על כף הירך. וקי"ל כוותיה. רבי יהודה ור"מ פליגי ואמרי דכל הגיד אסור מדאורייתא ור"מ אסר שומנו ושרשיו מדרבנן וקי"ל בהא כרבי מאיר: מתני' ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה. כיצד משערינן אותה כבשר בלפת: ,גמ' אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ולאו דוקא עד שמגיע לגיד דהא צריך להניח כדי קליפה סמוך לגיד ואפילו כדי נטילה דהיינו כעובי אצבע צריך להניח כדאמרי' פרק כיצד צולין (פסחים דף עה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי בקליפה אם לא נחלק דטעם רוטב מפעפע ומתפשט יותר מגיד ומיהו לא אשכחן בשום מקום דסגי לצלי בקליפה ולא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי. והא דאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים דף עו.) חם לתוך צונן שמואל אומר קולף דתתאה גבר ואדמיקר ליה בלע התם לא אלים כרותח דצלי. ולקמן בפ' כל הבשר (חולין דף קיב.) דאמר ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דצלי בעי קליפה. התם אפילו צונן איירי ומשום דבר יונה רכיך טובא ובולע אפילו כשהוא צונן. וכן הא דאמר בפרק קמא דף ח: למאן דאמר בית שחיטה רותח הוא קולף. שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים דף עה:) סכו שמן של תרומה אם של ישראל הוא יקלוף. וקאמר אפי' למאן דאמר תתאה גבר שאני סיכה דמשהו עבדי ליה הילכך לצלי בעי נטילה כיון שלא מצינו מפורש בו קליפה. ומיהו יראה שאין צריך להחמיר ברותח דמליחה ודי בקליפה. ואע"ג דרבינא בעי למימר דמליח הוי כרותח דמבושל. הא איתותב. ולפי מאי דאיתותב לא מחמרי ביה אפילו כרותח דצלי ולא בעי כדי נטילה וכמדומה שראיתי שהורה רבינו מאיר ז"ל והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו שהוא רחוק מן החלב לפי שמפעפע בכולו דהא צונן לתוך חם אסור למ"ד דתתאה גבר ולא סגי בקליפה. ומה שנוהגים כשמולחין בשר הרבה ביחד על גבי עצים והציר זב ונופל תחת העצים ופעמים מוצאין חתיכה אחת חציה מונח בציר וחותכין מה שבתוך הציר ומתירין השאר ולא אמרינן שמפעפע למעלה כדאמרינן הכא. היינו לפי שהדם אין דרכו לפעפע ואפילו דרך הלוכו אמר מישרק שריק ולא מיבלע כל שכן שאין מפעפע למעלה. אפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמר שנעשית נבילה ומפעפע למעלה ואסור לדברי רבינו אפרים דלא אמר חתיכה עצמה נעשת נבילה. ומיהו בלאו הכי ניחא הכא דלא אמר חתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות אלא כשהאיסור יכול להתפשט עם הנאסר וליתן טעם בשאר חתיכות. כגון טיפת חלב שנפלה על חתיכה שטעם הטיפה מתפשט בכל החתיכות. ונהי דאין לטיפה כח לאסור שאר החתיכות. אותה חתיכה שנאסרה מסייעה לטיפה לאוסרה אבל דם שאין לו כח לפעפע למעלה גם השומן הנאסר מכחו אינו מפעפע לאסור למעלה. ותדע דבכ"מ שאנו אוסרין כדי קליפה אמאי אותה קליפה אינה חוזרת ואוסרת ובענין זה יאסר הכל אלא היינו טעמא לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכדי קליפה הילכך גם הנאסר אינו אוסר. ועוד דאי לא תימא הכי אין לך בשר מותר לעולם דהא כל בשר שנמלח כששוהה במלח יותר מכדי שיעור מליחה זמן מרובה יש בו טעם מלח יותר. ואפ"ה לא אמרינן דמלח שעל הבשר הנאסר מחמת הדם יחזור ויאסור הבשר וצריך לומר משום שאע"פ שטעם המלח נבלע בבשר הדם שבמלת אינו נבלע בו כלל מאחר שהדם אינו נכנס בבשר דדמא משרק שריק: שאני חלב דמפעפע וא"ת בגיד נמי לאסור בצלי משום שומנו של גיד דמפעפע והריב"ם ז"ל תירץ כיון דשומנו של גיד מדרבנן לא החמירו בו יותר מבגיד. ורש"י לא פירש כן וכן רב אלפס ז"ל. וצ"ל לדבריהם דשומנו של גיד הנשה אינו המפעפע. כדאמרינן בגדי כחוש. והאמר רבה בר רב הונא עובדא הוה בי כנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו שיילוה לרבי יוחנן ואמר להו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבון ההוא כחוש הוה פירש ר"ת דחלב של כחוש לא מפעפע. אי נמי מעט חלב היה בו ובטל בששים: רב הונא בר יהוד' אמר כוליא בחלב' הואי ושרייה משום דמיפסיק קרמא. ונראה שגם כדי קליפה אוסר בכוליא שהחלב מובלע בקרום כדאמרינן לעיל סימן ט תלתא קרמי הוו. ומיהו בקליפה סגי דדבר מועט הוא ואינו מתפשט כל כך. ואע"ג דרבי יוחנן ממרטט כל לובן הכוליא אין הלובן אוסר הכוליא וחומרא בעלמא שהיה מחמיר כדפרישית לעיל: רבא בר רב אדא אמר כילבית באלפס הוה ואתו ושיילוה לרבי יוחנן ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאה. פירוש נחתום עובד כוכבים שמעינן מינה דמותרים לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריך לו לדבר איסור והיתר. כי הא דאמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין בשאינו מינו דהיתירא כגון קדירה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין טעים לה כהן. מין בשאינו מינו דאיסורא כגון בשר בחלב ואיכא קפילא סמכינן אקפילא. אבל מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון חלב ושומן או מין ושאינו מינו וליכא קפילא בששים: הנהו אטמהתא דאימלחו בגידא דנשיא רבינא אסר ורב אחא שרי אתר שיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי וכן הלכתא: אמר רבי חנינא משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכה ובקדירה איכא דאמרי בקדירה עצמה. ואיכא דאמרי במאי דבלע קדירה. פירש רש"י וכיון דאיפליגו תרי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמו שהובא לפנינו משערינן ליה. ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר. לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה. כדאמרינן לקמן אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע : אמר רב נחמן גיד בששים ואין גיד מן המנין רב נחמן אמתניתין קאי דסבר יש בגידים בנותן טעם אי נמי משום שומנו. כחל בששים וכחל מן המנין. היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא. ואע"פ שהכחל עצמו אסור לא אמרי' חתיכה נעשית נבילה ואסורה כל החתיכה ויצטרך ששים לבר מכחל. לפי שאיסורו של כחל אין משום שיש בו טעם חלב יותר מבשאר בשר. אלא לפי שיש בו גומות שהחלב כנוס בתוכן ויש באותו חלב טעם בשר ואי אפשר להפרישו מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר בישול. ואע"ג דבגמר בשולו יוצא כל החלב מדפריך נפל לקדירה אחרת אל יאסר מכל מקום קודם גמר בשולו נאסר בשביל חלב שבגומות ותו לא משתרי. דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר בשולו. ולפי שאין הכחל נאסר מחמת עצמו אלא מחמת חלב הכנוס בגומות לכך הוי כמו שאר הבשר לבטלו: ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. אמר רב נחמן יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור דאי נפל לקדירה אחרת אוסר אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפיק מיניה משערינן דגים וביצה וכל שאר אסורים פשיטא ליה דבדידיה משערינן. ובכחל הוא דמיבעיא ליה לפי שאין גופו אסיר כדפרישית. פשיטא דבדידיה משערינן. דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן. אלא מעתה נפלו לקדירה אחרת אל יאסור. כיון דאמר רבי יצחק כחל עצמו אסור שוינהו רבנן כחתיכה דאיסורא: ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. א"ל רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהבא טעמא והאמרי אינשי כמיא דמיא דביעי דלא יהבי טעמא. בירושלמי דמסכת תרומות קאמר דוקא באינם קלופות אבל בקלופות יהיב טעמא. והא דלא מפליג הכא. משום סתם ביצים בקליפות מבשלי להו. הכא במאי עסקינן דאית בה אפרוח וה"ה נמי אם נמצא בה דם דשדא תיכלא בכולה וחשיב כאילו יש בה אפרוח. ומסקינן דבששים והיא אסורה. בששים ואחד והיא מותרת. לפי שיש בביצים קטנות וגדולות לפיכך הוסיפו בה אחת להשלימם לששים בינונית. ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא. סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא א"ל רבינא לרב אשי האי דיקולא דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע. ההוא כפלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא. סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד הא א"ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה: אמר רבי חייא בר אבא אריב"ל משום בר קפרא כל איסורים שבתורה בששים. פירש רש"י היכא דבדקינן ולא יהיב טעמא אי נמי דליכא למיקם אטעמא כגון מין במינו. אבל היכא דבדקינן ויהיב טעמא לא בטיל. כדאמר בכמה דוכתין ולקמן נמי אמרי' יש בהן בנ"ט בין שיש בהן להעלות בא' ומאה בין שאין בהן וכו' אסור אלמא טעמא לא בטיל. וכי לא יהיב טעמא בעינן ס' לבטל דקתני סיפא אין בהן להעלות במאה וא' כו' מותר. ואמר אין בהם להעלות בק' וא' אלא במאי לאו בס' אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ס' למר וק' למר עכ"ל ומשמע מתוך פירושו דכל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא סמכינן אששים עד דטעמיה ליה תחלה. אי דהיתירא כהן. ואי דאיסורא קפילא אי איכא קפילא. ובפחות מששים לא אזלינן בתר טעמא. וההיא דכילבית באילפס לעיל סימן כה היה בו ששים ואמר רבי יוחנן ליטעמיה קפילא ואם נותן טעם היה אוסרו אע"פ שהיה בו ששים. ולישנא דסמכינן אקפילא לא משמע כן. דאם היה בו ששים מאי רבותא דסמכינן עלה. אלא משמע דסמכינן אטעימה דידיה אפילו בפחות מששים וכן טעים ליה כהן משמע להתיר בטעימתו אפי' בפחות ממאה. וסתמא אמרינן בכולי הש"ס וכל איסורין שבתורה בששים וא"צ לחזור אחר דבר אחר להתירו כשיש בו ששים. וכן משמע לעיל דאמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים. מין בשאינו מינו דהיתירא בטעמא דאיסורא בקפילא. מין במינו דליכא למיקם אטעמא א"נ מין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים משמע דלא הוזכר ששי' אלא היכא דליכא למיקם אטעמא אבל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא מצריכינן ששים. ואי לא יהיב טעמא שרינן ליה אפי' בפחות מס'. ומה שהבי' רש"י ראי' מההיא דגריסין לקמן (חולין צט.) דאסרי' עד ס' למר ומאה למר אפילו כי לא יהיב טעמא לאו ראיה היא דהכי פירושו בנותן טעם בידוע כגון שטעמו כהן בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין שאין בהן להעלות במאה ואחד אסור דטעמא לא בטיל אין בהן בנותן טעם בידוע כגון שלא טעמו כהן בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין שאין בהן וכו' מותר אין בהן להעלות במאה ואחד אלא בכמה לאו בששים אלמא בששים שרינן בסתם. וסמכינן אהא דלא יהיב טעמא יותר מששים. וכן דעת התוספות כמו כן כי הקשו אהא דבעי למידק מההוא דגריסין דף צט. דבטל בששים דילמא הא דבטיל הכא בששים היינו דטעמו כהן. ואפילו בפחות מס' היה בטל אי טעמו כהן ולא יהיב טעמא אבל בסתמא בעינן מאה לבטל: אמר לפניו רבי שמואל בר רב יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורים שבתורה במאה ואחד. ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דבהדי איל מבשל מאן דאמר בששים קסבר בשר ועצמות לבהדי בשר ועצמות משערינן ליה והוה ליה בששים. ומאן דאמר במאה קסבר בשר לבהדי בשר משערינן ליה והוה ליה במאה. גרסינן בירושלמי דנזיר בסוף פרק שלשה מינין רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורים שבתורה משערינן אותן כאילו הן בצל וקפלוט. מאי כדון ההוא דאמר נותנין טעמא אחד מששים מאן דאמר וההוא דאמר נותנין טעמא באחד ומאה. מאן דאמר נותנין טעמא בששים אי אתה מוציא העצמות מן הזרוע. ומאן דאמר נותנין טעמא באחד ומאה אתה מוציא העצמות מן הזרוע. וכשם שאתה מוציאם מן הזרוע כך אתה מוציאם מן האיל. כלומר ואינן מסייעין לבטל הזרוע נמצא בטיל בפחות ממאה לית את יכול דתניא אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. וכן הכא נמי מצטרפין עצמות של האיל לבטל את הזרוע. רב ביבי בעי טנופת של תרומה מהו שיצטרף עם החולין להעלות את התרומה. מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפות להיתר. הדא אמרה טנופת של תרומה מצטרף עם החולין להעלות את התרומה. ותימא לי כיון דטנופת של תרומה מצטרפין עם החולין להעלות את התרומה אמאי קתני בברייתא אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין לאשמועינן רבותא טפי דמצטרפין עם החולין להעלות התרומה. אלא ודאי מתוך הברייתא משמע דאין הטנופת של תרומה מצטרפת לא לאסור ולא להתיר. וכן מדקתני אבל טנופת של חולין מצטרפים עם החולין וכו' משמע דווקא של חולין אבל לא של תרומה. וכתב רבינו שמשון ז"ל בפירוש המשניות תרומות פ"ה דלפי הירושלמי עצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא אלא מאה בין הכל. ופליג אסוגייא דהכא דמשמע דאפילו עצמות דהיתר אין מצטרפין למ"ד במאה דקאמר בשר לבהדי בשר משערינן ולא קאמר בהדי בשר ועצמות. ושמא איידי דנקט בשר בזרוע נקט נמי בשר באיל ולאו דוקא. ומיהו אנן קי"ל כמ"ד בששים ולדידיה קאמר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן אלמא דעצמות מצטרפין לאסור ולהתיר. ואמר נמי בירושלמי מאן דאמר נותנין טעמא בששים אין אתה מוציא העצמות מן הזרוע. ומשא ומתן של הירושלמי דטנופת תרומה אליבא דמאן דאמר במאה. ומיהו במסכת תרומות בפרק בצל אמר בירושלמי דביצה בששים ומסיק עלה רבי חנינא הירק והקליפה והמים מצטרפים. אמר רבי זירא ואיסורו מתוכו כלומר דאין משערים ביצה האסורה אלא לפי האוכל שבתוך הקליפה. רב הונא אמר קליפי איסור מעלים את ההיתר כלומר שאף בקליפה של ביצה האסורה מסייעת לבטל מה שבתוכה. אע"ג דההיא סוגייא כמאן דאמר בששים. ויש לחלק בין עצמות לקליפין דיש בעצמות לחלוחית וטעם יותר ממה שיש בקליפי ביצים. ואעפ"כ לא מסתבר כלל דהא גיד הנשה למ"ד אין בגידין בנ"ט אם נתבשל עם הירך מותר. ומי עדיפי עצמות לאסור יותר מגיד. ואע"ג דתנן בפרק בתרא דתרומות עצמות קדשים בזמן שהן מכונסין אסורים הא אמרינן עלה בירושלמי בראשי כנפים וחסחוסין היא מתניתין. ועצמות נותר דטעונין שריפה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פג:) היינו אותן שיש בהן מוח לכך נראה דהא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות סימנא בעלמא הוא ואסמכתא היא כדאמרינן בשמעתין דמין במינו מדאורייתא ברובא בטיל. ומיהו חתיכה של נבלה שנתבשלה ואח"כ נפלה לקדירה עצמות שבה מצטרפין לאסור לפי שבולעין הם טעם הנבילה. מידי דהוה אקדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ע"ז פ"ה סימן לו ואפי' נתבשלה תחלה אותה חתיכה של נבילה בפני עצמה בקדירה כשחזרה ונפלה בקדירה של היתר אע"ג דמשערינן כל הבשר שבה לא סגי בהכי אם לא ישער גם העצמות. דשמא בשר הנבילה מתמעט בבשולו ונבלע הטעם בעצמות. כל זה כתב רבינו שמשון בפירוש המשניות במס' תרומות: ומי גמרינן מזרוע בשלה מיתיבי זהו היתר הבא מכלל איסור. זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכה אלא לכדרבי יהודה כו'. רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דגבי קדשים אסור והכא שרי. פירש"י נותן טעם קי"ל דאסור בקדשים כעיקר ממשו של האיסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים. דהא קי"ל לעיל פ"א סימן יז מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטול אלא במאה. ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן הוא דאסור והכי נמי שמעינן לרבי יוחנן במסכת עבודת כוכבים דף סז. כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. והא דילפינן ליה בפסחים דף מד: מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר. סבירא להו לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא. דהוה ליה נזיר וגיעולי עובדי כוכבים שני כתובים באין כאחד. אי נמי גיעולי עובדי כוכבים חדוש הוא כדאמר התם פרק אלו עוברין ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. ועוד הביא ראיה מהא דאמר לקמן בפ' כל הבשר (חולין דף קח.) אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא. דאי ס"ד דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא אי חדוש הוא כי ליכא נותן טעם נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה כלומר לעולם דרבנן הוי דמבשר בחלב לא ילפינן דחדוש הוא והא דבעינן בנ"ט גזירת הכתוב הוא דדרך בשול אסרה תורה ואי אפשר לבשול בלא נתינת טעם. והשתא לפרש"י צ"ל דטעם כעיקר דקאמר הכא דאסור בקדשים ושרי באיל נזיר לאו טעם ממש קאמר דהא בטל בששים או במאה אלא טעם כל דהו קאמר והשתא קשה מה דחקו לפרש דטעם כעיקר לאו דאורייתא וקרא דמשרת אסמכתא וגיעולי עובדי כוכבים אסמכתא כיון דהכא לא איירי אלא בטעם כל דהו יותר מששים והנהו קראי לא איירי אלא בנתינת טעם גמור. ועוד קשה דאי אפשר לומר שיהא כל דהו אוסר בקדשים. דבפרק התערובות דף עח. קאמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא דאפילו בהדי כדי נתינת טעם לא אסרינן במינו. וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו נינהו. עוד אמר בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כג.) גבי שתי מנחות שנתערבו דבטל ברובא לרבנן דאמרי מין במינו בטל. אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים. ועוד דאמרינן בפרק דם חטאת (זבחים דף צז.) ובשילהי מסכת ע"ז דף עו. דכל יום נעשה גיעול לחבירו וקשרי לבשל חטאת ואח"כ שלמים. ובשלמא אי בעינן טעמא הילכך מין במינו דאורייתא ברובא בטיל הילכך אוקמוה אדאורייתא בכלי המקדש. אלא אי אמרת במשהו א"כ אף מין במינו אסור מדאורייתא והיאך מותר לבשל שלמים לאחר חטאת שהרי ממעט באכילת שלמים ואוסרן לזרים ולנשים ונפסלים ביוצא. עוד הקשה ר"ת ז"ל דע"כ טעם כעיקר בחולין דאורייתא דאמרינן בפרק התערובות אההיא דאמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' דקאמר ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מתיב רבא העושה עיסה מן החטין ומן האורז יש בה טעם דגן חייב בחלה מדרבנן. אימא סיפא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. אלא מין בשאינו מינו בטעמא. מין במינו ברובא והא דר"ל איירי מין במינו. ומעיקרא סבר אפילו מין בשאינו מינו כגון זבח ומנחה. הרי מצינו אע"פ שרוב העיסה מן האורז כיון שיש בה טעם דגן אזלינן בתר טעמא ואם אכל כזית מן העיסה יצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חטין. ועוד דרבי יוחנן גופיה דאמר טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו סבירא ליה כרבי עקיבא בפרק אלו עוברין (פסחים דף מד:) ובנזיר דף לז. דאמר טעם כעיקר דאורייתא ויליף לה מגיעולי עובדי כוכבים. וליכא למימר דאסמכתא בעלמא היא. דפריך התם והא משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא והא מיבעי ליה לטעם כעיקר אלמא דטעם כעיקר דרשה גמורה היא כמו היתר מצטרף לאיסור דלוקין עליו. והא דמייתי ראייה מרבא לאו ראייה היא אלא דחויא בעלמא הוא דדחי למילתיה דאביי כלומר מהכא ליכא למיפשט דטעמו ולא ממשו דאורייתא תדע דהא רבא גופיה הוא דאמר בזבחים דף עט. אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא ומין במינו ברובא היינו מן התורה כדנפקא לעיל בפרק קמא (חולין דף יא.) מאחרי רבים להטות. ואמור רבנן לאו דווקא אלא שהם דרשו והוציאו הדבר מן הפסוקים. ויש שדוחין ואומרים לרש"י האי דעיסה טעם כעיקר לא איירי בלא ממשות אלא טעם וממשות איכא. שעל ידי קמח של דגן שגלגל בתוך עיסה של האורז נתרבית העיסה ויש בה טעם וממשות ולא דמי לחלב שנפל לקדירה ונימוח שאין ממשות החלב אלא טעם. ונראה לי שאין זה דיחוי שאין ממשות הדגן ניכר בעיסת האורז. ואם נתרבה העיסה ה"נ נתרבה הרוטב שבקדירה מן החלב הנימוח בתוכה. ואביי נמי אף על פי שרבא דחה דבריו דבעי למיפשט מבשר בחלב דטעם כעיקר דאורייתא. אשכחן בפרק ג' מינין בנזיר דף לו. דאית ליה טעם כעיקר דאורייתא. דקאמר התם וממאי דמשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא לטעם כעיקר הוא דאתא. ומתחלה לא ידע שהוא דאורייתא ורצה ללמדו מבשר בחלב. ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא. דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור ולוקין עליו בכזית כאילו הוה כולו איסור. ואפילו לקולא אזלינן בתר טעמא ויוצא בעיסת האורז ידי חובתו כיון שיש בה טעם ואפילו רובא אורז. וילפינן לה ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים. וההיא דרבי יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מיירי במין במינו וטעמו וממשו דקאמר דלוקין היינו כשהאיסור בעין ומכירו. טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו דמדאורייתא ברובא בטל. וה"ה אם היה ממש האיסור בעין ולא נימוח רק שאין ניכר אין לוקין עליו כי הוא בטל ברוב. אלא הא קמ"ל דאפ"ה אסור מדרבנן והיינו דנקט דמין במינו בטעמא אע"ג דלא יהיב טעמא זה בזה. משום דבעי למימר טעמו ולא ממשו אסור ועד היכן הוא אסור בכדי דיהיב טעמו במין בשאינו מינו. ורבינו חיים ז"ל פירש דאיירי שפיר במין בשאינו מינו. וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור. כיון דיש כ"כ מן האיסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית נעשה כולו איסור. והאוכל ממנו כזית לוקה. כדחזינן גבי עיסת אורז דבכזית ממנו יוצא ידי חובתו אף להקל. וטעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ואע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא. מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשההיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכדי אכילת פרס. ובהך דשמעתין יש לפרש טעם כעיקר טעם ממש. דבאיל שרי דפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן שומן הזרוע טעם גמור במה שאצלו חוץ לרוטב. ובשאר קדשים אסור בכה"ג וה"ה נמי בחולין מקרא דמשרת והא דנקט קדשים משום דבקדשים איירי. והשתא לפסק רבינו תם אם נשפך הרוטב ואינו ידוע אם היה בו ששים הוי ספיקא דאורייתא ואסרינן ליה. ולפסק רש"י הוי ספיקא דרבנן ושרי : כיצד משערים אותה כבשר בלפת. מתניתין דלא כי האי תנא. דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין בגידין בנותן טעם. ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר זבינא אבבא כי נפיק א"ל מאי אמר לך. אמר ליה שרייה ניהלי. א"ל הדר עייל. א"ל מאן האי דקא מצער לי פוק א"ל למאן דיתיב אבבא אין בגידין בנ"ט כי אתו לקמיה דרבי אמי משדר להו לקמיה דר' יצחק בר חלוב דמורי ליה משמיה דריב"ל להתירא וליה לא ס"ל. והלכתא אין בגידין בנותן טעם. ופירש רש"י מיהו שומנו של גיד אוסר וצריך ששים לבטלו. וכן כתב רב אלפס ז"ל. וההיא אטמהתא דלעיל סימן כה דאימליחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא משום שומנו של גיד קאסר רבינא: מתני' גיד הנשה שנתבשל בגידין בזמן שהוא מכירו בנ"ט. אם אין ברוטב ובגידין ששים לבטל הגיד הכל אסור ואם יש ששים הכל מותר. ואם אין מכירו כולן אסורות ואפילו הן אלף ואע"פ שהרוטב מותר. והרוטב בנותן טעם כלומר הרוטב תלוי בנתינת טעם ואע"פ שהגידין אסורין הרוטב מותר כיון שאין האיסור יכול לתת בו טעם וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שהוא מכירן בנותן טעם ואם אין מכירן כולן אסורות. והרוטב בנותן טעם: ,גמ' ואמאי ליבטל ברובא דדבר יבש חד בתרי בטל. ואמאי תנן במתניתין ואם אין מכירו כולן אסורות ואפילו הן אלף כיון דלא יהיב בהו האיסור טעם הוה להו דבר יבש וליבטל ברובא שאני גיד דבריה הוי הלכך אין לו ביטול. וכן נמי חתיכה הראויה להתכבד ואפילו אם פירש אחד מהן אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע. כדמוכח פרק התערובות דף עג: ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא היכא שהאיסור ידוע במקומו כי ההיא דתשע חנויות דליכא למיחש דילמא שקיל איסורא כדפרישית לעיל סימן כ ויש מן החכמים שכתבו דבריה בטילה בתשע מאות וששים. וראייתן ממס' תרומות פרק עשירי דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש משקל עשרה זוז ביהודה שהם חמש סלעים בגליל וקאמר עלה בירושלמי שהוא אחד מתשע מאות וששים. כיצד סאה עבדת עשרים וארבע לוגין ולוג עביד שתי ליטרין וליטרא עביד ק' זוז. והורה ר' יוסי בר בון בעכברא א' לאלף. פירוש סאה ו' קבין קב ד' לוגין הרי כ"ד לוגין והם ארבעים ושמונה ליטרים והם ארבעים ושמונה מאות זוז. נמצא לסאתים תשעה אלפים ושש מאות זוז. ואם נתערב בו ציר טמא עשרה זוז. נמצא לכל זוז תשע מאות וששים זוז ומותר. וקאמר עלה דרבי יוסי בר בון הורה גם כן בעכברא שנתערב בהיתר ובטלו באלף והוא הדין אם היה תשע מאות וששים היה מתירו אלמא בריה בטלה בתשע מאות וששים. וקשה להם משמעתין דמדמי ביטול בריה לביטול חתיכה הראויה להתכבד דאפילו באלף לא בטלה. ומיהו איכא למימר כיון דצריך שיעור גדול לבטלו מדמהו לחתיכה. וי"מ דעכברא שם מקים כדאיתא פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פד.) לא שבקוה בני עכברא למיקבריה. וקאי אציר דאיירי ביה וקאמר שר' יוסי הורה כן באותו מקום דיהיב טעמא עד קרוב לאלף וכן מסתבר דלא איירי בעכברא שנתערב בהיתר. דאי צורת עכבר עליו ניכר בין חתיכות של היתר משליכו והשאר מותר ואם נימוח ואין ניכר טעמו בטל בששים. והא דגיד מיקרי בריה וכן אבר מן החי לקמן (חולין דף קב:) ודג טמא ועוף טמא אבל לא עוף טהור מת דאמר לקמן בהאי פירקא אמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו. במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו. פירש רש"י לקמן דנבילה לא מיקריא בריה דלא היתה נבילה כשנוצרה. אבל גיד ועוף. טמא ואבר מן החי חל איסורן משעה שנוצרה. וקשה הרי חלב המכסה את הקרב וחלב הכליות וערלה וכלאי הכרם דאסירי משעת ברייתן ובטילי. וי"ל דכל דבר שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאין שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד. וכן אבר מן החי אבל נבילה אפילו חתוכה מיקריא נבילה דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם. וכן שור הנסקל לא מיקרי בריה כדמוכח פרק התערובות דף עב. ושם בתוספות ד"ה וליבטל משום דכתיב ולא יאכל את בשרו דמשמע אפילו חתיכה אחת ממנו אבל הכא קאמר לא תאכל אותם בין גדול בין קטן כי על שלמותן נקראין כן. וכן מוכח בפרק שבועות שתים (שבועות דף כא:) דקאמר וכי היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב. ופריך והרי מפרש פירוש מפרש שלא אוכל כל שהוא. ומשני מפרש נמי כבריה דמי. משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלנו בכל שהוא. והא דתנן בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יג.) כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב רבי שמעון אומר בכל שהו וחכמים אומרים בכזית. א"ל ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהו שהוא חייב אמרו לו מפני שהוא כברייתה. אמר להן אף חטה כברייתה ומסיק דף יז. ורבנן בריית נשמה חשיבא חטה לא חשיבא. הרי גיד ואבמ"ה דלאו בריית נשמה הן וחשיבי בריה וי"ל דרבנן לדברי ר"ש קאמרי לדידן אפילו הוי חטה נשמה לא מיקריא בריה דהא כתיב לא תאכל טבל ולא כתיב לא תאכל חטה דהוה משמע דאשלימות של חטה קפיד קרא כמו בהני דמיקרו בריה ודמו למפרש אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית לך טעמא דמפרש מ"מ לא דמי לנמלה דהתם איכא נשמה והכא ליכא נשמה וכה"ג אשכחן טובא בהש"ס דקאמרי תנאי לדברי חביריהם ואע"ג דאינהו לא סברי להך סברא. בפרק התערובות דף עז. בפלוגתא דרבי אליעזר וחכמים גבי מעלה לשם עצים. ובפ"ק דגיטין דף יד. גבי הילך מנה לפלוני. ובההוא דהלוקח יין מבין העובדי כוכבים דשמא יבקע הנוד שם דף כה: וי"מ דאף רבנן בעו דבר שבא מבריית נשמה. וגיד ואבמ"ה באים מדבר שיש בו נשמה: וכן חתיכה הראויה וכו'. ואמאי תבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר. חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים שאני וא"ת והתנן בפ' בתרא דמס' ע"ז דף עד. אלו אוסרים בכל שהוא כו' וקאמר עלה בגמ' תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכת נבילה ואי איסורי הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ בפסח ומשני תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וקאמר נמי התם הרי אלו אסורים למעוטי דבר שבמנין ולא איסורי הנאה אי נמי איסורי הנאה ולא דבר שבמנין. אלמא חתיכה נבלה בטלה. וי"ל דהתם לא קאמר אלא דלא חשיב במתניתין אלא מידי דאית ביה תרתי ולא משום דסבר דמידי דלית ביה תרתי דבטלי. והא דקאמר למעוטי פי' דלא קחשיב להו. וכה"ג אמרינן בריש פ"ק דב"ק דף ה. דקאמר מנינא דמתניתין למעוטי דרבי חייא ודרבי חייא למעוטי דר' אושעיא ולאו משום דפליגי דכולהו מודו דכולהו כאבות לשלם ממיטב. והא דאמר בפרק הערל (יבמות דף פא:) חתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאת טהורה תעלה. י"מ משום דחטאת טמאה אסורה בהנאה ולא הוי חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים עובדי כוכבים. והא ליתא דהא חתיכת בשר בחלב אמר בפ' בתרא דמס' ע"ז דף עד. דלא בטיל משום חתיכה הראויה להתכבד אע"ג דבשר בחלב אסור בהנאה אלא ודאי כל דבר הראוי להתכבד אם היה מתבטל חשיב ולא בטיל. וחטאת טמאה שנתערבה בחטאת טהורה אפילו נתבטל מה שראויה להתכבד בפני אורחים כהנים לא חשיב ליה שאינם מחזיקין טובה זה לזה שכולן שוין דכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ואע"פ שנחלקו למשמרות וחולקים בגורל היינו משום דלא ליתו לאינצויי. אבל רגילין היו לאכול כל אחד עם חבירו שלא יבואו הקדשים לידי נותר. וחטאת בשל חולין קאמר התם דלא תעלה ורב אלפס שלא הביא זו המשנה דגיד וחתיכות נראה דסובר דחתיכת נבילה בטלה וסובר כמתניתין דמס' ע"ז דתרתי בעינן דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכן מוכח מתוך דבריו בפ' בתרא דמסכת ע"ז וליתא דבכל דוכתא משמע דחתיכה הראויה להתכבד לא בטלה. ועוד הארכתי בזה בפרק בתרא דמסכת ע"ז סימן ח: והא דאמר דבריה לא בטלה הני מילי כשהוא שלם אבל נתרסק או נחתך ממנו קצת תו לא איקרי בריה ובטל ברוב. כדאמר במסכת מכות דף טז: ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלים לכזית לוקה שש אלמא כשהן מרוסקין לא מיקרי בריה ובעי כזית. ואמר נמי במסכת מעילה דף טז: לוקה על אכילת שרצים בכזית כשאינם שלימים. והא דתנן אהלות פ"א האיברים אין להן שיעור אע"פ שאין בהן כזית ההיא לענין טומאה קאמר אבל אכילתה בכזית. כדאי' בירושל' והלא אבר מן החי בבהמה טהורה מטמא בכל שהוא ואכילתה בכזית. וכן נמצא בתשובה לרב אלפס נמצא מכל הרמשים בקדירה בין שנפל בחמין בין שנפל לצונן אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בששים כשאר איסורין שבתורה. ונשאל גאון על עכבר שנפל לשמן של בית הכנסת ואמר אם השרץ נימוח בשמן משערינן ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה ואין צריך לומר להדלקה. ואם צונן הוא מעבירו במסננת ושרי אפילו באכילה ולא בעי ששים. ולגבי נרות של בית הכנסת אם הוא מאוס אסור בהדלקה משום שנאמר הקריבהו נא לפחתך. וכן בחתיכה הראויה להתכבד אם נפרסה אחר שנפלה לקדירה בטלה חשיבותה ובטילה כשאר איסורים. שהרי אגוזי פרך ורימוני בדן אם נתפצעו האגוזים ונתפרדו הרימונים בטלין כדאמרינן במס' גיטין דף נד: ותניא בתוספתא דמסכת תרומות חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף לא בטלה וכולן אסורות. והרוטב בנותן טעם. ואם נימוח הרי זה בנותן טעם. הילכך כל חתיכה שנפרסה ואינה ראויה להתכבד עוד היא מותרת והשאר אסורות. ואין אנו תולין מספק שמא אותו של איסור נפרסה והותרו כולן. והכי אמר בפ' כל הזבחים (זבחים דף עד.) א"ר אלעזר חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפתחה אחת מהן נוטל ממנה כדי דימוע ושותה אבל האחרות אסורות. ולא תלינן למימר של תרומה נפתחה והותרו כולן. ולא עוד אלא אפילו נתפרסו רובן השלימות אסורות. ולא אמר איסורא ברובא איתיה דאמר בפרק התערובות דף עד. א"ר אושעיא חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות ונפתחו מאה מהן נוטל מהן כדי דימוע ושותה והשאר אסורות ולא אמרינן איסורא ברובא איתיה. ודווקא שנפתחו או נתפרסו החביות מעצמן או בשוגג אבל במזיד אסורות וכן בשוגג למאן דקניס שוגג אטו מזיד באיסורא דרבנן דהאי איסורא דרבנן הוא דמדאורייתא לא שנא דבר חשוב ולא שנא שאין חשוב דאורייתא חד בתרי בטיל. וכתב הרמב"ם ז"ל דדוקא למבטל האיסור קנסינן אבל לאחרים שרי: והא דאמר חתיכה הראויה להתכבד אין בטילה הני מילי שאסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב וכיוצא בהן אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור אף לדברי המפרש דחתיכה נעשית נבילה בטילה היא בששים כשאר איסור. ובחתיכה הראויה להתכבד רבו דעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר הראויה לכבד בה אורחים אבל חתיכה חיה ואפילו שלימה בטלה ברוב ודברי הבל הם דהא דקאמר ראוי להתכבד בפני האורחים לאו למימר שתהא ראויה כמו שהיא עתה אלא משום שיעור נקטינן דגדולה כי האי שראויה ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשובה כזאת שדרכו למנות ולא בטלה. ומשום שהיא חיה לא בטיל חשיבותא. מידי דהוה אששה דברים שמקדשים המנוין בפרק בתרא דערלה משום דחשיב את שדרכו למנות ובכללן חלפי תרדין וקולחי כרוב ודלעת יוונית. ובחיין איירי דתרדין וכרוב ודלעת אין דרך לבשלן שלימין אלא מחתכין אותן לחתיכות דקות ואז בטילי אלא ע"כ בחיין איירי ולא חזו השתא לאכילה אפילו הכי לא בטלי משום חשיבותא ה"ה נמי חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים לא בטל חשיבותה אע"ג דלא חזי השתא לאורחים. וכן הנהו דפרק בתרא דמסכת ע"ז דף עד. דקתני ואלו אסורין ואוסרין בכל שהוא ומפרש בגמרא דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וקתני התם ציפורי מצורע ופטר חמור ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה ואע"ג דהשתא לא חזו למיכל לא בטילי משום חשיבותיהו דחשיב את שדרכו למנות. ובגמרא פריך עלה וליחשוב נמי חתיכת נבילה אלמא דחתיכת נבילה הראויה להתכבד הויא דומיא דהנך דקתני דלא בטלי מפני חשיבותם אע"ג דהשתא לא חזו למיכל וכן משמע מתוך דברי רבינו שמשון ז"ל שפירש בשם ר"י בפרק התערובת אהא דקאמר התם דף עב. על תערובת חטאות המתות ושור הנסקל אלא למ"ד את שדרכו למנות מאי איכא למימר וכתב רבינו שמשון תימה מי גרע שור גדול מאת שדרכו למנות דהא אפילו חתיכה חשוב את שדרכו למנות בפרק גיד הנשה מפני שראויה להתכבד בפני האורחים. אלמא חתיכה הראויה להתכבד אפי' כשהיא חיה לא בטלה וכן בהמה שלמה חיה לא בטלה וגם שמעתי דיש אומרים דכבש שלם או אווז שלם לא מיקרי ראויה להתכבד לפני האורחים לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש שלם או אווז שלם. גם אלה דברי הבאי הם וכי בשביל שראוי לחלק לכמה חתיכות חשובות גרע טפי. כל שכן דחשיב טפי את שדרכו למנות וכן דעת ר"י כמו שכתוב לעיל. וגם יש אומרים שתרנגולת בעודה בנוצתה לא חשיבא ובטלה. גם זה אינו כיון שאחר תיקונה ובשולה ראויה להתכבד בה אורח גם עתה חשיבא את שדרכו לימנות כאשר הוכחתי ממשנה דערלה ומפרק בתרא דמסכת ע"ז: ודוקא גיד וחתיכה אבל דבר שאין בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב ואפילו איסור דרבנן ליכא כדמשמע הכא. ויראה שמותר לאוכלן כאחת. ולא דמי להא דאמרינן בפרק התערובת דף עד. תניא רבי יהודה אומר רימוני בדן אוסרים בכל שהוא כיצד נפל אחד מהן לריבוא ומרבוא לרבוא אסור ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש לריבוא אסור מריבוא לשלש ומשלש למקום אחר מותר. ופר"י דלהכי נקט משלש למקום אחר להשמיע שיש חלוק בין השלש למקום אחר שהשלש אסור לאכלן כאחת אבל התערובת השני מותר לאכלו כאחת. דהתם התערובת השני מותר משום ספק ספיקא דאמר איתיה לאיסורא בתערובת הראשון. ואי אמרת נמי נפל לתערובת השני כל חד וחד כי אכיל ליה אמר היתירא קאכיל. אבל אי אכיל שלשתן כאחד קאכיל חדא מתערובת הראשון והוי חדא ספיקא אבל חד בתרי בדבר יבש דאפילו מדרבנן בטל דלא משום ספיקא שרינן ליה דאפילו אי אכיל ליה חדא חדא ליכא אלא חדא ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא. אלא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבים להטות הלכך חד בתרי בטל ונהפך איסור להיות היתר ומותר לאוכלן אפילו כולן כאחת. ומדרבנן החמירו במין במינו היכא שנתבשל יחד קודם שנודע תערובתו ולא נקרא עדיין עליו שם היתר להצריכו ששים אע"ג דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו. אבל מין ומינו בדבר יבש ונודע תערובתו נעשה היתר גמור ואפילו מדרבנן לא אצרכוה ששים כיון דאף אם נתבשל לא יהיב טעמא. וגם נמי לא דמי לטבעת של עבודת כוכבים שנתערב באלף טבעות ונפל אחת מהן לים הגדול הותרו כולן כאחת שם ופר"י דאסור להנות מהן כולן כאחד. וכן איברי תמימים שנתערבו באיברי בעלי מומין דקאמר רבי אליעזר אם קרב ראש אחד יקריבו כל הראשים וקאמר רבי אלעזר לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא. ופר"י דגם כולן כאחד אסור להקריבן. דהתם ע"י התערובות נאסרו כולן אלא מקילינן לתלות האיסור באותו שפירש וכולי האי לא מקילינן להתירו כולן כאחד. ולא שרינן להו אלא ע"י ספק ספיקא דאמרת דילמא דאיסורא נפיל ואת"ל דלא נפיל דאיסורא כיון דלא אכיל כולן כאחד אמרינן הנשאר הוא האסור. אבל דבר יבש חד בתרי הוא דבטל ברוב לאו משום ספיקא מותר אלא דגזירת הכתוב הוא הילכך מותר לאוכלן כולן כאחד. וגם מטעם זה לא מצרכינן ביבש לאוכלן שנים שנים כדאמרי' גבי טבעות ואיברי קדשים משום דהתם נאסרו ע"י תערובות ומקילין בהו לתלות האיסור באותו שפירש ולהכי בעינן שיאכלם או שיקריבם שנים שנים דממה נפשך איכא בההיא אכילה ובההיא הקרבה חדא דהיתירא. אבל יבש ביבש לא נאסר תערובתו הילכך מצי למיכלינהו כולהו חדא חדא ואיכא למימר דבחתיכה הראויה להתכבד אסרו חכמים חדא ספיקא כגון התערובת הראשון לאוכלו אפילו חדא חדא. והתירו ספק ספיקא כגון תערובת השני לאוכלן שנים שנים ולא כולן כאחת. אבל בחתיכה שאינה ראויה להתכבד התירו אפילו חדא ספיקא כגון התערובת הראשון לאוכלו כולהו חדא חדא אבל לא לאוכלן כולן כאחת. לא לישתמיט הש"ס לאשמועינן איסור בשום דוכתא בחתיכה שאינה ראויה להתכבד כי היכי דאשמועינן ברימוני בדן ובכוס של עבודת כוכבים איסורא והיתירא איסורא בתערובת הראשון והיתר בתערובת השני. הכי נמי לאשמועינן איסורא והיתירא בחתיכה שאינה ראויה להתכבד איסורא לאוכלו כאחת והיתירא לאוכלו חדא חדא משום ספיקא. אלא בכל דוכתא הכא ובזבחים פריך וליבטלו ברובא ולשון ביטול משמע היתר גמור כאיסור הבטל בששים או במאה. הילכך נראה דאם בשל שלשתן כאחד או בשלן עם חתיכות אחרות דהכל מותר ולא אמרינן נהי דכל זמן שהוא יבש הוא בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלט טעמו ואוסר. דלא מצינו דבר המותר לאוכלו שיהא צירו אסור ואיפכא חזינן מצינו דגים טמאין צירן מותר מן התורה מסכת ע"ז דף מ: אבל איך יתכן שדבר המותר יאסור בפליטתו ועוד ראיה מפרק התערובת דף עג: דדבר שהותר ע"י ביטול אינו חוזר ונאסר דפריך הש"ס ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומשני שמא יבואו עשרה כהנים ויקריבום בבת אחת ופריך אטו מגיסא אסירא. מגס הוא כלי שמקטירין בו החלבים כלומר אחרי שהותרו בפרישתן וכי בשביל שחזרו לקביעתן יאסרו הכא נמי אחרי שהותרו ביבש ונהפך האיסור להיות היתר שוב אינו חוזר להאסר ע"י בישול. ואע"ג דמין במינו אוסר עד ששים היינו קודם שנודע תערובתו וגזרו חכמים שיאסר בששים אע"פ דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו דיהיב טעמא אבל אחר שנודע תערובתו ונתבטל ברוב ונהפך האיסור להיות כולו מותר ויכול לאוכלן אפילו בבת אחת שוב לא יתכן לומר שתאסור פליטתו. וכה"ג אשכחן חלוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה בין לאחר ידיעה בפ"ה דתרומות דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר. וקאמר עלה בירושלמי רבי שמעון אומר ידיעתה מקדשתה. ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה. פירוש לרבי שמעון אם לא נודע לו מן הראשונה עד שנפל השנייה היה אסור. אבל השתא דנודע לו כיון שסופו להרים כמורם דמי. כדאשכחן ליה בעלמא דסבירא ליה כל העומד להזרק כזרוק דמי. ורבנן אזלי בתר הרמה דלית להו כמורם דמי הילכך מצטרפי יחד כאילו נפלו יחד. אלמא לרבי שמעון כשנודע לו הנפילה הוי כמורם והותר הכל. אבל קודם ידיעה לא התיר. ומדרבי שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעו הרמה. שהידיעה גורמת ההיתר. וכי האי גוונא אשכחן בזבחים פרק טבול יום (זבחים דף קד.) על ההיא משנה מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה דפריך והא איכא אחר הפשט קודם זריקה. ומשני כרבי דאמר כל הדם מרצה על העור בפני עצמו ותו פריך והא איכא נמצאת טריפה בבני מעיים. פירוש דהוי פסולו קודם ההפשט וקודם זריקה ונשרף בין לרבי ובין לרבי אלעזר ברבי שמעון. ומשני נמצאת טריפה בבני מעיים מרצה אע"ג דהוי פסולו קודם הפשט וקודם זריקה כיון דלא נודע פסולו עד אחר זריקה משמע דהיכא דנודע פסולו קודם זריקה יצא לבית השריפה. אלמא ידיעה גורמת הדבר בין לאסור ובין להתיר. ואע"פ שמותר לאכול שלשתן כאח' וגם אם נתבשלו אינן אסורות. מיהו אם ניתוסף עליו איסור. עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור. וכן הדין בכל איסורין שנתבטלו לא מיבעיא מין בשאינו מינו ביתר מששים ואחר כך נתוסף איסור שמצטרף עם הראשון לאסור שהרי נצטרף יחד טעם האיסורין ונותן טעם בהיתר. וגם מין במינו בדבר לח ביתר מששים מצטרף האחרון עם הראשון אע"ג דלא יהיב טעמא. כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו. אלא אפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר אפילו מדרבנן ואחר כך נתוסף איסור מצא מין את מינו וניעור. כדתנן בפ"ה דתרומות ההיא דסאה של תרומה שנפלה למאה שהבאתי לעיל. ואף רבי שמעון שמתיר. רבי שמעון לטעמיה דאית ליה כל העומד להרים כמורם דמי וכבר נסתלק הראשונה. אבל בשאר איסורין דלא בעו הרמה מצטרפין יחד לאסור. וליכא למימר דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעו הרמה הילכך לא נתבטלה הראשונה אבל בשאר איסורין דלא בעו הרמה נתבטלה הראשונה ותו לא מצטרף לבהדי שניה לאסור. הא ליתא דהרמה אינה אלא מפני גזל השבט אבל אינה אוסרת המדומע. הלכך אין חלוק בין מדומע לשאר איסורים. ועוד דאפי' לקולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור. דתנן בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנו והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירו התרומה ואסור. ואם ידוע שהחטין של חולין יפות משל תרומה מותר. פירוש משום דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה. ואע"פ דמעיקרא נאסרו וחזרו והותירו בטחינה שמצא הנתותר את מינו הנאסר וניעור מאיסורו מצטרף עמו והותר הכל. כל שכן שהאיסור מצא מין את מינו המותר וניעור מהיתירו ונצטרף עמו ואוסרת ההיתר. ותו תנן באותה משנה סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור. ואמרינן עלה בירושלמי רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל איסורין שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור. ולאו מתני' היא אם שוגג מותר אם מזיד אסור. מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' בשאר כל הדברים. אלמא חזינן דבכל איסורין אמרינן מצא מין את מינו לעורר אף את ההיתר שכבר נאסרו להתירו כל שכן לעורר האיסור שהותר לצרפו עם האיסור השני וירבו על ההיתר ויאסרוהו. והטעם הנכון שבו משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אחר כך הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאוכלו. וכאשר נתערב בו שוב איסור הכיר מין את מינו וניעור מבטולו וניתוסף עליו. והוי כאילו הוכר האיסור. וכך אנו אומרים אף בקדשים כדאיתא בפ"ב דזבחים דף לא. חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבא ויקץ כישן הפיגול. אלמא אע"פ דכבר נצטרף חצי זית דחוץ לזמנו עם חצי זית דחוץ למקומו לפסול. כשמצא שוב את חצי זית דחוץ לזמנו נתעורר מפסולו ונצטרף עמו לפגל. ואף לרב המנונא דאמר עירוב מחשבות הוי ואינן מצטרפות יחד לפגל. גבי קדשים שאני דכתיב לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות. דשאר מחשבות מוציאות מידי פיגול. וכיון דעל ידי שני חצאי זיתים הראשונים נקרא פסול תו לא מיקבע בפיגול. אבל איסור שנתבטל מודה דאמרינן מצא מין את מינו וניעור. וכי האי גוונא נמי אמרינן גבי טומאה בפ"ג דבכורות דף כב. אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור. ממה נפשך אי מיא רובא נינהו כי עביד להו השקה טהרי להו. ואי רובא ציר ציר לאו בר קבולי טומאה הוא. מאי איכא משום הך מיעוטא דמיא. הנהו בטלי להו ברובא. א"ר ירמיה לא שנו אלא לטבל בהן פתו. אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור. יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א"ל אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה. א"ל ואת לא תסברא והתנן סאה של תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין וכו'. עד דמסיק וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור. א"ל אביי אם טומאה מעוררת טומאה טהרה עוררת טומאה אלמא חזינן גבי טומאה דבטלה ברוב טהרה כשנתוסף על הטומאה משהו. אמרת נמצא מין את מינו וניעור. והוא הדין נמי גבי איסור. אמנם צריך לדקדק בההיא דבכורות דגרס התם דף כג. איתיביה אפר פרה שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא. ואי רובא אפר מקלה לא מטמא. ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא. הא איתמר עלה אמר רבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא. והאמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה. נהי דבמגע לא מטמא ליטמא במשא. א"ל אתון כרב חסדא מתניתו ליה אנן כדרבי חייא מתנינן לה דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטלות זו בזו. ואיתמר עלה א"ר יוסי ברבי חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא. אלמא משום דאמר מצא מין את מינו וניעור אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמיא ולא בטלי לגמרי. אלמא דבמגע לא מטמא דאינו נוגע וחוזר ונוגע. אבל במשא שהוא נושא כולו כאחד מטמא. מידי דהוה אמלא תרווד רקב דאמר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכה.) דמטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע משום דאין נוגע וחוזר ונוגע. אם כן איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע"י מינו שניתוסף עליו חוזר וניעור אלמא כמאן דאיתיה דמי. ונהי דמותר באכילה משום בטול ברוב יש לנו לומר שיאכלם בזה אחר זה ולא כולם כאחד. משום דממה נפשך קא אכיל חתיכה דאיסורא. וכן אם נפלו לקדירה. ויש לומר משום דלא דמי טומאה לאיסור. דבטומאה יש שני מיני טומאות מגע ומשא ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אע"פ שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד וניעור. אבל לענין איסור אם נשאר בו שום צד איסור לא היה מותר באכילה. אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד ולבשלם בקדירה. אלא אחר שריבה עליו מינו ניעור והוה ליה כאילו הוכר ואין כאן עוד ביטול וחזר להיות אסור מכאן ולהבא: דרש רבה בר בר חנה חתיכה של נבילה ושל דג טמא אין אוסרין עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. ואוקי רב אמורא עליה ודרש אפילו לא נתן טעם אלא בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה והילכתא כרבה בר בר חנה ואם תאמר למה ליה למימר שקיבלה החתיכה של היתר טעם והא בכל שהוא מתסרה במינה. ומדקאמר אפילו לא נתנה טעם אלא בחתיכה משמע שנבלע בה כל כך שאם היתה שלא במינה קבלה ממנה טעם. ותירץ ר"ת ז"ל דנהי דמיתסרא מ"מ לא הוה אמר שתעשה נבילה לאסור כל החתיכות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא ע"י כל שהו. ורבינו אפרים היה מדקדק מכאן דלא אמרינן בכל איסורין שבתורה חתיכה עצמה נעשית נבילה להצריך ששים לבטל כל החתיכה שנאסרה רק שיהיה בהיתר ששים לבטל האיסור שנבלע בחתיכה. הילכך לרב דאית ליה הכא מין במינו לא בטיל אי לאו דנאסרה החתיכה בנתינת טעם אלא בכל שהוא לא היתה אוסרת שאר החתיכות מפני שהן מינה. שהרי א"צ לבטל אלא האיסור לבד וכיון דלא נתן טעם בחתיכה הרי הוא כמאן דליתיה ולא חשיב מין במינו. אבל כשקבלה טעם מן האיסור מיקריא מין במינו. והא דאמרינן לקמן בפ' כל הבשר (חולין דף קח.) טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבילה ואוסרת ולא סגי בביטול הטיפה לחודיה. בשר בחלב שאני דכל חד לחודיה שרי וכי איתנהו בהדי הדדי אסירי הילכך השתא נעשו בין שניהם חתיכה דאיסורא. אבל איסור הנבלע בהיתר ואוסרו בנתינת טעם לא נאסרה חתיכת היתר אלא מטעם האסור הנבלע בתוכו ואי אפשר להפרד ממנו הילכך לא בעינן ששים אלא לבטל האיסור הנבלע בתוכו. ועיקר מילתיה דרב להשמיענו דבר זה. דרב שהעמיד אמורא עליה לאפוקי מרבה בב"ח דאמר דצריך שתתן החתיכה טעם בחתיכות בקיפה וברוטב ורצה להודיע דמין במינו בכל שהוא לא היה צריך לומר אלא חתיכה של נבילה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. דמה שהראשונה נאסרת בנתינת טעם בזה אין שום חידוש. אלא אתא לאשמועינן דאע"ג דרב סבר דמין במינו בכל שהוא דוקא בשנתנה טעם בשל איסור אז מיקריא מין במינו לאסור שאר החתיכות. אבל אם נאסרה בכל שהוא כיון שא"צ לבטל אלא איסור הראשון לא חשיב מין במינו בכל שהו. ואע"ג דלא קי"ל כרב בהא דסבר כר' יהודה. מ"מ בהך סברא ליכא מאן דפליג עליה. ועוד הביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן לעיל (חולין דף צח.) ההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא ודיקולא הוא סל מלא חתיכות של בשר רותח. ולא אמר שתיעשה נבילה אותה חתיכה שנפל עליה הזית ולא היה בה ס' לבטל הזית ותחזור ותאסור שאר החתיכות אלא משערינן הזית בכל הבשר שבסל ודחו ראיה זו דלפי מה שפרש"י שדיקולא היא קלחת אין ראיה. ואפילו אם נאמר שדיקולא היא סל כמו שבמשמעה בכל מקום. אין ראיה משם דממה נפשך אם אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא בישול א"כ אותה חתיכה שנפל עליה אסורה והשאר מותרות. ואם הוא מפעפע מחתיכה לחתיכה מיד בשעת נפילה הוא מפעפע בכולן ומסייעות לבטל הזית ואין החתיכה שנפל עליה נאסר יותר מן האחרות. מידי דהוה אטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר דאמר אם יש בה בנותן טעם נעשית נבילה ואם אין בה בנותן טעם אף אותה חתיכה מותרת. ולא אמר מתחלה אסרה הטיפה את מקום נפילתה ונעשית חצי החתיכה נבילה קודם שנתפשטה בכולה. ומיהו אינה ראיה כל כך דיש לחלק בין חתיכה אחת דלא אמרי' חציה נעשית נבילה ובין שתי חתיכות. ולפיכך ולפירושו ניחא הא דאמרינן בפרק קמא דתמורה דף יב. אין המדומע מדמע אלא לפי החשבון ולא אמרינן שתחשב הכל תרומה. ומיהו יש לחלק בין דבר יבש ובין דבר הנאסר ע"י נתינת טעם ועוד ניחא לפירושו הא דאמרינן בפרק בתרא דמסכת ע"ז דף עג. גבי יין נסך שנפל לבור דאפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו. ולא אמרינן שמתחלה נעשה היין של היתר עצמו נבילה ויהא צריך מים לבטל שניהם ומיהו יש לומר דהתם איירי שלא היה ביי"נ כדי ליתן טעם ביין ההיתר ולא נאסר אלא ע"י כל שהוא האוסר במינו. ובדבר הנאסר ע"י כל שהוא לא אמרינן שיעשה הוא עצמו נבילה כדפירש ר"ת. ואע"ג דהיינו דוקא לענין שלא תאסור אותה חתיכה האחרות אבל היא עצמה כיון דנאסרה אסורה לעולם למ"ד לקמן (חולין דף קח.) איפשר לסוחטו אסור דדילמא למאן דאית ליה האי סברא במסכת ע"ז דמתיר אפילו נפל מים לבסוף יסבור אפשר לסוחטו מותר והיה מתיר גם החתיכה עצמה וכל זה דוחק. וגם ניחא לפירושו הא דאמרינן התם חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא בנ"ט ואי ליכא נ"ט שרי ואמאי והרי מה שנפל ראשון ראשון נאסר ונעשה כאילו הוא יי"נ לאסור גם הוא עצמו את הבא אחריו אבל אם אין נחשב כאילו הוא בעצמו איסור ניחא. ואיכא למימר דמיירי שנפל כל כך היתר בבת אחת שנתבטל האיסור בתוכו. ולישנא לא משמע הכי. וניחא נמי לפירושו מה שצותה תורה להגעיל כלי מדין בני יומן. כי היאך יכשירו יורה גדולה והלא אין במים ששים כנגד היורה והמים הנפלטין ממנה נתערבין במים שביורה ונותן בהם טעם ונעשו כולן חתיכה דאיסורא וחוזרין ונבלעין ביורה ולפירושו ניחא כי לא נעשו המים כולן נבילה ומעט איסור הנפלט מן היורה חוזר ונבלע בתוכו ומגעילו שנית ואותו מעט איסור בטל בששים במים. וא"ת לפירושו הא דמשני רבא בשלא קדם וסלקו מאי קא מהני לן חתיכה של היתר שנאסרה תחלה ונעשית נבילה הלא לעולם אין צריך ברוטב ובקיפה אלא לבטל חתיכה של נבילה. וי"ל דמיירי כשהיתה חתיכה של איסור גדולה ונימוח מקצתה ונבלע בחתיכה של היתר ויש ברוטב ששים לבטל חתיכת איסור אחרי שנתמעטה וצריך לבטל גם חתיכה שבלעה הימני ואם אין ידוע כמה בלעה הימנו צריך ששים לבטל שתיהן אבל אם האיסור הראשון ידוע כגון כזית איסור שנפל על חתיכת היתר ונאסרה ואח"כ נתבשלה עם האחרות אין צריך ששים אלא כנגד הכזית: ת"ר אבר מן החי נוהג בבהמה ובחיה ובעוף בין טמאין בין טהורין דברי רבי יהודה ור' אלעזר וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורין אמר רבי יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי. ובשר בשדה טריפה זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה: הדרן עלך גיד הנשה
ח׳
כל הבשר אסור לבשלו בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים. והנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל כדברי ב"ש. וב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל אמר רבי יוסי דבר זה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. באיזה שלחן אמרו בשלחן שהוא אוכל עליו אבל בשלחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש: גמ' מדקתני הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים שמעינן דאסור בעוף והוא הדין בקרביים ובני מעיים וסתמא כרבי עקיבא דאמר כל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא. דתנן בנדרים דף נד. הנודר מן הירק מותר בדלועין ור"ע אוסר. אמרו לו לר"ע והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק מן השוק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. אמר להם כן הדבר כלום אומר לא מצאתי אלא קטנית אלא דלועין. שהדלועים בכלל ירק ואין הקטנית בכלל ירק. ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים בקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים. רשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות. וכן היה רשב"ג אומר קרבים לאו בשר ואוכלייהו לאו בר איניש ומדסתם לן הכא כר"ע שמעינן דהילכתא כוותיה. ואע"ג דלא קי"ל דיש סדר למשנה בתרי מסכתי ואיכא למימר דילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם אפילו הכי הוה ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים בלבד. אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליחא והא דקתני הכא מותר בבשר דגים מוקי לה בפ' הנודר את מן הירק כשהקיז דם או כייבין ליה עיניה בתחלת אוכלא דקשו ליה דגים הא לאו הכי אסור בבשר דגים דמימליך עלייהו שליחא: גרסינן בפרק קמא דמסכת יום טוב דף ו. השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן בחלב: ואסור להעלותם עם הגבינה על השלחן וכו'. אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב מדאורייתא. דאי סלקא דעתך דרבנן השתא אכילה גופה גזרה ואנן נגזור העלאה אטו אכילה. ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת חו"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן. הך מתניתין לא מיתנייא הכי כדמייתי לה הש"ס דמשמע דאיירי בחלה שאנו מפרישין בחוצה לארץ ודרך הש"ס לקצר המשנה ולהביא ממנה מה שצריך וכן הצעה של משנה חלה פ"ד שלש ארצות לחלה. מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת. מכזיב עד הנהר ועד אמנון שתי חלות. אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור. של כהן אין לה שיעור. לפי שהמקום מקום טומאה שסמוכין לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונות שריפה כתרומה טמאה. לכך אמרינן שחלותיהן נשרפות ותקנו לפרוש עוד אחרת ויאכלנה הכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור שהיא מדברי תורה צריך להפריש כשיעור חלה. ושל כהן שהיא מדברי סופרים אין לה שיעור. מנהר ועד אמנון מלפנים שתי חלות. אחת לאור ואחת לכהן. של אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת. ושל כהן יש לה שיעור מפני שהיא נאכלת. ושתיהם מדברי סופרים וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אין צריך טבילה. ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות. ונאכלת עם הזר על השלחן ונתנת לכל כהן. וטבול יום אוכלה פירוש טבול יום דקרי. אע"פ שטומאה יוצא עליו מגופו הקלו חכמים באותה חלה שנייה שאינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה. רבי יוסי מקיל טפי וקאמר דאף טבילה אינו צריך. ואסורה לזבים וכו'. וקאמרינן בירושלמי לרבי יהודה נצרכה וטעות סופר הוא אלא הכי גרסינן לרבי יוסי נצרכה. ואע"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה. דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה. אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרו טבול יום דבעל קרי אע"ג דטומאה יוצא מגופו. דאין לחלק אחר שטבל בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל. וטומאה שאינה יוצאה מגופו שרי לרבנן כמו בעל קרי לרבי יוסי. דאי מצרכי טבילה בטומאת מת תקשי להו כדמקשי' בבכורות בפרק עד כמה (בכורות דף כז:) וכי הזאה יש לנו. ואע"פ שכהנים מוזהרים על טומאת מת מכל מקום אי אפשר להם ליזהר מחרב הרי הוא כחלל ואפילו על ידי אהל ואם הכניסו לאהל אחר טמא כל אשר בבית כדאמרינן בנזיר בפרק כהן גדול (נזיר דף נג:) וגם אין צריכין ליזהר דאין הנזיר מגלח על טומאת חרב הרי הוא כחלל כדמוכח בריש תוספתא דאהלות ועל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. הילכך אי איפשר להזהר מטומאת מת וגם צריך לטמא לקרוביו. ולמה תקנו חלה שנייה לכהן אם אי אפשר לאוכלה הילכך שרי לכל הטומאות שאינם יוצאות עליו מגופו אף בלא טבילה. וההיא דטבול יום אוכלה בבעל קרי ועלה קאי רבי יוסי. ולרבנן הוא הדין טבול יום דזב וזבה. הרי פירשתי דין שלש חלות השנויות במשנתינו דמסכת חלה. וחלה דידן שאנו מפרישין עתה יש לה עוד דין אחר דגרסינן בבכורות בפרק עד כמה (בכורות דף כז.) אמר רבינא הילכתא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מפה ושדיא ליה בתנורא. והדר מפרשה לה חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה אפילו כהן גדול. נמצא היכא דאיכא כהן קטן שאוכל החלה אין צריך להפריש חלה אחריתי. ובחלה שלישית דמתניתין אע"פ שגם היא בחוצה לארץ צריך לעולם להפריש שתי חלות ואותה של אור אינה נאכלת כלל דומיא דחלה שנייה דמכזיב ועד הנהר ועד אמנון לפי שהיו סמוכין לארץ ישראל ומתחזיא חלה דידהו כחלת ארץ ישראל טמאה גזרו טומאה עליה שלא לאוכלה כהן טהור גמור בשביל שהיא טמאה. וההיא דבכורות איירי במקומות הרחוקים מארץ ישראל כגון מקום האמוראים שהיו בבבל ולא מיתחזיא כחלת ארץ ישראל. ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאת עצמו ואמר שהיא נאכלת לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו ולא יפריש אחרת כיון דזו נאכלת. ונראה דהוא הדין נמי דשרינן לכהן גדול שטבל לקריו אע"פ שלא העריב שמשו ומסתבר שלא להחמיר בה יותר מבחלת כהן שמפרישין הסמוכין לארץ ישראל. וכן כתב בעל הלכות אמר רבינא הלכה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטבל לקריו. וא"ת אמאי קאמר נותנה לקטן כיון דשריא אפילו לגדול שטבל לקריו. ואי משום טורח דטבילה. והלא בלאו הכי צריכין לטבול לאכול תרומה. וי"ל לפי שאין שיעור לחלת חוצה לארץ ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן והכי משמע לישנא שקלא ליה בריש מפה אלמא דבר מועט הוא. וכמו שהקלו בחלת בבל כשיש כהן קטן ולא הצריכו לשורפה ולהפריש אחרת לכהן כמו לאותן הסמוכין לארץ. כך הקילו בשנייה להתיר גם לזבים ולזבות ולנדות וליולדות דלא מפליג התם בכהן גדול המותר בחלת שנייה בשום טומאה ואע"ג דהחמירו בחלה שנייה של הסמוכין לארץ ישראל לאוסרה לזבים ולזבות שהרי החמירו גם בחלת האור יותר. ועוד שהרי השנייה קבוע בסמוכין להפרישה לעולם וברחוקים אין צריך להפריש כשיש כהן קטן או גדול שטבל לקריו לכך הקלו בה טפי ולא אסרוה אלא לזרים. ותימה הוא האידנא שברוב מקומות אין מפרישין חלה שנייה אף כששורפין הראשונה וי"ל דבימי האמוראים היו אוכלין תרומה טהורה בארץ ישראל כי היה להם אפר פרה. כדאמרינן נדה דף ו: חבריא מדכן בגלילא ולכך הצריכו גם בחוץ לארץ להפריש חלת כהן שלא תשתכח תורת חלה. אבל האידנא שבטלה אפר פרה ואין חלה נאכלת בארץ ישראל אף בחוץ לארץ א"צ להפריש חלת כהן. וכן כתב בעל הלכות וחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא אחת ושורפין אותה וכל שכן בחוץ לארץ. ומנהג טוב להפרישה כי הסברא נוטה להפך כיון שאין חלה נאכלת בשום מקום כל שכן תשתכח תורת חלה ולמחר יבנה בית המקדש ויהיו סבורים שאינו דין שתאכל שום חלה. אמר ליה אביי בשלמא אי אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ דאיכא למיגזר משום חלת ארץ ישראל דמדאורייתא ולא גזרינן איכא למישמע מינה דלא גזרינן העלאה אטו אכילה אלא בחלת חוצה לארץ משום דליכא למיגזר הוא אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי נמי ומיכל בשר וגבינה הכי נמי דגזרינן: תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. הוא תני לה והוא אמר לה בלא קינוח הפה ובלא נטילה. רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה ואכל אייתו ליה בשרא ואכל אמרו ליה והא תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. אמר להו הני מילי בליליא אבל ביממא הא קחזינן. תימה מאי פריך גבינה אחר בשר הוא דאסור אבל בשר אחר גבינה שרי כדאמרינן בסמוך אכל בשר אסור לאכול גבינה. גבינה מותר לאכול בשר. ואע"ג דהא דקאמר אכל גבינה מותר לאכול בשר על ידי קינוח ונטילה קאמר ואיהו אכל כי לא משא לידיה. מכל מקום מאי קשיא ליה מברייתא דאגרא וי"ל דברייתא דאגרא משמע דעוף וגבינה נאכלין בלא קינוח ונטילה אבל שאר בשר בעי קינוח ונטילה. והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בקינוח ונטילה לא סגי עד סעודתא אחריתי אלא לאו בגבינה תחלה. והאי דנקט בשר וגבינה לא אדק אלא גבינה ובשר לא. ואגב דנקט בברייתא עוף תחלה נקט נמי הכא בשר תחלה. ור"ת פירש בשם הלכות גדולות דאכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי אפילו באותה סעודה אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודתא אחריתי היינו בלא נטילה וקינוח א"נ מחמיר על עצמו היה. ולפירושו קשה מאי מקשה הכא לרב יצחק. וצריך לומר לפירושו דלענין נטילה אין חלוק בין בשר תחלה בין גבינה תחלה. ולענין קינוח דווקא יש חילוק. ומנטילה פריך לרב יצחק ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר ואפילו אחר עוף ואין לשנות המנהג. וכיון שהביא רב אלפס ז"ל הא דתני אגרא אלמא ס"ל כר"ע דאמר חיה ועוף דרבנן כדשני רב אשי לעיל כולה ר"ע היא. וגם אביי דחה דברי רב יוסף דהוה בעי למימר שמע מינה בשר עוף בחלב מדאורייתא. וכן פסקו הגאונים. והא דנקט אגרא עוף ולא נקט חיה. משום דשכיח עפי. ור"ת פירש משום דעוף אין נדבק בידים ובשיניים ובחניכים: תנו רבנן ב"ש אומרים מקנח. וב"ה אומרים מדיח ואסיקנא דב"ש אומרים מקנח והוא הדין מדיח. וב"ה אומרים מדיח והוא הדין דמקנח ולא פליגי. ב"ש אומרים תחלה מקנח ולא הזכירו הדחה ואמרו להם ב"ה אף הדחה שהיא עובה יותר מקינוח כמו שהוכיח רבינו שמשון ז"ל מלשון והודו להם ב"ש. ואין לפרש דב"ש אמרי דבקינוח לחודיה סגי והוא הדין בהדחה לחודא וב"ה אומרים בהדחה לחודא והוא הדין בקינוח ולא פליגי. דא"כ כיון דאמרי ב"ש תחלה דסגי בקינוח לחודא מה הוצרכו ב"ה תו למימר דסגי בהדחה לחודא דעדיפא מקנוח. הילכך צריך לומר דתרווייהו בעי קנות ולהדחת הפה במים בין גבינה לבשר. לבר מנעילת ידים דבעי בלילה. ואסיקנא דבכל דבר הוי קנוח בר מקימתא תמרי וירקי. אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר. אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב חסדא בשר של בין השינים מהו כלומר מי הוי כמעוכל כיון דנשתהה כל כך עד זמן סעודה אחרינא וא"צ להסירו. קרא עליה הבשר עודנו בין שיניהם. אלמא כל זמן שהוא בין השינים שם בשר עליו ואסור לאכול גבינה עד שיסירו משם. אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא. דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעוד' אחרינא אכילנא פי' בזמנה שרגיל אדם לסעוד דהיינו מזמן סעודת הבקר עד זמן סעודת הערב ופחות משיעור זה אין לאכול גבינה אחר בשר דלא אשכחן מאן דשרי אף בהאי שיעורא אלא מר עוקבא וקא קרי נפשיה חלא בר חמרא: אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה. ואחרונים חובה. מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות. מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה. ומה שאין מברכים עתה במים אחרונים כתבתי בברכות פרק אלו דברים סי' ו: גופא מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין ע"ג קרקע. מים אחרונים אין ניטלין אלא בכלי. ואמרי לה אין ניטלין ע"ג קרקע מפני שרוח רע שורה עליהם ואיכא בינייהו קינסא. ליטול ע"ג קיסמים. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן. אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. ודוקא חמין שהיד סולדת בהן אבל פושרין לית לן בה: אמצעיים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל. אבל בין תבשיל לגבינה חובה. פירוש בין תבשיל לתבשיל שניהם של בשר או שניהם של גבינה. אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו חובה. אבל בין תבשיל של בשר לגבינה של אחריו לא קאמר דאפילו בנטילה אסור עד סעודה אחרת. ור"ת ז"ל היה אומר דבין תבשיל לגבינה משמע תבשיל תחלה. כדקאמרינן לעיל כמה ישהה בין בשר לגבינה ולא כלום. ופריך והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר. ועוד בין תבשיל לתבשיל ששניהם של בשר או של גבינה למה לו ליטול ידיו כלל. לכן פירש דבין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה דכיון שאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול בינתיים. אבל בין תבשיל בשר לגבינה שהגבינה בעין חובה. ויתכן פירוש זה אפילו לדברי האוסרין גבינה אחר בשר בנטילה וקנוח. אמר רב יהודה בר רב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שהאדם אוכל אחר אכילתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים. אמר אביי ומשתכח כי קורטא בכורא. ואם מדד מלח כל שכן דבעי נעילת ידים : איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים. ורבי יוחנן אמר נוטלין מהם לידים. ואמר רבי יוחנן שאלתי אח רבן גמליאל בריבי אוכל טהרות ואמר לי כל גדולי גליל עושין כן. וקי"ל כרבי יוחנן בהא כלישנא בתרא דלעיל דשרו בראשונים אפילו היד סולדת בהן. חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים. ורבי יוחנן אמר אם טובל כל גופו בהן נוטל ידיו לא כ"ש. אמר רב פפא במקומם כולי עלמא לא פליגי דשרי למישקל מיניה במנא כולי עלמא ל"פ דאסיר. כי פליגי דפסק מינייהו בבת בירתא. חזקיה סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא. ורבי יוחנן סבר לא גזרינן והלכתא כחזקיה. דרביה דר' יוחנן הוה : ת"ר מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשירים י"א מים מלוחין שאין הכלב יכול ללקוק מהם. ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנדוק. ופירוש קמא עיקר דאיירי בצלולין אלא שהן מלוחין או סרוחין. אבל בעכורין אין חילוק בין קרקע לכלי. דאמרינן בפרק שני דזבחים דף כב. אמר ריש לקיש כל המשלים למקוה משלים למי כיור. לרביעית אינו משלים. למעוטי מאי. אילימא למעוטי טיט הנדוק. היכי דמי. אי דפרה שוחה ושותה הימנו אפילו לרביעית נמי משלים. ואי אין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה נמי לא אלמא דבמים עכורים אין חילוק בין טבילה לנטילה. אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיין אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. ועוד משום מצוה. מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים שאומרים לרחוץ משום נקיות רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים א"ר אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנט"י מן התורה. אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע. דכתיב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור. והא בעי נובילה. אלא ה"ק אחר שלא שטף ידיו במים טמא: אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה הצריכו כאן נטילה משוס סרך תרומה. א"ר אלעזר א"ר אושעיא לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות בלבד. ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח. אמר רבה בב"ח זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ור' אסי אייתי לקמייהו כלכלה דתאנים אכלו ולא משו ידייהו ולא ספו לי מיניה ובריך כל חד וחד לנפשיה. שמע מינה תלת שמע מינה אין נט"י לפירות. ושמע מינה אין זימון לפירות ושמע מינה שנים שאכלו מצוה ליחלק. ת"ר קדוש ידים ורגלים עד לפרק פי' מקום חיבור היד לקנה. לתרומה עד לפרק פירוש מקום חיבור אצבעות על גב היד. בחולין עד לפרק פירוש פרק השני שבאצבעות. ואסיקנא משום דר' יהושע בן לוי דעד לפרק בין לחולין בין לתרומה לחומרא. וכן הילכתא ורב אלפס ז"ל גורס ברכות פ"ח קידוש ידים ורגלים עד לפרק לחולין עד לפקק. לתרומה עד לפרק. פירוש פקק הם הקשרים שבסוף האצבעות מלשון ברכות דף כח: שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. דכמו כשאדם כורע בולטות החוליות כלפי חוץ כך כשאדם כופף אצבעותיו בולטין אותן קשרים כלפי חוץ. והכי פירושו קידוש ידים עד הפרק חבור היד והזרוע. לחולין עד לפקק סוף האצבעות. לתרומה עד לפרק סוף היד כמו בקדוש. ומה שלא שנה יחד קדוש ותרומה כיון דשיעור אחד להם. מפני ששנה תחלה קידוש ידים שהוא מן התורה ואח"כ חולין שהוא מצוי יותר ואח"כ תרומה. ובזה נחלקו האמוראין. רב היה גורס בחולין לפקק ובתרומה עד לפרק. ושמואל היה גורס בשניהם לפרק ומצריך גם בחולין עד הקנה וכן נמצא כתוב בהלכות א"י נט"י כל היד. וכן נמצא בספר הזהיר אמר שמואל לחולין כל היד. ולכך כתב רב אלפס ז"ל משום דר' יהושע בן לוי עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ולא כתב לחומרא. כיון דאמר עד לפרק ממילא ידענא דהוי לחומרא עד הקנה וחומרא היתירה היא והעולם לא נהגו כן וקשה לריב"ל כיון דשלשתן שוין ליערבינהו וליתנינהו ודוחק לומר דחדא אדא שמעינהו וגרסינהו: אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום. פירש רש"י ובלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם. אמר להו רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכון מיא משו ידיכון מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא. איכא דאמרי דדוקא בשעת הדחק ופליגא אדרב. ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ועבדינן כי האי לישנא דלא פליג אדרב: אמר רבא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים ואין מטבילין בהן את הידים. אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואין מטבילין בהן את הידים דהוו להו מים שאובין. כתב בעל הלכות דמותר להטביל ידיו בתוך הכלי. והביא ראיה מפרק שני דזבחים דף כא. דאיבעיא להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור. ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו. ומשמע דוקא בקדוש ידים ורגלים מיבעיא ליה משום דכתיב ממנו. אבל בנט"י אפילו בכלי נמי מותר. וקשה מהא דאמרינן הכא אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואין מטבילין בהן את הידים דהוו להו שאובין. ומיהו י"ל דבעינן נטילה מן הכלי ובין נוטל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו יש כאן נטילה מן הכלי. אבל הכא ידיו חוץ לכלי הן וכבר פסק כח הכלי כשהמים באים על ידיו הילכך אין כאן נטילה מן הכלי שהצינור אינו כלי. והא דנקט הכא דלא אתו מכח גברא לאו דוקא מכח גברא אלא משום דלא אתו מכח כלי. אי נמי משום דתנן בפ"ק דידים הכל כשירין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן. מניח חבית בין ברכיו ונוטל. מטה חבית על צדו ונועל. והקוף נותן לידים. ורבי יוסי פוסל בשני אלו. פירוש בקוף ובחבית המוטה על צדה והמים נשפכין מאיליהן. דבעי כח גברא. ותנא קמא לא חייש לכח גברא אלא דאתי מכח מנא והשתא שמעתין דנקט כח גברא כרבי יוסי וההלכות גדולות אי אפשר להעמיד אלא כרבנן וצריך להחמיר בדבר כיון דסוגיין דשמעתין כרבי יוסי: ומים שבחבית ויש בו ברזא יסיר הברזא ויחזירנו בכל שפיכה ושפיכה וקרי ביה שפיר כח גברא. כיון דע"י הסרת הברזא באין המים. ולא דמי לחבית שמוטה על צדה. אבל לא החזיר הברזא בין שפיכה לשפיכה דמי לחבית שמוטה על צדה. ואי מקרב לגבי דוולא דקאתי מכח גברא נוטלין ממנו. ואי בזע דוולא ככונס משקה כיון דמשקה מילף לייף מטבילין בה את הידים. ורב אלפס ז"ל גורס ואי בזיע דוולא ככונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא דאמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ולגירסתו גם אין מטבילין בו דלא חשיב ליה חבור גם בכונס משקה: וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו. דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי. וכלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר מלמעלה וכשמניח אצבעו מלמעלה אין המים יוצאין וכשמסיר אצבעו המים יוצאין נקרא בלשון הש"ס מיארג בפ' בתרא דעירובין דף קד. וטיטרוס במס' כלים ואפרכס בב"ר פ"ד נראה לי שמותר ליטול ממנו לידים אע"פ שאין מחזיק כלום. מאחר שעשוי לקבלה בענין זה וזה תשמישו ועיקר קבלתו נקרא כלי. וראיה מפרק שני דמס' כלים טיטרוס ר"א בר צדוק מטהר ור' יוסי מטמא מפני שהוא כמוציא פרוטות. פי' הוא מוציא טיפין טיפין כשמסיר אצבעו וכשאצבעו עליו אינו מוציא הלכך נקרא שפיר כלי ומקבל טומאה. והלכה כרבי יוסי מחבירו עירובין דף מו: ועוד דתנן בפ"ד דמסכת כלים שולי הקרפאות ושולי הקופים הצדונים אע"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכין טמאין שלכך נעשו מתחלתן. פי' כלים הם ונקראין על שם מקומן ושוליהן חדים ואפי' שלימין אין יושבין שלא מסומכין ואע"ג דתנן כלים פ"ב הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין אלמא כלי שאין יכול לישב בלא סמיכה אינו נקרא כלי הני כיון שנעשה מתחלה לכך להשתמש בהן בלא סמיכה נקראין כלי ה"ה נמי טיטרוס כיון שנעשה מתחלה להשתמש בענין זה נקרא כלי וכשר לנטילה. אמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים. איני והאמר רבא כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים הא מחזיק אע"ג דלית ביה. ל"ק הא לחד והא לתרין. פירוש לאחד צריך רביעית. לשנים אין האחרון צריך רביעית. אלא שנים הבאין ליטול בזה אחר זה די ברביעית אע"פ שלא נשאר לאחרון רביעית. כיון דאתו משירי טהרה דתנן בריש מסכת ידים מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשנים מחצי לוג לשלשה אף לארבעה. מלוג לחמשה לעשרה ולמאה. בין שנוטלין בזה אחר זה בין שנוטלין כולן כאחת. דתנן בפרק שני דידים. נוטלין ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבואו בהן המים. א"ל רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא קפדיתו אחזותא אמר ליה אין. אע"ג דמתני' היא ידים פ"א נפל לתוכו דיו וקומיס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולין. מספקא ליה לרב אשי דילמא מתניתין לתרומה דוקא וקאמר ליה דאין חילוק בהא בין נטילה דחולין ובין נטילה דתרומה וכן לכל דיני נטילה הא דתנן עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין. הדיח בהן את הכלים או שמיחה בהם את המדות פסולין. ומים שהנחתום מטבל בהן הגלוסקא פסולין וכשמדיח ידיו בהן כשירין ובלבד שלא נשתנו מראיהן וכן כל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר ורטייה שעל בשרו וטיט היון וטיט היוצרין אבל במיעוטן שאינו מקפיד אין לחוש כדאיתא פ"ק דעירובין דף ד: ואע"פ שפירש רש"י שם דהיינו דוקא בשיער ולא בבשר. אי אפשר לומר כן כמו שהוכיח רבינו תם מההיא דמעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה בפרק הערל (יבמות דף עח.) ותנא נמי זבחים דף צח: רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ: אמר רבא מגופת חבית שתקנה נוטלין הימנה לידים. מגופת חבית יש לה בית קבול וכופין אותה על החבית והיא חדה מלמעלה ואין לה בית מושב ולכך אין נוטלין ממנה לידים כדתנן ידים פ"א בכל הכלים נוטלין לידים אף בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ואין נוטלין לידים לא בדפנות הכלי ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ולא יתן לחבירו בחפניו. ותיקון דקאמר הכא היינו שעשה לה בית מושב. תניא נמי הכי מגופת החבית שתקנה נוטלין ממנה לידים חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהן לידים. שק וקופה אע"פ שמקבלין מים אין נוטלין מהן לידים שאין עשויין לקבלת מים: איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דילמא נגע בפת או לא ואסיקנא א"ר תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י או לא. ואסיקנא והילכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י. מאכיל גופיה א"צ נט"י. אמר רבי זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא א"כ יודע בו שנטל ידיו. והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. ורבי יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב והא דליכא אדם חשוב. תנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכום ביד של בעל הבית שמא יארע דבר קלקלה בסעודה והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו: גרסינן בפ"ק דסוטה דף ד: אמר רבי זריקא א"ר אלעזר כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם אמר רב חייא בר אשי אמר רב מים השונים צריך שיגביה ידיו למעלה. אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תניא נמי הכי הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים דתנן בפרק שני דידים הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד לפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו לידיו טמאה. נטל הראשונים והשניים חוץ לפרק טמאה. דין נט"י שאדם שופך מן הכלי שתי פעמים על ידיו הראשונים טמאין והשניים מטהרין את הראשונים. וטומאתן וטהרתן עד הפרק דוקא. הלכך כשנטל ראשונים ושניים חוץ לפרק לא טהרו שניים את הראשונים שיצאו חוץ הפרק. ואם השפיל ידיו וחזרו אותן שחוץ לפרק על ידיו טמאו את ידיו לכך צריך להגביה ראשי אצבעותיו למעלה. ותנן התם נטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה טמאה. פירוש אם שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחבירתה כדי ליטול את שתי ידיו אין נטילה זו מועלת ואפילו שפך את האחרונים על שתי ידיו בבת אחת. לפי שהמים ששפך על ידו אחת נטמא. וכששפשף בחבירתה נטמאת חבירתה ואין האחרונים מטהרין אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמו ולא המים שבאו מחמת יד אחרת. הלכך השופך מן הכלי על ידו אחת ונגע בשנייה צריך לנגב את ידיו. והנוטל צריך שישפוך אחר על ידיו. ואם אין אחר יאחז הכלי בראשי אצבעותיו וישפוך על שתי ידיו או ישפוך על זו רביעית ועל זו רביעית ואחר כך ישפשפם זו בזו שהשופך רביעית על ידו כאחת אין צריך מים אחרונים לטהרה. כדתנן פרק שני דידים שתי ידיו בשטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מי רביעית. וגם צריך להזהר כשנוטל מים הראשונים שלא ישאר על ידו קיסם או צרור או שום דבר שהיה בתוך המים. דתנן בפרק שני נטל את הראשונים ונמצא על ידו צרור או קיסם או שום דבר שהוא בתוך המים ידיו טמאות שאין המים אחרונים מטהרין אלא מים שעל גב היד ומי שיש בידו מכה ורטיה עליה יטול שאר היד שלא במקום הרטיה. ואע"ג דאמר בריש פרק שני דגיטין דף טו. דאין ידים טהורות לחצאין. ה"מ דמשי פלגא דידיה והדר משי אידך פלגא. דכי האי גוונא לא מיקרי נטילה. והכא דלא מצי למימשא אידך פלגא לא מיקרי נטילה לחצאין אלא כמו שנקטע לו אצבע שנוטל שאר היד ואע"פ שלא התירו מפה לאוכלי טהרות כל שכן לחולין גרידי דלא זהיר ואתי למינגע שאני הכא דליכא למיחש שמא יגע באוכלין ובבשרו שתחת הרטיה שאין מסירו מחמת כאב המכה. אמנם צריך להזהר שלא יגיעו המים לרטיה שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד. כי ההיא דצרור או קיסם דאייתינן לעיל. או ישפוך רביעית כאחד על היד דאז לא נטמאו המים: אמר רבי אבהו כל האוכל בלא נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא דכתיב ככה ויאכלו בני ישראל את לחמם טמא. גרסינן בפרק אמר להן הממונה דף ל. ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת ונכנס. דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס. וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים. נכנם ויושב במקומו נוטל ומחזיר פניו לאורחים. אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות. אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס מידע ידיע דאנינא דעתיה. אמר רב נחמן בר יצחק אנא אפילו לשתות מידע ידיע דאנינא דעתאי : מתני' צורר אדם גבינה ובשר במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה. רשב"ג אומר שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין: ,גמ' וכי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן וצונן הוא. אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. שני אכסנאין וכו' אמר רב נחמן בר אמי ל"ש אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסורין. תניא נמי הכי רשב"ג אומר שנים שנכנסו לפונדק אחד זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום זה בא בחתיכתו של בשר וזה בא בגבינתו אוכלין על שלחן אחד ואינן חוששין. ולא אסרו אלא בתפיסה אחת. תפיסה אחת סלקא דעתך אלא כעין תפיסה אחת ואם יש דבר מפסיק בינתים לא הוי כעין תפיסה אחת. כי ההוא דמסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ.) גבי מרקוליס דאמר כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות היכי דמי שתי תפיסות כגון דאיכא גובהה ביני וביני. ולכך נוהגין עכשיו שנים שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה שמניחין לחם או קנקן לעשות מחיצה ביניהם להיכירא או אוכל על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות. וי"מ בתפיסה אחת שהן בהוצאה אחת כמו אחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלז:) ופריך תפיסה אחת סלקא דעתך מה לי הוצאה אחת ומה לי שתי הוצאות אם מכירים זה את זה. ולפירוש זה לא מצינו שהן מותרין על שולחן אחד מחמת הפסק שיש ביניהם: א"ל רב יימר בר שלמיא לאביי אחין ומקפידין זה על זה מהו. ומסיק דאסורין: גרסינן בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין התנור באליה. אם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור ומסיק ואם לש בהו ושני ועבדינהו כעין תורא שרי. ופירש"י שם כעין תורא שלא עשה כי אם דבר מועט עוגה קטנה כעינו של שור: מתני' טיפת חלב שנפלה על חתיכה אחת אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסורה ניער אחר כך את הקדירה אם יש בי בנותן טעם באותה קדירה אסורה: ,גמ' איתמר רב ור' חנינא ורבי יוחנן אמרי אפשר לסוחטו אסור שמואל ור"ש בן לקיש אמרי אפשר לסוחטו מותר. פירוש איסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו וחזר ובשל היתר זה עם היתר הרבה שאפשר להסחט האיסור הנבלע בהיתר וליחלק בהיתר האחרון ליבטל בששים קא סברי רב ור' חנינא ורבי יוחנן מכיון שנאסרה החתיכה שוב אין לה היתר בסחיטה. שאף ההיתר שבה נעשה איסור וכל היוצא ממנה אסור והיא נשארת באיסורה וצריך ששים לבטל את כולה. ואף כשיש ששים לבטל את כולה אותה חתיכה אסורה והשאר מותרות. ואם אין מכירו. הרוטב מותר וכל החתיכות אסורות אם חתיכת האיסור ראויה להתכבד. ודוקא בשר בחלב אבל בשאר איסורין אף חתיכה הראויה להתכבד אין אוסרת האחרות ובטלה ברוב כמו שאכתוב למעלה והלכתא כרב לגבי שמואל באיסורין וכרבו יוחנן לגבי ריש לקיש הילכך קיימא לן אפשר לסוחטו אסור ולדברי רבינו אפרים זצ"ל לעיל פ"ז סימן לח לא נחלקו אלא בבשר בחלב שתערובתן אוסרתן ונעשה שם אחד של איסור אבל שאר איסורים לא. ופסק דמין במינו כתבתי במסכת ע"ז פ"ה סימן כח: איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב. אמר רב בשר אסור חלב מותר ומיירי שנפל לתוך יורה רותחת וקדם וסילקו קודם שנח מרתיחתו דמיבלע בלע מיפלט לא פליט מה שבלע ואע"פ שהחלב בולע שמנונית הנפלט מן הבשר ואין בו שיעור לאסור אותו אבל בחלב ששים כנגד הבשר אפילו סלקו מיד הכל אסור: מתני' הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אין עובר עליו: ,גמ' הכחל קורעו וכו' א"ר זירא אמר רב אינו עובר עליו ומותר. פירש"י משום דחלב שחוטה דרבנן והאי כיון דמיבלע ולא פירש אפילו איסיר דרבנן ליכא ומתוך פירושו משמע שמפרש כולה שמעתין בכחל לצלי. דאי בקדירה החלב שפירש חוזר ונבלע בתוכו וכן פירש לקמן בהדיא גבי זויקו לה כחלא דפריך והא שבשלו קתני דיעבד ופירש"י והא ודאי בצלי הוא מדקתני מותר דאי בקדירה אמאי מותר הא יצא החלב וחוזר ונבלע. וכן פירש בסוף שמעתא דכבד דף קיא. והלכות כחל כבר אמרנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו אינו עובר עליו ומותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדירה קורעו שתי וערב וטחו בכותל. והא דאמרינן בפ' גיד הנשה (חולין דף צז:) כחל בששים וכחל מן המנין היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בישרא לא גרסינן ליה דאפילו בשליה בקדירה לחודה אסור. ומיהו גם לפירש"י אם יש במים שמתבשל בהם הכחל ששים בלא בשר הכחל מותר לפי שהחלב הנפלט מתבטל במים אבל כשמתבשל עם בשר אסור משום טעם הבשר הנבלע בחלב שבכחל. ורבינו תם פירש כחל קורעו שתי וערב וטחו בכותל כדמפרש בגמרא ומותר לבשלו ואפילו בקדירה עם הבשר. דחלב שחוטה דרבנן דילמא אתי למיכל בשר בחלב. וכיון שהוציא את החלב כל מה שיכול להוציא תו ליכא למיגזר. לא קרעו כהלכתו אלא קרעו קצת ובשלו בקדירה עם בשר אין עובר עליו וקאמר רב אין עובר עליו ומותר דכיון דקרעו קצת בדיעבד שרי אף בבשר. ובלא בשר או לצלי מותר לכתחלה במקצת קריעה כיון שאין החלב כנוס עוד בכחל כמו שהיה ואע"פ שחוזר ונבלע בתוכו לא גזרו בו חכמים כיון שאין בשר עמו ולא נשתנה טעם הכחל מפני בליעה זו וליכא למיגזר אטו בשר בחלב. ואם לא קרעו כלל ובשלו עם הבשר אסור מדרבנן כדאיתא לעיל בפ' גיד הנשה (חולין דף צז:) ובלא בשר אסור לבשלו בלא קריעה לפי שטעם החלב שבכחל נכנס בכחל ואסור מדרבנן גזירה משום בשר בחלב גמור: כיצד קורעו קאי אמתניתין דמשמע דאתא לאשמועינן תקנת היתר בכחל להוציא חלבו ולעשותו כשאר בשר הילכך בעי הש"ס כיצד יקרענו להוציא כל החלב וקאמר קורעו שתי וערב וטחו בכותל. א"ר אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול פירוש קרע לי קריעה קצת ואיכול בקדירה בלא בשר מאי קמ"ל מתניתין היא. הא קמ"ל דלא בעינן קריעת שתי וערב אלא לקדירה פירוש בהדי בשר דלקדירה משמע בהדי בשר. כדתנן אם נתנה טעם בקדירה. א"ר נחמן זויקו לה כחלא פירוש בקריעה קצת ובשלו בלא בשר וישאר מן החלב הרבה בתוכו ויהיו נפוחין ומליאין כמו זיקין מליאין ומלשון הני ארמאי זווקני בפרק שני דמסכת ע"ז דף לא: פירוש נפוחין. והא דתנן קורעו ומפרש שתי וערב וטחו בכותל ההיא בקדירה בהדי בשר אבל לקדירה בלא בשר לא בעי אלא קריעה קצת כמו לצלי. דאין חילוק בין צלי לקדירה בלא בשר. דאמאי אית לן לאקולי בצלי. אי משום דנפלט החלב. לא שייכא פליטה בצלי אלא בדם משום דמשרק שריק והאור שואבו. אבל אם נפל החלב או חלב על צלי לא אמרינן דנפלט והאור שואבו. אלא מפעפע וחוזר ונבלע בתוכו. והא דקתני שבשלו בחלבו דמשמע דליכא בשר בהדיה אלא שבשלו לבדו בחלבו וקתני דיעבד אין לכתחלה לא הוא הדין דאפילו לכתחלה ואיידי דבעי למתני בסיפא קיבה שבשלה בחלבה אסורה בדיעבד תנא נמי רישא שבשלו. ואם תאמר מאי סייעתא מייתי ללישנא קמא מברייתא שבשלה בחלבה הא רב איירי בקדירה בהדי בשר ובהא לא שריא בברייתא מידי וי"ל משום דללישנא קמא דרב אינו עובר עליו ומותר בין עם בשר בין בלא בשר. עם בשר בקריעה קצת. בלא בשר בלא קריעה. וללישנא בתרא אינו עובר עליו ואסור בין עם בשר בין בלא בשר. דכיון דמחמיר דקריעה קצת לא מהניא בדיעבד עם הבשר מחמיר נמי לאוסרו בלא בשר לכתחלה. והך ברייתא פליגא אלישנא בתרא דשריא מיהא בלא בשר בקריעה מקצת ואפילו לכתחלה כדמפרש רב נחמן והיינו תניא כלישנא קמא דרב. ורב אלפס ז"ל תפס לו שיטה אחרת ופירש הכחל קורעו שתי וערב וטחו בכותל ומוציא חלבו ומותר לבשלו אף עם בשר וכל שכן בלא בשר. לא קרעו כלל ובשלו בלא בשר אין עובר עליו. וקאמר רב אין עובר עליו ומותר ותניא נמי הכי כחל שבשלו בחלבו מותר כו' וה"מ שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו. אבל בשלו עם הבשר אסור דקי"ל כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור: כיצד קורעו. אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל א"ל ר"א לשמעיה קרע לי ואנא איכול מאי קמ"ל מתניתין היא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב ופליגא דרב יהודה. א"נ לקדירה ולא פליגא דרב יהודה אלא הא קמ"ל דאף לקדירה בהדי בשר שרי דלא תימא דרב יהודה דווקא לצלי או לתבשיל בלא בשר קאמר. קמ"ל ר"א דאף לקדירה בהדי בשר שרי בקריעת שתי וערב וטחו בכותל: והלכתא היכא דקרעיה שתי וערב וטחייה בכותל שרי לבשולי בקדירה פירוש אף עם בשר. והיכא דלא עביד הכי שרי לאטוויה לכתחלה אבל לבשולי לכתחלה לא אף בלא בשר: מתני' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אין עובר עליו. גרסינן בכריתות דף כב. א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא של עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת מיתיבי דם הטחול דם הלב הרי זה עובר בלא תעשה. ההוא בדמא דאתי ליה מעלמא. כי קאמר רב בדם דגופו. ואי בדם דאתי ליה מעלמא היינו דם האיברים וליטעמיך מי לא קתני דם הכליות וקתני דם האיברים. אלא תני והדר תני הכא נמי תני והדר תני ומעלמא מהיכא אתי ליה בשעת יציאת הנפש מצריף: שם דף כא: אמר רב דם דגים שכנסו אסור. מיתיבי דם דגים וחגבים מותר. ההוא בשלא כנסו כי הא דא"ל רב לרב שימי בר חייא אבלע לי ואנא איכול. דכוותה דם מהלכי שתים בסתם כשלא כנסו אמאי אסור. והא תניא דם שעל הככר גורדו ושל בין השינים מוצצו ואינו חושש. אלא דם דגים אפילו כשכנסו מותר לכתחלה אלא הא דאית ביה קשקשים והא דלית בי' קשקשים. כי סליק ר' זירא אשכחיה לזעירי א"ל איכא תנא דאתנייה לרב כחל פירוש לפי שרב היה אוסר לאכול כחל אף בצלי ובקריעה כדאמרינן בסורא לא אכלי כחלא לפיכך היה מחזר לידע ממי קבל רב חומרא זו וא"ל רבי יצחק בר אבדימי דחומרא בעלמא שהיה מחמיר דבקעה מצא וגדר בה גדר. ורבה בר יוסף מתני כחל מניקה שנה לו לאסרו אפילו בקריעה ומתניתין בשאינה מניקה ואנן דאכלינן כחל בקריעה ואפילו מניקה סמכינן אלישנא קמא דרב ורב בקעה מצא וגדר בה גדר. ואין חילוק לבין מניקה לשאינה מניקה. וגם מעובדא דרבין ורב יצחק בר יוסף דאייתו לקמייהו תבשילא דכחלי רב יצחק אכל ורבין לא אכל ומסתמא מניקה היה מדלא אכיל רבין. ורב יצחק עיקר דמסייע ליה אביי. וגם מעובדא דרמי בר דיקולי דנקטינהו לכולהו כחלי ואכלינהו אפי' של מניקה: אמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים יום פטור מן הציצית. מדאורייתא פטור לעולם כדאמרינן בפרק ראשית הגז (חולין דף קלו.) כסותך ולא של אחרים. אלא לפי שנראה כשלו לפי שאין דרך לשאול יותר משלשים יום חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך. ומכאן היה מדקדק ר"ת דסתם שאלה שלשים יום כמו הלואה. דאמרינן בפ"ק דמכות דף ג: המלוה את חבירו סתם אין רשאי לתובעו עד שלשים יום. ונראה דאין ראיה מכאן דה"נ תניא בפרק התכלת (מנחות דף מד.) הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה ואין הטעם בשביל שתהא סתם שכירות ל' יום. אלא כדפרישית משום שנראה כשלו. ולברך על טלית שאולה נראה דטוב שלא לברך ואע"פ שהיה אומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה ואלולב ואע"ג דפטורות והוו להו אינה מצווה ועושה. והביא ראיה מדרב יוסף דאמר קדושין דף לא. מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דסומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן ואם היה מפסיד כל ברכות המצות לא היה שמח בדבר. וכן מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין עירובין דף צו. ומסתמא היתה מברכת. מ"מ לא דמי לטלית שאולה. דשאר מצות אדם אחר חייב בהן ואלו פטורין משום שינוי שיש בהן כגון סומא ואשה. אבל הכא כל אדם פטור בשאינו שלו. ואעפ"כ המברך לא הפסיד. ולי נראה דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת וקאמר דפטור מלהטיל בה ציצית דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה. ואם אי אפשר לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאילו נותנה לו במתנה ע"מ להחזיר מידי דהוה אשואל חלוק ומת לו מת אין רשאי לקרוע מו"ק דף כז: ואם הודיעו שהוא הולך לבקר את החולה קורע ומשלם לו פחת הקריעה ואע"פ שלא הרשהו לקרוע. כיון דידע שהלך לבקר את החולה הוי כאילו הרשהו. ונהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפילו בלא ידיעה ומברך וסמכו על זה דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה. ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלנה כבראשונה. דאי לאו הכי לא ניחא ליה: אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה מתוך פירש"י משמע דלבשלו בקדירה קאמר אחר מליחה ומספקא ליה משום דיש בו ריבוי דם ושמא אין כח במלח להפליט כל הדם וכשהוא נתבשל חוזר הדם ונבלע בתוכו. ור"ת פירש דלא מספקא ליה אם מותר לבשלו אחר מליחה דמילתא דפשיטא היא שמותר כמו שנהגו לבשל אחר צליה דמליחה מפלטת כמו צליה. ולכך כתב בה"ג דשיעור מליחה כשיעור צליה ולא משערינן ליה בבשול ופשיטא דאין להחמיר בכבד יותר. מבבשר אלא קמבעיא ליה אי שרי לבשלו עם הבשר בלא מליחה דכוליה דם היא ושרייה רחמנא כדלעיל שרי לן כבדא. או דילמא כיון שפירש אסור. ונראה דמדאורייתא פשיטא דדם הכבד מותר אע"פ שפירש משום דכוליה דם. דמני מתניתין דכריתות פרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) דם הטחול דם הלב דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה ולא חשיב דם הכבד בהדייהו אלא מדרבנן מבעיא ליה ואפילו אם נאסור מדרבנן דם היוצא ממנו ע"י מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו דם גמור מידי דהוה אדם מהלכי שתים דאמר שבין השינים מוצצו ושעל הככר גורדו. מ"מ בבשול מבעיא ליה כיון שאין ניכר הדם בעין יהא מותר ולא נגזור שיאסור דמו שום דבר בבשולו אטו בשול בשר אחר בלא מליחה. וקצת משמע לקמן (חולין דף קיא.) דדם הכבד דאורייתא דקאמר דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן אע"ג דדם שמלחו אין עובר עליו כדאיתא פ' הקומץ רבה (מנחות דף כא.) מ"מ מתחלה היה דאורייתא עד שלא נתבשל. וחלב שחוטה תחלתו מדרבנן. והא דקאמר קריבו ליה קניא בקופיה צ"ל דידע שלא נמלח הכבד אע"ג דלב וריאה נמלחו. כך היה מנהגם לעשות מעשים משונים להראות בהם הלכה לתלמידים. א"נ הכל נמלח אלא דכבד לא מהניא ביה מליחה. אלא כדקאמר בסמוך דליקרעיניה שתי וערב ולותביה חתוכה לתחת. כי סליק אשכחי' לר' זריקא א"ל אנא שלקי לר' אמי ואכיל כי אתא א"ל למיסר נפשיה לא קמיבעיא לי. כי קמיבעי לי למיסר חברתה. ומאי שנא למיסר נפשיה דלא מיבעיא לך דתניא ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אינה נאסרת. למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך דתניא רבי יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת ולפירוש רש"י פריך הכי דסתמא איירי בכבד מלוחה כדרך מבשלי בשר ודילמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית. משום דמא מאי. וסוגיא דשמעתא דאי חלטו ליה בחלא או ברותחין שרי ואפילו בקופיה אלא מיהו שדרו ממתיבתא האידנא לא בקיאינן בחליטה. וספק איסורא לחומרא ולא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו לה מעיקרא ושלקי לה בתר הכי. ומ"ש רב אלפס ז"ל זה הלשון דלא שרי למיכל כבדא שליקא לא שבא לאוסרו אם נעשה כך דמסתמא הלכה כמתניתין דתרומות וכר' יוחנן בן נורי דכבד אוסרת ואינה נאסרת ולא מפליג בין שלוקה למבושלת וכן רבי אמי שלקו ליה ואכיל. אלא אמנהגא דשדרו ממתיבתא קאי ולא שרי לכתחלה למיעבד הכי. רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן חזייה להנהו סמפוני דכבדא דהוו מליין דמא. אמר להו אמאי תעבדו הכי. אמרו ליה אלא היכי נעביד א"ל קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת ולבשלו בקדירה אחר צליה איירי או אחר מליחה לפירוש ר"ת. דאי לאוכלו צלי ל"ל לחתוכי ליה. אי נפלט הדם שריק ונפל ואי לא נפלט הוה ליה דם האיברים שלא פירש. ואי משום סימפוני הכבד צריך קריעה אף לצלי דההוא דם הוי בכרת אע"פ שלא פירש דמעלמא אתא ונכנס לתוך הסמפונות א"כ בטחול נמי אי איכא סמפונות למה לא יצטרך קריעה. ואם אין סימפונות בטחול א"כ מה בא להשמיענו אבל טחלא לא ובעל ה"ג כתב דההוא דמטוי כבדא בשלומא צריך לחתוכיה. מ"ט דאזיל דמא ומכניס לסמפונות. והיכא דלא קרעיה ליקרעיה לאחר בשולו ומותר ויצא הדם הכנוס בסמפונות ולא חיישינן לדם הסימפון שמא חזר ונבלע בכבד דהא אסקינן פרק כיצד צולין (פסחים דף עד.) כבולעו כך פולטו. וה"מ בכבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא ולא בעי קריעה כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלא ביומא דעביד מילתא: דריש מרימר הילכתא בין כחלא בין כבדא למישפדינהו בשפודא תותי בשרא שרי עלוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא. ופירש"י בשפידין שלנו שצולין אצל האש אסור לכתחלה ולא שייך לחלק בין תותי בשרא לעלוי בשרא. שפעמים שמגביהין אותו צד השפוד שאצל האש ופעמים שמשפילין אותו . וא"ת וכחל היאך מותר תותי בשרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל וסריך. וכי תימא דקרעיה שתי וערב וטחו בכותל א"כ עלוי בשרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם בשר בקדירה וי"ל דהכא גרע דאע"פ שקרעו נוטף עדיין החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא חלב אבל למלוח בשר עם כחל שרי בכל ענין דמלח אין מפליט החלב. וגם אין נבלע בדופני הכחל אלא כנוס במיעיו ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא שקרעו שתי וערב וטחו בכותל שמותר לכתחלה לבשלו עם הבשר. דהא שרינן ליה הכא תותי בשרא אע"ג ששמנונית הבשר נוטף על הכחל ולאפוקי מהני שנזהרין שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר. דאפילו בשפוד אחד שרי לכתחלה. רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא חמוה. חזייה לבריה דחמוה דשפיד כבדא עלוי בשרא אמר כמה יהיר האי מרבנן אימור דאמור רבנן דיעבד אין לכתחלה לא. ואי איכא בי דוגי בישרא עלוי כבדא נמי אסור ומאי שנא מדמא דבשרא דשרי כדבעינן למימר לקמן סימן לו אמרי דמא דבשרא שכן דמא דכבדא קפי: אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. ולמ"ד לעיל פ"א סימן ט' בית השחיטה רותח הוא בעי הגעלה ולמ"ד צונן הוא סגי בהדחה. צונן פירוש לחתוך בה צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. ואמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. שמואל לטעמיה דאמר שמואל מלית הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל. ובקערה שאינה מנוקבת איירי ושלא כדברי המפרשים דאיירי אפילו במנוקבת דא"כ יהא אסור למלוח ב' פעמים בכלי מנוקב. אלא ודאי דמא משרק שריק. ואף ר' יוחנן סבר לה להא דשמואל דהא ר' אמי תלמידיה דר' יוחנן הוה כדהוי אימלח ליה בשרא בההוא פינכא תבריה. יתיב רב כהנא אחוריה דרב יהודה ויתיב רב יהודה קמיה דרב הונא וקאמר קערה שמלחו בה בשר אסור לאכול בה רותח. צנון שחתכו בסכין של בשר מותר לאוכלו בכותח מאי טעמא הא אפשר למיטעמא דהיתירא קבלע והאי לא אפשר למיטעמא דאיסורא קבלע. אמר ליה רב פפא לרבא וליטעמיה קפילא ארמאה אמר ליה בדליכא: איתמר דגים שעלו בקערה פי' שעלו מן הצלי. או צוננים בקערה רותחת. בין למ"ד תתאה גבר בין למ"ד עילאה גבר אדמיקר ליה בלע ובעי כרי קליפה כדאמרינן פ' כיצד צולין (פסחים דף עו.) רב אמר אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאוכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נ"ט בר נ"ט הוא הבשר בקערה והקערה בדגים ואיכא תרי נתינת טעם קודם שיבא לכלל איסור ופירש"י אם היו מבושלים עם הבשר מודה שמואל דאסור לאוכלן בכותח לפי שהבשר נותן בהם טעם. ומשמע דוקא נתבשלו עם הבשר אבל נתבשלו בקדירה שבשלו בה בשר מותר לאוכלן בכותח. וריב"ן חתנו כתב משמו עלו אין נתבשלו לא. ואע"ג דבעלו נמי קבלו כדי קליפה טעם מן הבשר. בבליעה מועטת התירו נ"ט בר נ"ט. אבל נתבשלו ונבלע כל טעם הבשר שהיה בלוע בקדירה אסור לאוכלו בכותח. ויש להביא ראיה מצנון שחתכו בסכין שאסור לאוכלו בכותח משום דחורפיה דצנון מבליע עיקר הטעם הבלוע בסכין בתוך הצנון וחשיב נ"ט ראשון והדבר ידוע שבשול מבליע יותר טעם הבשר בדגים מחורפיה דצנון. ומיהו לפי טעם אחר שפירש"י משום דסכין פעמים שהשומן קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בו הצנון הוי טעם הבא מן הממש אין ראיה משם. ולפיכך ניחא הא דאמרינן בפרק דם חטאת (זבחים דף צה.) ובפרק כל שעה (פסחים דף ל.) אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק את התנור ודוקא היסק אבל קנוח אינו מועיל. כי טעם האליה נפלט מן התנור ונבלע בפת ואסור לאוכלו בכותח אע"ג דנ"ט בר נ"ט הוא. וכ"ש נתבשלו שיותר מבליע הבישול טעם הבשר הנפלט מן הקדירה בדגים ממה שהאפיה מבלעת בפת טעם האליה הנפלט מן התנור. אבל ר"ת פי' דא"א לתנור להתקנת יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק. ועוד אני אומר דלא דמי נתבשלו לנתינת טעם של האליה בפת דאיכא טעם השלישי. הבשר בקדירה והקדירה במים והמים בדגים ויש מקשה על דבריו מהא דאמרינן בפרק דם חטאת (זבחים דף צז.) דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל האידנא שלמים בקדירה שבשל בה שלמים אתמול. ולא אמרינן דממעט זמן שלמים דהאידנא משום טעם שלמים דאתמול שנעשה נותר הלילה. אלא משום דטעם שני הוא של היתר שלמים דאתמול בקדירה ומקדירה לשלמים של היום ועדיין הוא היתר עד שיעשה נותר הלילה אלמא אפילו נתבשלה שרי. ולא קשה מידי דהא שרינן בסוף מסכת ע"ז דף עו. לבשל חטאת והדר שלמים והרי ממעט באכילתן דמתסרי שלמים לנשים ולעבדים ומפסלי ביוצא ואין בהם נ"ט בר נ"ט דהוי כמו קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב דהוי נ"ט שני לאסור. ועל כרחך צריכין אנו לומר משום דמין במינו בטל ברובא מדאורייתא ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא. וקערות שנשתמשו בהן בשר שהודחו ביורה חולבת ושניהם בני יומן הוה ליה נ"ט בר נ"ט. הבשר בקערה והקער' במים ועודנו היתר עד שיתערב באותן המים טעם החלב הנפלט מן היורה. ולפירוש ריב"ן דאסר נתבשלו אסורות הקערות והיורה ולי נראה דאף לריב"ן הכל מותר דלא אסר נתבשלו אלא לאכלן בכותח שטעם שני של הבשר נ"ט לתוך ממשות של חלב. אבל הכא שטעם שני של הבשר שבתוך המים אין נ"ט לתוך ממשות החלב אלא מתערב עם טעם שני של החלב שבתוך המים נראה שהמים מותרים והכל מותר. אמנם יש לאסור מטעם אחר לפי שכשמדיחין קערות נדבק בהו שמנונית של המאכל ונוגע ביורה ונאסרה היורה מממשות הבשר שנכנס בה והכל אסור: ובספר התרומה התיר ירקות וקטניות שנתבשלו בקדירה בת יומא חולבת רק שתהא נקיה מחלב לאכלו בתבשיל של בשר. ואפי' אם נאמר עלו אין נצלו לא כשנתבשלו שרי משים דאיכא ג' נותני טעם החלב בקדיר' והקדירה במים והמים בירק ועודנו היתר. וגמגם בדבר שיש לחוש לפי שהירק והקטניות נוגעין בקדירה ובולעין מן הקדירה עצמה ואעפ"כ הכריע להתיר דכיון דאיכא מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים. וגם הירק אינו בולע מדופני הקדירה אלא ע"י רתיחת המים. וכן מסתבר דנתבשלו איכא טעם שלישי ושרי אבל נצלו אסור: אמר חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח עד דטעים ליה. ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע והוה כטעם הבא מן הממש או כמו שפירש רש"י שפעמים שיש שמנונית על הסכין ואינו ניכר וחורפיה דצנון מבליע השמנונית בתוכו ואוסר עד כדי קליפה. ולא דמי לקורט של חלתית ע"ז דף לט. שאסרו כולו משום שחותכין אותו בסכין של עובדי כוכבים. דשאני התם שהקרטין קטנים ואין יכול לידע באיזה מקום חתכוהו לפיכך אסרו כולו. כתוב בספר התרומה דהוא הדין שומין ובצלים וכרשים שרוצים לבשלן עם בשר אין לחתכן עם סכין חולבת ואם חתך לא מהניא להו הדחה ובעינן קליפה ואם בשלן בלא קליפה בטלין בס' בטעם הסכין הנבלע בירק ואפילו אין הסכין בן יומו אגב חורפיה דצנון או הירק מחלי' ליה והויא לשבח מידי דהוה אקורט של חלתית בפרק אין מעמידין ורבינו מאיר מגמגם בדבר דנראה לו דאיירי הכא בסכין בן יומו. ובפ' אין מעמידין כתבתיו אבל קישות מגרד ליה לבי פיסקי. קולחי דליפתא שרי לפי שהוא מתוק ולא בעי לא קליפה ולא גרידה אבל הדחה בעי לפי אותו טעם שפירש"י משום שמנונית על הסכין. דסילקא אסור ואם פתך בהו דליפתא שרי: בעי מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא א"ל אסור. דחלא מאי א"ל שפיר דמי. מאי שנא. האי איתא לאיסורא בעיניה והאי ליתא לאיסורא בעיניה אין לאסור מטעם זה לתת בתוך תיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב. דמיזהר זהירי שלא יפול מזה לזה אבל הכא לא מסקי אדעתייהו להזהר שלא יפול מן הכותח במלח ונותן ממנו לתבשיל: ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בר רבה רבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרי כה"ג אלא רב חיננא מפשרוניא דגברא רבא הוא. וקסבר כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ה"מ דאינו נאכל מחמת מלחו והאי נאכל מחמת מלחו הוא. פרש"י אינו נאכל מחמת מלחו עד ששורין ומדיחין אותו כעין מליחת בשר להצניע. וה"ר ישראל ז"ל אומר דלא חשיב אינו נאכל מחמת מלחו אא"כ נמלח כעין עבוד כדאמרינן פרק כלל גדול (שבת דף עה:) האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי ליה לאורחא וקשה לר"ת דאטו הנהו אטמהתא לעיל (חולין דף צז.) דאימליחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא דמייתי עלה מליח כרותח וכן קערה לעיל סימן כח שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וכן ההיא פינכא דרבי אמי וכן רב מרי לקמן סימן מ אימלח ליה שחוטה בהדי בשר נבילה אטו כל הני מליחות הוו לאורחא או להצניע. והיה אומר ר"ת דכל מליחה שעושין לקדירה חשיב אינו נאכל מחמת מלחו. וכן פירש בעל הלכות דשיעור מליחה כשיעור צליה משום דיוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צלי ולכך חשיב מליח כרותח. וא"כ מליח שאנו עושים לקדירה כדי להפליט הדם הוי מליח כרותח וכן משמע פר' הקומץ רבה דף כא. טעמא דמעטיה קרא דם ממליחה הא לאו הכי ליבעי מליחה הא נפקא ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שמלחו אין עובר עליו וכן דם שבשלו אין עובר עליו. אלמא מליחת קדשים קרי להו אינן נאכלים מחמת מלחו מדפטר דם שמלחו כמו שבשלו. וקאמר התם במלח יכול תבוננו פירוש מעט להסיר טעם הטפל כבינה המישרת את האדם ת"ל במלח תמלח. הרבה הרבה שיהא רוב המלח מקלקל הטעם. כיצד יעשה מביא האבר ומולחו וחוזר והופכו ומולחו אמר רבא וכן לקדירה והיינו אין נאכל מחמת מלחו אם לא שידיחוהו יפה יפה להסיר המלח שעליו. וה"מ חי אבל לצלי בעי קליפה. ואפילו בצונן. דע"י צליה רכיך הוא ובולע. ואי אית ביה פילי אסור כוליה ולא סגי ליה בקליפה לכאורה משמע דאצלי קאי. ובספר התרומה כתב דאפילו חי. ואם מתבל בתבלין אסור אע"ג דלית ביה פילי: גרסינן בפרק כיצד צולין (פסחים דף עה:) איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור. צונן לתוך צונן דברי הכל מותר חם לתוך צונן צונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר ואמרינן תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור. צונן לתוך צונן וכן חם לתוך צונן מדיח. חם לתוך צונן אדמיקר ליה בלע. אלא אימא חם לתוך צונן קולף. צונן לתוך צונן מדיח. תניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אסור. חם לתוך צונן וכן צונן לתוך צונן מדיח. חם לתוך צונן מדיח אדמיקר ליה בלע. אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח. תימה למה הביא הש"ס הברייתא שנייה שהיא לגמרי כמו הראשונה. וי"ל דקמ"ל דבשר רותח לתוך חלב צונן שרי החלב. ואע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה. בדבר דלא שייך קליפה מותר. ושמעינן דבר זה מדאיירי ברישא בבשר בחלב וסיפא לא איירי אלא בקליפה והדחה דשייכי בדבר יבש ואם איתא דאיכא שום איסורא גבי חלב הוה ליה לפרושי מאי דיניה וריב"א היה מצריך ששים לכדי קליפה: וככר שחתך עליו בשר רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר והלכתא כוותיה: אמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו. מנא ידעינן וכו'. ואסקה רב אשי דלית ליה תקנתא עד דמייתי תרתי תלת גללי דמילחא ושפי ליה בבי דוגי ובתר הכי שביק ליה עד דציל ושפי ליה ושרי. שהשומן צף למעלה והדם יורד למטה. ואפילו למ"ד אפשר לסוחטו אסור שרי הכא. ולא אמר מיד כשנטף השומן מן הבשר נאסר מחמת דם המעורב בו ואיפשר לסוחטו אסור. דכיון שפירש הדם ממנו לגמרי לא נשאר בו לא טעם ולא שום דבר אפילו משהו. וזה היה ידוע להם דשרי ולא דמי לסוחטו דלעיל דהתם אין האיסור יוצא לגמרי אלא מתבטל. ונראה דבי דוגי אסור כיון שהדם מונח עליו ונבלע בו והשפוד אינו נאסר דנורא מישב שייב כל הדם ואין מניחו להבלע בשפוד. ורש"י פירש בשם הלכות גדולות דדוקא נקט תרי גללי דמילחא כלומר מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים ומתערב עם השומן ולפי שאין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט הילכך אין ליתן כלי תחת הצלי עד שימלחנו וישהה במלח כדי צלייה: א"ר נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורים ואפילו בכלי מנוקב מ"ט דדגים רפי קרמייהו וקדמי פלטי. ובתר דנייחי דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו. פירש"י הדגים לבדן אסורין והקשה רשב"ם א"כ הוה ליה למימר דגים שנמלחו עם עופות אסורין דאז הוה משמע דאיסורא קאי אדגים לחודייהו וי"ל דא"כ הוה משמע דאף אם העופות לא נמלחו אלא שהדגים נמלחו עמהן אסורין. כמו דג טהור שמלחו עם דג טמא דבסמוך דמיירי בטהור מלוח וטמא תפל. וזה אינו דבענין זה לא היו הדגים אסורין ורשב"ם פירש שגם העופות אסורין לפי שהדגים הנאסרים נעשין נבלה וחוזרין ואוסרין את העופות בצירן האסור שנאסר מחמת דם העופות ולפירוש רבינו אפרים שפירש לעיל בפרק גיד הנשה סימן לא דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב לא יתכן לומר כן. וג"כ לפי מה שפירש גבי גדי שצלאו בחלבו שם סימן כד דלא אמרינן חנ"נ ואוסרת אלא במקום שהאיסור עצמו הנבלע בו הולך ומתפשט עם טעם שלה הנפלט. ומיהו לפי טעם זה יש ליישב קצת ולומר שגם מן הדם הנבלע בדגים יוצא קצת ע"י המליחה שעושה אותה כרותח ונבלע עם ציר הדגים בעופות. דאע"פ שאחר שגמרו הדגים פליטתן אינן חוזרין ופולטין עוד דם העופות להיות מותרין ע"י כך. זהו מחמת שאין פולטין כל הדם. אבל מקצתו פולטין ובולעין העופות ממנו אחר גמר פליטתן ונאסרין בכך. ומיהו קשה לאסור העופות מטעם זה. דלמה לא נאמר דם מישרק שריק במליחה כמו בצלייה דלעיל (חולין דף קיא.) אע"פ שבדגים אין אנו אומרים דשריק דם העופות מינייהו היינו משום דרכיכי ורפו קרמייהו ונ"ל היכא שהדם מרובה על הציר המעורב בו שייך למימר מישרק שריק אבל הכא שרוב הדם נשאר בדגים ומעט ממנו נבלע עם ציר הרבה נבלע עם הציר בעופות ולא שייד למימר מישרק שריק. ונראה דלא נאסר מן הדגים אלא כדי קליפה. דרותח דמליח אינו אוסר אלא כדי קליפה. וגם נראה דמיירי בחתיכות של דגים או דגים שלמים שנטלו קשקשיהן אבל בעוד הקשקשים עליהם נראה לעינים דקמיטי יותר מעופות: פירש רש"י אבל בשר ובשר שמולחים יחד כל מה שזה שוהה לפלוט גם זה שוהה ופולט וכל זמן שטרודין לפלוט אין בולעין זה מזה. וכשנח זה גם זה נח ומיהו עדיין קשה היאך נהגו העולם למלוח הרבה חתיכות זה ע"ג זה והדבר ידוע שאותה שנמלחה תחלה גומרת פליטתה תחלה ואח"כ בולעת מן העליונה ולקמן סימן מט דקאמר לא שנא ומותר משמע לא שנא ואין חלוק בין חתיכה אחת לחתיכות הרבה ומותר בכל ענין. וכן פירש ר"ת ז"ל אלא לא שנא ואע"פ שתחתון גמר פליטתו תחלה אינו נאסר. ונראה דהיינו טעמא דאמרינן דמא מישרק שריק במליחה כמו בצלייה. וכמו שבצלי מותר לכתחלה בשרא עלוי בשרא אע"פ שנצלה תחלה התחתון של צד האור ולא אמרינן שבלע מן העליון. אלא אמרינן דמא משריק שריק ואפילו למאן דלית ליה כבולעו כך פולטו כדפרישית לעיל. הוא הדין במליחת בשרא עלוי בשרא שרי כה"ג. ובדגים דוקא דרפי קרמייהו נוח הדם להבלע בתוכו ולא שריק מעלויו. ומיהו עדיין צריך לדקדק דלפעמים נמצאים גומות מליאות דם על החתיכות התחתונות וחזינן דלא שריק דם מינייהו כיון שנשאר בגומות ואמאי שרי. ורשב"ם נשאל על דבר זה והשיב כיון דדם האיברים דרבנן אין להטריח יותר מדאי. וכיון שעשה כתיקון חכמים למלוח כתיקון חכמים מותר. דאי אפשר שלא ישאר ציר מועט בין חתיכה לחתיכה וכמו שבציר מועט מותר מדאמרינן לא שנא הוא הדין בציר מרובה דמאי שנא האי מהאי. והטעם אע"פ שחתיכות התחתונות בולעות מן העליונות חוזרות ופולטות מה שבולעות. ומה שהקל בה משום דדם האיברים דרבנן. הא ליתא דקודם שפירש אפי' איסור דרבנן לית ביה כדפרישית בפ"ק סימן יט גבי ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא. ואחר שפירש אסור מדאורייתא כדאיתא פרק דם שחיטה בכריתות פ"א דף ד: חמשה לאוין בדם למה אחד לדם האיברים. אין למצוא טעם שהדם הזה דרבנן אם לא נפרש דהא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא.) דם שמלחו אין עובר עליו היינו שאינו עובר עליו אפי' בלאו. כמו שאין עובר עליו בכרת דנפק לגמרי מתורת דם הנפש ואינו ראוי לכפר. ומה שפירש דחתיכות התחתונות אע"פ שבולעות מן העליונות חוזרות ופולטות מה שבולעות צריך פירוש לפירושו דהיאך נוכל לומר דחוזרות ופולטות כיון שכלה פליטת התחתונה קודם העליונה. וי"מ משום דפליטת צירן נמשך הרבה אחר פליטת דמן וכל זמן שפולטות ציר הן פולטות עם הציר כל הדם שהן בולעות מן העליונות אפילו אחר גמר פליטת דמן ומה שנמצא בגומות ציר הוא ולא דם אבל בדגים אין לומר כן לפי שפליטת דם העופות נמשך אחר גמר פליטת ציר הדגים. ועוד צריך לדקדק נהי שאין לאסור מחמת פליטת העליונות הנמשכות יותר מן התחתונות. מ"מ היה ראוי לאסור מחמת דם הנבלע במלח שבין חתיכה לחתיכה שנמחה בציר הנשאר בגומא. ואחר פליטת כל הדם והציר הוא נבלע בחתיכה. משום דהוי רותח ואינו חוזר ופולט עוד אחרי שכלתה כל פליטת התחתונה דם וציר בשלמא כל חתיכה מלוחה דעלמא אין דם שעליה אוסרת לפי שמועט הוא ובולע במלח ואינו יכול לצאת מן המלח כי אין המלח מפליטו הימנו כי אדרבה המלח דרכו שמפליט הדם ומושכו אחריו ונשאר בתוכו ואינו חוזר לבשר. אבל הכא שנמחה המלח שעל החתיכה בציר ונעשה צלול היה לו לאסור החתיכה לפי שהציר המעורב בו מבליענו עמו בתוך החתיכה כיון שחשוב הציר כרותח והיה לו לדם לאסור כדי קליפה ואין לומר דלא אמרינן מליח כרותח אלא בשעת פליטה אבל אחר גמר פליטה לא חשיב כרותח. דהא גבי בר יונה דנפל לכדא דכמכא לעיל סימן לב אמרינן מליח כרותח. וי"ל דהמלח שעל הבשר מעכב את הדם הזה מלהכנס בבשר כמו שמעכב את הדם שעליו ואינו נכנס בבשר. ולפי הטעם שהתחתונה בולעת מן העליונה וחוזרת ופולטת צריך להזהר שימתינו לתחתונה עד גמר פליטת העליונה ומיהו יש עוד לומר טעם אחר. שכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר אינו בולע דם. וזמן גדול שוהה לפלוט ציר אחר שגמר פליטת דמו. ומ"מ בשר שבתוך הציר או בכלי שאינו מנוקב אין להתיר מטעם זה שאין לו כח לפלוט כיון שהוא שקוע בתוך הציר ובולע: ובשר שנמלח ושהה שיעור צלייה ואח"כ נתנוהו לכלי בלא הדחה ונתמלא הכלי ציר. דבר זה נעשה בביתו של רש"י והתירו. דמשום הציר אין לאוסרו דאינו דם אלא מוהל הבשר ולחותו. שהרי אחר ששהה כשיעור צלייה מדיחין אותו לבשלו בקדירה ואין חוששין לציר הנפלט ממנו. ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה יפה קודם שיבשלוהו בקדירה מ"מ אותו דם שבמלח נדבק הוא במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח להבלע בבשר. ואע"פ שנמחה בתוך המוהל כדפרישי' לעיל גבי גומות. ואם באנו לאוסרו מחמת דם המלח שעל הבשר א"כ נאסור כל בשר שמניחין אותו במים להדיחו כי נמחה המלח והדם שבתוכו ונבלע בבשר. דמה לי מים ומה לי מוהל דשניהם היתר הם. אלא ודאי דם המלח נתייבש בתוכו ואין לו עוד כח לצאת א"נ פסק כח המלח מחמת שהפליט את הדם מן הבשר ויצא כח המלח עם הדם ומחמת אותו מלח לא יחשב עוד כרותת לאחר גמר פליטתו. ולא דמי לבר יונה דנפל לכדא דכמכא שהיה נחשב כרותח אם לא היה הכותח נאכל מחמת מלחו. דהתם לא פסיק כח המלח: וכתוב בסה"ת בשר שנמלח ונתנוהו על בשר שלא נמלח ובלע מן הבשר שנמלח ימלחנו דכמו שפולט את דמו כך פולט את הדם שבלע: רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. ואע"ג דטריד לפלוט ולא בלע דם. הציר מיהא בלע: דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר והוא שהיה טהור מליח וטמא תפל דהשתא לא פליט הטמא ולענין מליח כרותח לא שייך תתאה גבר ולא עילאה ואפילו קליפה לא בעי. והא דאמרינן לעיל סימן לד גבי תתאה גבר ומילאה אדמיקר ליה בלע היינו דוקא בחום של צלי. ויש לי ללמוד מכאן שאם עשה גבינות בדפוסי העובד כוכבים ומלחן בתוכו אינן נאסרות דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל דאין שייך מליחה בעץ ולא נאסר העץ ע"י מליח כרותח ומעשים בכל יום דמלח הנתון בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחין ממנו לתת בתוך חלב ולא חיישינן שמא בלע מן הקערה. וא"ת כיון שנמלח הטהור ומונח על הטמא או תחתיו או בצדו הרי נמלח גס הטמא ממלח שעל הטהור. וי"ל שנמלח מכל צדדין רק לא במקום שהוא דבוק לטמא א"נ אחר שנמלח הטהור מגיע לטמא ובמה שהוא נוגע בטמא אינו נחשב כרותח להיות פולט. דהבשר אינו יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה אבל אם היו שניהם מלוחין אסורין. ואין צ"ל שאם היה הטמא מליח והטהור תפל שהוא אסור: אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. וצריך לפזר עליו מלח הרבה שלא ישאר בו מקום בלי מלח: ואווז ותרנגולת צריך למלחם גם מבפנים ואחר ששהה כדי צליה רגילים לרחצו שני פעמים ראשונה להעביר המלח והדם. ושניה להעביר לחלוחית המים הראשונים שנשארו: ובשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מינה. ואם יש ס' בתבשיל אז התבשיל מותר. ויש אוסרין הבשר כיון שנתבשל בדמו ויש מתירין לפי שהדם שנפלט נתבטל בס' ואם נשאר בו מקצת דם הוי דם האיברים שלא פירש. וכן מסתבר דלא שייך הכא אפשר לסוחטו אסור דלא נאסר הבשר מעולם. ודמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ועוד ראוי להתיר יותר במבושל שהרי בצלי שמהפכין בשפוד אצל האש הדם המופרש ממנו מתגלגל סביב הבשר אפ"ה שרי כ"ש במבושל דמה שנפלט ממנו מתבטל מיד במים : איתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא והא דלא חלליה בי טבחא. ואם מלח בלא הדחה יש אומרים שאין תקנה לבשר אף אם ידיחנו וימלחנו אסור. לפי שעל ידי מליחה ראשונה פירש מקצת הדם ולא היה בה כח במלח להפליט כל הדם מאחר שלא הודח הבשר ואותו הדם עצמו שפירש חוזר ונבלע בבשר דלא שריק כיון דלא נמלח כהוגן. ואין מלח השני מפליטו כיון שכבר פירש וחזר לתוכו. ולפי מה שכתב בעל ספר התרומה דבשר שנמלח שנתנוהו על בשר שלא נמלח שיש לו תקנתא במליחה ויפלוט דם שבלע עם דמו כ"ש הכא דשרי כיון דפולט דם שקבל מעלמא כ"ש דמו וכן מסתבר: רב דימי מלח במילחא גללניתא ומנפיץ ליה פרש"י אבל המולח במלח דק אינו צריך ניפוץ. והרמב"ם ז"ל כתב פ"ו מהל' מא"ס דאין מולחין במלח דק לפי שנתכת ונבלעת בתוך הבשר ואינה מפלטת את הדם ולא מסתבר דיותר שהוא דק המלח יותר מתפזר על הבשר ופועל להוציא את הדם כי הוא נדבק בו אבל הגם כשהופך את החתיכה למולחה מכל צד הוא נושר ממנה: אמר רב משרשיא אין מחזיקים דם בבני מעיים. תרגומה הדורא דכנתא ומעיא וכרכשא. מעיא הן הכרס והקיבה והדקין אבל כנתא גופא ולב וכבד וריאה יש בהם דם. ואין לאסור מטעם זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר משום דלא טרידי לפלוט ובלעי כמו דגים לעיל סימן לו דהכא דאע"פ שאין להם דם אין בולעין דדמא משרק שריק. אבל דגים דרפו קרמייהו נוח להבלע הדם בהם. ואין להתיר מטעם דשריק. אם נשפך דם רותח על הצלי או אפילו דם צונן היה אוסרו. משום דתתאה גבר ואסור כדי קליפה או אפילו כדי נטילה. דדוקא דם הנפלט וטטף עם ציר ע"י צלייה או מליחה היא דאמרינן לעיל דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק. ואע"ג דאין מחזיקין דם בבני מעיים מ"מ בשומן הדבוק בהן יש דם דאית ביה שורייקי ולכך נהגו למלחן : אמר שמואל אין מניחים בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב כתב רב אחא משבחא אם מלח ע"ג כלי שאינו מנוקב אותו בשר אסור והכלי צריך שבירה והמולח צריך שימלח ע"ג כלי מנוקב או על קשין או על עצים כללו של דבר כל דבר שכששופך מים עליו יוצאין מים לחוץ אז הבשר מותר למלוח עליו. והרב הברצלוני ז"ל כתב דכי אמרינן מלח ע"ג כלי שאינו מנוקב הבשר אסור דוקא כשנשתהה הבשר שם כשיעור מליחתו. אבל לא נשתהה שם כל כך מותר ועוד כתב שאם מלח בשר ע"ג כלי שאינו מנוקב הבשר אסור ודומה כמי שבשלו בקדירה ואסור באכילה אפי' צלאו אח"כ. ונראה לי אע"פ שכתב רב אחא בסתם אותו בשר אסור. אינו אסור אלא מה שבתוך הציר אבל מה שחוץ לציר לא. דדם אינו מפעפע למעלה כמו שכתבתי לעיל ולא כמו שנמצא כתוב בנימוקי ה"ר פרץ המולח בשר בכלי שאינו מנוקב אסור אפי' מה שחוץ לציר ואפי' בלא שומן וכן עשה ר"ת מעשה בתרנגולת שנמלחה בכלי שאינו מנוקב ואע"פ שלא שהתה שיעור מליחה אוסר את כולה. דלא אשכחן הש"ס דמפליג בכלי שאינו מנוקב בין שהתה כדי מליחה בין שלא שהתה כדי מליחה ויש אומרים שאין אסור אלא מה שבתוך הציר כדין חתיכה שנפלה לתוך הציר וליתא מדאמר גבי דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין הדגים ופריך אי בכלי שאינו מנוקב אפי' עופות ועופות נמי אסורין משמע דאסורין מעבר לעבר קאמר. דהא מדמי כלי שאינו מנוקב לדגים ועופות ובדגים אסורין לגמרי מעבר לעבר. ולא דמי לחתיכה שנפלה לתוך הציר שאינו אסורה אלא מה שבתוך הציר. דהתם נמלחה החתיכה כדינה ופלטה כל דמה הלכך אין אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלחה בכלי שאינו מנוקב הכל אסור. שלא יצא דמה ממנה לפי שהמקום דחוק כיון שאין הכלי מנוקב. ואע"פ שדם האיברים שלא פורש מותר היינו דוקא שלא פירש כלל ממקומו. אבל פירש ממקום למקום לא. כגון הכא דכיון שמלח מיד הדם פירש ויוצא ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שאינו מנוקב. ואע"פ שנתלה באילן גדול אינם דברים של טעם. ומה שהביא ראייה מדגים כשל עוזר ונפל עזור גם דגים אינן אסורים כולם אע"פ שאמר בסתם אסורין מ"מ אינן אסורין אלא כדן מליח כרותח קאמר. וכן טמא מליח וטהור תפל אסור. על כרחך אסור כדי קליפה קאמר דלא מצינו צלי אוסר יותר מכדי קליפה או כדי נטילה. וגם מה שחלק בין חתיכה שנפלה לתוך הציר להך דהכא אינו כלום דלמה ימנע מה שבתוך הציר את העליון מלפלוט וכי חתיכה גדולה שמלח חציה וכי חציה שאינו מלוח תמנע חציה המלוחה מלפלוט ה"נ אע"פ שמה שבתוך הציר אינו יכול לפלוט. מה שחוץ לציר פולט כדינו. ומי הוא הנביא שהגיד שפירש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי אין אלו אלא דברי נביאות להשחית ממונן של ישראל. ומ"ש הרב הברצלוני צריך שישהה כשיעור צלייה ובשם ר"ת ז"ל כתב דנאסר מיד. אין אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה. לפי שהאיסור הוא מחמת שנכבש בציר ואמרינן כבוש הרי הוא כמבושל הילכך אני אומר שהכבוש בציר ונטלו מיד א"א שיאסור לאלתר כיון שהוא צונן. ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל. אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר. ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה כדין מליח הרי הוא כרותח: רב ששת מלח גרמא גרמא. תרי מ"ט לא דלמא פליט האי ובלע האי חד נמי פליט האי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא: אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה ה"ז מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעי' להו הואיל ומבליע הדם באיברים מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא וסלקא בתיקו וקיימא לן כל תיקו דאיסורא לחומרא: מתני' בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. ר"ע אומר חיה ועוף אינם מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ועוף ולבהמה טמאה ומה שהביא רב אלפס דר"ע ולא הביא דרבי יוסי הגלילי משום שפוסק הלכה כרבי עקיבא. ואי ס"ל דרבנן פליגי עליה הא קי"ל עירובין מו: הלכה כר"ע מחבירו דווקא ולא כנגד רבים אלא ודאי סבירא ליה דלא פליגי אלא ת"ק אמר שנוהג בבהמה טהורה דוקא ולא בטמאה ור"ע מפרש מהיכן נתמעטו חיה ועוף ובהמה טמאה: ,גמ' ת"ר המבשל במי חלב פטור ואיסורא מיהא איכא דהא כותח מנסיובי דחלבא עביד ליה כדאיתא בריש אלו עוברין ואמרינן לעיל סימן לג דאסור לאכול בשר בכותח ואני אומר דנסיובי דחלבא אסור מדאורייתא ומי חלב דפטור היינו שהוציאו ממנו כל האוכל. דאחר שעשו הגבינה מבשלין החלב והאוכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא והוא הנקרא מי חלב והרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מאכלות אסורות היה אוסר אותו באכילה דהא בפ"ק דבכורות דף ו: מצריך פסוק להתיר חלב משום דכל מידי דאתי מחי אסור. והכא אמרינן דמי חלב אינו כחלב וליכא קרא למישרי וכיון דאתי מחי אסור ואל תתמה שהרי מותר עם האוכל וכשפירש מן האוכל נאסר דהכי אשכחן בדם האיברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור. וה"ר שמחה ז"ל השיב דדוקא לענין בשר בחלב אין חשוב כחלב. דקרא קאמר בחלב אמו כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל. אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב דתנן מכשירין פ"ו מי חלב הרי הן כחלב ואמר ריש לקיש עלה לא שט אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בישול מי חלב אינו כחלב: מתני' קיבת עובד כוכבים ושל בהמה נבילה אסורה המעמיד בעור של קיבה אם יש בנ"ט הרי זו אסורה כשרה שינקה מן הטריפה הקיבה אסורה טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במיעיה כתב רש"י דחלב שנמלח בעור הקיבה בין חלב הנמצא בקיבה עצמה בין שנתן בה חלב דעלמא ומלחו בתוכה אסורה משום בשר בחלב. דמליח כרותח ונתן בשר הקיבה טעם בחלב ונעשה כולה חתיכה דאיסורא. ואם העמיד בה גבינות אסורות בנותן טעם וכתב דהיה נוהג בו היתר מתחלה בחלב של הקיבה עצמה שנמלחה בה מדאמר מסכת ע"ז דף כט. גבי קיבה של עולה דכהן שדעתו יפה שורפה חיה אלמא פירשא בעלמא הוא ולא מתסרא. וליתא דחלב גמור הוא מדתנן במתניתין כשירה.שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ש"מ דחלב גמור הוא ותניא נמי לעיל (חולין דף קט:) קיבה שבשלה בחלבה אסורה. וקיבת עולה דשריא משום דלאו גופה הוא אלא שינקתו מאמו והוי ככנוס במיעיה. והא דמייתי מיניה ראיה במסכת ע"ז דאיסורי הנאה שרי פרשייהו וגבי עגלי עבודת כוכבים דאסור פרשייהו מדקתני קיבת עגלי עבודת כוכבים אסורה. לאו משום דחשיב לה פירשא לענין עיכול דמפקע שם חלב מיניה. אלא מייתי ראיה מדאסר קיבת עגלי עבודת כוכבים שמע מינה פירשא אסור דהא קיבה לאו גופה הוא ומיתסר משום דניחא ליה בנפחיה שהבהמה נראית שמינה ויפה לעבודת כוכבים והוא הדין לשאר הפרש ומדשרי ליה גבי עולה ש"מ לא מיתסר אלא גופה אבל פירשה שרי: ,גמ' אטו קיבת עובדי כוכבים לאו נבילה היא אמר שמואל חדא קתני קיבת שחיטת עובדי כוכבים נבילה. ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה הא קיבה גופה שריא לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה. דתנן אמר רבי ישמעאל שאלתי את רבי יהושע מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים וא"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה. אמרתי לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת נבילה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה. וחזר ואמר לי מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים. והילכתא אין מעמידין אותה בעור קיבת עובדי כוכבים אבל מעמידין בקיבת עובדי כוכבים וכשירה שינקה מן הטריפה מעמידין בקיבתה וכל שכן טריפה שינקה מן הכשירה. מ"ט חלב המכונס בעור פירשא בעלמא היא זו היא גירסת רב אלפס ז"ל. וכן פירש לעיל בשמעתא דכחל דההיא דקיבה שבשלה בחלבה אסור קודם חזרה נשנית. וכן צ"ל לגירסתו דכשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה קודם חזרה נשנית ולא משמע כן דכשירה שינקה מן הטריפה וטריפה שינקה מן הכשירה משמע שנשנו כאחת ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במיעיה. ורש"י לא גרס ליה ואין הלשון מוכח כגירסת רב אשי אלא שהוגה אח"כ בספרים ורבינו תם היה אומר דלגירסא זו יש לחלק דהא דקאמר הכא פרשא בעלמא הוי היינו חלב הקרוש הנמצא בקיבה ומתניתין כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה וקיבה שבשלה בחלבה מיירי בחלב צלול הנמצא בקיבה דההוא חלב גמור הוי: הדרן עלך כל הבשר
ט׳
הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין: גמ' אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מ"ט משום דכתיב וזה דמשמע דווקא שהן בעין אבל אם אבדו אין לכהן דין עליו. ואי בעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעין ונפקא מינה בין הלין לישני. דללישנא קמא אפילו לצאת ידי שמים לא מיחייב דרחמנא פטריה. וללישנא בתרא מיחייב. אלא שאין הכהנים יכולין להוציא ממנו בדין. דמצי למימר לכל כהן התובעו לא בעינא למיתב לך אלא לאחר. וכן ברייתא דלקמן דריש רבי יהודה בן בתירא וזה למעוטי חזה ושוק שאינו דין מסייע ללישנא בתרא. הלכך הלכה כלישנא בתרא לחומרא: ההוא ליואה דהוה חטיף מתנתא. אתו וא"ל לרב. א"ל לא מסתייע דלא שקלינן מיניה אלא מחטף נמי חטיף. ורב אי איקרו עם משקל נמי שקלינן מינייהו ואי לא איקרו עם רחמנא פטריה מספקא ליה לרב אי איקרו עם אי לאו. דריש מרימר הלכתא כוותיה דרב. והלכתא כוותיה דרב חסדא. כי אתא עולא אמר הבו מתנתא לכהנתא. אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת. אמר רבינא אמר לי אמימר הלכתא כוותיה דרב. והלכתא כוותיה דרב חסדא. והילכתא כוותיה דעולא. והילכתא כרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה מישראל בנה פטור מחמש סלעים. ולאפוקי מדרב פפא דאמר בכורות דף מז. דווקא דאיעברה מעובד כוכבים אבל איעברה מישראל כיון דרובא ישראל חייב בחמש סלעים. אלא כמר בריה דרב יוסף דאמר לא שנא איעברה מישראל לא שנא איעברה מעובד כוכבים בנה פטור מחמש סלעים דברחם תלה רחמנא. ודווקא לויה אבל כהנת איעברה מישראל בנה פטור אבל איעברה מעובד כוכבים נתחללה מביאת העובד כוכבים והוה ליה כבת ישראל שילדה מן העובד כוכבים דבנה חייב בחמשה סלעים. רב כהנא אכיל בשביל אשתו רב אידי בר אבין אכיל בשביל אשתו רב יימר אכיל בשביל אשתו: כוי חייב בכולהו מתנתא דתניא שור מה תלמוד לומר אם שור להביא את הכלאים שה מה ת"ל אם שה להביא את הכוי: מתני' בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולן. אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד: ,גמ' ואמאי יבוא עליו כהן משני צדדין ולימא ליה אי בכור הוא כוליה דילי הוא ואי לאו בכור הוא הב לי מתנתא. אמר רב אושעיא בבא לידי כהן ומכרו לישראל במומו: ,מתני' השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך שירשום. ואם אמר חוץ מן המתנות פטור מן המתנות. א"ל מכור לי בני מיעיה של פרה זו והיו בהן מתנות נותנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים. לקח הימנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לו מן הדמים: ,גמ' וליתני כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות. אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח: דרש רבא מאת העם ולא מאת מכהנים כשהוא אומר מאת זובחי הזבח אפילו כהן טבח במשמע. אושפזיכניה דרבי טבלא כהן הוה והוה דחיקא ליה מילתא אתא לקמיה דרבי טבלא א"ל זיל אישתתיף בהדי טבחי ישראל דמגו דפטרת להו ממתנות משתתפין בהדך חייביה רב נחמן. א"ל רבי טבלא פטרן. א"ל זיל אפיק ואי לא מפיקנא רבי טבלא מאונך אתא רבי טבלא קמיה דרב נחמן א"ל מאי טעמא עביד מר הכי. א"ל דכי אתא רב אחא בר חנינא מדרומא אמר ר"י בן לוי וכל זקני דרום אמרו כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות. א"ל וליעבד ליה מר כרבי אחא בר חנינא. א"ל ה"מ דלא קבע מסחתא אבל הכא הא קבע מסחתא. אמר רב חסדא האי כהנא טבחא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא. ואמר רב חסדא מתנות כהונה זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשנים. ובתורא פלגי לזרוע גרמא גרמא: ואמר רב חסדא אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. וכל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים. ולית הילכתא כוותיה דמתנות אין בהן משום קדושה אלא חובת טבח הן ואי דלא יהיב להו הוא נינהו דקאי באיסורא אבל בשרא שרי. וגרסינן נמי בסוף הדין פירקא הרי מתנות דלא טבילי אלמא דבר ברור הוא דמתנות לא טבלי וכן הילכתא. א"ר חסדא מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל. מ"ט דאמר קרא לך נתתים למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. הא צלי לאו דווקא דהא תנן בפרק כל התדיר בזבחים דף צ: בכולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין ומפ' בגמ' מ"ט אמר קרא לך נתתים למשחה לגדולה כדרך שהמלכי' אוכלים אלא באיזה ענין שהוא אוהב יותר יש לו לאכול כדי שיהא נאכל לתיאבון. ואם הוא אוהב בכולן שוה יאכלנו צלי כדרך מלכים: אמר רבא בדיק לן רב יוסף האי כהנא דחטיף מתנתא חבובי מצוה הוא או זלזולי מצוה הוא. ופשטינן ליה ונתן ולא שיטול מעצמו. אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא כיון דשמענא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא חטיפנא מימר אמינא הבו לי. כיון דשמענא להא דתניא ויטו אחרי הבצע ר"מ אומר חלקם שאלו בפיהם מימר נמי לא אמינא כי יהבו לי שקילנא כיון דשמענא להא דתניא הצנועין מושכין ידיהם והגרגרנים חולקין משקל נמי לא שקילנא בר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהנא. ולפרוס ידיה. אנסו ליה עידניה כלומר חולי במעים הוה ולא היה יכול לשהות נקביו לפיכך לא פירס ידיו: אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא. ואע"ג דלא אתא לידיה במכירי כהונה ולוייה. רבא ורב ספרא איקלעו לבי מר יוחנא בר חנא בר אבא וא"ל למר יוחנא בר חנא בר ביזנא עבד להו עגלא תלתא. אמר ליה רבא לשמעיה זכי לי מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא. זכי ליה. רבא אכל רב ספרא לא אכל אקריוהו לרב ספרא בחלמיה מעדה בגד ביום קרה. אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה דילמא משום דעברית אשמעתיה דמר אקריון הכי. א"ל כי אמרי אנא אחר שמעיה על כרחיך מזכי ליה וכי אמרי אנא למאן דלא איפשר ליה רבא אפשר ליה אלא מאי טעמא אקריון הכי כלפי רבא ולקריוהו לרבא. נזיף הוה. מההוא מעשה דתענית דף כד: דאטרח קמי שמיא ואתא מטרא בתקופת תמוז ואיתחזי ליה אבוהי בחילמיה ואמר איכא דאטרח קמי שמיא כולי האי ושני דוכתיה ואשכח לדוכתיה דמרושם בסכיני. יש מפרשים נזוף הוה בשביל זה המעשה והכי מסתבר טפי דבההוא עובדא דתענית קאמר ההוא גברא דמתחייב נגידא בבי דינא דרבא נגדיה רבא ומית. אישתמע מילתא בי שבור מלכא בעא לצעוריה וכו' ועל ידי אותו מעשה בקש רחמים ובא מטר. ובימי רב יוסף לא היה רבא ראש בית דין להלקות. כי אביי מלך אחר רב יוסף ורבא אחר אביי: אמר ליה אביי לרב דימי פשטיה דקרא במאי כתיב א"ל בשונה לתלמיד שאינו הגון דא"ר יהודה אמר רב השונה לתלמיד שאינו הגון נופל לגיהנם שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו ואין שריד אלא תלמיד חכם שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא: אמר רב הונא אם כהן שותף בראש פטור מן הלחי שותף ביד פטור מן הזרוע. שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה. וחייא בר רב אמר אפילו שותף באחד מהן פטור מכולן והלכתא כרב הונא דהא אתותב חייא בר רב מהא דתניא הראש שלי וכולה שלך אפילו אחד ממאה בראש פטור מן הלחי וחייב בכולן וסלקא בתיובתא. ואם אמר כהן לישראל כולה שלי והראש שלך חייב דבתר חיובא אזלינן דתניא הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים פטור מראשית הגז זה חומר בזרוע לחיים וקיבה מראשית הגז. אלמא בתר חיובא אזלינן. ואם א"ל חוץ מן המתנות חוץ שיורא הוי ולא מכר לו את המתנות ודכוותה בישראל לישראל מיחייב הלוקח דכיון דשחטיה עליה דידיה רמי למיתבינהו. אבל אם אמר כהן לישראל פרה זו מכורה לך על מנת שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה. דעל מנת לאו שיורא הוא אלא תנאי שמכר לו הכל בתנאי שיהא המתנה שלו ואין בו כח להתנות זה שהתורה אמרה שיתנה לכל כהן שירצה. ולא אמר שהמכר בטל מאחר שאין התנאי מתקיים משום דהתנה על מה שכתוב בתורה והתנאי בטל ומעשה קיים. דכוותיה אמרינן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סג.) בן לוי שמכר שדה ע"מ שמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו משום דסבר הך תנא דע"מ שיורא הוא ושיורא שייר למקום מעשר. אבל בתנאי לא מצי לאתנויי שיתן לו המעשר בכל שנה ושנה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא: לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו בהא אמר נותנו לכהן אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח פי' אף עם הטבח דסבר רב מתנות כהונה נגזלות והוי ליה גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ורב אסי אמר אפילו שקל לו הטבח הדין עמו דווקא ולא עם הטבח. דסבר מתנות כהונה נגזלות והלכתא כרב דרבו של רב אסי הוה: מתני' גר שנתגייר והיתה לו פרה אם נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל אם היתה לו עיסה נעשית ספק אם עד שלא נתגייר נתגלגלה או משנתגייר נתגלגלה מפריש חלה מספק דספק איסורא לחומרא ומוכר החלה לכהן. וכן אס נולד לו בכור בעדרו ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו. וכן בכור בהמה טמאה פודהו בטלה לאפקועי איסוריה ומעכב השה לעצמו: גמ' תניא מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחי ואם אין שם כהן מעלה חותן בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן. כך היא גי' הספרים ורב אלפס לא כתב כן: מתני' איזוהי זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק. ר' יהודה אומר דמן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל. איזוהי הלחי. מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת: ,גמ' ת"ר זרוע זה זרוע ימין אתה אומר זרוע ימין או אינו אלא זרוע של שמאל ת"ל הזרוע. מאי תלמודא כדאמר רבא הירך המיומנת שבירך הכי נמי הזרוע המיומן שבזרוע והלחיים להביא צמר שבראש כבשים ושיער שבזקן תיישים. והקיבה להביא חלב שעל הקיבה וחלב שבתוך הקיבה דאמר ר' יהושע כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים. טעמא שנהגו הא לא נהגו לא. איזהו לחיים וכו'. והתניא נוטלם ואת בית השחיטה עמהן. לא קשיא מתני' רבנן ברייתא רבי חנינא בן אנטיגנוס. דתניא מוגרמת פסולה והתניא העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשירה וקי"ל כרבי חנינא בן אנטיגנוס והיינו שייר בחיטי. לא ידענא למה הביא רב אלפס האי פיסקא הכא. אע"ג דלענין מקום השחיטה הלכה כרבי חנינא לענין לחי הלכה כמתני' ועוד דאיכא שינויא אחרינא דמוקי תרוייהו כרבנן. ועוד צ"ל דליכא דאיכא פלוגתא בלחי דבנטילת הלחי שוה לכולם: הדרן עלך הזרוע והלחיים
י׳
ראשית הגז נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע לחיים וקיבה מראשית הגז שהן נוהגין בבקר וצאן במרובה ובמועט. וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה: ,גמ' אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלת סבי. כרבי אלעאי בראשית הגז. דתניא ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. כר' יהודה בן בתירה בדברי תורה דתניא ר' יהודה בן בתירה אומר דברי תורה אין מקבלין טומאה. כרבי יאשיה בכלאי הכרם דתניא ר' יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ופרש"י כיון דנהוג עלמא כרבי אילעאי בראשית הגז ה"ה נמי במתנות דחד טעמא נינהו משום דיליף נתינה נתינה מתרומה. ואע"ג דלעיל בפרק הזרוע סברי כולהו אמוראי דמתנות נוהגין בחו"ל גם בראשית הגז היו נוהגין בו באותן הדורות ושוב בדורות האחרונים חזרו לנהוג כרבי אילעאי בשניהם ולהכי קאמרי האידנא נהוג עלמא אע"פ שעד עתה לא נהגו כן. וכן לענין כלאים ברוב מקומות בש"ס סוברים האמוראים דלא כר' יאשיה. בשבת פרק תולין (שבת דף קלט.) שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא בכרמא מהו. שלח להו כשותא בכרמא עירובא ולישלח להו כר' טרפון דאמר כשותא בכרם אינו כלאים ולא פריך ולישלח להו כרבי יאשיה. וכן קאמר התם בפרק תולין מכריז רב עמרם האי מאן דבעי למזרע כשותא בכרמא ליזרע כר' טרפון אבל כרבי יאשיה לא קאמר. וכן בפ' מי שמתו (ברכות דף כב.) רוב תנאים ואמוראים סברי דלא כר' יהודה בן בתירה ואפ"ה פסיק הכא הילכתא כרבי יאשיה וכרבי יהודה בן בתירה. ורב נחמן בר יצחק חבר אלו שלשה יחד לפי שנשתנה בהו המנהג. ואיהו גופיה קאמר לעילדף קלב: דקניס אטמא כי כן היו נוהגים בתחלת ימיו. ועל זה סמכו ונהגו כן בדורות אחרונים. והרמב"ם ז"ל כתב פ"א מהל' בכורים דנוהגין בזמן הזה וכן כתב רבי מאיר מרוטנבור"ג והעולם לא נהגו כן: ,מתני' וכמה הוא מרובה. ב"ש אומר שתי רחלות שנאמר יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן. וב"ה אומר חמש שנאמר חמש צאן עשויות. רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז. וחכ"א חמש רחלות גוזזות כל שהוא: ,גמ' תניא ר' ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו ארבע שנאמר וארבע צאן תחת השה. תניא אמר רבי אלמלי דבריהם דברי תורה ודברי בר רבי דברי קבלה דברי בר רבי אנו שומעין. כל שכן שדבריהם דברי קבלה ודברי בר רבי דברי תורה.והא אמר מר אין הכרעה שלישית מכרעת. אמר ר' יוחנן מפי השמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי. גוזזות כל שהו וכמה כל שהו. אמר רב מנה ופרם ובלבד שיהו מחומשין. ושמואל אמר ששים סלעים ונותן סלע אחד לכהן. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שש. חמש לכהן ואחד לו. עולא אמר רבי אלעזר אמר כל שהו שנינו. רב ושמואל דאמרי תרווייהו ראשית הגז בששים. ואי קשיא לך הא תנן כמה הוא נותן משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל מלובן ולא צואי. הוא בישראל שיש לו גיזות הרבה ומבקש ליתנם לכהנים. דאמרינן ליה לכל חד וחד לא תבצר מה' סלעים: ומנה דקאמר רב מנה בן ארבעים סלע דהוה ליה מנה ופרס ששים סלעים כדאמר שמואל. ורבי יוחנן נמי בששים סבירא ליה. וההוא דקאמר שש חמש לכהן ואחד לו. משום רבי ינאי רביה אמרה. הילכך הילכתא ראשית הגז בששים דהוה ליה ר' ינאי יחיד אצל רבים וקי"ל הלכה כרבים וחזינן קמאי כגון בעל הלכות ומר חפץ דפסקו הילכתא כמתני' דקתני חמש רחלות. ודלא כרבי דפסק הלכה כרבי יוסי וכפשטא דמתניתין דקתני וכמה הוא נותן לו משקל חמשה סלעים וכו' ואתיא כר' יוחנן משום רביה וכן מסתבר דהלכה כר' ינאי כנגד רבי יוחנן תלמידו וכ"ש כנגד רב ושמואל דלית הילכתא כוותייהו כנגד רבי יוחנן: ,מתני' לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור כיון שנתכוין לגוזלו מן הכהן ושינהו קנאו בשינוי וכמאן דליתנהו דמי. והוה ליה כמו מזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור ליבנו ולא צבעו חייב הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים פטור מראשית הגז. לקח גז צאנו של חבירו שייר המוכר המוכר חייב. דאמר ליה לוקח מתנה דכהן גבך הוא. לא שייר המוכר הלוקח חייב דאמר ליה המוכר מתנה דכהן גבך הוא. והני מילי כשמכר לו בסתם אבל אם פירש לו המוכר ואמר ליה אני מוכר לך הכל אין הלוקח חייב. ולא דמי ללוקח מתנות במשקל דהוי כמו פירש שהרי שקל לו חלקו של כהן ואפילו הכי נותנו לכהן. דהתם משנשחטה הבהמה זכה הכהן במתנות ואין מכירתו בהן כלום. אבל בראשית הגז שמכר לו הגיזה בעודה מחוברת לצאן אכתי לא זכה בה הכהן ובידו למכרה אלא במכר בסתם הוא דאמרי' מסתמא לא מכר חלקו של כהן: היו לו שני מינין שחופות ולבנות מכר לו שחופות ולא לבנות זכרים ולא נקיבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו: ,גמ' לאו משום דשני מינין הוו ונמצא שלא שייר המוכר מאותו המין הילכך לוקח חייב. דזכרים ונקבות ודאי חד מינא נינהו. אלא עצה טובה קמ"ל שיקנה המוכר מן הלוקח צמר של שחופות שאינו טוב כמו לבנות. וכן של זכרים. ויתן של זה לעצמו ושל זה לעצמו: תנא לא שילבננו ויחננו לו אלא כל שאילו ילבננו כהן יעמדו על חמשה סלעים כדי לעשות ממנו בגד קטן. אתמר גזז ומכר ראשון ראשון רב חסדא אמר חייב. רב נתן בר אושעיא אמר פטור. רב חסדא אמר חייב כל חדא וחדא צאנך קרינא ביה ורב נתן בר אושעיא אמר פטור בעידנא דמלי שיעורא בעינן צאנך וליכא. תנן הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים פטור הא צאנו ליגזז חייב. אמאי הא כל חדא וחדא בתר דגזזה נפקא ליה מרשותיה. תרגמא רב חסדא אליבא דרב נתן בר הושעיא כשהקנם לו כל שלשים יום ונראה דהלכה כרב חסדא דפשטא דמתניתין אתיא כוותיה . ואע"ג דאמר רב נחמן בר יצחק דהאידנא נהוג עלמא כרבי אילעאי בראשית הגז ופרישנא דהוא הדין במתנות הא האריכו רבנן בהלכותיהן משום דרב נחמן בר יצחק לא פסיק בהדיא הלכתא אלא אמר דנהוג עלמא הכי ואי איכא דוכתא דלא נהוג שידעו הלכותיהן: הדרן עלך ראשית הגז
י״א
שילוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ולא במוקדשין. חומר בכסוי הדם משילוח הקן שכיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף במזומן ושאינו מזומן ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן ואיזהו שאינו מזומן כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס. קננו בבית וכן יוני הרדסיאות פטור מלשלח: ,גמ' תנו רבנן כי יקרא קן צפור לפניך מה ת"ל. לפי שנאמר שלח תשלח יכול יחזר אדם בהרים ובגבעות עד שימצא קן. ת"ל כי יקרא במאורע. קן קן מכל מקום. צפור טהור ולא טמא. לפניך זו רשות היחיד. בדרך זו רשות הרבים. באילנות מנין. ת"ל בכל עץ. בבורות שיחין ומערות מנין. ת"ל על הארץ. וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל בדרך לומר לך מה בדרך שאין קנוין בידך אף כל שאין קנוין בידך מכאן אמרו יוני שובך ויוני עליה וצפורים שקננו בטפיחים ובבירות ואווזים ותרנגולין שקננו בפרדס חייבין לשלח. קננו בתוך הבית וכן יוני הרדיסאות פטור מלשלח. אמר רב יהודה המוצא קן בים חייב לשלח שנאמר כה אמר ה' הנותן בים דרך. אמרי לה פפונאי לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו אמר להו ואדמה על ראשו: מתני' עוף טמא פטור מלשלח עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח. קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין: ,גמ' תניא אם טריפה חייב לשלח. אפרוחים טריפות פטור מלשלח. מנא הני מילי. אמר רב כהנא תקח לך ולא לכלביך: בעי ר' ירמיה מטלית מהו שאחוץ ביצים מהו שיחוצו ביצים מוזרות מהו שיחוצו שני סדרי ביצים מהו.זכר על גבי ביצים ונקבה על גבי זכר מהו תיקו א"ר אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה דברי הכל חייב. ואפילו אין הביצים שלה כיון דאורחיה בהכי וגם קרינא בה ואם רובצת. ואמר רבי אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר דעלמא דברי הכל פטור. תניא נמי הכי זכר דעלמא דברי הכל פטור. קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין. תמיהני למה לא הביא רב אלפס ז"ל מימרא קמייתא דרבי אלעזר. דלכאורה משמע דאיתנהו לתרוייהו דתרי מילי נינהו ולא פליגי אהדדי. ואני לא הייתי כותב מימרא דרבי אלעזר בתרייתא משום דלית בה נפקותא לפסק הלכה ולא כתבתיה אלא לדקדק בדבריה רב אלפס ז"ל. דנראה שהיה כתוב בספרו ואיכא דאמרי אמר רבי אלעזר ופליגי תרי לישני דרבי אלעזר אהדדי דלישנא קמא דנקט קורא זכר משום רבנן א"כ לרבי אלעזר זכר דעלמא נמי חייב. ופסק הוא הלכה כלשון אחרון דרבי אלעזר משום דתניא כוותיה לאפוקי מלישנא קמא. ולאשמועינן דלא מחייבי רבנן בקורא נקבה ואין נראין לי דבריו. דבספרים שלט אין בהם איכא דאמרי. וגם לכאורה משמע דלא פליגי אהדדי. דאע"ג דנקט קורא זכר משום רבנן. היינו למעוטי נקבה דרבנן מודו בה מדלא תנן קורא סתם והוה משמע דפליגי בין בזכר בין בנקבה. אבל קורא דתנן הייט אף משום רבי אליעזר ולאפוקי עוף דעלמא וזכר דתנא משום רבנן למעוטי נקבה. דלרבי אליעזר הוה ליה למיתני קורא סתם: מתני' היתה מעופפת בזמן שכנפיה טגעות בקן חייב לשלח. אין כנפיה טגעות בקן פטור מלשלח: ,גמ' אמר רב יהודה אמר רב יושבת על שני רובדי אילן רואין כל שאילו תשמט נופלת עליהן חייב לשלח. ת"ר היתה יושבת ביניהם אפילו נוגעת בקן פטור מלשלח. על גביהן חייב לשלח. מעופפת אפילו כנפיה טגעים בקן מן הצד פטור מלשלח: ,מתני' אין שם אלא ביצה אחת או אפרוח אחד חייב לשלח שנאמר קן קן מכל מקום היו שם אפרוחים מפריחין או ביצים מוזרות פטור מלשלח שנאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו ביצים מוזרות מה ביצים צריכות לאמן אף אפרוחין צריכין לאמן יצאו מפריחין: שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח. אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום שנאמר שלח תשלח את האם. נטל את הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהן פטור מלשלח. הנוטל האם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואין משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה. זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה: ,גמ' עד כמה משלחה אמר רב יהודה עד כדי שתצא מתחת ידו ובמה משלחה אמר רב הונא ברגל כדי שתוכל לילך ברגל. ויכול לחתוך כנפיה שלא תוכל לפרוח וישלחנה ותלך ברגליה שתים ושלש פסיעות ואחר כך יקחנה. רב יהודה אמר באגפיה צריך לשלחה בענין שתוכל לפרוח באגפיה שלא ימרוט כנפיה. ההוא דגזזינהו לגפה שלחה ואחר כך תפסה. נגדיה רב יהודה אמר ליה זיל רבי גדפיה ושלחה כמאן אי כרבי יהודה לוקה ואינו משלח ואי כרבנן משלח ואינו לוקה לעולם כרבנן ומכת מרדות מדרבנן: ,מתני' לא יטול אדם אם על בנים ואפילו לטהר בה את המצורע ומה מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה: הדרן עלך שילוח הקן וסליקא לה מסכת חולין
מהדורת וילנא, נחלת הכלל
