תלמוד בבלי - מסכת חגיגה · דף ו׳ עמוד ב

ופרטות באהל מועד - משהוקם המשכן ודיבר עמו מעל הפרוכת שם פירש לו הכתוב כדכתיב ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ובספר תורת כהנים דהיינו ויקרא נתפרשו כל הלכות קרבן וכן דברים הרבה: ונשנו - פעם שנית וכל מה שנאמר כאן נאמר כאן ואע"פ שלא נכתב: ונשתלשו בערבות מואב - מפי משה לישראל שנאמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וגו' (דברים א׳:ה׳): ואי סלקא דעתך עולת סיני עולת תמיד הואי - וחובת הדורות מפי הגבורה:

מי איכא מידי כו' - אלא ודאי עולת ראייה הואי ומאיליהם הקריבוה:

והיא עצמה לא קרבה - והעולה שהקריבו הבכורות עולת ראייה הוה:

ומה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר - לשון תימה ומשמע שלא הקריבו לפי שנזופין היו:

שבטו של לוי - הקריבוה משלהם:

שמחה - אף הם שלמי שמחה אם אין לו בשר שלמים של נדר ונדבה שהתנדב כל השנה שמביאין ברגל ולא מעשר בהמה מביא שלמים משלו או ממעות מעשר שני שלו להיות לו בשר לשובע שאין שמחת החג אלא בבשר:

שחגיגה ישנה לפני הדיבור - אותן שלמים שהקריבו הבכורות אף על פי שלא ברגל הקריבום חגיגה נקראו שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר (שמות ה) שנאמר להם במצרים: השמחה נוהגת בנשים - דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד): מה שאין כן בשתיהן - דמצות עשה שהזמן גרמא הן והכתוב לא ריבה אותן:

הכי גרסינן ורבי ישמעאל מאי טעמא קא מוקמת ליה כבית שמאי אי סלקא דעתך וכו' - ולא גרסינן אמר לך והכי פירושא לאביי פריך דאמר לעיל בית שמאי ורבי ישמעאל כו' מאי טעמא מוקמת לה לרבי ישמעאל דלא כהלכתא דבית שמאי במקום בית הלל אינו משנה משום דשמעת ליה דאמר פרטות לא נאמרו בסיני וקשיא לך אי סלקא דעתך עולת תמיד הואי ומי איכא מידי כו' משום הכי לא הוה לך לאוקמה כבית שמאי:

הא ר' יוסי הגלילי - דשמעת ליה בהדיא דאמר לעיל עולת תמיד הואי ואפילו הכי שמעינן בעולת תמיד דלית ביה הפשט וניתוח:

לפסוקי טעמים - בנגינות אם תאמר שני מינין צריך אתה לפסוק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא כמו שאנו קורין אותו או בזקף קטן טעם שמפסיק הדבור ממה שלאחריו ואם מין אחד היה צריך אתה לקרותו באחד משאר טעמים שאין מפסיקין כגון פשטא או רביע:

לאומר הרי עלי עולה כו' גר' ולא גרסי' כאומר: נפקא מינה לאומר הרי עלי עולה כאותה עולה - מה יביא פרים או כבשים תיקו:

תנן התם - במסכת פאה:

בָּעִי רַב חִסְדָּא, הַאי קְרָא הֵיכִי כְּתִיב? (שמות כד, ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת. הנה בודאי כונת רב חסדא בבעיא זו כמו שאמר מר זוטרא דשאל לענין פיסוק טעמים דלשון הֵיכִי כְּתִיב דקאמר משמע 'כן' אך עם כל זה אתא רב אחא לעשות נפקותא אחרת שיוצאה מבעיא זו.ואנא עבדא נראה לי לעשות נפקותא אחריתי והוא לאחד שכתב בשטר שהוא חייב לפלוני או שכתב בצוואה שיתנו לפלוני מאה לירא'ס ומאה רייא'ל מטבע 'עתמלי' דיש להסתפק אם מה שאמר מטבע עתמלי קאי רק על הרייא'ל ולא קאי על לירא'ס דאז בפי הדין ליראס בסתם יתנו לו מן ליראס הקטנה בערכה דהיינו לירא פרנסא'ווי ולא עתמליי או דלמא מה שאמר מטבע עתמלי קאי גם על לירא'ס ויתנו לו ליראס עתמלי? ועיין בגמרא ראש השנה (ראש השנה י:) סברת רבי מאיר ורבי אליעזר בפסוק וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (בראשית ח, יג) ויש לעשות מזה נפקותא אחרת ודי בזה.

תוספות ד"ה יש בשמחה וכ' ולא בשתיהן. עיין פסחים דף ע ע"ב תוספות ד"ה מ"ט:

תוס' ד"ה יש בשמחה, ס"ל גם באינך יש תשלומין.לא זכיתי להבין. דמ"מ איך קתני בתוספתא ולא בשתיהן הא משנה מפורשת היא לקמן (דף ט' ע"א) מי שלא חג בראשון חוגג והולך כל הרגל כולו ומה שייך לומר על זה ושמעתין שלנו ס"ל כמה דמפורשת במשנה בחגיגה וגם בראיה מפורש בתחלת מסכתין חגר ביום הראשון וכו' וצע"ג, תו ק"ל איך שייך בשמחה תשלומין הא החיוב על כל יום ויום, כדקתני דהלל והשמחה שמנה, ומה הועילו בתוס' דגם באינך יש תשלומין, מ"מ ליתני השמחה חייב בכל יום משא"כ בשתיהן, ראיה וחגיגה יוצא בפעם אחת, וזה לא יתורץ לנו באידך תירוצם דחשיב רק מילי דחומרא, שי"ל זהו חומרא דשמחה צריך בכל יום, אחר זמן רב מצאתי בעזה"י בטורי אבן באבני מלואים שהקשה כן:

תוספות ד"ה שאין להם שיעור, ואני הייתי מפורש מפני המחלוקת עין יפה, עין רעה.ובאמת לא זכיתי להבין דאם בדאורייתא הא בכולם א' עין יפה ובינוני שוים דסגי בכ"ש, ואם מדרבנן למ"ל מפני המחלוקת הא פשוט מדרבנן יש לו שיעור דעכ"פ לא יפחות מא' מששים:

גמרא אלא מ"א מקיים הזבחים כו' (ופרש"י שנזופין היו) שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז כו'. מכאן ראיה לפרש"י ביבמות (עב) דנזופין הוו ממעשה העגל ולא כפירוש התוס' שם ממעשה דמרגלים מדקאמר הכא שבטו ש"ל של"ע ע"ז. גם מש"כ עוד שם שעל מעשה העגל אמר הקב"ה סלחתי. תמוה דאדרבה במרגלים מצינו לשון זה ולא בעגל. ובהגהותי לש"ר פנ"א אות ד' במ"ת הארכתי בזה בס"ד:

גמ' שם ושמחה. הב"א כתב דלריה"ג דמוקי ליה לקרא דז"י תחוג דכתיב בפ' ראה גבי חה"ס באא"ע כו' להביא ז"י הפסח במכילתא. משמע נמי שפיר שמחה לפסח מסיפא דהאי קרא והיית אך שמח. וז"א דא"כ היכי דרשינן מיניה בפסחים (עא) לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה והא מבעי' ליה לחוה"מ. אלא ע"כ צ"ל ע"ד שכתבו התוס' בפ' א"נ (סא) ד"ה לעבור דאף דדרשינן לא תגזול באא"ע לכובש שכר שכיר מכ"מ רעך דכתיב גביה דרשינן אגזל ע"ש. והארכתי קצת בכלל זה בכתובות (לד) בס"ד ע"ש:

תד"ה יש בשמחה. ובתוספתא כו'. עט"א בא"מ שכתב דודאי ההיא תוספתא משבשתא היא כו'. ובאמת הגי' שלפנינו הוא ונוהגת כל שבעה ופירושו שנוהגת בכל יום ויום כמש"כ הרב ז"ל בריש דבריו. ודברי תוס' הללו נראה שנשמטו מהתוי"ט לקמן מ"ו ד"ה מי:

מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט. דוקא קא מבעיא ליה משום דעיקר הפשט כתיב בגופיה אבל מעולת ראייה אע"ג דאמת הוא דטעונה הפשט לא קשה ליה מידי כיון דלאו בגופיה כתיב:

רבי עקיבא וכו'. אע"ג דבחמישי בנה מזבח ולא ניתנה תורה עד סיני דריש מאותה שעה דנאמר מעשיה בסיני כדכתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני ומאן דלא דריש האי מוקי לה דעולה טעונה כלי וכן פירש רש"י בנימוקי חומש העשויה בהר סיני ובסיפרי דריש לה שנעשית בהר סיני קודם לתורה והיינו בחמישי שבנה מזבח:

יש בשמחה שאין בשתיהן. ובתוספ' גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה סבירא ליה דגם באינך יש להן תשלומין ולא קאמר יש בשתיהן שצריכין שיעור מה שאין כן בשמחה דאימא אף שמחה יש לה שיעור ומיהו בלאו הכי ניחא דלא נחית למיתני הא כללא כדפריש' לעיל (חגיגה דף ב:) רק חומרא באחת שאין בשתים ולהכי לא חשיב שתיהן אינן באין מכל דבר מה שאין כן בשמחה שבאה מכל דבר דהא חומרי דשתים לא קא חשיב:

אידי ואידי פרים הוו. אליבא דמ"ד עולת ראייה הואי ואפי' למ"ד עולת תמיד קודם מתן תורה היתה של פרים והדר אישתנו כמו שנשתנה מן הפשט וניתוח לרבי יוסי הגלילי:

מאי נפקא מינה. כלומר מאי דהוה הוה וכן פריך בפ"ק דיומא (דף ה: ושם) גבי כיצד הלבישן ובפסחים (צו.) גבי אימורי פסחים ובסנהדרין (דף טו: ושם) גבי שור סיני בכמה לא בעי משום דסבירא לאלופי דורות משעה ובע"ז פרק שני (דף לד) ובתענית (דף יא.) גבי במה שמש משה כל ימי המלואים דלא פריך ליה התם נמי למיסבר קראי לפי שלא מצינו בגדי כהונה רק לאהרן ובניו ועוד דאכתי לא נתחנכו הבגדים דבעינן עלייהו הזאה ונפקא מינה לעבוד במלואים בלא הזאת בגדים: לפסוקי טעמא. ולא דמי לה' מקראות שאין להן הכרע (יומא דף נב) ולא אזלינן בתר פסוקי טעמא התם לא מצי קאי רק לחד מינייהו דאין משמעות שתיהן שוה אבל הכא מצי קאי לתרווייהו:

שאין להן שיעור הפאה. דכתיב לא תכלה פאת שדך (ויקרא י״ט:ט׳) ומדאורייתא היא דאילו מדרבנן אמר בפרק ראשית הגז (חולין דף קלז: ושם) אין פוחתין (לעני בגורן פחות) מששים ופליגי אמוראי בירושלמי חד אמר אין להם שיעור למעלה ולא למטה כלומר יוכל לפחות עד חטה ולמעלה כל שדהו וחד אמר למעלה אין לה שיעור הא למטה יש לה ובעי מאי בינייהו כלומר ודאי לכולי עלמא איכא ומשני אם פיחת מששים למאן דאמר אין לו שיעור כלל מה שנתן נתן ופטור מפאה ואם הוסיף חייב במעשר ולמאן דאמר יש לו שיעור למטה מה שנתן נתן ואינו פטור מפאה וזכה העני ומחויב במעשר עד שישלם שיעור ששים בבת אחת דלא הוי פאה אם לא שילם לו בבת אחת כו' ופריך אמאי לא חשיב תרומה ומשני תפתר מפני המחלוקת לשון פלוגתא דומיא דמחלוקת בששניהן אדוקין בתורף (ב"מ דף ז:) כלומר שיש בה חילוק דאמר רבי יוחנן עושה אדם כל שדהו בכורים ולא אמר עושה כל שדהו תרומה דהא בעינן ראשית ששיריה ניכרים בפרק בכל מערבין התיבון הרי פאה דאין אדם עושה כל שדהו פאה ומשני עד שלא קצר שבולת לא נתחייב שדהו פאה כלומר דכתיב פאת שדך בקוצרך תלה רחמנא פאה בקציר והכי קאמר דמשנתחייב בפאה אין לה שיעור וכי תימא בכורים נמי הכתיב ראשית וליבעי שירים ניכרים כמו בתרומה דמרבינן ליה התם ראשית כל בכורי כל ואני הייתי מפרש מפני המחלוקת עין יפה עין רעה ובינונית לאפוקי הך דעניינם שוה ועוד דפליגי במסכת תרומה (פרק ד מ"ה) המרבה בתרומה רבי אליעזר אומר אחד מעשרה יתר מכאן יעשה תרומת מעשר למקום אחר רבי ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה ר' עקיבא אומר עד שישייר שם חולין ומפרש בירושלמי טעמא דרבי ישמעאל דראשית דגנך דיו לראשית שיהו כדגן: