תלמוד בבלי - מסכת חגיגה · דף כ׳ עמוד א

מדלא קתני בהו מעלה - לומר בגדי פרושין האוכלין חוליהן בטהרת חולין מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת הקודש שמע מינה בכלל קודש הן והא תנא ליה קודש:

דלמא - או כחולין דמו דלא מהני בהו מאי דאמר האי גברא דבטלה דעתו או כתרומה דמו דאיכא תנאי דפליגי במילתא כדמסיים ואזיל הלכך לא תנא בהו מעלה דאי דמו לחולין הא תני ליה חולין ואי דמו לתרומה הא תנן ליה במתניתין תרומה: דתנן כו' - כלומר הא אשכחן תנאי דפליגי בה חד אמר כחולין וחד אמר כתרומה אבל כקודש לא אמרינן:

מעפרתו - סודר: טמאה - ואפילו זה טהור ולקמן מפרש טעמא חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו לפיכך הוא לא שמרה ביד חבירו וגם זה שנתנה לו לא היה חש לשומרה דמימר אמר כיון שאמר ליה תנה לי והוא אינו יודע אם טמא אני אם טהור לא חש לטהרתו ויש כאן היסח הדעת ולמחמירין בטהרות הוי היסח הדעת טומאה: כלים של שבת בכלים של חול - כסבור ליטול בגדיו של חול ונטל של שבת: נטמאו - קא סלקא דעתיה השתא דסבירא ליה משמר הדבר בחזקת שהוא דבר זה ונמצא שהוא דבר אחר אינו שמור:

אמר רבי ירמיה - הא דפרכת אימא סיפא אסורה מלאכול לא מסייע ליה מידי: באומר שמרתיה מדבר המטמאה ולא מדבר הפוסלה - אבל במה שמשמרה הימנו הויא שמירתו שמירה ואע"פ שאינו זה: המטמאה - הנותן לה טומאה לטמא אחרים: הפוסלה - מלהשתמש בה טהרות לכתחילה אי נמי נפקא מינה לאוכל הדבוק בה שהוא פסול באכילה ומכל מקום אם נגעה בטהרות אינה פוסלתן אלמא איכא נטירותא לפלגא ובכי האי גוונא נמי מיתרצא מתניתין דלעיל ומיתקנא היא:

הסל - של תאנים על כתיפו: ומגריפה בתוכה - כלי ברזל הוא שקורין וודי"ל שגופרין בו אפר הכירה וגם מבדילין בו תאנים המודבקות זו בזו:

קשיא - הך דקתני בה טהורה מלטמא:

ארגתיו בטהרה - יודעת אני שמשעה שנארג בו ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומ"מ לא היה בלבי לשומרו: ומתוך בדיקות כו' - הואיל ולא היה בלבך לשומרו שמא אירע בו כך וכך ולא נזהרת: משכה עמי בחבל - שקשרה בו החבל בכלי האריגה ושמא הסיטתו:

נפסקה לי - קודם שארגתי בה כלום וקשרתיה בפה קודם שארגתי בה כלום שלא היתה ראויה לטומא' ולא נזהרתי בה ולא הייתי טבולה לנדתי ויש לחוש שמא כשארגה בה שלש אצבעות עדיין הרוק לח ורוק הנדה אב הטומאה הוא כך נראה בעיני ורבותי מפרשין משום צינורות עם הארץ המטמאה כל זמן שהיא לחה ואני אומר ע"כ האשה זו חבירה היתה דאי לא חבירה היתה מי אתיא קמי רבנן לישאל על הטהרות ועוד מי מהימנא למימר ארגתיה בטהרה קתני מיהת בלבו לשומרן טהור כלומר אחר כוונת השמירה הן הן הדברים:

כיון דכלים של שבת עביד להו שימור טפי - וזה סבור שאלו של חול אסחא דעתיה משמירה מעלייתא שהיה רגיל לשומרן וכאין בלבו לשומרן דמי:

כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: בְּלִבּוֹ לְשָׁמְרוֹ, טָהוֹר! אֵין בְּלִבּוֹ לְשָׁמְרוֹ, טָמֵא. קשא מה נתחדש לו אותה שעה דבר להשביח דברי חכמים מכח מעשה זו?ונראה לי בס"ד דהוה קשיא ליה בדברי חכמים למה כפלו לשונם להזכיר דבר והפוכו ודי להם לומר 'אֵין בְּלִבּוֹ לְשָׁמְרוֹ טָמֵא' ואנא ידענא בלבו לשמרו טהור! אך בזה המעשה ראה שיש צורך בלשון זה דאי נקטי רק זאת אין בלבו לשמרו טמא הוה אמינא דאם אומר ברור לו שלא קרה לו טומאה חשיב זה כאלו בלבו לשמרו כיון דברור לו שלא קרה לו שום טומאה ובאמת זה אינו דהא ראה מעשה זו שהיתה אומרת ברור לי שארגתיו בטהרה שלא קרה לי שום טומאה ורק לא היה בלבי לשומרו ואחר שבדקה בחקירות נזכרה שנדה אחת משכה עמה בחבל ואז הבין דברי חכמים שהוצרכו לפרש בדבריהם היה בלבו לשומרו טהור לומר אין שום מציאות בעולם שיהיה טהור אלא רק בהיה בלבו לשומרו ולא סגי לומר ברור לי שלא קרה לי טומאה.

תוס' ד"ה רבי אלעזר וכו' ואין שלישי בתרומה מטמא רביעי בקודש. עיין פסחים דף יד ע"ב תוספות ד"ה ואילו הכא:

גמרא, אלא מעתה הושיט ידו לסל כו' והא תנן המשמר את החביות.לא ידעתי למאי הלכתא נקט תחלה הקושיא בגוונא זו דהושיט ידו לסל, דזהו לא ידעינן רק מההיא דהמשמר חביות, למה לא פריך מיד מהמשמר חביות, ומה קרובי או אלימא יותר דיש שם קצת כי הכא:

גמרא, ועוד מתיב רבה בר אבוהו.לא זכיתי להבין פשט הפשוט לפרש פרכת הש"ס, דהיכן נזכר רמז דמהני שמירה מה שביד חבירו:

רבי אלעזר בר' צדוק אומר הרי הוא כתרומה. הקשה הרב ר' אלחנן דאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף עא:) בראשונה היו אומרים יושבת על דם טהור מערה מים לפסח ודייק בגמ' מערה אין נוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו ומנליה דלמא דהוו כתרומה דטבול יום פוסל תרומה ונראה למורי דאי כתרומה הוו אפי' תגע בה לא הוי אלא פוסל דלא הוי ליה אלא שלישי ואין שלישי בתרומה מטמא רביעי בקודש שאין המים עושין בו רביעי וקצת משמע כן מתוך פרש"י ור"ת:

שמרתיה מדבר המטמאה ולא מדבר הפוסלה. והיה קשה להר"ר אלחנן במאי איפסלא הך מגריפה אי בראשון או בשני אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ואי באב הטומאה האי פסול טמא הוי ותירץ שנפסלה במשקין דמשקין טמאין פוסלין בכלי כדאמרינן אחורי כלים שנטמאו במשקין:

נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה. פרש"י קודם שלא היתה נארגת שלא היתה ראויה לטומאה ולא נזהרתי בה ולא הייתי טבולה לנידותי ויש לחוש שמא כשארגתי בה ג' עדיין הרוק לח בבגד ואב הטומאה הוי לטמאות ורבותי הוו מפרשי מטעם צנורא דע"ה המטמאה כל זמן שהיא לחה ואני אומר ע"כ אשה זו חברה היתה מדקאתיא קמיה דר' ישמעאל לישאל ועוד מי מהימנא לומר ארגתיה בטהרה כל זה פרש"י ובירושלמי מייתי כל הני עובדי על מתניתין דאידך פרקין בכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש וקאמר ליה רבי ישמעאל כמה גדולים מעשה חכמים דאמרי כלים הנגמרים כו' משמע דבאשה חברה אורגת עסקינן ובעי טבילה משום דמשמשי בהדיה קודם שנארג כולו כפרש"י והקשה הר"ר יוסף לפי' רש"י היה לו לומר נדה הייתי כמו נדה משכה באידך עובדא ונראה לו לפרש דמתוך שקשרה בפה היה שם רוק לח ובשעה שארגה נגעה ברוק וידים שניות הן ובפרק בתרא דעירובין (דף צט. ושם) משמע דרוק מיחשב משקה וחזר הרוק ומטמא למפה כדתנן אחורי כלים שנטמאו במשקין אך לפי שיטת הירושלמי דמדמי לה לכלים הנגמרים ומוקמי לה לקמן משום צינורא דע"ה ומאי איריא משום הכי אפי' בצינורא דחבר נמי איכא למיחש מטעם מגע ידים ומיהו נוכל לומר דלא עיקר טעם נקט לקמן אלא חדא מינייהו נקט: