תלמוד בבלי - מסכת חגיגה · דף ט״ז עמוד ב

הראשונים - שהוזכרו ראשון בכל זוג וזוג היו נשיאים:

גמ' עד זומם - שלא הוזם אלא הוא לבדו: עד שיהרג הנדון - קודם הזמה ואחר כך הוזמו שהיו דורשין נפש בנפש האמור בעדים זוממין אמרו להן חכמים והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש שאין נהרגין עד שיגמר הדין של נידון קודם שהוזמו:

ואין לוקין - אם העידוהו שחייב מלקות בכולהו גרסי' עד שיזומו שניהן ובמסכת מכות יליף לה מקראי והנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים:

אלא בפני שמעון - שאם יטעה ילמדהו:

היינו דקא מורה הלכה בפני שמעון - דמדקאמר מיד קיבל כו' שמע מינה דעד השתא אורי בפניו:

ומאי קיבל - לאו דעד השתא הורה דודאי לא הורה בפניו מימיו וכשהרגו לעד זומם לא היה שמעון שם: לא מצטריפנא - לישב בדין אלא בהדי שמעון:

סיריקון - לבוש בגדי מלכות:

אינה אלא משום שבות - דתנן אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה דף לו:) והאי נמי משתמש בבעלי חיים הוא שסומך עליה בכל כחו כדאמרינן לקמן:

שבות דמצוה - נמי תנינא במתני' ומאי אשמעינן רבי יוחנן:

לאפוקי ממאן דאמר - במסכת ביצה (דף כ.) בסמיכה עצמה פליגי ומאן דאסר לאו משום שבות אסר אלא משום דסבירא ליה דשלמי חובה לא בעו סמיכה דכי כתב וסמך בשלמי נדבה כתיב וחובה מנדבה לא גמרינן קא משמע לן רבי יוחנן דטעמא משום שבות הוא וסמיכתן לעולם מצוה:

שמע מינה - מדאוקי רבי יוחנן טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים:

דבר אל בני ישראל - אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וכתיב בההוא עניינא וסמך:

אבא אלעזר - כך שמו:

אקפו ידייכו - לשון וקפא הקילו ידיכם אקפו לשון דבר הצף ואין מכביד כדמתרגמינן ויצף הברזל וקפא ברזלא (מלכים ב ו׳:ו׳):

שמע מינה - מדרבי יוחנן דאוקי טעמא משום שבות צדדין אסורין ואע"ג דגבי שבות רכיבה אמרינן. הוא הדין לכל שימוש ואפילו במקום שאינו עשוי להשתמש כגון צידי הבהמה והוא הדין צידי האילן ופליגי אמוראי בהא מילתא במסכת שבת בפרק בתרא (דף קנד:): לסמוך - דהא ראש הבהמה כצדדין דמי:

לְהֵיכָן יָצָא? אַבַּיֵי אָמַר: יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. הדבר יפלא איך יפרש אביי על מנחם שהיה חסיד ובעל רוח הקודש שיצא לתרבות רעה? ונראה לי בס"ד דגם אביי כונתו לומר שיצא לעבודת המלך הוא הורדוס וקרי להורדוס 'תרבות רעה' שמרד באדוניו והרגם וגם הרג חכמי ישראל לכן תרבותו היא תרבות רעה. ורבא בא לפרושי מיליתה דאביי ואמר האי תרבות רעה דנקיט אביי הוא על עבודת המלך הורדוס.

כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים. נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה דנחת רוח גבי נשים דידוע האנשים שורשם למעלה בתפארת שהוא סוד רוח והנשים שורשם במלכות שהוא סוד נפש ועם כל זה יש מגע לנשים בסוד הרוח מכח בעלים שלהם שהם בסוד רוח ולכן כתב רבינו ז"ל שנשלמים במצוות עשה שהזמן גרמא מכח האנשים ולכן כאן אף על גב דמצוה זו שייכא בזכרים שהם בסוד הרוח עם כל זה הביאו העגל אצל הנשים לסמוך כמעשה האנשים כדי לעשות נחת רוח לנשים כלומר להורות שיש להם מגע גם במצות של אנשים שהם בסוד רוח.

גמ' סמיכה בכל כחו בעינן. עיין לעיל דף ד ע"א תוס' ד"ה אלא טומטום ועיין פסחים דף פט ע"א תוס' ד"ה ואילו פסח וביבמות דף קא ע"א תוס' ד"ה ואין ב"ד שקול:

תוס' ד"ה דבר וכו'. בר"ש כל הפסולין מרבינן נשים לשחיטה. ובעניי לא מצאתי שם רק ילפותא דשחיטה כשרה בזרים אבל על נשים ליכא ראי' וצ"ע:

גמרא דאי סלקא דעתך צדדין מותרין לסמוך אלא לאו כו'. כצ"ל ותיבת לצדדין למחוק:

רש"י ד"ה אקפו. לשון וקפא. כ"ה בדפו"י:

תד"ה דבר. אף ע"ג דסמיך טפי להקרבה. עט"א. ולעד"נ כוונתם דלהכי היה מסתבר טפי לדרוש מיעוטא דב"י על השחיטה מדעל הסמיכה. וכה"ג דרשינן בסוף פרק היה נוטל מיעוטא דאיש על פריעה ופרימה דלמטה ולא על טומאה דסמיכא ליה:

בא"ד דהא בריש כה"פ מרבינן נשים כו'. עט"א וגה"ש דלא נמצא שם. ולי נראה כוונתם משום דבכל מקום דרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן כדהכא בני ישראל כו' ואין בנות ישראל כו'. והרי בקבלה כתיב גם כן בני אהרן ולמעוטי בנות אהרן מכלל דשחיטה כשרה בהן וכמו דמרבינן שם זרים מהאי דיוקא:

אראה בנחמה. לישנא קלילא הוי דשבועה בלשון קצר כלומר לא יוכל לראות בנחמות ציון אם לא עשה זה ודומה לו אקפח את בני שהלכה זו מקופחת בישראל דרבי טרפון בשמעתא דמרדעת בפ"ק דשבת (דף יז. ושם) ודוגמא מצינו לשון המקרא ואולם חי אני וימלא כבוד ה' וגו' אם יראו וגו' (במדבר י״ד:כ״א): אם לא הרגתי עד זומם. תימה אמאי לא מקשינן הכא השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן כדפריך בגיטין (דף ז. ושם) ובחולין (דף ה: ושם) וי"ל דלא שייך לאקשויי רק גבי דבר אכילה דגנאי הוא לצדיק דאוכל דבר איסור אבל דבר היתר בשעת האיסור לא פריך ולהכי לא פריך בר"ה (דף כא.) דאמר כמה בסים תבשילא דבבל בצומא רבא דמערבא ובערבי פסחים (פסחים קו: ושם) ברב ירמיה בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה אע"ג דמיתתו באסכרא דאין דבר מגונה כל כך אכילת היתר בשעת האיסור:

למחר הוא מת. הא דלא נקט כשאינני שם אין קולו נשמע משום שהיו אומרים לו דאינו צועק אלא בשעה שישנו שם אבל השתא מדנקט מת שיהא גביה אז היה לו לצעוק:

אב ב"ד מי קא מורה בפני נשיא. הוראה לדין ובירושלמי אמר מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאלכסנדריא מסייע ליה דבני ירושלים בעון מנינא נשיא ולא קבלו עילוי ערק ואזל לאלכסנדריא והיו בני ירושלים כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריא הקטנה עד מתי אחי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו ומאן דתני שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע ליה ומייתי כולא עובדא שתלה פ' נשים מכשפניות ובסנהדרין (דף מד:) הביאו רש"י בנימוקו:

לא מצטריפנא. לנטות אחרי רבים כדי לבטל דברי שמעון בן שטח:

דבר אל בני ישראל וסמך. אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מהאי טעמא אע"ג דסמיך טפי להקרבה מסמיכה דהא בריש כל הפסולין (זבחים לב.) מרבינן נשים לשחיטה וכן ליכא לאלופי שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה דההוא היקש לא הוי אלא דרבנן:

לעשות נחת רוח לנשים. וכגון שהיתה בהמה שלהן השתא דומה לסמיכה להיו' בבעלים בפ"ק דקדושין (דף לא.) ובפ' בתרא דר"ה (דף לג.) פירש ר"י דנשים דידן אם באות לעשות מצות עשה שהזמן גרמא ולברך עליהן אין ממחין בידם אע"ג דפטורות ולא מיקרי ברכה לבטלה וכן משמע מהכא ועוד פירשתי התם [בר"ה] והארכתי: [וע"ע תוס' עירובין צו. ד"ה דילמא כו']