תלמוד בבלי - מסכת ברכות · דף נ״ב עמוד ב

תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין - דכיון דטומאה זו דרבנן היא עבדו בה היכרא דלידעו דמדרבנן היא כי היכי דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים והקילו בה וכן מפורש (בבכורות דף לח.) אוגנו שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש אזנו כמו אזן החבית שקורין אנש"א בלע"ז וידיו כלי שיש לו יד כגון מחבת:

גזרה משום ניצוצות - שמא יתזו ניצוצות מתוכה על אחוריו ויטמאו משקין שמאחוריו מחמת אחורים ויטמאו את הידים הלכך נוטלים לידים תחלה שלא יטמאו את אחורי הכוס ולמאי דחיישי ב"ה מחמת אחוריו לאו חששא הוא דהא אסור לאשתמושי ביה:

וב"ה סברי מותר להשתמש בו - הלכך לחששא דידן איכא למיחש אבל לחששא דידכו ליכא למיחש דלא איכפת לן אם יטמאו אחוריו:

הא עדיפא - למזוג הכוס תחלה ואח"כ נט"י תכף לסעודה ולא אתיא חששא דניצוצות ומפקעה הלכתא וזו מהלכות סעודה היא:

משקין שבמפה - שמא יהא משקה טופח עליה מחמת נגוב הידים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיקנח בה תמיד בתוך הסעודה:

ונטמייה כסת למפה - בלא משקים: אין כלי - שאינו אב הטומאה מטמא כלים ולא אדם והוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת אם ראשונה היא לטומאה:

מחמת שלחן - כדמפרש לקמיה דסברי ב"ה מותר להשתמש בשלחן שני:

משום אוכלי תרומה - שהשני פוסל את התרומה:

אפילו הכי הא עדיפא - לחוש שמא אירע מקרה שישתמשו בשלחן שני ולא יניחנה על גבי השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת משקין שבה מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים:

מפסיד את האוכלין - שמים אחרונים נתזין עליהם ונמאסים:

ה"ג בתוספתא בה"א אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית:

מתני איפכא - מפיך בהך סיפא דב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש וקבע בהא נמי הלכה כב"ה:

וא"ר יוחנן - גרסי':

דברא משמע - לשעבר ויפה לאומרו שעל בריית האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו לפי שבמו"ש נברא כדאמרינן בפסחים (פ"ד דף נד.): בורא - דבר שהוא בורא תמיד והא לא שייכא הכא שהרי כבר נברא:

הרבה מאורות - שלהבת אדומה לבנה וירקרקת:

משום דלא שבת - ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה:

במסבת עובדי כוכבים - לאכילה לסעודה:

בֵּית שַׁמַּאי סַבְרֵי: חַד נְהוֹרָא אִיכָּא בְּנוּרָא, וּבֵית הִלֵּל סַבְרֵי: טוּבָא נְהוֹרֵי אִיכָּא בְּנוּרָא. קשא איך חולקים במציאות, והלא קא חזינן דטובא נהורא איכא? ונראה לי בס"ד סברי בית שמאי אף על גב דאיכא טובא נהורא בנורי, עם כל זה לגבי הנאת הגוף נחשב אחד, כי אין לגוף הנאות פרטיות מן פרטי הגונים שיש בנורא, ואנחנו צריכין לברך בשביל הנאה שמגעת לגוף שהיא חדא באה מכללות הגוונים שבאור. אבל בית הלל סברי אנחנו צריכין לברך עיקר בשביל הנאת הנפש שהיא נחלקת לשלשה חלקים, שהם נר"ן [נפש, רוח, נשמה] או לחמשה שהם נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה], ולכן כל חלק ממנה נהנה מן גוון אחד שיש בשלש או בחמש גווני האור.

בגמרא ב"ה סברי אסור להשתמש בשמש ע"ה. והקשה מהרש"א ז"ל דאכתי אמאי לא מכבדין ואחר כך נוטלין כב"ש ומאי איכפת ליה ליטול קודם כיבוד וכו' עכ"ל. ולענ"ד לא קשה מידי דלדבריו טפי הו"ל לאקשויי שלא היה לו להפסיק בכיבוד הבית לנטילה דבה"מ דבעינן תיכף לנ"י ברכה וכ"ש היכא שאין צורך כיבוד כלל כיון שאסור להשתמש בשמש ע"ה אע"כ דאה"נ דלב"ה הוא דקאמר ואח"כ מכבדין היינו לאחר בה"מ שהיו צריכין לכבד בשביל פירורים שאין בהם כזית משום דקשה לעניותא וכמ"ש התוס' כאן מגמ' דחולין כן נ"ל ודו"ק:

גמרא אבל נט"י לב"ש תחלה לא ס"ל כו'. לכאורה זה שפת יתר והב"ח מחקם. ואולי משום דלב"ה אין קפידא והם אף נוטלין כו' קאמרי (עי' מהרש"א) לכן קאמר דב"ש דוקא קאמרי מכבדין כו' אבל נט"י כו' לא ס"ל:

שם בורא דעתיד למיברא. ועפירש"י. וק"ל דא"כ מדוע ל"פ נמי בברכת בפה"א ובפה"ע ובמ"מ דהתם נמי על העבר בעינן לברוכי כדלעיל (ל"ח א') גבי ברכת המוציא ע"ש:

תוס' ד"ה תיכף. משום דשנויה במשנה ל"ח למתנייה. עיין בה"ז במנחות צ"ג א':

תוס' ד"ה ד"א. י"ס שכתוב בהן ה"ק להו ב"ה לב"ש. כצ"ל:

בא"ד אלא נראה כספרים כו'. ולענ"ד עיקר גי' רש"י דלגירסתם קשה מ"ק וכ"ת מ"ש כו' דהא שנא ושנא דעל הכסת ליכא רק חשש דטומאת ידים. ועל השלחן לבד חששא דטי"ד יש עוד חשש דטומאת אוכלין ג"כ:

תוס' ד"ה בברא. וי"ל דל' קרא עדיף. גם ברא כתיבי טובא בקרא. ואולי כוונתם דבשמוש שי"ן לא מצאנוהו או יכוונו דבאור גופיה מצינו לשון בורא ולא ברא והוא קרא דיוצר אור ובורא חשך דבורא שב ג"כ על אור ע"פ מדה י"ט מהל"ב מדות מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו ע"ש:

מותר להשתמש בשמש עם הארץ. פירש גאון ז"ל: שמש עם הארץ אם נוטל ידיו תחלה מתעצל מלדקדק בלקט פירורין שיש בהן כזית ונמצא מפסיד אוכלין, ובית הלל אומרים אסור להשתמש בשמש עם הארץ, וכיון דתלמיד חכם הוא מלקט מה שראוי ללקט. ורש"י פירש בענין אחר.

כי פליגי בבורא. בית שמאי סברי ברא דברא משמע, בורא דעתיד למברא וכו'. מקשו עלה בירושלמי (בפרקין ה"ה) על דעתון דבית שמאי שברא פרי הגפן, על דעתון דבית הלל בורא פרי הגפן, ופריקו יין מתחדש בכל שנה ואין האש מתחדש בכל שנה.

ואין מברכין על הנר ועל הבשמים של ע"ז. כלומר: משום דאסור ליהנות מתשמישי ע"ז, ואף הנר הדולק לפניה אסור ליהנות לאורו.

תכף לנטילת ידים סעודה - והאי דלא חשיב ליה לעיל בפ' כ"מ (ברכות דף מב.) בהדי אידך תכיפות משום דשנויה במשנה לא חש למתנייה:

דבר אחר אין נטילת ידים לחולין מן התורה וכו' - יש ספרים שכתוב בהן הכי קאמרי להו ב"ש לבית הלל אפילו לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בשלחן שני משום אוכלי תרומה הא עדיפא דאין נטילת ידים לחולין מן התורה מוטב וכו' ואל יטמא וכו' ול"נ דהא קאמרי ב"ש דאסור להשתמש בשלחן שני ודוחק לומר כמו שפירש רש"י שמא במקרה בעלמא ישתמש אלא נראה כספרים שכתוב בהן מאי דבר אחר הכי קאמרי להו ב"ה לב"ש וכ"ת מ"ש גבי אוכלין דחיישינן ומ"ש גבי ידים דלא חיישינן וכו' והשתא לא הוי האי דבר אחר כי ההיא דלעיל שאינו צריך לטעם ראשון אבל הכא האי ד"א לא בא אלא לפרש טעמא דב"ה קאמר וליישב דבריהם:

פירורין דלית בהו כזית מותר לאבדן ביד - מיהו קשה לעניותא כדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קה:):

בכוליה פירקין הלכה כב"ה לבר מהא - וא"ת והא בההוא דיחזור למקומו ויברך משמע דהלכה כב"ש לקמן (ברכות דף נג:) בשמעתין מדעבדי אמוראי בתרייהו. י"ל דלא חשיב לה משום דהתם אפי' ב"ה מודו לב"ש אלא שלא הטריחוהו לכך:

נהגו העם כב"ה אליבא דרבי יהודה - תימא דאנן אפילו לכתחלה נוהגין כן ובפרק הדר (עירובין דף סב:) אומר נהגו אורויי לא מורינן ואי עבד הכי לא מהדרינן ליה וי"ל דהתם איכא אמוראי דפליגי חד אמר הלכה והוה פירוש הלכה לכתחלה ומורינן הכי א"כ נהגו דקאמר אידך הוי דיעבד אבל הכא יכול להיות דאין כאן אלא נהגו גרידא:

בברא כ"ע ל"פ - וא"ת הואיל ול"פ בלשון ברא אמאי אמר בורא וי"ל דלשון קרא עדיף: