תלמוד בבלי - מסכת ברכות · דף מ״ד עמוד ב

קופרא - כל מיני בשר: אבל ירקא לא - צריך לברוכי אחריה:

חד כתרי - מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו עביד כרב יצחק בר אבדימי שהוזכר בשמו ובשם אביו: ותרי כחד - מר בר רב אשי שהוזכר בשמו ובשם אביו עביד כר' יצחק שהוזכר יחיד:

ככולהו - אף כרב פפא:

כל שטעון ברכה - משנה היא במסכת נדה: למעוטי ירקא - וכ"ש מיא:

למעוטי מצות - אין מברכין כשמסלקין תפילין וציצית ואחר תקיעת שופר ולולב:

כל שהוא כביצה - אין לך מין מאכל שיעור כביצה שלא תהא ביצה טובה לגוף ממנו: מגולגלתא - צלויה לחה ורכה ששורפין אותה: מגולגלתא משיתא - טובה משיתא קייסי: קייסי - מדות מחזיקות לוג: מטויתא - צלויה קשה טובה מארבע קייסי: מבושלתא - במים עלה א"ר ינאי כל שהוא כביצה ביצה טובה ממנו:

בקלח של כרוב שנו - שהוא מזון דתניא לקמן כרוב למזון:

כרישין - כרתי: כל ירק חי מוריק - נוטל תואר הפנים: כל קטן - שלא גדל כל צרכו ולקמן מפרש כמה כל צרכו: כל נפש - דבר חי הנאכל שלם כגון דגים קטנים שגדלו כל צרכן: הקרוב לנפש - האוכל מן הבהמה במקום חיות שלה ולקמן מפרש לה: אוי לבית - לכרס האוכל לפת:

נלעסיה - כוססו ומשליכו:

לשלקינהו - בקדרה הרבה שלא יצטרך לכוססו בשיניו:

קודם ארבע שעות - שאינו זמן סעודה והריח קשה לבני אדם המספרים עמו קודם אכילה שהגוף ריקן:

כאידך דר' יצחק סבירא לי - אבל אסור לספר לא סבירא לי:

בר זוזא - כלומר שמן וטוב ששוה זוז: דלית ביה רבעא - שלא גדל עד רביעית שלו כגון טלה רביעית של איל גדי כדי רביעית של שעיר גדול וכן כל דבר:

גילדני דבי גילי - דגים קטנים מאד ומצויין בין הקנים באגם ואין דרכן לגדל יותר אבל דג קטן ממין דג גדול ולא גדל רובע זה הוא קטן מקטין:

עונקא - צואר מקום בית השחיטה וסמוך ללב ולמעים: לבי ברוך - למקום שברכו שם על השחיטה:

ומי סיסין - תבשיל של פוליאו"ל: והרת - ולדיר"א שהולד נוצר בו: יותרת הכבד - טרפשא דכבדא שקורין אייבר"ש:

מבלי בשר - היא קשה אבל כשמבשלה עם בשר שמן מתיש כחה: מבלי יין - כשאין שותה אחריה יין: מבלי עצים - שאינו שולקה הרבה:

סודני - בעל שכר תמרים ור' פפא מוכר שכר היה כדאמר באיזהו נשך (ד' סה.) טרשא דרב פפא שכראי לא פסיד ואמר רב פפא אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי (פסחים קיג.) והוא נקרא סודני כדאמרינן תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט (שם): דלא נפיש לכו חמרא - ששותי שכר אתם: במאי תבריתו לה - לכחו של לפת: אופי פרסייתא - בקעיות של עצים גדולות היתה שורפת תחת קדרת הלפת:

פעמים שהוא ממית - ואלו הן ביום שבעה ימים למליחתו או ביום שבעה עשר או ביום שבעה ועשרים:

בגמרא אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו על הביעא ועל מיני קופרא וכו' ולבסוף מברך בנ"ר אבל ירקא לא ור' יצחק אמר וכו'. ולא איתברר שפיר הנך טעמי דהנך אמוראי ונראה דר"י ב"א סבר דנהי דברכה ראשונה שייך בכל דבר משום דאסור להנות מן העולם בלא ברכה מ"מ לענין ברכה אחרונה דלא שייך האי טעמא אלא דאסמכוה רבנן אקרא דואכלת ושבעת דכתיב בז' מינים מש"ה בעינן דומיא דהנך שבעה מינים דחשיבי ומיני קופרא נמי חשיבי טובא וביצה נמי חשיבא כדאיתא בסמוך כל שהוא כביצה ביצה טובא הימנ' משא"כ ירקא דלא חשיבא כלל כדאמרינן בסמוך כל ירק מוריק ואמרינן נמי אוי לבית שהלפת עוברת בתוכו ואין לאוכלו אחר ד' שעות ורבי יצחק אמר אפילו ירקא משום דישנו בכלל ואכלת ושבעת משא"כ מיא דלא חשיבא כלל ואינו מין אוכל ורב פפא אמר אפילו מיא משום דשתייה בכלל אכילה ולא ממעט אלא ברכת המצות או ריחני דלא שייכי כלל באסמכתא דואכלת ושבעת כן נראה לי נכון:

שלשה שאכלו פרק שביעי

רש"י ד"ה כל נפש. הנאכל שלם כו'. בפשוטו נל"פ דלא אתי לאפוקי חתוך אלא לאפוקי צומח ור"ל דוקא בעל חי שיש לו נפש חיונית:

רש"י ד"ה קודם ד' שעות. משמע דמפרש קודם ד"ש קאי אדלקמיה ור"ל דאסור לספר עמו קודם ד"ש ול"י מדוע אינו מפרש כפשטיה דקאי על האוכל וכדמשמע לקמן:

[ע"ב] מתני' השותה מים לצמאו אומר שהכל וכו' ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות. פירוש לר' טרפון ליכא בהו ברכה לאחריו משום דמיא לא זייני כלל והיינו דנקט לצמאו כלומר דלא מתהני לשום מזון אחר אלא לשבור צמאו ולפיכך אמר עלייהו ר' טרפון בורא נפשות שאפי' שהכל ליכא לברוכי עלייהו אלא בורא תשלום חסרון הבריות:

[גמרא] לאפוקי מאי. פירוש משום דמיא לא שתי אינש אלא לצמאו קא בעי מתניתין אמאי תני לצמאו אלא למאי ישתה אותן: דחנקתיה אומצא. ואמרו בתוספות דדוקא שותה מים בדחנקתו אומצא לא יברך משום שאינו נהנה בשתייתן כלל אבל יין ושאר משקין אפילו שתה אותן כדי לבלוע מה שבפיו כיון שממילא מיהא מיתהני מברך בהו והביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפרקין מהו דתימא כיון דלרפואה מיכוין לא ליבריך קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:

עבידנא ככולהו - וכן אנו נוהגין כרב אשי דמברכינן בתר מיא ובתר ירקא בורא נפשות רבות:

ולבני מערבא דמברכין הכי בתר וכו' - ואנן לא עבדינן כבני מערבא דדוקא לדידהו שהיה דרכם לסלקם בלילה שייכא ברכה דלשמור חקיו כדכתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים וגו' אבל אנו שמסלקין אותן בחצי היום או אפי' נסלקן בלילה לא שייך חקה ודוקא לדידהו דקסברי לילה לאו זמן תפילין הוא ומימים ימימה אתא למעוטי לילות שייכא ברכה דחקה אבל אנן דקי"ל דלילה זמן תפילין הוא ואנן משימין הפסוק ושמרת החקה וגו' בפסח ומה שאין אנו מניחים אותן בלילה מפני שמא יפיח בהן אפי' נמתין לסלקן עד הלילה לא מברכינן אע"ג דאנן קיימא לן דשבת וי"ט לאו זמן תפילין אפ"ה לא מברכינן דדוקא לדידהו דסבירא להו חקה קאי אתפילין מברכי' ותדע שהרי אינהו נמי לא היו מברכין אלא אתפילין לחודייהו משום דכתיב בהו חקה אבל אשאר מצות כגון ציצית ולולב וסוכה לא היו מברכין (וה"ה הכא) וקשה דהוי מצי לשנויי הכי לאפוקי שאר מצות אפי' לבני מערבא: