תלמוד בבלי - מסכת ברכות · דף ל״ח עמוד א

כעבין - ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה: כלמודין - כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם ודוגמתו שנינו במועד קטן (פ"ב דף יב.) עושה לו למודין לוחין לבור של יין לכסותו:

זיעה בעלמא הוא - ואינו פרי לברך עליו בורא פרי העץ:

וחומץ ספוניות - סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית ועושים מהן חומץ: מחייב קרן וחומש - לשותה ממנו בשוגג: ור' יהושע פוטר - דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד והיינו כמר בר רב אשי:

טרימא מהו - מה מברכין עליו ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק: לא הוה אדעתא דרבא - לא היה מבין מהו שואל: א"ל - רבינא לההוא מרבנן איזו טרימא אתה שואל: דקורטמי - כרכום שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין: או דשומשמי - להוציא שמנן: או דפורצני - כתישת ענבים לתת לתוך החרצנים מים לעשות תמד:

א"ל רבא חשילתא קא אמרת - מתוך דברי רבינא הבין רבא את השאלה א"ל דבר מעוך שאלתני כמו ביעי חשילתא דשחיטת חולין (דף צג.): מותר לעשות מהן טרימא - שאינו מפסידה אלמא דבמילת' קאי וכיון דהכי הוא מברכין עליה ב"פ העץ: והלכתא - ל"ג ומהלכות גדולות הוא:

שתיתא - מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים:

עבה לאכילה עבידא - ובמילת' קיימא:

שבוחשין - מגיסין בכף לערבו יפה במימיו: זיתום המצרי - מפורש במסכת פסחים (דף מב:):

וכל המשקים שותה - אלמא לאכילה מכוין ורפואה ממילא הויא הכא נמי לאכילה מכוין כו':

ה"ג וצריכא דרב ושמואל - ואע"ג דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת איצטריך למימר דטעון ברכה: ה"ג דסד"א כיון דלרפואה קא מכוין לא לבעי ברכה קמ"ל כיון דמתהני מיניה. שהרי מאכל הוא בעי ברוכי: והלכתא - ל״ג ומהלכות גדולות הוא:

דאפיק משמע - שהוציא כבר והא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו: דכתיב אל מוציאם ממצרים - וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו: המוציא לך מים - וכבר הוציא: ורבי נחמיה סבר דמפיק משמע - שעתיד להוציא דכתיב המוציא אתכם וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר:

דאפיקית יתכון - שאני הוא שהוצאתי אתכם:

"הַמּוֹצִיא" כּוּלֵי עָלְמָא לָא פְּלִיגֵי, דְּאַפִּיק מַשְׁמַע. כתבו התוספות אף על גב דְּמוֹצִיא כּוּלֵי עָלְמָא לָא פְּלִיגֵי, דְּאַפִּיק מַשְׁמַע, עם כל זה סברי רבנן הַמּוֹצִיא כדי שלא לערב האותיות, דהיינו מ"ם של הָעוֹלָם עם מ"ם דְּמוֹצִיא וכמפורש בירושלמי, עיין שם, ונראה לי בס"ד טעם רבנן יבא נכון יותר על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער המצורף דף נד), שצריך לדייק באות ה"א של הַמּוֹצִיא להזכירה בפני עצמה, כזה 'ה' מּוֹצִיא' לרמוז בזה שתי כונות וכו' עיין שם. והשתא בזה נודע האמת לאמיתו, דאף על גב דְּמוֹצִיא כּוּלֵי עָלְמָא דְּאַפִּיק מַשְׁמַע, סבירא ליה לרבנן לומר הַמּוֹצִיא בה"א בעבור שתי כונות גדולות שצריך לכוין באות ה"א כאן.

גמ' ור"נ סבר המוציא דמפיק משמע. ע' עירובין י"ט ע"א וצ"ע:

רש"י ד"ה כלמודין כנסרים. ע' תי"ט פ"ה מ"ט דכלים:

רש"י ד"ה שתיתא מאכל העשוי כו'. וכ"כ רש"י מלכים א יב:

גמרא, ת"ר מהו אומר המוציא לחם מן הארץ, ור' נחמי' אומר מוציא לחם. (אבל) המוציא דמפיק משמע (שעתיד להוציא), כתב רש"י ז"ל והמוציא לך מים, עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר. תימא דמה יעשה ר"נ בקרא (ויקרא י״א:מ״ה) המעלה אתכם מארץ מצרים, וכן (ויקרא כ״ב:ל״ג) המוציא אתכם מא"מ, דבהנך ע"כ דאפיק משמע ועי' בפ' עושין פסין (עירובין דף יט ע"א):

[רש"י ד"ה כלמודין. שלא הקפיד על עריכתן. כ"נ דצ"ל] :

תד"ה לחם. וכ"ד שתחלתו סופגנין וסופו עיסה אם נאפו בתנור או בכירה או באלפס בלא מים ושמן חייבין כו' ופליגי כו' וסופו עיסה דר"ל ס"ל כו'. כצ"ל. ובדפוסים שלפנינו נסתרסו התיבות:

תוס' ד"ה האי דובשא. ולאפוקי מה"ג כו'. ובהג"א מהר"ם מקיים כו' אם תחלה בפה"א שלקן שהכל כו' שאין סברא להוריד אותו משני מעלות משמע דאף למ"ד שלקות שהכל היינו דוקא דפרי הארץ אבל דפרי האילן בפה"א ואם נייחס סברא זו לרש"י ינצל מהצ"ע דגה"ש עליו לקמן (ל"ט א') בד"ה דורמסקין אבל צ"ע על סברא זו דהא מבואר שם בסוגיא דלמ"ד שלקות שהכל גם על זית מליח שהכל וכמו שהעיר בזה בהגה"ש שם:

מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה - וכן ניל"ש אי קבע סעודתיה עליה מברכין עליה המוציא וכן צוה הר"מ בפורים שקובעין סעודתן עליהן לברך המוציא בפת תחלה כדי לפוטרן מברכה שהיה מסופק אי הוה קביעותייהו קביעות או לא:

האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל - וכן משקין מכל מיני פירות בר מתירוש ויצהר כדאמרינן גבי ערלה ולאפוקי מה"ג שפירש דמיירי שנתן לתוכן מים ושכר דידן אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת פרס לא מברכין עליו בורא מיני מזונות אלא שהכל ואפי' לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות הכא לא הוי בהו ממש שעורים ואין שכר אלא טעמא בעלמא ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת ועוד בשתיה אומר שהכל:

ושוין שבוחשין - רבי ור' יוסי פליגי גבי נותן מים לתוך המורסן ובקלישה מיירי מדקתני ובוחשין ולא קתני לשון גבול והכי דייקינן התם: ואי ס"ד לרפואה עבדי ליה רפואה בשבת מי שרי - דסובר דכיון דכל שעקרו לרפואה ואין רגילות לעשותו לצורך אכילה אסור בשבת וכו':

והא תנן כל האוכלין וכו' - דמשמע מדנקט כל האוכלין דאפי' כל שעקרו לרפואה כיון שראוי לאכילה שפיר דמי מדנקט כל ומסיק הגמרא וצריכא דרב ושמואל דפשיטא דמתניתין שריא אף על פי שעומד לרפואה אבל דרב ושמואל אשמעינן דלא נימא כיון דעקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל קא משמע לן כיון דמתהני מיניה בעי ברוכי ומכל מקום לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות ואם כן כל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצא בו מברך שהכל וכהאי גוונא פסק בה"ג והלכתא שתיתא עבה מברך בורא מיני מזונות קלישתא מברך שהכל ואף על פי שלרפואה נעשית היכא דאית ליה הנאה מיניה מברך: