תלמוד בבלי - מסכת ברכות · דף ל״ה עמוד א

כיצד מברכין וכו' חוץ מן היין - שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת: בורא מיני דשאים - לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין:

גמ' קדש הלולים - בנטע רבעי כתיב ומשמע שני הלולים טעון באכילתו כשתאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה:

האי מיבעי ליה - הלולים לשון חלולים חד מינייהו אתא לאורויי אחליה והדר אכליה הוציאהו לחולין ע"י פדיון אם באת לאוכלו חוץ לירושלים וחד ללמדך שלא נאמרה תורת רבעי אלא בכרם שנא' קדש הלולים דבר שמהללין בו טעון חלול וזהו יין: שאין אומרים - הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח:

הניחא למ"ד כו' - כולה סיומא דפרכא הוא וה"ק הניחא הא דילפת ברכה מהכא למאן דתני נטע רבעי דאית ליה כל פירות האילן בתורת רבעי ולא דריש מהכא דבר דטעון הלול טעון חלול אייתר ליה חד הלול לברכה: מאי איכא למימר - הא מיבעי ליה למדרש שאין חלול אלא במקום הלול: חד תני כרם רבעי - בכל מקום שיש במשנה נטע רבעי תני איהו כרם:

הניחא אי יליף בג"ש - דריש למלתיה בג"ש ואייתר ליה חד הלול לברכה:

אשכחן לאחריו - כדאשכחן בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח׳:י׳):

חייב בעוללות - וכרמך לא תעולל (ויקרא י״ט:י׳) איזהו עוללות כל שאין להן פסיגין לא כתף ולא נטף אלא שורה יחידית של ענבים:

קמה תוכיח - דאשכחן דאצרכה רחמנא ברכה דכתיב תאכל בה לחם וגו' (דברים ח׳:י׳) וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת:

צד מזבח - יין לנסכים וסלת למנחות:

שבעה מינין - האמורים בארץ חטה ושעורה וגו' (שם ח) ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת:

שכן טעונים בכורים - דהכי אמרינן במנחות (פ"ט ד' פד:) נאמר כאן ארץ כי באתי אל הארץ (דברים כ״ו:ג׳) ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה להלן שבח הארץ אף כאן שבח הארץ:

אלא סברא הוא - דלתרווייהו אית להו פירכא למאן דתני כרם ויליף ברכה מז' המינים איכא פירכא שכן טעונים בכורים ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך התינח מידי דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנלן אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם:

מעל - כנהנה מן ההקדש דכתיב לה' הארץ ומלואה כדאמרינן לקמן:

גמ' אחליה והדר אכליה. בירושלמי פ"ז דפאה אמר אהך דרשה דהכא לא מתמנעי רבנן בין ה' לח'. וכן הוא בירושלמי פ"ה דשבת על דרשה דאלה הדברים אלו ל"ט מלאכות:

שם חד תני כרם רבעי. עי' סוטה מג ע"ב רש"י ד"ה קלא וצע"ג:

שם כרם זית איקרי. וכעין זה חולין קלט ע"ב וש"נ:

תוס' ד"ה ולמאן כו' שוה פרוטה. וכן הוא ברבינו יונה ובש"ע ותמוה לי כיון דילפינן חלול חלול ממעשר ליבעי חלול על דבר שעליו צורה וצ"ע:

גמרא, חד תני כרם רבעי [אבל שאר אילנות אינן בתורת רבעי] וחד תני נטע רבעי. כתבו בתוס' ועתה קיי"ל דרבעי נוהג אף בח"ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. אולם הרב רבינו יונה בסוגיין כתב להוכיח מסוגי' קדושין דכללא דכל המיקל בארץ כו' לא אמרינן אלא היכא דאתמר, בערלה ובמעשר אבל לא ברבעי וכלאים. ותמיה לי מסוגי' דשבת (דף קלט ע"א) גבי כשותא בכרמא פריך ולשלח להו כדר' טרפון דתני' כישות ר"ט אומר אין כלאים בכרם וקיי"ל כל המיקל בארץ כו' ובתוס' שם הקשו מההוא דקדושין וחלקו דדוקא לענין איזה מין נקרא פרי להתחייב בערלה וכלאים אמרינן כל המיקל כו' אבל לענין חיוב הכלאים אם דוקא בשעורה וחטה וחרצן במפולת יד בזה לא אמרינן כל המיקל, ודברי רבינו יונה קשים לי מאוד:

כיצד מברכין - לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין (ד' ב) משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמרא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אי נמי י"ל דקאי אמתני' דמי שמתו (ד' כ:) דקתני בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו והכי נמי שייך הכא לברך על כל דבר ודבר ע"כ קאמר הכא כיצד מברכין:

אחליה והדר אכליה - תימה למה לי קרא הא בפ"ב דקדושין (ד' נד:) גמרינן קדש קדש ממעשר שני א"כ נילף ממעשר שני וי"ל אי לאו קרא דהלולים הוה אמינא דאדרבה נילף לחומרא קדש קדש משביעית ואין לו פדיון. עוד פי' רבינו חיים כהן אי מהתם הוה אמינא כי מעשר שני ממש ודוקא בזמן שמעשר שני נוהג כמו בשנה ראשונה ושניה ורביעית וחמישית לשמטה נוהג חלול אבל שלישית וששית שמעשר עני דוקא אימא לא קמ"ל חלולים: שאין אומרים שירה אלא על היין - פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים (תמיד נשחט ד' סד א) [ע"ש בתוספות]:

ולמאן דתני כרם רבעי וכו' - ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בח"ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכרם רבעי בזמן הזה מחללין על שוה פרוט' ושוחקו ומטילו לנהר וכן מפורש בשאלתות דרב אחאי [פרשת קדושים סימן ק]:

ואתי נמי זית במה הצד - וא"ת איכא למפרך מה להצד השוה שכן חייבים בלקט דפרט בכרם היינו לקט משא"כ בזית דאין בו לקט וי"ל דניחא ליה למפרך פירכא אפי' יהא הצד השוה חשוב למיתי זית מיניה מ"מ קאמר דשאר מינים לא ידע מיניה:

תינח לאחריו - דעיקר ברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת:

לפניו לכ"ש - לאו ק"ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא ולעיל פרק מי שמתו (ברכות דף כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי' רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (שם ד' כב.):

דבר שאין גדולו מן הקרקע כגון בשר וחלב - וא"ת מאי איריא בשר אפילו ירקות נמי לא אתיא ליה וי"ל דאיכא למימר קמה תוכיח ולפי' רש"י ניחא דגריס דלאו בר נטיעה מנין וליכא למימר דאתא משאר אילנות דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה: אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה כו' - וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא והגמרא היה סבור מתחלה דלמוד גמור הוא: אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה כו'. וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא והגמרא היה סבור מתחלה דלמוד גמור הוא: