תלמוד בבלי - מסכת ברכות · דף כ״ד עמוד ב

וממשמש בבגדו - להעביר הכינה העוקצתו: אבל לא היה מתעטף - אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק: על סנטרו - מנטו"ן בלע"ז שלא תראה פתיחת פיו:

הרי זה מקטני אמנה - כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה: הרי זה מנביאי השקר - דכתיב ויקראו בקול גדול (מלכים א י״ח:כ״ח):

המגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח וי"א ניכר שהוא מכוער גרסינן:

אלא עטוש אעטוש קשיא - דאין עטוש אלא לאונסו:

למטה - מפיח בקול: ותקילא לי כי כולי תלמודאי - שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש: כשם שעושים לו נחת רוח - שהעטוש נחת רוח לאדם: כך עושים לו נחת רוח מלמעלה - מן השמים למלאת שאלתו:

אפשר כדרבי יהודה - להבליע באפרקסותו סודר שבראשו ושני ראשין תלויין בפניו: פתקיה - זרקו:

מישתמיט מיניה - לא היה נראה אליו לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא"י ורב יהודה אוסר לו לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש: ואשמע מיניה מילתא - מבחוץ: מבית וועדא - מבית המדרש:

ונתעטש - מלמטה: עד שיכלה הרוח - מגופו שנודף מאותו רוח: וחוזר לתפלה - למקום שפסק: ואומר - בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע:

חוצץ בטליתו על צוארו - מה שיש מן הטלית ולמעלה מן כתפיו מדביק בצוארו ובישן ערום קאמר:

לדידי לא סבירא לי - לא הייתי מזקיקו להפסיק:

בחבלי השוא - בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק הן מושכין העון על עצמם אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש:

ובדבר הזה - בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים:

היתה טליתו חגורה על מתניו - לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש:

עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (דְּבָרִים לב, מז) וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה. יש להקשות מנא לן אזהרת טהרה, ודילמא על הלימוד הוא אומר שהעוסק בתורה יאריך ימים? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב באותיות דרבי עקיבה, ה"א שמו של הקב"ה, מפני שכל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו, הוא מרגיש בהם בלשונו ובשפתיו ומוציא רוק מפיו, אבל אות ה"א אינו מקבל טומאה מפני כשהאדם מוציאן מפיו אינו מרגיש לא בשפתיו ולא בלשונו ואינו מוציא טיפת רוק מפיו עד כאן לשונו, נמצא אות ה"א רחוק מן הטומאה והוא אות טהרה יותר מכל האותיות, והכא דקדק, דהוה ליה למימר ובדבר זה תאריכו ימים, ולמה נקיט הזה בתוספות ה"א, אלא לומר לך כך ובדבר ה' זה כלומר, אם הדבר של התורה אצלכם כמו אות ה' זה, שתוציא הדבר בטהרה כאות ה"א שהיא אות טהרה ורחוק מן הטומאה, כן דבר התורה תרחקנו מן הטומאה שלא תזכור אותו במקום מטונף אז תאריכו ימים.

תוס' ד"ה פסק ר"ח וכו' דאע"ג דר"ח וכו'. עי' בב"מ (דף לג ע"א):

בתוספות בד"ה אמר ליה לדידי לא סבירא לי כו' עד סוף הדיבור. עי' במהרש"א שכתב שדברי תוס' כאן סותרים דברי עצמן במה שכתבו לעיל בשם השר מקוצי ונדחק ליישב לפ' דברי התוס' כאן על דרך אחרת ולע"ד יש לתמוה על מהרש"א ז"ל שהרי לפי מה שפירש הוא עצמו לעיל בדברי רבינו יהודא לפרש ע"ד שיטת הרא"ש בתחלת דבריו ולפ"ז ודאי דרבינו יהודא חולק על השר מקוצי כדמשמע להדיא מלשון הרא"ש ז"ל וא"כ מסתמא דהתוס' דהכא תופסים פי' רבינו יהודא עיקר כיון שהביאו דבריו לבסוף וא"כ לפ"ז דברי התוס' כאן עולים יפה דרבי יוחנן פליג אדרבי אבהו בתרתי. ואף לפי מה שפירשתי לעיל דרבינו יהודא נמי סובר בסברת השר מקוצי מ"מ לענין פסק הלכה ודאי חולק עליו שהשר מקוצי פסק להדיא דבהפסקה ע"י אונס חוזר לראש ולרבינו יהודא לא משמע ליה אלא דהנך אמוראי דלעיל גבי מים שותתין לא שני להו בין שהה כדי לגמור את כולה או לא אלא דלמ"ד למקום שפסק היינו אפילו בשהה כדי לגמור וא"כ לפ"ז היינו כר"י דהכא דאזיל לטעמיה שסובר בתקיעות דאינו חוזר לראש וא"כ יפה כתבו התוס' כאן דפליגי בתרתי וזה ברור ודו"ק:

רש"י ד"ה ה"ז מנביאי השקר. נ"ל דהד"א ושייך לדבור דלעיל ומגביה הרבה ה"ז מנביאי השקר דכתיב כו'. ובא לחלק בין משמיע קולו למגביה קולו בתיבת הרבה שהוסיף:

רש"י ד"ה אלא עטוש. דאין עטוש אלא לאונסו. ולענ"ד הנל"פ כיון דאמר סימן רע לו ע"כ איירי לאונסו דלרצונו לא שייך לומר שהוא סימן:

גמרא שנאמ' בבלה יובאו כו'. עי' בתוס' כתובות ר"ד קי"א:

היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש ויש אומרים על לבו ות"ק והא לבו רואה את הערוה. דס"ל ודאי דהא דאסרי בעיניו רואות הערוה לאו משום ראיית העין דוקא הוא דסומא שהוא [מגולה] ומי שמעצים עיניי אסור בק"ש אלא טעמא משום דאינו נאות שתהא ערותו מגולה כנגד אבריו הנכבדים ולבו נמי אבר נכבד הוא. קסבר לבו רואה את הערוה מותר, דלא אסרו אלא בעיניו:

ר"א ב"א אמר מהכא כי דבר ה' בזה. משום דהוה ענין דבור וכן נמי אם פסק דעליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים משום דהוא דבור:

וממשמש בבגדו - פרש"י להעביר הכינה העוקצתו אבל לא מתעטף אם נפלה טליתו ותרי מילי נינהו. ור"ח פי' דחדא מילתא היא פי' ממשמש בבגדו תקן שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעל ראשו לא היה מתעטף שהרי היא הפסקה אם מתעטף כיון שנפל לגמרי אבל לתקן קצת שלא יפול לא הוי הפסקה:

ואומר רבון העולמים - מיד באמצע תפלתו ואח"כ מתחיל ממקום שפסק:

אמר ליה לדידי לא סבירא לי - פירוש משום תרתי מילי חדא דסבירנא דאינו חוזר לראש דאמר רבי יוחנן (ר"ה דף ל"ד:) שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא ועוד דסבירא לי מניח ידו על פיו ואם כן הוי ליה ראוי אלא לדידך דסבירא לך דחייב להפסיק וכו':

בחבלי השוא - כלומר בחנם מושכים עליהם עון כי טוב היה שלא היו מקיימין אותו כלל: