תלמוד בבלי - מסכת ברכות · דף י״ג עמוד א

לא שיעקר יעקב ממקומו - שהרי מצינו שקראו הקב"ה יעקב אחר זאת ברדתו למצרים שנאמר ויאמר אלהים לישראל ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני (בראשית מו):

הנני עושה חדשה - בתר אל תזכרו ראשונות כתיב:

בתחלה אב לארם - לאנשי מדינתו שמארץ ארם היה שנאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם (יהושע כד) ואומר אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כד): אב לכל העולם - אב המון גוים (שם יז):

שרי - לשון יחיד משמע שרתי:

מסדר שבחיה - דמעיקרא אשר בחרת בו בהיות שמו אברם ושמת שמו אברהם:

הדרן עלך מאימתי

היה קורא בתורה - פרשת ק"ש: והגיע זמן המקרא - זמן ק"ש:

בפרקים - בין ההפסקות ולקמן מפרש להו במתניתין בין פרשה ראשונה לשניה בין שניה לשמע כו': שואל מפני הכבוד - שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום: ומשיב - שלום אם הקדימו לו ובגמרא פריך כיון דשואל פשיטא דמשיב: ובאמצע - באמצע הברכה או הפרשה: מפני היראה - אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו אבל מפני הכבוד לא:

ר"י - בגמרא מפרש פלוגתייהו:

בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק - בגמרא (ד' יד) מפרש טעמייהו:

והיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה - דמשתעי בתלמוד תורה דכתיב (דברים י״א:י״ט) ולמדתם אותם את בניכם: ויאמר אינו נוהג אלא ביום - דמשתעי בציצית שאינה נוהגת אלא ביום דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה (שבת כז:):

גמ' ש"מ מצות צריכות כוונה - שיהא מתכוין לשם מצוה ותקשה לרבה דאמר במסכת ראש השנה (כח.) התוקע לשיר יצא:

כוון לקרות - אבל לצאת ידי מצוה לא בעינן שיהא מתכוין אלא לקרות בתורה בעלמא: הא קא קרי - הא בקורא קא עסיק תנא ואתי דקתני היה קורא בתורה:

בקורא להגיה - את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין:

ככתבה - בלשון הקדש:

מדברים הדברים - דהוה ליה למכתב והיו דברים האלה (דברים ו׳:ו׳) למדרש שיקרא הדברים כסדרן ולא למפרע כגון ובשעריך ביתך מזוזות:

לימא קסבר ר' וכו' - מדאיצטריך ליה קרא לק"ש שתהא ככתבה סבירא ליה בשאר כל התורה בכל לשון נאמרה לקרות:

משום דכתיב שמע - דלא תדרוש שמע בכל לשון שאתה שומע כרבנן:

עד כאן - עד על לבבך:

גמ' כל הקורא כו'. מג"א סימן קנו ועיין פר"ח ס"ס ס"ו:

גמ' ההוא מבע"ל כו'. עיין תוס' סוטה י"ז ע"ב ד"ה דכתיב:

תוס' ד"ה כלשון כו' דהא עזרא כו'. עיין מג"א ריש סימן קל"ה:

גמרא שנאמר ולא יקרא עוד את שמך אברם. כצ"ל:

במשנה מפני היראה. פירש"י שהוא ירא מפניו שלא יהרגנו. והרא"ש הקשה עליו פשיטא. ולענ"ד כוונת רש"י שהוא אדם שיש בידו כח להרגו. אבל לא שייראו שמפני שלא יתן לו שלום יהרגנו. דומיא דמפני הכבוד דפי' הראוי לכבדו שאינו דוקא בשאילת שלום:

שם בין ויאמר לאמת ויציב. לכאורה יפלא מדוע נקיט ויציב דהיא ברכה דשחרית. ונ"ל משום דהזכיר ויאמר אמר אמת ויציב להורות שדבריו אינו אלא בשחרית. דויאמר איננו חוב בערבית כדלקמן (י"ד ב') ולכן מה שדקדקו קצת מהאחרונים ממה שנזכר בדר"י מלת ויציב הוא לאשמעינן דגם בין אמת לויציב לא יפסיק ליתא:

היה קורא אם כוון לבו יצא - בירושלמי אמרינן ברכות אינן מעכבות דאע"פ שלא אמר שתים לפניה ושתים לאחריה יצא דאם לא כן תקשי מאי מהני אם כוון לבו הרי לא בירך תחלה. וא"ת הא בפ"ק (יב א) מסקינן סדר ברכות אין מעכבות הא ברכות מעכבות. וי"ל דהתם איירי בצבור. דיקא נמי דקתני אמר להם הממונה:

ובאמצע שואל מפני וכו' - ופסק רבינו שמעיה דבמקום שאסור לספר אסור לדבר אפילו בלשון הקודש וכן משמע מתוך מתניתין. ובירושלמי קאמר אפילו באמצע הפסוק רב הונא בשם רב יוסף אמר ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם. והיינו נמי דאמרי' בפ"ק דיומא (דף יט:) ודברת בם ולא בתפלה פירוש שאין משיבין בה מפני הכבוד:

למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע - וא"ת תיפוק ליה דקדמה בתורה וי"ל דהכי קאמר למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר וא"כ היה לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים: ויאמר אינה נוהגת אלא ביום - מכאן משמע כר' שמעון דאמר בפ' התכלת (מנחות ד' מג.) דציצי' מ"ע שהזמן גרמא וכן איתא בקדושין (פ"ק ד' לג:) דקאמר ציצית מצות עשה שהזמן גרמא וא"ת א"כ למ"ד (מנחות מא.) ציצית חובת טלית הוא ואפילו מונחת בקופסא אפ"ה חייבת בציצית היכי אשכחן שיהא הזמן גרמא. וי"ל דאם היה כסות המיוחד ללילה פטור והכי איתא בירושלמי דקדושין אמר להם ר"ש אי אתם מודים לי דציצית מ"ע שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור מן הציצית א"ר אילא טעמא דרבנן שאם היה מיוחד ליום ולילה שחייב בציצית:

בקורא להגיה - פירש בקונטרס שאין מתכוין לקרות. תימה אכתי הא קא קרי. ע"כ נראה בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן קרי כדי להבין בחסרות וביתרות כמו לטטפת ומזוזת ואם כוון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כנקודתן וכהלכתן:

וחכמים אומרים בכל לשון - אומר הר"י דהלכה כחכמים דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו (ערובין מו ב) ועוד דרבנן סבירא להו כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא וכותיה פסקינן לקמן (ברכות דף טו:):

בלשון הקדש נאמרה - פירש רש"י פרק שני דמגילה (ד' יז: ושם) לקרות בתורה. ולא נהירא דהא עזרא תיקן קריאת התורה ומקמי דאתא עזרא והיו למה לי. וי"ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור אי נמי מקרא בכורים וודוי מעשר ופרשת חליצה שמצוה בתורה לקרותן אעפ"כ בכל לשון נאמרה בסיני שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מתחלק לשבעים לשון:

עד כאן מצות כוונה - עד בכל מאדך ששני פסוקים אלו מדברים ביחוד ה' באהבתו וביראתו: