פסקי תוספות על מסכת בכורות דף נ׳ עמוד ב

אין הפטר חמור שלו ניתר אלא פודהו בשה כל דהו ונותן לו דמיו: ד"ה ונותן: דף ב:

אף במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים אין קונסין אותו בעשרה או מאה בדמיו: ד"ה קונסין:

אפילו נשברה למטה מארכובה לא מקבלת זכר. ד"ה דלא: ע"ב:

אסור לעשות שותפות עם עובד כוכבים ולא שום משא ומתן. (ובתוספות לא משמע כן). ד"ה וליטעמיך:

דם הניתז ושעל הסכין אין צריך לכסות כשיש דם אחר: (ד"ז במסכת חולין בגמרא דף פז ע"ב):

שותפות עובד כוכבים פוטר מן הבכורה: ד"ה ורבי: דף ג:

טוב להקנות לעובד כוכבים באם ולא בולד ובהקנאת אבר לא סגי אך יקנהו דבר שעושה בו טרפה או נבלה. משיכה קונה בעובד כוכבים. ד"ה דקא. ע"ב:

אם קנה השה מן הכהן (וחזר וקונהו ופודה בו) [חוזר ופודה] לרש"י ור"ת פירש דספק פטרי חמורים הרבה פודה בשה אחד: ד"ה ופודה: דף ד ע"ב:

מי רגלים [של] חמורים אסור. ד"ה למה. דף ו:

קלוט בן פרה מותר. ד"ה ורבי. שם:

כל שאינו מניח תפילין עובר בח' משה. ד"ה פירש:

ציר דגים דרבנן ושל שרצים דאורייתא. ד"ה לאסור. ע"ב:

דבש דבורים מותר אבל דבש של צרעה וגיזין אין להתיר (ד"ז בגמרא): עור הבא כנגד פניו של חמור מותר וכן אפרוח ביצת נבלה וטרפה:

חטה שלימה שנמצאת בתרנגולת בפסח יש לאסור. ד"ה דג. דף ז ע"ב:

דגים הרינגן הנמצא בדג גדול טמא יש להתיר. ד"ה רוב:

מותר לקנות ביצים מן העובד כוכבים בליל יו"ט שני של גליות ולא בר"ה. ד"ה אימר. דף ח:

תותין הגדלים באילנות גדולים פשיטא שמברכין בורא פרי העץ. ד"ה באילן:

אבל יש שגדילים כעשבים כל מקום. שבמקום שמלקטים הפרי ולשנה אחרת [יוצא] באותו מקום פרי אחר הוי פרי העץ. בא"ד:

כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו דוקא דבר התלוי בדבור ולא מאיליו. ד"ה אמר. דף ט:

סופו ליטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר. ד"ה נבלת. דף י:

הבא לימלך אומרים לו לפדות פטר חמור בשה ג' זוזי אבל מעצמו אפילו בדנקא פודהו. ד"ה והלכתא. דף יא:

שה בין כבש ועז וזכר ונקבה תם (ומועד) [ובעל מום] קטן וגדול. בא"ד:

הלוקח מן העובד כוכבים אחר מירוח פטור וקודם מירוח חייב. ד"ה מעשרין. ע"ב:

אין להפריש מהנוטה לחיוב או לפטור יותר מחבירו. ד"ה טבלים:

חזקה שייך במטלטלי שאם עשה בה תיקון כעין נעל וגדר. ד"ה מיד. דף יג:

מטלטלין קונה לעובד כוכבים בחליפין. ד"ה אימא:

כשיש חלול השם לכ"ע היה אסור גזל העובד כוכבים. ד"ה כמאן. ע"ב:

מי שפרע שייך ביוקרא וזולא ולא כשחוזר בו במקום שמפסיד הכל. ד"ה הכי. ע"ב:

משיכה קונה בעובד כוכבים ומעות בישראל: בכור טרפה בעל מום אסור להאכילו לכלבים ואפילו העור שנמצא טרפה קודם הפשט:

מותר לזמן עובד כוכבים על בכור בעל מום. (ד"ז בגמרא דף לב ע"ב):

אסור להקדיש בעלי מומין למזבח. ד"ה כל. דף יד:

המקדיש נכסיו זכרים עצמן יקרבו עולות נקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביאו בדמיהם עולות. ד"ה הקדיש. ע"ב:

המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים וולדות פטורים מן הבכורה דעובד כוכבים יש לו עליהן שעבוד אבל בהמת ישראל ומשועבד לארנונא יכול לסלק לעובד כוכבים בזוזי חייבת. ד"ה אין. דף טז ע"ב:

בידי שמים אי אפשר לצמצם ולא בידי אדם: ד"ה אפשר. דף יז ע"ב:

מי שלא הביא סימנים עד רוב שנותיו הוי סריס ד"ה קטן. דף יט:

פרה וחמור בת שלשה ודאי לכהן דתוך שלש אינן יולדות ואם יולדות (אינן חוזרות) לא חזרה וילדה בשלישי. ד"ה פרה. ע"ב:

תשעה חדשים של אשה שלמים ושל בהמה דקה של חדשי לבנה:

חלב אינו פוטר בבכורה. ד"ה חלב. דף ע ע"ב

עובד כוכבים מסיח לפי תומו אינו נאמן לפטור בכורה. ד"ה אישתבוחי. דף כא ע"ב:

הלוקח בהמת ישראל ולא הודיעו שהיא מבכרת שוחטו ולא נמנע. (ד"ז בגמרא):

טעם כעיקר לא הוי לענין טומאה. ד"ה הנך. דף כב:

סלק מינו כמי שאינו מינו לא שייך אלא כשנאסר מכח אסור שנתערב בו אבל כשנאסר עצמו לא. ד"ה אבל:

ראשון ראשון בטל דוקא כשיש הפסק או דוקא בעירה בנקב קטן ולא קי"ל הכי. ד"ה יתיב:

תרומה בק"א וצריך להרים אחד מהם לכהן משא"כ בערלה וכלאי הכרם. ד"ה תעלה. ע"ב:

נבילה בטילה בשחוטה במגע ולא ע"י משא. כל דבר בטל בר מבריה ודרכו לימנות. ד"ה נבילה: דף כג:

משנת ר' אליעזר ב"י קב ונקי ויש מקומות במקום שאין סברא צריך לפסוק כמותו. ד"ה משנת. ע"ב:

השוחט בהמה יעשה מקום לסכין בין השערות שלא יחליד: ד"ז בגמ'. דף כד ע"ב

אין לתלוש נוצות עוף לשוחטו ביום טוב. ד"ה דהוה. דף כה:

מותר לגוז ולעבוד בקדשים אחר השחיטה. ד"ה שער:

בכל מתנות כהונה צריך לאכלם בגדולה ואפי' זרוע והלחיים אבל לא בתרומה שאינו בשר ד"ה ואתי. דף כז:

תרומת חוץ לארץ בטלה ברוב להתירה לכהו טמא ולא לזר. ד"ה תרומה:

תרומת ח"ל אוכל והולך וישייר כדי חלתה ויפרישנה דבעי מוקף ולא שיאכלנה כולה. ד"ה אוכל:

חלה נותנה לכהן קטן ולא תרומה וגדול נמי יכול לאכול החלה אחר שטבל. ד"ה הלכך:

סופגנים ודובשנים פטורים מן החלה עד אחר אפייתן. ד"ה בריש:

חלה השניה הנתנת לכהן מותר ליגע בו: ד"ה פסק:

בסמוך לא"י מפריש ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן אבל בבבל ורחוק מארץ ישראל נותנו לקטן או לגדול לבטל ברוב וחלת שנייה אוכל אפילו זר וגם אינה מדמעת ואפילו במקום שמפריש שתי חלות אין מפריש תרומה. ד"ה פסק:

כהן נזהר מטומאת מת ולא מטומאת חרב הרי הוא כחלל אפילו על ידי אהל. ד"ה וכי. ע"ב:

טמא מת אוכל תרומה בחו"ל בלא טבילה. בא"ד:

בכור אפילו בעל מום ניתן לכהן. ד"ה שלא. דף כח:

בכור שומרים אותו עד שיפול בו מום. ד"ה עד:

השוחט בכור ואחר כך הראהו מותר. ד"ז במשנה

נשא מעוברת חבירו יוציא עד שיגיע זמן ויחזור ויכנוס. ד"ה ר"מ

שטר שיש בו רבית גובה בו הקרן ולא הרבית. בא"ד:

אין הלכה כר"מ בקנסותיו. בא"ד:

כשהדיין פוטר הנתבע אין דרכו לומר לתובע הפסיד:

נטלה טרפחת הבהמה כשרה ודעוף מבעי' לי:

אין אדם חשוד שיתיר האסור כדי להנצל מן הטורח. ד"ה תרי. דף כט:

אם אין לו להתפרנס נוטל שכר לימוד או שכר בטלה דמוכח כשיניח כל עסקיו במשא ומתן. ללמוד לקטנים נמי שייך שכר שימור או שכר פיסוק טעמים. ד"ה מה:

ההולך ללמוד אפילו מצא ממי ללמוד אפילו לישא אשה או מצא אשה בא"י או הלך לדון ולערער ולהוציא מידן או לצאת לקראת מלך ישראל שרי בלא ניפוח. ד"ה היכי:

כפועל בטל שנוטל שכר לפי הביטול לפרש"י אך נראה דנוטל להתבטל ד"ה כפועל. ע"ב:

הקדש שוה מנה מחללו על שוה פרוטה וכן עושים בכרם רבעי ד"ה באתריה. דף ל:

בכל איסור והיתר אדם נאמן לראותו לעצמו. ד"ה דהא. דף לא:

בגמרא שחיטה כהילכתה לא חשיב מפרכסת (כהילכתה) [כחיה]: ד"ה הא. דף לב:

בכור שמת או שנשחט בלא התרה או הותר ונמצא טריפה טעון קבורה עור ובשר ודם. ד"ה פסק. ע"ב:

ק"ו סותר היכא דאיכא לאוקמא ההיקש במילתא אחריתי. ד"ה ובית הלל. דף לג:

מדרבנן אסור להטיל מום בבעל מום ודוקא להקיז לו לרפואה מותר. ד"ה בעל. ע"ב:

אין כהן חבר נאמן על בכור שלו שנפל לו בו מום. ד"ה בא. דף לו:

עבריין אוכל נבלות להכעיס פסול לעדות. ד"ה אומר:

לא אמרינן מה לי לשקר במקום עדים. ד"ה ואמר:

ג' מתירין הבכור במקום שאין מומחה אבל לא במקום שיש מומחה ושיש מומחה בלא התרה אין נשחט אפילו יש בו מום קבוע. ד"ה משום. ע"ב:

בזמה"ז אין שום אדם חשוב מומחה להתיר מום ביחידי ונדר ולדון [נ"א להתיר בכור ונדר ביחידי ולדון דיני ממונות]. ד"ה פסק:

ומיהו אין לאדם להתיר נדר במקום רבו. ד"ה שלשה:

השותה יין נסך הוי אפיקורוס ד"ה ויין. דף ל"ז:

נטלו שיניו היו מום באדם ולא בבהמה. ד"ה מה:

כשיש בעלמא צדדין חשובין ועוד צד גרוע קצת לכ"ע מצריכי כולן בצד הגרוע הרבה פליגי:

מום שאינו עובר מאליו הוי מום קבוע ורפואה מועלת אף למום קבוע. ד"ה וסימנין. דף לח ע"ב:

ת"ח שאומר דבר הוראה לאחר גמר מעשה אין שומעין לו: (ד"ז בגמרא):

במגילה צריך לתפור בגידין בתחלת הדף ובאמצע ובסוף ד"ה שיהו: דף לט:

אסור לסרס אפילו על ידי שתיית סם:

ח' חוטין שעשאו חצי לשם לבן וחצי לשם תכלת ופסק אחד מהם כשר. ד"ה כמה חוטין. ע"ב:

ירחיק מן הקרן קשר גודל ארבע אצבעות גדול ושמנה ענף: ד"ה כמה:

אין מום בלובן עין:

בהמה שיש לה שני גבין ושני שדראות בבהמה אסורה. דבר זה בגמ': דף מג ע"ב:

אין שותין מים (שהם) לא בשעת הסעודה בפני רבים אבל שאר דברים שותין ואין להמתין כלל להטיל מים כשצריך. ד"ה ואין: דף מד ע"ב:

לא ישתין מים על גבי חרס ודוקא בבבל. פרת הולך מארץ ישראל לבבל. ד"ה ל"א:

אין דרך אשה לגלות עצמה לפניה לא לגדולים ולא לקטנים: ד"ה האי:

שתויי יין פסול לעבודה. ד"ה ובשאר. דף מה ע"ב:

נדר שהודר ברבים לדבר מצוה יש לו הפרה. ד"ה הניחא למ"ד נדר:

על דעת רבים שמפרש על דעת פלוני ואפילו שלא בפניהם אבל ע"ד רבים סתמא לאו כלום הוא וע"ד יחיד אפי' ע"ד חכם יכול להתיר. ד"ה אבל: דף מו:

עובד כוכבים יורש אביו דבר תורה נתגייר אינו בכור דאפקרי' לזרעיה: ד"ה נתגיירה:

הראש פוטר בנפלים כשהוא שלם: ד"ה תיובתא: דף מו ע"ב:

בת לוי וכהנת הנשואה לישראל בנה פטור מחמשת סלעים: ד"ה מר: דף מז:

כהנת שנבעלה לפסול בנה חייב בה' סלעים משא"כ לויה ואשת כהן שנשבית: ד"ה אלא:

יש דברים דמספקא לן המע"ה ויש דברים דעבד כמר עבד ויש שודא: ד"ה דאמר:

מלוה על פה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות: ד"ה ודכולי:

מלוה הכתובה בתורה כמו כתובה בשטר דהיינו פדיון הבן וערכין ונזקין וכהאי גוונא ולא מלוה: ד"ה מלוה: דף מט:

יכול ליתן פדיון בנו לעשרה כהנים בזה אחר זה: ד"ה דרבי: ע"ב:

יכול להקדיש פקדון שיש לו ביד אחרים ולא תקנו מעמד שלשתן (ולא) דבר שאינו יכול להוציא בב"ד: ד"ה ה"מ: דף מט:

כותבין הרשאה אפילו אמטלטלי דכפרי ולמיחזי כשיקרא לא חיישינן: ד"ה אבל:

מת הבן תוך ל' יום אפי' קים לן דכלו חדשיו יחזור לו לאביו מת הבן אחר ל' חייב ה' סלעים. ד"ה מת:

צ"ע אם יברך שהחיינו [על פדה"ב] ובשעת מילה אין לברך שהחיינו: ד"ה לאחר:

מת ביום שלשים הוי כחי:

תקפו כהן ספק מוציאין אותו מידו נולד לו ספק לא יוציא מידו:

מת בתוך שלשים אם אשת כהן היא אינה חולצת: ד"ה ביום:

ספק בן תשעה לראשון או שבעה לאחרון מתאבלין עליו: בא"ד:

דינרי זהב בכל הש"ס נמכר בעשרים וחמשה דל זוזא ישאר עשרים וארבע והדר דל שתות וישאר לפדיון. ד"ה רבי יוחנן: ע"ב:

דינר של זהב עב משל כסף וגם שוקל יותר והוא שוה עשרים וארבע דינר וזוז לשכר בעל מטבע: ד"ה דמזדבנא: דף נ:

כתב לכהן שהוא חייב אפילו זקפו במלוה אין בנו פדוי: ד"ה אבל: דף נא ע"ב:

מתנה על מנת להחזיר שמיה מתנה בפדיון הבן: ד"ה הילכך:

רבי טרפון ורבי חנינא (סגן הכהנים) לא היו מחזירין אלא לעניים: בא"ד:

הגאונים תקנו שאשה וב"ח גובה ממטלטלי דיתמי: ד"ה ולא:

אין הבעל נוטל ממלוה שהלותה אשתו מנכסי מלוג: ד"ה ולא:

בעל חוב גובה משל יתומים ולא משל מקבל מתנה:

אין ברירה. האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. ד"ה אמר: ע"ב:

קנין פירות לאו כקנין הגוף: בא"ד:

אין מעשר בהמה נוהג בזמן הזה. ד"ה אלא: דף נג:

אין מחרימין בזמן הזה אפי' פירש לכהנים. חרמים כל זמן שביד בעלים [הוא הקדש]: ד"ה ואין:

כשבא לחלל כרם רבעי צריך [לחלל] אותן דמים שמחלל עליהן ולהשליך לנהר או לים בלא שחיקה: ד"ה מעות:

ישראל מטפל בבכור בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום אמר ליה תוך הזמן תנהו לי לא יתן לו ואפילו כהן אין כונסו לכיפה אלא ממתין עד שיפול בו מום: ד"ה ואי:

אסור לזרוע חטה ושעורה ואם זרעו מותר באכילה וכלאי הכרם אסור באכילה ובהנאה. ד"ה דגן: דף נד:

גן עדן במערב העולם. ד"ה מטרא: דף נה ע"ב

מחצלת נותנת הטובלת תחת רגליה בתשרי מפני הטיט וגם לפניה מפני צניעות שלא יראה וכן לא תטבול במקום שמצויין בני אדם שלא תתבייש: ד"ה ומפצי: ע"ב:

זוחלין אין מטהרין במקוה אבל מעיין בזוחלין ובאשבורן. אשה לא תטבול בכל נהרות: ד"ה שמא:

חבית של מים שנפל תוך ים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. אפי' למ"ד אין דנין איפשר משאי אפשר דהיינו בבנין אב או היקש כשצריך לשאר דברים. ד"ה ומה. דף נו:

אין אתנן אלא מעריות: ד"ה זונה:

כהן הבא על גיורת ומשוחררת לוקה: בא"ד:

מה שדורשין שלשים יום לפני הרגל בשביל קרבנות ואע"פ שאינו בכלל שלשים. ד"ה בפרוס: דף נז ע"ב:

אין מקדישים ביום טוב. ד"ה ואי: דף נח:

עשירי מאיליו קדוש: בא"ד:

שם גנאי אין להזכיר על ת"ח ד"ה חוץ:

תרומה המונה משובח מאוד והמודד משובח ממנו והשוקל משובח ממנו. ד"ה כשם: ע"ב:

תרומה מצוה מאומד: בא"ד:

נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ואפילו בשתיקה: ד"ה במחשבה דף נט:

אלם לא יתרום אבל תרומה בכה"ג מותר שנותן עיניו כו': בא"ד:

מותר להקריב קרבן בלא סמיכה היכא דאי איפשר בע"א. שלמים ארבע מתנות שעשה מתנה אחת [יצא]. שלמים טעונים סמיכה ולא (תעשה) [מעשר]. ד"ה הא: דף סא: