לפסול במקום אחין - אם יש עמו אחים הגונים והלך הוא וחלץ לה לרבי יהודה לאו כלום עבד ולא פסלה מן האחין רצה אחד מן האחין לייבם מייבם ולרבי יוסי דמחזיק ליה בספק פסלה מן האחין דשמא חליצתו חליצה ואין אחד מן האחין יכול לייבמה דכיון דלא בנה שוב לא יבנה אלא חוזרין וחולצין לה:
ב׳
ולחלוץ שלא במקום אחין - אם אין אחין אלא טומטום לרבי יהודה מיפטרא בולא כלום דהא ודאי סריס הוא וכליתיה דמי ולר' יוסי בעיא חליצה שמא לאו סריס הוא והאי דקאמר לא יחלוץ במקום אחין קאמר:
ג׳
הדרן עלך על אלו מומין
ד׳
מתני' מומין אלו - האמורין בבכור פוסלין לכהן לעבודה: בין קבועין בין עוברין - כל זמן שהן בו: הכילון והליפתם והמקבן - מפרש בגמרא: ושראשו שקוט וסקיפת - מפרש בגמרא:
ה׳
ובעלי חטרות - פלוגתא אבל הנך כילון וליפתם וכולהו דברי הכל: חטרות - חלדרוב"ש:
ו׳
גמ' אמאי - פסולין באדם: והא יבלת - דלא כתיבא באדם: ותו דק תבלול - דאמרן גבי מומי בכור הוא ולא כתיב בבהמה דבשלמא כולהו אינך דמנינן ביה כמו חוטין וזנב העגל שאינה מגעת לארכובה מכל מום רע נפקי אלא דק ותבלול איכא למיפרך מדגלינהו רחמנא באדם ובבהמה לא גלינהו ש"מ לא פסלי בבהמה. ומשני מילף ילפי מהדדי:
תד"ה הא איכא. דאין לחלק כו' דבהמה יש לה שני כיסין כו'. נראה דר"ל דלכן אם אין לו אלא ביצה אחת דנשאר כיס בלא ביצה כלל הוה בכלל מום רע אבל אדם דאין לו אלא כיס אחד ה"א אף דחסר ביצה א' מ"מ לא נשאר הכיס ריקן. לזה אמרו דהא אפי' אין כו' כלל כו' ור"ל דבזה שוב אין לחלק. אבל הרמב"ם בחבורו פ"ז מהל' ביאת המקדש ה"ח מפרש אין לו ביצים דגבי אדם היינו שאין לו שתי ביצים בב' כיסין אלא בכיס אחד. ועתוי"ט בפ' דלעיל מ"ו:
ה׳
תד"ה גרב. דכ"ר ל"ל לאפנויי. כצ"ל:
ו׳
בא"ד וי"ל דמשום כו' לא מפיק הפנאה כו'. ר"ל אינו מוציא מכלל הפנאה דמ"מ מופנה הוא דהמ"ל בהדיא חרוץ עצם:
הא איכא יבלת - ה"נ הוי מצי למיפרך מחרוץ דלא כתיב באדם ושייך באדם חוטין ובמקום עצם כמו בבהמה וכן נתוק וכרות לא כתיבי באדם וגבן לא כתיב בבהמה ואע"ג דשייך [בבהמה] למאן דמפרש לקמן ששדרתו עקומה ולא מוקי לה בגביני עיניו וא"ת אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת דתנן לעיל (בכורות דף מ.) גבי בהמה הרי זה [מום] ואין [זה] אלא ממרוח אשך דקאמר ת"ק לקנן בפירקין אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה וילפינן בהמה מאדם בג"ש דבסמוך תינח לת"ק אלא לרבי ישמעאל ור"ע דאמרי חסר אשך מיבעי ליה מנא להו דאינהו גופייהו חשבי ליה מומא בפירקין דלעיל ואי נפקא לן ממומין שבגלוי ואינן חוזרין א"כ לת"ק למה לי קרא להכי ואינהו נמי הוה מוקמי קרא להכי אי לאו משום דחסר אשך מבעי ליה דאין לחלק בין אדם לבהמה משום דבהמה יש לה שני כיסין וחשיב מום טפי דהא אפי' אין לו ביצים כלל (למעוטי) מבעי ליה למעוטי ממרוח אשך ושמא י"ל בכי האי גוונא שייך לומר דנשנה בשביל דבר שנתחדש בה כדר' ישמעאל דבסמוך וניחא נמי השתא אפי' יש מומין שנכתבו אע"ג דהוו נפקי ממום שבגלוי ואינו חוזר:
ט׳
גרב דכתב רחמנא ל"ל למעוטי - תימה הא איצטריך לכדאמר רבא בפירקין דלעיל (בכורות דף מא.) דלהכי כתב רחמנא גרב למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא ומיהו תרי גרב ותרי ילפת כתיבי חד באדם וחד בבהמה ואייתר חד לאפנויי אבל ע"כ לא הוי מופנה אלא מצד אחד ואיכא למ"ד ב"ק (דף כה:) דמשיבין ועוד דמדנקט בברייתא ת"ל גרב גרב ילפת ילפת ל"ל למעבד גזירה שוה בתרווייהו משמע דנקיט הכי משום דבכל הני תרי דוכתי כתיב גרב בהדי ילפת לאפנויי וי"ל דמשום דרשא דרבא דלעיל לא מפיק הפנאה מהכא כיון דלפי דרשא לא מיתוקמא גרב לגופיה אלא ללמד החרום במקום בשר:
י״ב
גבן וחרום דלא איתנהו בבהמה - היינו לת"ק דלקמן בפירקין דמוקי גבן בגביני עינים אבל לרבי חנינא בן אנטיגנוס דאמר שיש לו שני גבין ושני שדראות שייך שפיר בבהמה ולהכי לא קאמר נמי מרוח אשך דליתיה לר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר כל שמראיו חשוכים דלא איירי אליביה:
ט״ו
למה לי דכתב רחמנא מום באדם מום בבכור מום בקדשים צריכי כו' - תימה למאי דקאמר צריכי דמשמע דלא ילפינן מהדדי מנלן באדם ובקדשים כל מום שבגלוי ואינו חוזר דגבי בכור הוא דדרשינן ליה לעיל בפרק על אלו מומין (בכורות דף לז.) מכלל ופרט וכן מומין דגבי אדם ובקדשים דלא כתיבי בבכור דאיכא דלא נפקי מכל מום רע כגון דק תבלול כדפי' בקונטרס בריש פירקין ויש לומר הואיל דגלי גלי:
תלמוד בבלי בכורות מ״ג ע״א, מתוך מסכת בכורות. התלמוד הבבלי הוא יצירת היסוד של התורה שבעל פה - דיוני האמוראים על המשנה, ערוכים דף אחר דף. הטקסט מוצג לפי מהדורת ויקיטקסט החופשית, ולצידו רש״י ופסקי תוספות ורש״ש ורא״ש ותוספות ממהדורת וילנא - שני הפירושים שנדפסו מאז ומעולם משני צידי הגמרא בדף.
