א׳
בתוס' גזירה שמא יעלה ויתלוש ותימא ל"ל האי טעמא וכו' ותימא דהא פרש"י גופא וכו'. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם דלענ"ד צדקו דברי רש"י דודאי איצטריכו תרי טעמי דהכא לא שייך כלל לומר דפירות הנושרין גופייהו לא מיתסרי אלא משום מוקצה דהוא איסור דרבנן דאם כן לא שייך לגזור בשבילם בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה דלא שייך בהו מוקצה והו"ל גזירה לגזירה ול"ל דאפ"ה גזרינן דחדא גזירה היא דא"כ תקשי למה לן טעמא דגזירה משום פירות הנושרין דהוי גזירה רחוקה ביצה אטו פירות ואמאי לא קאמר דגזרינן ביצה העומדת לאכילה משום ביצה שנולדה מתרנגולת העשויין לגדל ביצים שאסורה משום נולד לשיטת רוב הפוסקים לשיטת ר"ת וסייעתו ומכ"ש דלדידיה נולד אסור אף בי"ט להנך אמוראי אע"כ דמשום איסור מוקצה לא שייך כלל לגזור במידי דלאו מוקצה אטו מידי דמוקצה דהו"ל לגזירה לגזירה. ועוד דא"כ לא משכחת שום דבר שיהא בו היתר טלטול וא"כ שפיר איצטריך למימר הכא משום איסור תלישה דהוי מדאורייתא ומה שהוצרך רש"י לפרש לקמן בפרק אין צדין הטעם משום מוקצה ולא ניחא ליה לפרש משום גזירה שמא יתלוש נראה ברור דלא שייך שמא יעלה ויתלוש אלא בפירות הנושרין מאליהן בשדה שלו דמתוך שנתיר לו לאכול הפירות שנשרו יעלה באילן ללקט הפירות שנשרו שם ומונחים על האילן ודרך מתעסק ישכח שהוא שבת או י"ט ויתלוש והכי משמע להדיא בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו ע"ש משא"כ לקמן דאיירי בעובד כוכבים שהביא דורון משלו לישראל וא"כ לא שייך כלל לגזור שמא יעלה ויתלוש ול"ל דניגזור שמא יאמר לעובד כוכבים לתלוש מן המחובר דאמירה לעובד כוכבים גופא מדרבנן היא ואכתי הו"ל גזירה לגזירה ועוד דרש"י ז"ל לשיטתו דמשמע להדיא דלא ס"ל לגזור שמא יאמר לעובד כוכבים ממה שפי' שם לקמן גבי עובד כוכבים שהביא דורון דמותר לערב י"ט ראשון ולא כמ"ש התוספת וכמה גאונים דאסורין עד מוצאי י"ט שני משום שמא יאמר לעובד כוכבים להביא מן המחובר ורש"י ז"ל וסייעתו נחלקו משמע דלא ס"ל האי גזירה שמא יאמר לעובד כוכבים ועוד אפרש בזה לקמן אי"ה. ועי"ל דמה שהוצרך לפרש לקמן משום איסור מוקצה היינו כדי לאוסרן בטלטול דהכי משמע בסוגיא שם דלישנא דאסורין היינו אף לטלטל משא"כ משום גזרה שמא יעלה ויתלש לא שייך לאסור לטלטל ותדע דהכי הוא שהרי לקמן פרש"י דמה שאסורים בכדי שיעשה היינו שלא יהנה ממלאכת י"ט וא"כ מעיקרא ל"ל טעמא דמוקצה ואמאי לא מפרש נמי טעמא שלא יהנה ממלאכת י"ט אע"כ דמשום טלטול הוצרך לטעמא דמוקצה וכוונתי בזה לדעת מהרש"ל ז"ל. ועוד נ"ל ברור דפרש"י לקמן הוא אליבא דהלכתא דהא בפרק מקום שנהגו אמרינן דאנשי יריחו היו אוכלין פירות הנושרין ולא הודו להם חכמים ואמרינן שם מעיקרא דמחלוקת בשל מכבדות דמ"ס גזרינן שמא יתלוש ומ"ס לא גזרינן אבל של בין הכיפין לא שייך שמא יתלוש ומותרין ופריך רבא אכתי הא מוקצות נינהו והכי אסקינן דאף בין הכיפין אסורין משום מוקצה א"כ לקמן דאמרינן סתמא עובד כוכבים שהביא דורון וכו' ולא מפליג בין מכבדות וכו' אע"כ דמלתא דפסיקא היא דאסורין משום מוקצה כמסקנא דפסחים וכן רב יוסף דהכא נראה דלא ס"ל כסוגיא דהתם אלא ס"ל דאף בשל בין הכיפין גזרינן שמא יתלוש דאלת"ה א"כ איך שייך לגזור בביצה דלא עדיף ביצה משל בין הכיפין דלא גזרינן אטו של מכבדות והתוס' הרגישו שם קצת בזה בדבריהן וצ"ע. מ"מ הרי נתבאר שיטת רש"י שצדקו יחדיו פירושו כאן ופירושו בפרק אין צדין כ"א לפי דרכו ומעתה אשוב אראה ליישב לשון התוספות לאחד אחד דמה שהקשו דהו"ל לפרש הכא טעמא דמוקצה ולמה לי טעמא דשמא יעלה ויתלוש אין הכוונה בזה על לשון הש"ס אלא אדרבא אגופיה דמלתא דרב יוסף קשיא להו דנראה שלא שייך לגזור בביצה משום פירות הנושרין אלא אי אמרינן דפירות הנושרין גופייהו גוזרין עליהן חכמים גזירה מיוחדת משום שמא יעלה ויתלוש וא"כ איכא למימר שפיר דבאותו שעה שגזרו על פירות הנושרין ראו ג"כ דההיא דביצה דמיא להם שנשרה מאליה וכללוה בכלל גזירתן משא"כ כיון דפירות הנושרין אסורין בלא"ה משום איסור מוקצה א"כ ע"כ אף דשייך בהו נמי איסור דאורייתא גזירת תלישה אעפ"כ לא הוצרכו חכמים לתקן עליהם לאוסרן דממילא היו אסורין בכלל איסורי מוקצה וא"כ גזירת ביצה מהיכא אתיא דהא משום איסור מוקצה לא שייך לגזור בדבר שאינו מוקצה כמ"ש בהכרח ול"ל דעל הביצה לבדה גזרו בפרטות משום גזירת פירות הנושרין דשייך בהו גזירת איסור תלישה הדר הו"ל גזירה לגזירה ודוק היטב שנ"ל סברא נכונה אף שאין בו סתירה הכרחית על פרש"י אפשר שתוספת נתכוונו לזו הקושיא. אלא דקשיא לי אם לזה נתכוונו התוספות א"כ לא תירצו כלום במ"ש דטעם דתלישה איצטריך אליבא דר"ש כדמסקו דאיירי בחצר שהם מוכנים לעורבים ולית בהו מוקצה והיינו דוקא אליבא דר"ש דהא לרבי יהודא לית ליה האי סברא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם כדאמרינן פרק מקום שנהגו. וא"כ לפ"ז נצטרך לומר דלר"י קושטא דמלתא לא הוצרכו לתקן גזירה מיוחדת על פירות הנושרין דהא אסירי משום מוקצה וא"כ ממילא לא שייך לגזור בביצה משום פירות הנושרין כדכתיבנא א"כ קשה לרב יוסף ר' יהודא דאמר כב"ש ולא כב"ה דהא ב"ה לא אסרו ביצה שנולדה בי"ט אלא משום פירות הנושרין ול"ל דר' יהודה דאית ליה מוקצה סובר דפלוגתא דב"ש וב"ה בביצה העומדת לגדל ואסרו ב"ה משום מוקצה דא"כ קשה וליפלגו בתרנגולת גופא דמה"ט נאדי רב יוסף מאוקימתא דרב נחמן מיהו מצינן למימר דהא בלא"ה לר"י צ"ל דההיא דמגביהין עצמות וקליפין איהו לא מפיך לה אלא גריס לה בענין דתיתוקם מלתא דב"ה כוותיה דאוסר במוקצה וא"כ לא שייך להקשות וליפלגו בתרנגולת דהא איפלגו התם בעצמות וקליפין להודיעך כחן דב"ה והכא פליגי בנולד להודיען כחן דב"ש כנ"ל נכון אלא שהתוספות ע"כ לא נחתו לכל זה כמו שאכתוב לקמן בלשון התוספות בד"ה לדידי אפילו בראשון ויש ליישב וצ"ע ודוק. ומ"ש בא"ד אבל תימא א"כ וכו' ל"ל טעמא דלקמן ותירצו דמיירי במידי דבעי מרא וחצינ' וכו' דלא שייך גזירה דתלישה מש"ה הוצרך לטעמא דמוקצה וכו' וקשיא לי בגווה דאכתי אף במידי דבעי מרא וחצינא ל"ל טעמא דמוקצה דבלא"ה יש לאסור משום גזירה שמא יאמר לעובד כוכבים לתלשם כמ"ש התוספת עצמן גזירה זו שם באותו סוגיא לענין כדי שיעשו דאסורין אף ביו"ט שני וממילא דליכא למימר נמי דבמידי דבעי מרא וחצינא לא שייך אף לגזור שיאמר לעובד כוכבים דא"כ אמאי כתבו התוספות שם דלישנא דגמרא דנקט כדי שיעשו היינו ביום הראוי לעשייה אבל בי"ט שני אסורים משום שמא יאמר לעובד כוכבים והא התם איירי ע"כ במידי דבעי מרא וחצינא כמ"ש התוס' כאן מדנקט לה גבי דיני מוקצה אלמא דאפ"ה חיישינן שמא יאמר לעובד כוכבים וא"כ אכתי טעמא דמוקצה ל"ל. ועוד שהרי התוספות עצמן מייתי הכא התוספת' דאמר מפני שמרגילו לשבת הבאה והיינו שמא יאמר לעובד כוכבים וא"כ לא תירצו כלום דאכתי טעמא דמוקצה ל"ל. מיהו יש ליישב דהא דקשיא להתוספות הכא דלא איצטריך לקמן טעמא דמוקצה דהו"ל למימר משום שמא יתלוש היינו משום דשמא יתלוש חמיר טפי דאיסור דאורייתא הוא ואפשר דמשמע להו דמשום שמא יתלוש לחוד שייך נמי לאסור בטלטול שכן נראה באמת מדבריהם וע"ז תירצו שפיר דאיירי במידי דבעי מרא וחצינא דלא שייך שמא יתלוש ואע"ג דשייך שמא יאמר לעובד כוכבים אפשר דמה"ט לא שייך כלל לאסור בטלטול כיון דגזירה לגזירה הוא. ועוד אף שנתיר לו הטלטול בשביל כך לא יאמר לעובד כוכבים מש"ה איצטריך שפיר לטעמא דמוקצה וטעמא דשמא יאמר לעובד כוכבים אהני לענין דבעינן כדי שיעשה כנ"ל. ובעיקר הסברא שכתבו התוספת אין לתמוה דאכתי אף במידי דבעי מרא וחצינא נמי לגזור משום אותן פירות דלא בעי כמו שגזרו בביצה אע"ג דלא שייך בהו תלישה כלל דאיכא למימר דדוקא בביצה כיון שנושרת מאיליה נכללה בגזירת פירות הנושרין משא"כ הני דבעי מרא וחצינא שאין דרכם לנשור מאליהם לא נכללו באותה הגזירה וק"ל. ומ"ש בא"ד דלא שייך מוכן לעורבים רק ביושב ומצפה נ"ל כפי' מהרש"ל דאע"ג דלא שייך מוכן לעורבים מותרים כשיושב ומצפה אליבא דר"ש וכ"כ התוס' להדיא בפרק כל כתבי שני תירוצים אי משום דהוי מוכן לעורבים או משום דיושב ומצפה ע"ש ומ"ש מהרש"א ז"ל דבפרק מקום שנהגו משמע גבי אנשי יריחו דבעינן דווקא חזו לעורבים נלע"ד דאין משם ראיה דהתם רבא אסיק הכי ואזיל לטעמיה דכר"י ס"ל כדמשמע שם להדיא. ועוד דר"י גופא איירי בההיא דאנשי יריחו ולר"י ודאי לא מהני יושב ומצפה ואפילו מוכן לעורבים לא מהני אלא דאנשי יריחו הוו טעו בהכי משא"כ כאן שדברי התוס' אליבא דר"ש ודאי ביושב ומצפה לחוד סגי כדמשמע גבי נר שכבה ובכמה דוכתי. וכן מ"ש מהרש"א ז"ל דלמאי דמסקו התוס' הכא דבמידי דבעי מרא וחצינא לא שייך שמא יתלוש א"כ לעיל גבי מחתכין את הדלועין לא הוו צריכין לפרש דאיירי בתלושין אלא אף במחוברין בין השמשות עכ"ל ע"ש. ולענ"ד דבריו אינם מובנים לי דנהי דלא שייך בהו שמא יתלוש אפ"ה א"א לאוקמי במחוברין דמ"מ ליתסרי משום מוקצה למ"ש כאן דבמוקצה דמחוברין אף לר"ש אסורים אע"כ דבתלושין איירי וצ"ע: