תלמוד בבלי - מסכת ביצה · דף כ״ב עמוד ב

מה שאין כן בביצה - דקדושה אחת הן ולא הקלו בי"ט שני של ראש השנה אלא לענין מת בלבד:

בפסח - קא סלקא דעתך שאינו יכול לשמרה מהחמיץ: וכמה פת עבה - שהתירו בית הלל: שכן מצינו בלחם הפנים - שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (מנחות דף נז.) ועביו טפח כשמו לחם הפנים יש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:

בזריזין - של בית גרמו שהיו אומנים וזריזים בדבר: פת עמלה - בריי"א בלע"ז שהיה טעון ג' מאות שיפה שפשוף בידו וחמש מאות בעיטה באגרוף שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש במנחות (דף עו.):

עצים יבשים - מט"ו באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה במסכת תענית (דף לא.) ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש: בתנור חם - שמסיקין אותו בכל יום הן למנחות הן לצלי: מתכת - במס' זבחים (דף צה:) אמרי' תנור של מקדש של מתכת היה משום שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן וקדושתן בתנור הוה ליה כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן:

ביחוד - ביני לבינו:

ואיכא דאמרי - רב גופיה אמר שאלית את רבי ביחוד: ומנו - רבו דרב רבינו הקדוש לשון אחר ביחוד בברור כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ב) וידעו ביחוד ששם ארון נגנז: פת מרובה - ולאו משום חמוץ הוא אלא משום דטרח טרחא יתירא למחר וליום אחר:

תניא נמי הכי - דבשאר יום טוב נמי נחלקו: וב"ה מתירין - כדאמרינן שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא:

מתני' מכבדין בית המטות - בית המסיבה שאוכלין שם שהיו מסובין ואוכלין על גבי המטות: מוגמר - לבונה על גבי גחלים: מקולס - כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו כדמתרגמינן וכובע נחשת וקולסא דנחשא (שמואל א י״ז:ה׳): וחכמים אוסרין - בשלשתן בכבוד משום אשוויי גומות ובמוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (דף ז.) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע ובגדי מקולס מפני שדומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ:

גמ' מחלוקת לגמר - כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי והשתא למאי דקאמר רב אסי לא הוי טעמא דרבנן משום דבר השוה לכל נפש כדפרישית לעיל אלא משום דלקשוט כלים הוא מכוין ולקמן הדר ביה מחמת קושיא:

כשאורחים נכנסין - שהן קרויין לסעודת הנשיא לכבוד יום טוב:

ערדסקיאות - אנצינצייר"ש והם נבובים ומנוקבים: ופוקקין נקביהן - לשמור העשן והריח שלא יצא:

אם כן - לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת מותר לעשות כן אלא ודאי ביום טוב היו מניחים לפיכך נחלקו עליו מכל מקום גמרינן מינה דלאו לגמר הוה אלא להריח ולכבוד האורחין ואפלוג רבנן עליה למיסר להניחו ביום טוב אליבא דתנא קמא ולר"א בר צדוק אפי' רבן גמליאל לא התיר ואת אמרת דברי הכל מותר:

מחלוקת להריח - התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח כתנא קמא דרבי אליעזר בר צדוק ורבנן אסרי דבעינן דבר השוה לכל נפש:

מהו לעשן - פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם: אסור - דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש רב הונא טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן: ושמואל אמר מותר - דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאמרינן בכתובות (שם): מפני שמכבה - כדפרישית אינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה: ונימא מר מפני שמבעיר - הבשמים שגם זה אב מלאכה: אמר ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר - ותרוייהו הוו ביה ואנא קמא קמא נקטי:

על גבי גחלת אסור - דאיכא מכבה ומבעיר:

רש"י ד"ה מקולס. ובני מעיו חוצה לו. עיין ברש"י פסחים נג ע"א ד"ה מקולס ובדף עד ע"א ד"ה מקולס:

גמרא אר"י על גבי גחלת אסור ע"ג חרס מותר.דכבוי ליכא, ואי משום הבערה הבערה ללאו יצאה ולא הוה אב מלאכה ושרי לעשותה ביו"ט אף שלא לצורך וכמ"ש בתוס', מיהו ע"ג גחלת דאיכא משום כבוי שפיר אסור, דהא כבוי הוי אב מלאכה.ובתוס' נתנו טעם דכבוי אסור משום דכבוי לעולם אינו לצורך תיקון אוכל נפש ומש"ה שניא מהבערה, ואיני מבין למה להו זה, דמכדי טעמא דהבערה משום דאינו אב מלאכה וכמ"ש מקודם א"כ בכבוי טעם איסורו פשוט כיון דכבוי הוא אב מלאכה.מיהו ר"נ הקשה שפיר לר"ה ונימא מר מפני שמבעיר דהא ר"ה קאמר לעיל [דף כא סוף ע"ב] מי שלא הניח ע"ת אופין לו פת אחת כו' ומדליקין לו את הנר מבואר דס"ל דהבערה הוי מלאכה ואסורה ביום טוב והקשה ליה שפיר לשיטתיה לימא משום מבעיר, ומוהר"ש איידלס ז"ל נדחק בזה ללא צורך:

רש"י ד"ה פת מרובה וד"ה וב"ה מתירין. צ"ל ד"א:

ד"ה מפני שמכבה כדפי' ואינו שוה כו'. כצ"ל:

דנפישא בלישה. פירש רש"י וב"ה מתירין משום דאמר ר"ש בן אלעזר. ממלאה אשה תנור פת וכו' ולא נהירא חדא דאם כן ה"ל לאתויי הא דר' שמעון בן אלעזר כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי אייתינהו הכא לכן נראה לי דפת מרובה. דקאמר היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כל כך והכי משמע בירושלמי מתוך שאתה מיגעו ממנע ואין עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריסת כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין בעביין אלא דגריצין היינו גדולות ורקיקין קטנות והא דקאמר בסמוך משום דקא טרח טרחא דלא צריך הכי קאמר מתוך שעושה ככרות גדולות אתי למעבד יותר מצורך י"ט: [ועי' תוספות פסחים לז. ד"ה וב"ה]: