תלמוד בבלי - מסכת בבא מציעא · דף פ״ז עמוד א

קנטרי - משקל גדול שקורין צנטינ"ר מאה מנה: עובר לסוחר - מלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר תיקלא:

סולת - עדיף מקמח: מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין - היא אמרה קמח והוא סולת:

פירסה נדה - חזר להיות לה אורח כנשים:

כדי לחבבה על בעלה - להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה:

על איו שבאליו (נקוד) - איו שלו נקוד והלמ"ד אינה נקודה: לימדה תורה וכו' - והיינו נקודת איו דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודרוש מינה דרך ארץ: באכסניא - אשת אושפיזא: על ידי בעלה - לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת:

קמטין - פרוצנ"ש:

היא אמרה ואדוני זקן - אמר לו הקב"ה שהיא אמרה ואני זקנתי:

אסופי - ילד מן השוק ולא נודע של מי והמוצאו אוספו אל הבית:

בעא רחמי - כדי שיכירו בינו ובין בנו:

בעא רחמי והוה חולשא - שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו: ואתפח - ונתרפא: חליו אשר ימות בו - מכלל דחלה עוד שלא מת בו:

כי מורדיא דלברות - שם הנהר מורדיא עץ שרב החובל מנהיג בו הספינה לרחקה מן האבנים ומן המכשולים ובלע"ז גוביריניי"ל:

ואמר לו בעל הבית - הרי שכרך עלי כאחד מפועלי העיר: משמנין ביניהן - לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינונית:

מתני' ואלו - פועלין: אוכלין - ממה שעוסקין בו: גמר מלאכה - כשתולשין אותו: עד שלא נגמרה מלאכתו - למעשר ואם בר חלה הוא עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה וטעמא דכולה מתני' מפרש בגמ' מקראי:

גמ' עד יעקב לא הוה חולשא. עיין ב"ב דף ט"ז ע"ב תוס' ד"ה שכל. ועיין רש"י בחומש בראשית (כ"א) בפסוק ומת הילד וישלחה ובחזקוני שם:

גמרא דאיכא דוכתא דקרי ליה לקנטירא תקלא. כצ"ל. וכמו שהוא ברש"י וכ"ה הגירסא בבכורות ועח"א אכן ברש"י שם איתא כמו שהוא בגמרא לפנינו כאן:

גמ' שם וא"ל כאחד וכשנים מבה"ע כו'. נ"ל דהו' מן וכשנים הוא ו' המחלק וכאלו אמר או כשנים ור"ל דכפל לו שכרו כשני פועלים והוא לרבותא דחכמים דאפ"ה שמין בבינוני ולא כהפחות:

רש"י ד"ה קנטרי. מאה מנה. ושם בבכורות פי' מאה סלעים וכבר העיר ע"ז בח"א שם:

משמנין ביניהן. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכן הדין בכיוצא בזה במי שאמר כדשיימי בי תלתא (עי' ע"ז עב, א) א"נ בפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכל כיוצא בזה, בכולן משמנין ביניהן. ושנו בתוספתא (פ ) לענין הפוסק על הפירות, הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן, חייב להעמיד לו כשער הבינוני, איזהו שער בינוני היו מהלכות משמונה מתשע מעשר נותן לו מתשע ע"כ. [מ"מ פ"ט ה"ב משכירות].

למה נקוד על איו שבאליו - בבראשית רבה אי"ו נקוד למ"ד אינו נקוד א"ר שמעון כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב וכאן שהנקודה רבה אתה דורש את הנקודה איו אברהם אמר רבי עזריה כשם שאמרו לו לאברהם איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם וה"נ הוי פי' הכא אבל לפ"ה דפירש דמשום הכי נקוד דעל חנם שאלו לו קשה דהיה לו לנקד על איה שרה דהיא עיקר השאלה ששאלו עליה: על ידי בעלה - היינו דוקא לשאול איה פלונית אבל לשאול בשלומה אפילו ע"י בעלה אסור כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע: ושם ד"ה אין ע"ש צ"ע קצת):

פת קטנית תנן - הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית ולא פת של קטנית אלא הכי מיבעיא ליה פת קטנית תנן ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם הקטנית ולא משמע פת של קטנית וטעמא משום דאין רגילין לעשות פת של קטנית ונ"מ לאדם שאמר ליתן לפועליו פת קטנית שצריך ליתן להם פת וקטנית או דלמא פת וקטנית תנן אבל אם אמר לו פת קטנית בלא ו' הוי משמע פת של קטנית:

ואלו אוכלין מן התורה - משום דאיירי מעיקרא בפועלים שאוכלים ע"י שפסקו להם מזונות או ע"י מנהג המדינה להכי נקט ואלו אוכלין מן התורה בלא פסק ובלא מנהג: במחובר בשעת גמר מלאכה - פי' שאין צריכין עוד לקרקע כגון הקוצר והבוצר יצא המנכש והעודר ומפיק ליה בגמרא מואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית ובתלוש קודם גמר מלאכה היינו גמר מלאכה למעשר ובגמרא מפיק ליה מדיש: