חידושי הרשב״א על מסכת בבא מציעא דף מ״ה עמוד ב

אמר רב פפא, מאי טעמא דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין. פרש"י ז"ל, מאי טעמא דמאן דאמר, דהא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן דאמר לקמן (בבא מציעא מז, א) אין קונין אלא בכלי, דאם כן מאי אריא מטבע, ליפלוג בכל דבר שאינו כלי. נראה מדבריו דרב נחמן כלי ממש קאמר, וכל מילי דלאו כלי ממש הרי הוא כפירי לענין חליפין, וכן כתב הוא ז"ל בפירושו בסמוך (שם ד"ה אבל) מפורש. ואינו מחוור, דאם כן רב ולוי תרוייהו אית להוא דלא כרב נחמן, ועוד דכל הני קשייתא דמקשינן הכא אמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, הוא הדין דהוה ליה לאקשויינהו אדרב נחמן, ודאקשי נמי לקמן ר' אבא לעולא, אדרב נחמן נמי הוה ליה לאקשויי. ועוד, דאמר לקמן (בבא מציעא מו, ב) כל המטלטלין קונין זה את זה, א"ר שמעון בן לקיש ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, דאלמא כלי לאו דוקא, ואע"ג דריש לקיש למאי (דס"ל מעיקרא) [למאי דמסקינן], כרב ששת סבירא ליה, מכל מקום מעיקרא הוה מהדרינן לאוקומה כרב נחמן, ואם איתא, היאך אפשר, והא איהו בהדיא אמר דכיס מלא מעות בכיס מלא מעות קונין זה את זה. ועד כאן לא מוקמינה ריש לקיש כרב ששת, אלא משום דאמר דמשיכה מפורשת מדאורייתא, הא לאו הכי מוקמינן נמי ריש לקיש כרב נחמן. ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל, [בד"ה אמר רב פפא] מדאמר לקמן, (מז, א), במנא לאפוקי מדרב ששת ביה למעוטי מטבע, ואי מטבע פירות נינהו לענין חליפין, למה לי למכתב ביה למעוטי מטבע, הא אמעיט ממנא. ותו דאמר לקמן (בבא מציעא מו, ב), ופירי נמי עבדי חליפין, כיצד החליף שור בפרה, ואי מטבע פירי נינהו, מאי קאמר תו ופירי נמי, דהא שמעינן ליה מכל הנעשה דמים באחר, דהא סלקא דעתיה דכל הנעשה דמים באחר היינו מטבע, ומטבע היינו פירי. ואע"פ שרש"י ז"ל רצה להשמר מקושיא זו, ופירש דחדא קתני והכי קאמר, כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע, אם נתנם בתורת חליפין כיון שזכה נתחייב בחליפין, וכיצד מחליפין אכתי אינו מחוור, דאין הלשון הולמו, דאמרינן ופירי נמי, ומאי נמי דקאמר. ותו דאכתי למה לי שור ופרה, לימא כיצד החליף מטבע במטבע, אלא אפשר דקא משמע לן דאפילו פירי ממש אין נעשין חליפין. ומכל מקום אכתי תקשי לן כל הנך. אלא ודאי לא אפיק רב נחמן אלא פירות ממש, שאין דומין כלל לנעל, שאין משתמשין בהן ונרקבין ונפסדין ואינן קיימין כנעל, אבל מטבע כעין נעל הוא, דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו מתפסד כנעל. וכן כתב רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל. והיינו נמי דאמר רב נחמן לא שאנו אלא בכלי אבל בפירות לא, ולא קאמר אבל מידי אחריני לא.

והא דאמר משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא. פרש"י ז"ל משום דהוה ליה כדבר שאינו מסויים. ואיכא למידק עליה, דאם כן מה טעם אינו נקנה, דאפילו דבר שאינו מסויים נקנה הוא בחליפין. ועוד, היכי ממעטינן לה מדכתיב ביה (לקמן בבא מציעא מז, ב). והוצרך רש"י ז"ל לפרש, ביה מיעוטא הוא, בו ולא בדבר אחר. ואינו מחוור לי, דאי משום בו ולא בדבר אחר, לא אמעוט מיניה מטבע בפירוש כדאמעוט הנך, מנא לאפוקי מדרב ששת, וכן נמי אינך. ויש לפרש, צורתא עבידא דבטלא, והוה כדבר שאין גופו ממון דומיא דאותיות, ומשום הכי אין נעשה חליפין ואין נקנה בחליפין. והא טעמא בתר דהדר ביה רב פפא איתמר. והשתא ממעטינן ליה שפיר מביה, לומרה בדבר שקונין ביה, כלומר בדבר שגופו ממון, אבל מטבע לא קני ביה אלא בצורתיה, דדעתיה דאיניש אצורתא, וצורתא כיון דעביד דבטלא לית בה מששא.

אלא אי אמרת בחליפין תרוייהו ליקנו. איכא למידק, ומאן דמפרש רישא בחליפין היכי מתרץ לה. ותו קשה לי, מאי קא מקשה תו מדתנא הכסף אינו קונה את הזהב כיצד וכו'. האי קושיא היינו קמייתא, לומר דסיפא דמתניתין על כרחין בדמים היא ולא בחליפין. וי"ל דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דהזהב קונה את הכסף בכל ענין קאמר לה, בין בדמים בין בחליפין, דאי לאו דקני בחליפין, לא הוה תני קונה אלא מחייב, ומשום חליפין תני לשון קונה, וסיפא ודאי בדמים קאמר, ומשום רישא דנקט קונה תנא סיפא נמי לשון אינו קונה, ולעולם אינו מחייב קאמר, והכי קאמר הזהב קונה בכל עניין, אבל הכסף אינו קונה את הזהב בכל ענין, לפי שאינו קונה בדמים. ואקשינן ליה מסיפא, דמכל מקום אי אינו קונה בתורת דמים בלבד קאמר לה, לא הוה ליה למתני סתם אינו קונה, דמשמע אינו קונה כלל. ועוד תניא, כלומר, ואפילו לדידך דאמרת דסיפא דמתניתין אינו קונה בתורת דמים קאמר, הא תניא עלה הכסף אינו קונה את הזהב, כיצד וכו' לא קנה זהב עד שימשוך, דאלמא אינו נקנה הזהב לעולם אלא במשיכה, דאי אמרת בחליפין, כיון דתני קניות דזהב, ליתני עד שימשוך או עד שיחליף, כך נראה לי.