תלמוד בבלי - מסכת בבא מציעא · דף מ״ב עמוד ב

כל המפקיד כו' - על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרן לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד:

נימא לה לאימיה - שתשלם בשביל שלא קברתו:

לבקרא מסרתיה - היה לו להודיעני שאינו אוכל:

איבעי ליה לעיוני - אם אוכל אם לאו: אי איכא פסידא ליתמי כו' - תירוצא הוא: דאשכחיה למריה דתורא - המוכר: ושקול דמייהו - דאמרי ליה מקח טעות הוא:

אלא מאן טעין - מי תובע כלום דקאמר (רבא) היכי נידיינו: מריה דתורא טעין - ושואל שמתה בהמתו אצלך ותובע את האפוטרופוס: ספסירא - קונה ומוכר בהמות בשוק ביום שקנה מוכר: משתבע ספסירא - דלא הוה ידע: ומשלם בקרא דמי בשר בזול - ותמיה אני מנין לרמי בר חמא דין זה מה לו לספסירא עם הרועה לא שומר שלו הוא ונראה לי דמתניתין (לעיל בבא מציעא דף לה:) דהשוכר הפרה לחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה דקאמר ר' יוסי יחזיר פרה לבעלים ואוקימנא הלכה כר' יוסי אלמא אע"פ שאין הבעלים בעלי דברים של שואל והשוכר שהוא לו בעל דברים אינו חסר כלום שהרי פטור באונסין אפי' הכי הואיל ויש לו דין על השואל לגבות יעמדו הבעלים הראשונים במקומן וגובין מן השואל ה"נ הואיל ויש ליתומים לגבות מן הרועה שהוא שומר שכר שלהם יעמדו בעלים במקום היתומים וגובין ומיהו אי הוה מפסדי יתומים לא היה עושה פשרה בממון יתומים לשלם בזול דיתמי לאו בני מחילה נינהו אבל עכשיו שהוא מגבה לבעלים וכאן אין פשיעה כל כך דאמר בהדי תוראי אוקימתיה כו' הטיל פשרה ביניהם ולא ישלם כל דמי השור כמות שהוא חי אלא העור יחזיר לבעלים והבשר שמין וישלם שני שלישים דהיכא דאמרינן בגמרא משלם בזול כל זוזא שהוא שש מעה כסף חשבינן בארבעה דנקי בפרק מי שמת (ב"ב דף קמו:):

כשותא - הומלו"ן שמטילין לתוך השכר: כריא - כרי: אמר ליה - בעל הבית: לסרסיה - לאשר על ביתו העושה שכר שלו: מהא רמי - הראהו הכרי שלו וא"ל מזה תטיל לשכר: מאידך - של פקדון:

ואי דשהא שיעור כו' - גמ' פריך אם היה כרי שלו קרוב ושל פקדון רחוק ושהא השליח שיעור מהלך דרך הקרוב ולא אייתי: גלי דעתיה - דבעל הבית דניחא ליה שהרי ידע שמשל פקדון הוי ולא מיחה בידו:

והא קמשתרשי ליה - והלא הוא נשכר הכשות של פקדון שהטילו בשכר ושלו עומד וישלם משלו: חלא - החמיץ: בכיסי - שהיתה כישות גרועה וקוצים מעורבין בה דלא השביח השכר כרצונו וקשה בעיניו שהטילוהו בתוכו:

רש"י ד"ה ומשלם בקרא דמי בשר בזול כו' בפרק מי שמת. עי' בב"ק כ ע"א רש"י ד"ה דמי שעורין:

בתוספות בד"ה כל המפקיד כו' אומר ר"ת דהיינו לענין כו' ולכך נמי הכא משתבעא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דבלא פירוש ר"ת מאי הוי קשיא להו בהא דמשתבעא אימיה ויש ליישב דהא דמשתבעא אימיה משמע שבועת השומרים שהיא שבועה דאורייתא וא"כ בלא פיר"ת אפשר דקשיא להו דאין מקום לשבועה זו דכיון שכבר נשבע הבן שמסרן לאמו בשבועה זו נפטר הבן לגמרי שהרי שמרם כראוי והאם אינה מחוייבת לישבע להמפקיד שהרי לאו בעלת דברים דידיה הוא ולא שומר שלו כדמקשה רש"י בסמוך בהא דספסירא אבל לפיר"ת א"ש דכיון דבן עדיין לא נפטר בשבועתו מן המפקיד שהרי אם פשעה האם מחויב לשלם וא"כ ודאי צריכה לישבע שבועת השומרים לגבי המפקיד וכל כמה דלא אשתבעא הבן עומד במקומה בחיוב תשלומין כנ"ל וק"ל:

בגמרא בספסיר' דזבין מהכא כו' עי' מ"ש הבית יוסף בח"מ סי' רל"ב וע' ברא"ש באריכות ובבעל המאור ובספר המלחמות:

גמרא א"ל לסרסי'. הוא משרת כמו ר' אידי סרסי' דר"ש הוה בכורות (לא ב) וש"מ ואומן השכר הוה ההוא גברא בעצמו רק שצוהו להביא הכשות ולהטילו להשכר והוא בעצמו היה ג"כ במקום עשיית השכר לפקח על עשייתו כיאות כדמשמע מהא דאמר ואי דשהה כו' ומפרש"י למ"כ:

תד"ה מי. וקמפרשינן דשלו הוי קפידא. כ"נ דצ"ל. ור"ל דהם מפרשים שם כן ודלא כפרש"י דפי' בהפך ע"ש:

כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד - אומר ר"ת דהיינו לענין שאינו יכול לומר את מהמנת לי בשבועה ולא האיך אבל אם פשעו אפי' אין להם מה לשלם ישלם הנפקד דאם לא כן כל מה שהופקד אצל בעה"ב תבא אשתו ותאכל ותפטר ולכך נמי הכא משתבעא אמיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא שלא פשעה והא דקאמר נימא לה לאימי' דלישלמא לאו משום דאם לא היה לה מה לשלם שיפטר הנפקד אלא תשלם לבנה כשיהיה לה:

נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אמר [אנא] לבקרא מסרתיה - משמע דאם לא היתה זאת הטענה הוי פושע וחייב וקשה דבפ' ד' וה' (ב"ק דף לט. ושם ד"ה דאי) אמרינן מעליית מאן מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי אלמא פטורים מן הפשיעה וממתני' דהנזקין (גיטין דף נב.) דקתני מינהו ב"ד לא ישבע מינהו אבי יתומים ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים אין להוכיח דחייב בפשיעה די"ל דהשבועה לא הויא שלא פשע אלא שלא עכב כלום משלהם משום דמורי היתירא דטרח קמייהו וי"ל דודאי אפוטרופוס חייב בפשיעה כדמשמע הכא ולא ממנע כיון שהחזיקוהו בנאמן אבל התם שלא מנוהו לצורך היתומים אלא לתקנת העולם שלא יזוקו משורם התם דוקא חיישינן דלמא ממנעי והכי איתא בירושלמי פרק הנזקין דקאמר אתיא דר' יוחנן כרבנן בתמיה פירוש כרבנן דאמרי מנוהו ב"ד לא ישבע אפילו סבר כאבא שאול בעי ההוא בר נש מיתן בגין דמתקרי מהימן פי' רוצה ליתן אם יפשע ולא ימנע כיון שנקרא נאמן אבל הכא שלא הועמד אלא לתקנת העולם חיישינן דלמא ממנע אתיא דרבי יוסי בר חנינא כאבא שאול בתמיה אפילו סבר כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין פירוש כשיודע שפשע רוצה לשלם אבל אם נאבד אינו חפץ לשבע שלא פשע דא"כ חושדין אותו:

הכא בספסירא דזבן מהכא וזבן להכא - ומספקא ליה בהא דינא אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים אלמא משכיר במקום שוכר קאי ואית ליה דינא בהדי שואל והכא נמי ספסירא במקום יתמי קאי ואית ליה דינא בהדי בקרא כאילו הוי שומר שלו או דלמא לא דמי דהתם ודאי קאי משכיר במקום שוכר דשוכר שייך בגוף הפרה שהרי שכרה אבל גבי יתמי כיון דמקח טעות הוא אין להם בגוף השור מאומה איך יעמוד הספסירא במקומם ומיהו אי לאו דטעין בקרא אנא בהדי תוראי אוקימתיה הוה פשיטא ליה דמיחייב בקרא אע"ג דמקח טעות הוא ולית ליה דינא בהדי ספסירא כיון דפשע חייב דספסירא תובע ליתמי שורו שמת בפשיעה והם שומרים חנם עליו והיתומים יחזרו על הבקרא שיפטרם מן הספסירא כי פושע הוא: דמי בשר בזול - פרש"י הטיל פשרה ביניהם ורבינו תם פירש דדין גמור הוא דאם היה מודיעו היה הספסירא שוחטו מיד ומוכרו בזול ולא היה יכול להשהותו עד יום השוק שהיה מת קודם:

מי אמר לי מהאי רמי מהאי לא תרמי - ואם תאמר דבפ' התקבל (גיטין דף סה: ושם ד"ה הא) תני חדא ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב כאן בשלו כאן בשל חבירו וקמפרש דשלו הוי קפידא ואע"ג דלא אמר ליה מהא לא תערב ויש לומר דבשני מינין הוי קפידא אע"ג דלא א"ל מהאי לא תערב וגבי הבא לי מן החלון והביא מן הדלוסקמא (מעילה כא.) דשליח מעל אע"ג דמין אחד הוא התם מיירי שלא היו במקום אחד והכא מיירי שהיו בבית אחד ולא היה לו לידע שאמר דוקא מהאי רמי:

בכיסי - פרש"י שהיה הכשות מלא קוצים ולא השביח בשכר כ"א מעט וא"ת פשיטא שלא יתן יותר אלא כמו ששוה להטיל בשכר וי"ל דאע"פ שהיו שוים יותר למאכל בהמה לא ישלם אלא מה ששוה לשכר דראוין הם לבהמה כדאמר בהמוציא [יין] (שבת דף עז:) דגמלא זוטרא גנובתיה משום דאכלה כיסי כי היכי דלא לישתרבו בה ור"ח פירש כיסי הוא שם כשות שצריך ריכוך ובלא ריכוך אין שוה להטיל בשכר ולכך לא היה שכר טוב וקמ"ל שלא ישלם אלא כמו ששוה השכר אע"פ שהיו שוים הרבה יותר שבדבר מועט היה נעשה הריכוך: