א׳
תד"ה ר"ח כר"מ. וי"ל דאיכא למיפרך כו'. קשה דמ"מ נימא הק"ו ע"ד הק"ו מקנס מה פיו שאינו מחייבו מיתה (עי' סנהדרין ס"ד ט) מחייבו שבועה עדים כו' וזה הק"ו נוכל לומר אפי' לרבנן (ולכאורה גם הק"ו דהתוס' נוכל לומר אפי' לרבנן דל"פ עלי' דר"מ אלא לענין קרבן שאדם נאמן ע"ע כו' מטעם שכ' רש"י שם ומציון התוס' משמע דלא מקשו אלא אי סבר כר"מ) וכן נוכל לומר הק"ו עד"ז משורו שאינו נהרג עפ"ע כדאיתא בב"ק (ס"ד מא) בשלמא לפרש"י דהטעם הוא משום קנס (עי' תוס' שם ד"ה ע"פ ע"א) הרי הוא נכלל בהא דקאמר מה פיו שא"מ קנס כו' אבל לפי' התוס' שם קשה וי"ל. והא ל"ק מדוע לא יליף ר"מ חיוב קרבן ע"י עדים מאלו הק"ו מפיו או מק"ו דקנס דאמר הכא לר"ח משום דפיו גופי' אם עדים מכחישין לא מחייב קרבן כמ"ש התוס' בס"ד דלעיל ובכריתות סד"ה ומודים: