פסקי תוספות על מסכת בבא מציעא דף ל״ח עמוד ב

רבי לא למד המסכת אלא כמו שהיו חפצים התלמידים ואח"כ חברן על הסדר: ד"ה שנים: דף ב

כל דאלים גבר במקום שאין אוחזין ויחלוקו כששניהם אוחזין או הנפקד על ידיהם ואין דרך להקנות למה שהוא ביד חבירו: בד"ה ויחלוקו:

מיגו להוציא לא אמרינן אבל מיגו דאי בעי שתיק אמרינן: ד"ה וזה נוטל:

אין אומרים כשהוא ודאי במקצת שהוא ודאי בכולה: בא"ד:

הבטה בהפקר קנה במעשה כל דהו: ד"ה דבראיה:

המחוייב שבועה ועד אחד מסייעו פטור משבועה: ד"ה וליחזי: ע"ב

לקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהם לקח נותן לכולם. (גמ' הוא ביבמות דף קיח ודברי ר"ע): ד"ה גבי חנוני: דף ג

אין לומר לתקוני שדרתיך אם לא שהשולח הזכיר לשליח התיקון במקצת או בתחילה או בסוף: ד"ה ולא אמרת:

אשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם: ד"ה בכולו: ע"ב

מי שאמר שאכל חלב חייב קרבן אפי' העדים מכחישין אותו ואומרי' לאו חלב הוא אלא שומן: ד"ה מה לפיו:

אין אדם נאמן לפסול את עצמו: ד"ה מה אם:

הלכה כרב ששת דהילך פטור: ד"ה ורב ששת: דף ד

טענו חטים ושעורים והודה באחת מהן הוי מודה מקצת וחייב שבועה: ד"ה אי נמי: דף ה

שומר חנם פטור מכל חוץ מפשיעה ושואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה נושא שכר והשוכר במקצת חייב ובמקצת פטור: ד"ה ש"ח:

טענו בחיטין והודה בשעורים פטור אף מן השעורים שהודה: ד"ה והודה:

המלוה [את] חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים: ד"ה מסרי:

מנה [לי] בידך והלה כפר הכל ועדים מעידים שחייב לו חמשים נותן לו חמשים וישבע על השאר שבועה דאורייתא כדין מודה מקצת: ד"ה אי איתא:

יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה: בא"ד:

כופר הכל חייב שבועת היסת ואי טוען איני יודע בכל ישבע שאינו יודע: ד"ה אין לך:

אע"ג דעל דעת ב"ד משביעין אין להשביע אדם בלשון דיכול לתקן שדעתו באופן אחר: ד"ה על דאית:

גזלן פסול לשבועה מדרבנן ולעדות הוא פסול מדאורייתא: ד"ה דחשיד:

חמסן לא פסול לעדות אלא מדרבנן וכן לשבועה ודוקא חמסן דחציף לחטוף מיד ליד בידיעת הבעלים אבל היכא דלא חציף ומעלי' חמסנותו אינו פסול אפי' מדרבנן: ד"ה בלא דמי:

משביעין שבועת היסת אפי' היכא דלא שייך אישתמיט כגון חפץ זה אשר בידך שלי הוא וכן משביעין שבועת היסת אקרקעות. ד"ה אלא: דף ו

שלח יד בפקדון והחזירה ונאנסה אח"כ פטור: ד"ה שבועה:

אין מגלגלין שבועה אלא בדבר הדומה: בא"ד:

גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אבל פקדון שיש לו ביד אחרים יכול להקדיש אע"ג דאינו ברשותו: ד"ה הקדישה:

תפיסה אשר לא בא לידו בהיתר כי אם בספק (תפס) לא מקרי תפיסה: ד"ה פוטר: ע"ב

מי שאין לו תשעה צאן אין צריך לצרפן לגורן אחר דלא באו לעולם לכלל חיוב אבל מי שיש לו הרבה הנותרים שאינן מגיעין לכלל עשר צריך לצרפן: ד"ה ותשעה:

דבר שבמנין לא בטיל אינו אלא מדרבנן: ד"ה חפץ:

שה אחד פוטר כמה פטרי חמורים לקוח ושניתן במתנה פטור: ד"ה מפריש: דף ז

מעשר בהמה נאכל לבעלים: בא"ד:

נתן גט לידה פתוחה [ונשארה המשיחה בידו] ושוב קמצה [ידה בחוזק שאם מושך המשיחה לא יוכל להביאו אצלו] הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע דאינו גט: ד"ה אם יכול:

כתב למעלה מנה ולמטה מאתיים [למעלה מאתים ולמטה מנה] הכל הולך אחר התחתון נחתך שיטה מן התופס פסול: ד"ה דאית: ע"ב

בהמה גסה נקנית במשיכה ואפי' במסירה: ד"ה מנהיג: דף ח ע"ב

כלאים תלוי באזלה מחמתיה ולא בתפיסה: ד"ה רכוב [עדיף]:

מסירה לא שייך במטלטלין אלא הגבהה או משיכה: ד"ה ונקני: דף ט

הגביה לצד אחד מן הטלי' וצד השני נתון למעלה משלש קנאה וצ"ע: ד"ה הואיל:

משוך קופה זו וקנה כלים שבתוכה קני: ד"ה משוך: ע"ב

תלמיד חכם רכוב כמהלך דמי (מביאין הגמרא מפ"ק דקדושין דף לג ב) ד"ה ספינה:

תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרי' לא קנאו ואפילו עשאו שליח: ד"ה תופס: דף י

פועל חוזר בו וידו על העליונה דאי אייקור פועלים בחצי יום לא יפחתו מחצי שכרו: ד"ה יכול:

מותר אדם להשכיר עצמו: ד"ה כי לי:

תן כזכי כשדעת אחרת מקנה אותו: ד"ה ולא אמר.

ארבע אמות של אדם קונות לו בגט ובמציאה ולא בגניבה: ד"ה ארבע:

המהפך לקנות לו קרקע ובא אחר שיכול לקנות לו קרקע אחרת וקנאה נקרא רשע אבל בהפקר ובמציאה לא נקרא רשע: ד"ה מעבירין:

זרק גט לארבע אמותיה מגורשת אפי' גם הוא יכול לשמרו וחוץ לארבע אמותיה דוקא שהיא יכולה לשומרו: ד"ה ר' יוחנן: ע"ב

יש שליח לדבר עבירה במקום שאין יודע השליח שהוא איסור: ד"ה אי בעי:

קידש אלמנה לכ"ג ובעל לוקה גם אקידושין ואם יש שליחות לדבר עבירה חלין הקידושין: ד"ה דאמר:

המקיף והניקף חייבין אך אינו לוקה אם אינו מסייעו: ד"ה אקפי:

חצירו המשתמרת קונה לו ואפילו אינו בחצר וקונה לו בלא אמירה. ד"ה ה"מ: דף יא

חבר שמת או הלך למרחוק פירותיו מתוקנים: ד"ה עישור:

שאלה ושכירות אין נקנית בחליפין: ד"ה מקומו: ע"ב

בית חבירו משתמר אין קונה לו: ד"ה וכי בצד:

בגט בבית המשתמר ועומדת אצלו קונה בעל כרחה ובמתנה אפי' אינה משתמרת ואינה עומדת אצלו ובמציאה דליכא דעת אחרת מקנה בעינן עומד אצלה או משמר: ד"ה חצר: דף יב: גבי מציאה עשו שאינו זוכה כזוכה שלא ילקט בן אחר אביו: [גמ' היא ודברי רבא]:

אין לזכות עירוב על ידי בנו הסמוך אצל שולחנו: ד"ה ר' יוחנן: ע"ב

יתום הסמוך לשולחן בעה"ב מציאתו לעצמו ונערה אפי' אינה סמוכה מציאתה לאביה: בא"ד:

הביאה סימנים אינה יכולה למכור עצמה: ד"ה מאי:

לא שייך למיחזי כשיקרא במקום שכותב חובתו וכותבין שטר ללוה ואין מלוה עמו: ד"ה כותבין:

טוענין מזוייף ליתומים וללקוחות ושלא בפניו: ד"ה הא: דף יג ע"ב

כתב לו אחריות וטרפה נגזל חוזר על הגזלן לגבות ממשעבדי אם לא שפי' בהדיא בשטר שלא באחריות טרפה בעל חוב אינו חוזר וגובה אפי' מבני חרי: ד"ה שעבוד: דף יד

עדים שקרובים למוכר ורחוקים ללוקח לא יעידו ללוקח וכן הקרובים לערב לא יעידו לו: ד"ה דינא הוא:

אמר הלוקח אין לי עדים וראי' ואח"כ מצא לא יביאם אלא המוכר ללוקח יביאם: בא"ד:

שבועה דאורייתא בנרות דולקות ובנודות נפוחים: בא"ד:

שדה שיש עלי' אנסין מצוה לקנותו ולהצילו מידו: ד"ה ויצאו:

הקונה שדה שיש עליו עוררין ולא נתן מעות חוזר וליכא מי שפרע במקום פסידא: ד"ה עד שלא:

יורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות ידו על התחתונה: ד"ה ויש לו: ע"ב

אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כתב דאיקני קנה ומכר משתעבד: ד"ה תריץ:

סתם קנין לכתיבה עומד כשהקנה לו דבר שהוא בעין: ד"ה כגון: דף טו

בעל חוב גובה שבח שהשביחו יתומים ולא ממקבל מתנה: ד"ה בעל חוב:

נתן לחבירו שדה גזולה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים קנה המקבל מתנה: ד"ה (האי שטרא) [ארצי]: דף טז

אין קונים ע"י מלוה וכן המוחל לאשה במה שחייבת לו וקדשה בו אינה מקודשת אבל בהנאת מחילת מלוה מקודשת וכן אדבר עליך לשלטון וכן במכר: בא"ד:

קניית בעל חוב כי מטא אדרכת' לידיה: [ונראה לע"ד דר"ל לענין פירות כרבא מדנקט גמ' אדרכתא א"כ ס"ל כוותיה אבל בגוף הקרן ליכא מאן דאמר דקונה]: ד"ה בשטרי: ע"ב

אמר הדיין חייב אתה ליתן לו אסור לבצוע עוד: ד"ה חייב: דף יז

הטוען [פרעתי] אחר מעשה ב"ד מנה ומאתים ומזון האשה והבנות לאחר מותו לא אמר כלום אבל בתוספות נאמן לומר פרעתי גם נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך או פרעתי הכל במגו דאין את אשתי: ד"ה הטוען:

כותבין בכתובה בתולתא דא וגובה כתובתה ע"י עידי גירושין וכותבין שובר: ד"ה לא אמר: ע"ב

היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותי' ואם נתן גט מעצמו כופין [אותו] ונותן [לה] כתובה [מביאין הגמ' מקדושין פרק האומר]: ד"ה מן האירוסין:

אין דרך לכתוב כתובה קודם קידושין: בא"ד:

אין לבטל גט שלא בפני השליח: ד"ה נפק: דף יח ע"ב

אשה נאמנת לומר לבעלה גרשתני ולא במקום שהגט בידה [אולי צ"ל מסייע]: ד"ה אין:

מאן דבעי לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדי' דבקי בטביעת עין אך שאינו נאמן: ד"ה אבל: דף יט

רגילות לגרש בפרהסיא: ד"ה וליחוש:

נתן במעמד שלשתן אין יכול למחול ולא תקנו מעמד שלשתן בכתובה: ד"ה שמע מיניה: דף כ

מכר חוב ומחלו יחזיר ללקוחות מעותיהן: בא"ד:

עידי מסירה כרתי: ד"ה שובר:

שני שטרות שזמנן שוה מי שנמסר לו תחילה זכה אין זמנן שוה מי שנחתם תחילה זכה: בא"ד:

וצ"ע אם נחתם גט שיחרור ובא העבד על בת ישראל קודם שמסר לו אם פסלה: בא"ד:

אין הולכין בממון אחר הרוב. ד"ה איסורא: ע"ב

מים שאין להם סוף לא תינשא לכתחלה: בא"ד:

ספק הינוח וכ"ש ודאי הינוח בדבר שאין בו סימן במקום מוצנע לא יטול: ד"ה כריכות: דף כא

המוצא מעות במקום שרבים מצויין שם אפי' יש לו סימן ואפילו בעלים לא ידעום שאבדום הרי אלו שלו. [מה שנקדתי נראה לי טעות לרמוז בפסקים מאחר דקיימא לן כאביי דסבר ליה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כדאיתא להדיא בגמ' ובתוס' סי' צ"ג ומה שמפרשים התוס' ואפי' היינו לדעת המקשה וק"ל): ד"ה ת"ש: ע"ב

הפקר קודם גמר מלאכה פטור ממעשר ואחר גמר מלאכה חייב. הקדש קודם גמר מלאכה ונפדה חייב: ד"ה ופטורות:

מקבלין ממה שהביא האריס מביתו ולא מן הפרדס: ד"ה מר זוטרא: דף כב

יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש: ד"ה מאחר: ע"ב

המוצא אומר במקום פלוני מצאתי והאובד אומר חפץ פלוני מצאתי: ד"ה אי:

הרואה אוכלים בדרך אינו עובר עליהן אלא מגביהן: ד"ה אין: דף כג

בשר שנתעלם מן העין [בחרוזות] מותר: ד"ה מחרוזות: ע"ב

חלב בשר יין תכלת אסור בחותם אחד ביד ישראל חשוד אבל ביד נכרי לא: ד"ה אתלתא:

הנשאל הוראה או דין יאמר מיד אבל אם באו לנסותו יאמר לא (ידעתי) [למדתי]: ד"ה במסכתא:

הנשאל אם שכב במטה יאמר לא: ד"ה בפוריא:

אורח ישבח בעה"ב בין אנשים המהוגנים ולא במקום אחר: ד"ה באושפיזא:

המוצא מעות במקום רוב כותים אפי' יודע שמישראל נפלו הרי אלו שלו: ד"ה כי קאמר: דף כד

מצא מציאה אפי' אחר י"ב חדש שנאבדה חייב להחזירה: ד"ה לבתר: ע"ב

הראהו דינר ונמצא רע אם הוא בקי לגמרי פטור אך חסיד ישלם וכן בזקן ואינו לפי כבודו ושקולאי ששברו בפשיעה חסיד יתן שכרן: ד"ה לפנים:

נמצא בשר שהשליך שם העוף אסור אע"ג דקיימא לן בשר שנתעלם מן העין מותר: ד"ה אתא:

מדה משקל מניין כולהו הוי סימן: ד"ה ש"מ: דף כה

ספק הינוח שנטלה בידו ולא הוליכה למקום אחר חייב בשמירתו: ד"ה ואם: ע"ב

חצירו אינו קונה לו בדבר שאין דרך למצא כגון מעות דהוי דבר קטן: ד"ה דשתיך: דף כו

אסור להכנס לעזרה ומעות בסדינו אבל בידו מותר: ד"ה בהר:

אין נשבעין על טענת ספק: ד"ה שנפל: ע"ב

אין דרך להראות אבידה אלא למי שיתן סימן: ד"ה מה שמלה: דף כז

ודאי רמאי לא יחזור לו אפי' בסימנים [להדיא היא ג"כ לקמן בגמרא]: ד"ה דרשהו: ע"ב

אין דרך להשאיל כיס וארנקי ודבר רפואה אין בו משום ניחוש: ד"ה כיס:

דמי אבידה ותבעום הבעלים יכול לשלם מעות אחרים אפי' הן בעין: ד"ה והוי שואל: דף כט

עוסק במצוה פטור רק כשמתעסק בה: בא"ד:

שומר אבידה שומר חנם: בא"ד:

המשתמש במשכון בהיתר ונאנס הוי שומר שכר: בא"ד:

בכולה גמרא הלכה כרבה לגבי רב יוסף: בא"ד:

מצא ספרים משתמש בהן לצרכו ולצרכם וכן כלי נחושת: ד"ה לצורכו: דף ל

שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל אף בלא רשות בעלים: בא"ד:

מצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק: ד"ה אלא ע"ב

הפקר צריך ג' מדרבנן אך בשביתת כלים אנן סהדי דניחא ליה: ד"ה אפקרה:

מבריח ארי דפטור היינו שמצילו מדאגה בעלמא אבל מצילו מפני הפסד נותן לו שכרו: ד"ה אם יש: דף לא ע"ב

פורע חובו דפטור דוקא במזונות אשתו ולא שאר פריעת חוב לר"ת אבל הירושלמי חולק: בא"ד:

עריץ שגזל בית ישראל ובא חבירו וקנאה אם ירצה ליטלו ישלם לו כל הדמים ואפי' ידוע שאם לא מיהר לקנותו היה מחזיר לבעלים (רש"י חולק): בא"ד:

אלמנה מוכרת לאחרים שלא בבית דין ובב"ד יכולה לעכב לעצמה בפקדון וכן גבאי צדקה אפי' בב"ד דוקא לאחרים: ד"ה ב"ד: דף לב

ראה בחבירו דבר ערוה מותר לשנאותו: ד"ה לכוף: ע"ב

בפריקה מקבל שכר על שמדדה עמו וטעינה בשכר: ד"ה ונוטל: דף לג ע"א

אבידתו קודם לאבידת רבו וכבוד אביו: ד"ה אבידתו:

חייב לקרוע על כל איש כשר אפי' לא היה אצלו בשעת יציאת נשמה ות"ח קורעין זה על זה אפילו אינו יודע יותר ממנו קריעה שאינה מתאחה (גמ' פרק האורג קה ב): ד"ה ומקרעין:

מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור: ד"ה דילמא: דף לד

משוך פרה זו ותיקני לך מעכשיו לאחר שלשים יום קנה ואפילו עומדת באגם (גמר' פ' האשה שנפלו ודברי ר' יוחנן): ד"ה אי נמי:

אמר לתובע השבע וטול נשמע ואין הנתבע יכול לחזור בו: ד"ה וחזר: ע"ב

אין יכול להשביע במקום שיכול לברר בעדים: ד"ה שמא:

שמו לו קרקע והוריש אין היורש מחזיר ויורש פודה קרקע אביו: (עיין ברא"ש בחולק): ד"ה לוקח: דף לה

תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב [היינו] דוקא היכא שאם שמרו כראוי לא יארע אונס בו: (וכן לקמן בתוס' דף עח): ד"ה אין: דף לו

שומר שמסר לשומר והראשון רוצה לישבע או יש עדים בדבר פטור ואפי' [מסר] לחרש שוטה וקטן: ד"ה את: שם ע"ב

הפקידו אצלו בשתי כריכות ואין יודע של מי הגדול נותן מנה לזה וכן לזה לצאת ידי שמים היכא דהוי שמא ושמא כגון שאביהם המפקיד והם עצמם אומרים שמא הגדול שלי אבל כשהם טוענים ברי דהוי ברי ושמא מדינא חייב לשלם ובכרך אחד כגון זה בפני זה אינו נותן לשניהם ואפי' לצאת ידי שמים ואפי' בברי ושמא: ד"ה התם דף לז

לקח מה' ב"א ואינו יודע מאיזה מהן לקח נותן לכל אחד ואחד מן הדין דהלכה כר"ע מחבירו: בא"ד:

תורמין ומעשרין שלא מן המוקף בעיו"ט ושבת כבגמרא בהאשה רבה [דף צג]: ד"ה שמא: דף לח

הולכין אחר הרוב מעות שהן חולין [עיין בפנים כי מביאין הגמ' מפרק זה בורר ואומר אם נראה שהוא כמערי']: בא"ד:

היורד לנכסי שבוי אוכל כל פירות בחנם ואפי' השביחו ובאו הבעלים קודם שקצר נוטל שכר טרחו כאריס. [רש"י חולק]: ד"ה וכולם: דף לט

המביא גט נותנו בחזקת שהוא קיים ובשבוי חיישי' למיתה וכן לגבי יתומים: ד"ה דילמא: ע"ב

אין מורידין קטן לנכסי שבוי אפי' על ידי אפוטרופוס: ד"ה ומוקמינן:

אין נאמן לומר אני אחיך אם לא שאינו מכחישו כגון שאומר איני יודע: ד"ה שיצא:

היה התובע אומר אתה עשיר אלם אין נתבע צריך להביא ראייה אלא צריך לעשות שיעידו אותם שאמר תובע: ד"ה זיל: [עיין פרק שני דכתובות דף כו]:

השביחו היתומים את הנכסים השביתו לאמצע: ד"ה וכן: דף מ

שומרים חייבים בשמירתן משעת משיחה. ד"ה חדא: דף מא ע"ב

שומר שכר חייב אפי' נגנבה באונס תחת הקרקע: ד"ה אמר: דף מב [עיין בפנים דמשמע אדרבא ההיפך שהוא פטור אכן בב"ק (דף נז. ד"ה כגון) כותבין דחייב עיין שם וצ"ע]:

ודאי חמץ אינו פוטר משום חשש עקרב: ד"ה שאין:

המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואין פשיעה אבל אם פשעו ואין להם לשלם ישלם הנפקד: ד"ה כל: ע"ב

אפוטרופוס שפושע משלם ליתומים אך אינו צריך לישבע שלא פשע בשאין ידוע: ד"ה נימא: (דהלכתא כאבא שאול כדאיתא במסכת גיטין פרק הניזקין) (דף נב ב):

מוכר שקבל מעות ולא משך רשאי המוכר לשמש בו והוי שואל עלייהו (זה דוקא לתי' שני מתוס' אז הוי דינא כן לר"י אבל לא לר"ל אבל לפי תירוץ ראשון אפי' לרבי יוחנן אסור לשמש בו): ד"ה מאי: דף מג

כל פגול הוי בדבור ולא במחשבה: ד"ה החושב: ע"ב

זהב הוי פירא: ד"ה ושאני: דף מה

הודה ואמר מעות שיש לי ביד פלוני הן שלך קונה אותם בהודאתו [כן משמע בתוס' ד"ה וניקנינהו דף מו]:

סאה בסאה מותר ללות באומר עד שיבא בני ובדרך מקח אפי' סאה בסאתיים: ד"ה נעשה: דף מו

פירי לא עבדי חליפין:

בהמה חשיב כלי לקנות בה: ד"ה פירי: ע"ב

חליפין שוה בשוה מקני בפירי: ד"ה ולרב נחמן:

קונין בכליו של קונה: ד"ה קונים: דף מז ע"א

במקום שמפסיד לגמרי ליכא מי שפרע כשחוזר בו: ד"ה אי אמרת: שם ע"ב

שכירות קרקע נקנה בכסף: ד"ה בלן: דף מח

שכר הסופר ומשך קולמוס או התער אין חוזר עוד היכא שהוא קבלן (עיין ברא"ש): ד"ה והא בעי:

מעות קונות דבר תורה בישראל ומשיכה בנכרי: ד"ה נתנה: ע"ב

העובר על מי שפרע אין לקללו בחנם אלא על מה שחזר בו: ד"ה בעושה:

תלמיד חכם יוכל לקבל לטותא ולא יפסיד יוקרא (היינו לפי מאי דסבר רבא אבל לפי האמת נלע"ד דלא קאי הכי עי' בגמ' שם): ד"ה רבי

המלוה על המשכון אפי' בשעת הלוואתו אינו משמט:

האומר לחברו מתנה מועטת אני נותן לך אין יכול לחזור בו וכן אם נתייקר: ד"ה מודה: דף מט

הא ביתא קמך או אם הכניס דבר בחצירו ברשות לא קבל בעה"ב עליו לשומרו: ד"ה כל הא:

יתר משתות כשמתאנה תובע אונאתו שניהם חוזרין ואם אינו תובע אין המאנה חוזר דאמר ליה אי לאו דאוניתני מי מצית הדר: ד"ה ואלו: דף נ ע"ב

שתות קונה אם ירצה ופחות משתות בכדי שיראה וזה לר"ת אבל לרש"י שתות קונה בע"כ ופחות משתות לאלתר הוי מחילה וצ"ע: ד"ה אמר:

האומר לחבירו תמכרהו לי היאך שתרצה או קנה חפץ ומאמינו בכמה קנאו ונותן לו קצת ריוח אין עליו אונאה: ד"ה הנושא: דף נא ע"ב

על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה אבל ר"ח ושאלתות דרב אחאי והרא"ש פוסקין כרב דיש לו עליו אונאה: ד"ה במה:

מטבע שחסר כדי אונאה ודעתו לחזור אונאה אם יתבענו הלה בכדי שיראה מותר לכתחילה להוציאו ביפה יותר מכדי אונאה אפילו אם דעתו לחזור אסור פחות מכדי אונאה אפילו אין דעתו לחזור מותר לכתחילה: ד"ה אמר: דף נב

עושין משקל ממתכות לשקול בהן כסף וזהב רק שיחפו בעור אבל לא לשקול בו בשר ודבר לח: ד"ה שיהא: ע"ב

ערלה וכלאי הכרם בטלין במאתים מדרבנן דמדאורייתא יבש ביבש בטלין ברוב ובלח בששים כשאר איסורין: ד"ה ועולה: דף נג

תרומה ותרומת מעשר עולין בק"א וצריך להרים אחד לכהן ערלה וכלאי הכרם ושאר איסורין אין צריך להרים: ד"ה באחד:

לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם תצא: ד"ה וחכמים: דף נה ע"ב

ואם נשאת יטלנו הימנה ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם: ד"ה כיצד:

צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לאחר נתינה בעודן עסוקין באותו ענין: (עי' פרק קמא דגיטין דף ה א): ד"ה יטלנו:

אין מוכרין דמאי לעם הארץ ומאכילין לעניים ולאכסנאי דמאי והתירו למכור לסיטון או לבעה"ב המוכר במדה גסה: ד"ה לא: דף נו

שכירות לא קניא אלא לגבי אונאה: ד"ה והאי: ע"ב

כל דבר שבמדה ובמשקל ובמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לבטל המקח אף במקרקעי: ד"ה כל

קרקע אין לו אונאה עד חציו: ד"ה אמר: דף נז

אמירתו לגבוה כו' אפי' טועה (עיין בפנים): ד"ה יצא:

מותר לחלל שוה מנה על שוה פרוטה בזמן הזה. שם בגמ' ואינו בתוס':

אסור לומר להדיוט תן מנה ועשרים להקדש ואלווך מנה: ד"ה לספק: ע"ב

תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת: בא"ד (עיין לקמן פרק איזהו נשך):

שומר אפי' פשע אין משלם להקדש וכן קרקעות: ד"ה שומר:

מתנה שומר חנם להיות כשואל אף בלא קנין אבל בהקדש שפטור אף משבועה בעי קנין (היינו לר' יוחנן אבל לשמואל צריך קנין): ד"ה אמר: דף נח

אסור לבצור בשביעית אף מהפקר: ד"ה לשמור:

שומרים ספיחים ולא שהיו שומרים לגמרי דא"כ יהיה אסור לעומר כיון דלא הוי הפקר רק מודיעים לעולם שהן לעומר: בא"ד:

הבא על אשת איש עולה לאחר י"ב חדש ומלבין נמי אין נדון עוד וקרקפתא דלא מנח תפילין נדון עד י"ב חדש (לחד תירוץ מתוס'): ד"ה חוץ: ע"ב

הבא על הכותית בשביל אותה עבירה לבדה אין נדון כל כך אלא כשירד בשביל עבירות אחרות אין עולה עוד: בא"ד:

תשובה מועלת לכל דבר וגדולים בעלי תשובה: בא"ד:

מהיום אם מתי אין גט חל מיד אלא שעה אחת קודם למיתתו חל: ד"ה נוח: דף נט

אין רבית ואונאה לכותי:

גזל כותי אינו מותר (עיין בפנים): ד"ה לעבור: דף סא

אומר לחבירו הלוה לי מעות מן הכותי ואמור לו שיסמוך עלי או נותן משכון כדי ליתנם לכותי: ד"ה שתולה מעותיו: ע"ב

נותן מעות על פירות ושוב מקבל דמיהן: ד"ה צד: דף סב

ריבית ע"מ להחזיר מותר בכי האי גוונא כשבא לפדות מנכה פירות שאכל תחלה: ד"ה ריבית:

מותר למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה רק שלא יפרש אם מעכשיו בפחות בסחורה שאין שומא ידוע כגון פרה וטלית אבל פירות שיצא שער אסור: ד"ה ואמר: ע"ב

טעה בחשבון לא הוי מתנה לדידן בכדי שהדעת טועה הוא: ד"ה בעישוריתא: דף סד

אסור ליתן מעות על הכרם ולומר כל כך וכך הינין אני מוכר אבל אמר הן רב הן מעט שיגדלו שרי: (היינו לתי' שני מתוס' אבל לתי' ראשון אסרה רב בכל ענין): ד"ה מה:

אסור להתנות על סחורה אם יהיה הפסד המעות הלואה ואם ריוח פקדון: ד"ה אי תקפה:

פסק עמו על הגדיש יכול המוכר לאכול פירות שיש לו ויתן אחרים: ד"ה האי: ע"ב

אסור ללות על ביתו לדור עמו בנכייתא לרש"י ודוקא שדה מותר דזימנין דיקלקלו הפירות ולא שקיל מידי אבל כאן גבי בית זה נהנה תמיד ור"ת פי' כשמלוה על הבית או על השדה שניהם מותר: ד"ה ולא:

הלוהו על חצירו ודר בו שביעית משמטתו: בא"ד:

המלוה לחבירו אסור לדור בחצירו שלא מדעתו אפי' לא קיימא לאגרא אבל מדעתו אין איסור לעשות טובת הנאה הלוה למלוה אלא דברים שלא עשה בלא הלואה (והיינו לתי' שני מתוס' אכן לתי' הראשון דבר שיש לו אוושא וקול כגון לדור בביתו אסור אפי' אם השאילו בלא הלואה): ד"ה אבל:

ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואינה משתלמת אלא לבסוף: ד"ה שכירות אינה: דף סה

הלוהו על חצירו יכול לדוחקו לפורעו או יחליטנו וצ"ע: ד"ה לא: ע"ב

אם אין אתה נותן לי עד זמן פלוני יהא שלך אף בפחות מהדמים מותר כשהלוה יכול למוכרו לאחר בתוך זה הזמן: בא"ד:

משכנתא בלא נכייתא אסור דיכול הוא לפדותו לעולם או הוא או יורשיו: ד"ה לכשיהיו:

פטומי מילין היינו שאחר התנאי התנה כן אבל אם בתחלת התנאי אומר כן הוי תנאי גמור: ד"ה פטומי: דף סו

שכיב מרע המגרש סתם אם עמד אינו חוזר (ודלא כר"ח ורש"י): ד"ה קמל"ן:

אסמכתא דהיינו על ידי מעות שהלוהו קנו מעותיו בלא ב"ד חשוב ושאר אסמכתא בעו קנין מיניה בב"ד חשוב ואפילו מעכשיו: ד"ה ומניומי:

קנס שידוכין מהני בלא ב"ד חשוב וכן סיטומתא וכן מלמד שקבל עליו קנס כששוכרין אותו ולא נמצא אחר: בא"ד:

אסמכתא היינו דאין בידו ולא גזים או גזים ובידו: ד"ה ואי: ע"ב

אין אדם רגיל למכור קרקעותיו וחשיב גזים והוי אסמכתא אם יאמר אם לא אעשה זאת אמכור לך קרקע זה ואפי' בשוויו: בא"ד:

מחילה בטעות לא הוי מחילה קנין בטעות חוזר (רש"י סבר דהוי מחילה וכן דעת הרא"ש ז"ל): ד"ה התם:

הלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ומיאנה אין לה מזונות וכן איילונית: ד"ה הממאנת. דף סז:

אלמנה לכהן גדול יש לה מזונות אחר מיתת בעלה ולא שנייה: בא"ד (ובד"ה ובלאות):

ואין לה בלאות שאינן קיימין נשבית ופדתה עצמה ושוב מיאנה אין לה פרקונה אבל [אכל] גוף הקרן פטור: (בא"ד) [ד"ה בלאות]:

המלוה על הקרקע ואוכל פירותיו באתרא דלא מסלקי ולוה סתם ואח"כ אמר המלוה מסתליקנא צריך למיקני מיניה: ד"ה והילכתא: ע"ב

בנכייתא אסור לתלמיד חכם ואפי' הכי אכלם רבינא שלא רצה ליטול השם מתלמיד חכם: (זהו לדברי ר"ת): ד"ה רבינא:

משכנתא דסורא במשלם שנין אילין שרי לת"ח (גמ' ואין שייך בפסקי'):

המושיב חנוני למחצית שכר נותן לו כפועל בטל לגמרי: ד"ה ונותן: דף סח

המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנותו: ד"ה אלא:

ביצים מוזרות מותרות באכילה: (כדאמרי' באלו טרפות דף סד: וכן דעת רש"י): ד"ה איכא: ע"ב

צריך לקוץ ראש עגלה או ליתן לו דינר כשמושיב חנווני או פועל למחצית שכר: ד"ה אלא: דף סט

כל היכא דאמרינן שיטה איתמר אין הלכה כשום אחד מהן: בא"ד:

צד אחד בריבית אסור: ד"ה אמר (גמ' כשיש למקבל בלאו הכי סחורה בכל ענין בלא נתינת דינר):

שנים שנתעצמו לדין כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבים ודוקא שדנו לו על ידי כפייה אבל מדעתיהן אין כותבין לו: (זהו לדברי ר"ת אבל לפי התוס' השני אין להוכיח דיש חלוק בין כפייה לדעת): ד"ה כי: ע"ב

מותר להשכיר כלי זהב לחבירו וליקח שכר אע"ג דלא פחתי (ולרש"י משמע דאסור שניהם): ד"ה מרא:

משכיר מעות לשולחני [להתראות בהן] להתלמד בהן: בא"ד:

כשהנותן מקבל עליו יוקרא וזולא ואחריות על המקבל אסור אלא במכר גמור: (וריב"ן חולק): ד"ה דקא: דף ע

טוענים ליתומים לקוח בידם ואפי' בכלי שלא נשתמש בהן אביהן בחייו אם היה עשיר ואין מחזירין ע"י סימן אם לא שיש עדים שאומרים סימנים ואז מראים להם אולי יכירום: ד"ה אתא:

יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה בכל דהו ולא משום דקיימא ברשות מרה: ד"ה אין: ע"ב

בהמת ישראל המשועבדת לנכרי ומצי לסלוקי בזוזי חייב בבכורה בהמת נכרי ומצי ישראל לסלוקי לנכרי בזוזי פטור מבכורה: ד"ה ואי:

נוהגין אנו להלוות לכותים ברבית דהוי כדי חייו או משום דאנו שרויין ביניהם ואי אפשר לנו אם לא נישא וניתן עמהן וא"כ לא שייך לאסור להלות להן ברבית שמא ילמוד ממעשיהם דבלאו הכי איצטריך לטפל עמהם א"כ מה לי רבית ומה לי מלאכה אחרת: ד"ה תשיך:

הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו וישרוף שליש תבואתו בשם רב צדוק גאון (ותימה גדולה הוא מניין לו זה): ד"ה אדם: דף עא

לא נחשדו ישראל על משכב זכור ובהמה וגם אין איסור להתייחד עמהם: ד"ה לא:

אסור לומר לישראל המעות שאתה חייב לכותי הלוום לי ואני אפרע רבית לכותי אם לא שהכותי בעצמו לוקח מישראל ראשון ומלוה לו ברבית: ד"ה מצאו: ע"ב

ישראל שמינהו כותי אפוטרופוס מותר ללוות ממנו ברבית וכותי שמינהו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית: ד"ה כגון:

מעות ישראל המופקדין ביד כותי מותר ללותם ברבית ושל כותי ביד ישראל באחריות ישראל אסור באחריות כותי מותר (עיין בפנים): בא"ד:

שולח ישראל משכנותיו ביד כותי המלוה יקבלם מן הכותי ויתן המעות לכותי או אפי' לישראל אך יאמר המלוה אני פורע לך בשביל הכותי ולא יהא סומך כלל על הלוה כי אם על המשכנות: בא"ד:

מותר לישראל להיות ערב בשביל כותי ואם לא יפרע הכותי יפרע הוא: בא"ד:

שטרי חוב המוקדמין פסולים לגמרי (עיין בתוס' ב"ק פרק המניח (דף ל' ע"ב) כי שם כותבין ההיפך ופוסקין כרש"י דהכא ודו"ק): ד"ה שטר: דף עב

שטר שיש בו רבית גובה ע"פ השטר הקרן: בא"ד:

הלכה כרבי מאיר בגזירותיו ולא בקנסותיו: ד"ה קונסין:

מעוברת חבירו ומניקת חבירו אם נשא יוציא וכשיגיע זמנה לכנוס יכנוס: בא"ד:

לוה סאה בסאה על סמך שער שבשוק כשיש ללוה מעות או מעט תבואה: ד"ה אין: ע"ב

כשנותנין מעות לבעלי זמורות המשוי בכך וכך ושוין יותר בשעה שזומרים אותם צריך לסייעו בעשיית קרקע: ד"ה דשבשי: דף עג

דינא דמיצרא אף בבתים: (עיין לקמן סי' שע) ד"ה נטר: ע"ב

הקונה בית של כותי שאצל בית ישראל לית בו משום דינא דבר מצרא: בא"ד:

משכן בית לחבירו יכול למכור ולהקדיש מה שיתר על החוב אבל גובה חובו תחילה: ד"ה השתא:

רבית מאוחרת מותר כשלא הזכיר בשביל מעותיו שהיו אצלו: ד"ה ושפכי:

יש דברים שמקנה בדבור בעלמא כגון אמר לו דור בחיי ראשך ונאמן עלי אבא: ד"ה הכא: דף עד

אסמכתא ומשחק בקוביאות אינו בידו כלל ואינו אסמכתא וכשהוא בידו לגמרי אי גזים לא קנה: בא"ד:

אין לו אלא סאה [אחת] לוה עליו כמה כורים הרבה בבת אחת: ד"ה ולית: דף עה

אומר אדם לחבירו ביו"ט מלא לי כלי זה ולא יזכיר שום מדה: ד"ה בני: (גמרא פרק אין צדין):

בני חבורה המקפידין [זה ע"ז] אסור לומר אפי' בלא הזכרת מדה ואסור להם לשקול [אפי'] ביד ובעלמא כשאינו אומן שרי: בא"ד:

אומר אדם לחנוני תן לי בכך וכך פירות אבל [לא יאמר] לקחת עשרים גם אני אקח כן או המתן עד שאמנה כמניינך אסור: בא"ד:

לא יזכיר ביו"ט סכום מנין כשנותנים מאה אגוזים בפרוטה לא יאמר לקחת כבר ששים והשתא ארבעים הרי מאה: בא"ד:

לא יזכיר סכום מקח לומר לקחת כבר י"א והשתא אחד הוי דינר או אם לוקח דבר שוה דינר לא יאמר הרי יש דינר: בא"ד:

אסור לומר לחבירו ביו"ט הלויני אלא יאמר השאילני ובני חבורה המקפידין [זה ע"ז] דרכן בהלואה ואסור: ד"ה ומשום:

מותר ללות ככרות מחבירו (עי' בפנים): ד"ה וכדברי:

ת"ח מותרין ללות זה מזה ברבית ודוקא בדבר מועט שהיה נותן לו בלא"ה: ד"ה מתנה:

ערב ועדים עוברים [גם] אלפני עור לא תתן מכשול היכא שלא היה מלוה לו אילולי הן: ד"ה ערב: ע"ב

מושיט כוס יין לנזיר אינו עובר אלא בתרי עברי דנהרא: בא"ד:

דיינינן דינא דגרמי: ד"ה אין: דף עו ע"ב

אריס ששכרו לדלות וירדו גשמים נותן לו שכר משלם מה שאין כן בשכיר יום: ד"ה דאגר: דף עז

כל המשנה ידו על התחתונה: ד"ה רב: ע"ב

לב"ח כי אית זוזא [ללוה] לא מסלק ליה בארעא: ד"ה לא:

משך חפץ ומעכב ליתן דמיו ולא פי' שע"י משיכה יקנה לא קני: ד"ה עייל:

מוכר שדהו מפני רעתה אפי' עייל ונפיק אזוזי קנה: ד"ה תתרגם:

מעות צדקה מותר לשנותן לכל דבר ואפי' באו לידי גבאי: ד"ה מגבת: דף עח ע"ב

אמר מנורה לבהכ"נ מותר לשנותה למצוה אחרת מה שאין כן במעות פורים: בא"ד:

כל אונס שאירע לבעל הבית שלא היה לו לידע יותר מן הפועל פסידא דפועלים: ד"ה אלא: דף עט

ספינה סתם ויין סתם וטבע הספינה צ"ע אם חולקין השכר: ד"ה אי: ע"ב

מניקה עם בנה קלה ממעוברת (זה לחד תי' מתוס'): ד"ה השתא:

לא שייך זו אף זו אם הוא בכלל רוצה לומר שמה ששונה אח"כ הוא בכלל הראשון: בא"ד:

לענין לשון בני אדם עובר ירך אמו הוא: בא"ד:

לית לן דסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין: ד"ה ואי: דף פ

רוב אומנין עושין מלאכה בבית בעה"ב ולכך כשנותנין לו המלאכה לביתו הוי שומר שכר: ד"ה דקא תפיס: ע"ב

הלוקח כלי לבקרו אם יכול למכרו אם אינו זבינא חריפא ונאנס פטור (וראייתם מנדרים): ד"ה אתא: דף פא

המלוה על המשכון בלא שטר אף בשעת הלואה קני (לדברי ה"ג): ד"ה דברי: ע"ב

הלוהו על משכון גרוע ואינו שוה כפי אשר הלוה עליו ופי' אם יאבדנו יאבד מעותיו ואבד הפסיד מעותיו ולפי' רש"י אפי' לא פי' אם הלכה כשמואל כמו שפוסקין בפנים: ד"ה לא: דף פב

הב"ח קונה [משכון] להיות כשומר שכר ולא להתחייב באונסין (רש"י חולק: ד"ה אימור: ע"ב

המקדש את האשה במשכון אשר בידו מן אחרים מקודשת ודווקא במשכון שבא לידו שלא בשעת הלוואתו (שייך לסימן דלעיל): בא"ד:

קבל חמצו של נכרי וקבל עליו אחריות גניבה ואבידה עובר עליו בפסח (ולרש"י אינו עובר אלא קבל עליו גם כן אונסין): בא"ד:

אנוס גמור אדם פטור בו: ד"ה וסבר:

היה ישן ובא חבירו וישן אצלו הראשון פטור והשני חייב (ירושלמי הוא): בא"ד:

הניח להן אביהן פרה שאולה וטבחוה משלמין מה שהזיקו וכן הרבה כאלו: בא"ד:

אדם המזיק בכעין אבידה וכן נפל מן הגג ברוח מצויה חייב ופטור בכעין גניבה כמו נתקל דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה: בא"ד:

אמר לפועל אחר שהשכירו להשכים ולהעריב אין אין יכול לכופו אם אין המנהג כן אם לא שאמר בשעת התנאי: ד"ה השוכר: דף פג

זמן כניסת הפועלים למלאכתן מהנץ החמה עד צאת הכוכבים: ד"ה פועל: ע"ב

הפוגע באשה בשעה שעולה מן הנהר ערומה אחזו רוח זנונים: ד"ה יתיב: (זהו לתירוץ שני מתוס' אבל לתי' ראשון אפי' כשאינה ערומה): דף פד

בתענית צבור יורדין שלשה לפני התיבה: ד"ה אוקמינהו: דף פו

אין מורידין לפני התיבה אותן שקורין לאלפי"ן עייני"ן אלא היכא דליכא בע"א: ד"ה אחתינהו:

אין לשאול בשלום אשה אפי' ע"י בעלה אלא לומר לבעלה איה פלנייתא: ד"ה ע"י: דף פז

אמר ליתן פת קיטנית יתן פת קטנית ואין חייב ליתן פת וקטנית: ד"ה פת

(כל) גזל כנעני במקום חילול השם לכ"ע אסור: ד"ה אלא: ע"ב

חצר קובעת למעשר מדרבנן לר' ינאי ולר"י אפי' מן התורה כשהוא משומר: ד"ה עד: דף פח

דבר שלא נגמר מלאכתו פטור אפילו בבית: ד"ה מאי:

רבינו תם פי' לוקח מן הנכרי או מן הישראל לאחר מירוח פטור אבל לוקח קודם מירוח חייב ולאחר מירוח מישראל דומה לחיוב על הפטור וריב"א פי' להיפך לוקח מישראל קודם מירוח פטור ולאחר מירוח חייב ומן הנכרי לאחר מירוח פטור קודם מירוח חייב: ד"ה תבואת:

גמר מלאכה לא קבעה למעשר אלא בשבת ומקח וחצר: [ד"ה מאי ע"ב]

ישראל אסור ליתן תרומתו לבהמתו ואפי' כהן דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה ולא חטין: ד"ה והדשות. דף צ

מותר לומר לנכרי בשבת הילך לבשל לצורכך כשאין מוטל עליו לזונו וכל שכן לומר לנכרי אכול נבלה: (עי' בפנים דמשמע דר"י חולק וכן הרא"ש סובר דאסור לומר לנכרי בשבת וכו'): ד"ה חסום:

שביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי: (גמ' מ"ק): ד"ה אבל [עי' רש"ל על ד"ז]:

כשהנכרים מסרסין בהמתן של ישראל אפי' בלא ידיעתן מחליפין אותה מפני הלעז: ד"ה מחלפי: ע"ב

הבא במחתרת ונטל כלים ושברן פטור (גמ' פרק בן סורר): ד"ה בבא: דף צא

בעל הבית העובר ממקום למקום ונצטרך נוטל וכשיחזור לביתו ישלם לצאת ידי שמים (אינו בתוספ' שלנו):

חצר קונה אפי' היכא דקים לי' בדרבה מיניה: ד"ה אתנן:

תחלתו כעין גניבה ואבידה וסופו באונס פטור: ד"ה אי הכי: דף צג ע"ב

העביר בהמות על הגשר ודחפה אחת לחברתה חייב: ד"ה איבעי:

סיגפה ברעב ומתה חייב אפי' יש לתלות שמתה ע"י דבר אחר: ד"ה סיגפה:

בעלי אומנות הוי שאילה בבעלים בשעה שמכינין עצמן למלאכתן אבל קודם לכן לא הוי שאילה בבעלים: ד"ה פרה: דף צד

שואל חייב באונסים אפי' זן אותה: ד"ה דקיימא: ע"ב

אסור לקשור פרה אחורי הקרון: (אינו בתוס' שלנו):

מנהיג כלאים בבת אחת ואינם קשורים במחרישה פטור: ד"ה אלא:

פשיעה בבעלים פטור: ד"ה אתמר: דף צה

ספק ממונא לקולא היינו לפטור המחזיק: בא"ד:

אין הבעל יכול למכור ולהשאיל פירות נכסי מלוג בלא רשות האשה (ראייתם מפרק האשה שנפלו): ד"ה שאל: דף צו

הלוקח בהמה לשלשים יום הוי שומר חנם ואם פשע חייב לשלם: ד"ה בעל: ע"ב

שאל פרה יורשים חייבים בגניבה ואבידה: ד"ה אלא

בעל בנכסי אשתו יורש הוי ואלמנותו ניזונת הימנו אבל לא לגבי משאיל: [בא"ד]

אין מועל כשלוקח מעות הקדש אלא כשהוציאן מרשות בעלים ולא כסבור שהן שלו ולקחן: ד"ה אמר:

גזלן משלם אפי' סובין ואין צריך לשלם מה שגזל. (והיינו דלא כרש"י ובפ"ק דב"ק פוסקין כרש"י וצ"ע): ד"ה זיל:

שואל ששיבר משלם את השברים והפחת משעת שבירה עד העמדה בדין עם המשאיל ומלמדין אותו שישלם השברים: בא"ד:

אין מגלגלין שבועה כשהנתבע טוען שמא ואם התובע טוען שמא מגלגלין אם הדבר דומה שיש רגלים לדבר שכן הוא אבל אם אינו דומה אין מגלגלין אם לא שטוען ודאי: ד"ה ביום: דף צז

איני יודע אם הלויתני פטור אך ישבע שבועת היסת אבל הלויתני ואיני יודע אם החזרתי חייב: ד"ה והלה: ע"ב

מתוך שאינו יכול לישבע משלם דוקא במקום שהיה לו לידע: ד"ה רב הונא:

מנה לי בידך והוא אומר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא ובנסכא דרבי אבא מתוך שאינו יכול לישבע משלם היו שניהם חשודים על השבועה יחלוקו (זהו לר"ת אבל ר"י משמע דחולק עי' בפנים): ד"ה הכא:

פוגם שטרו ומת יורשים נשבעים שבועת יורשים (דברי רב פפא הוא): בא"ד:

בעלילה מועטת יש להקל על היתומים שלא להוציא מהן ממון: בא"ד:

טוב לעשות שני שבועות על דבר אחד מעל שני דברים: [סד"ה משכחת דף צח ע"ב]

שלח לו בכתב השאילני בהמתך ושלחה לו נתחייב עליה וכן שליח שעשאו בעדים: ד"ה ואמר: דף צח ע"ב

השאילני פרתך והכישה במקל והיא תבא ונאנסה פטור: ד"ה אמר: דף צט

משיכה אינה קונה ברשות הרבים אלא להתחייב באונסים משעת משיכה: ד"ה כיון:

שואל שלא מדעת גזלן הוי: ד"ה וחברו:

המשאיל קורדום של הקדש לחבירו יצא לחולין (עי' בפנים): בא"ד:

הנח לפני הוי שומר חנם ובשכר חייב בגניבה ואבידה: ד"ה כך:

שומרים שמשכו בבהמה שוב אין הבעלים יכולין לחזור בו: (וזה לדברי רבי אלעזר אבל רב הונא פליג עליה): בא"ד

כשהלוקח מוחזק וטוען ברי מועיל חזקתו אפי' בדבר שי"ל מאיליו באו אבל כשטוען שמא אין מועיל חזקתו וכשהמוכר מוחזק מועיל חזקתו אפי' כשטוען שמא וכשבעל הבית טוען שמא כגון הפקיד לו טלה חי ויש לו ג"כ ומת אחד מהן ואינו יודע איזהו מת מועיל חזקת הנפקד אם הוא מוחזק בודאי חי אע"ג דטוען שמא: ד"ה וליחזי: דף ק

כל העומד ליתלש בשבת חשוב כמחובר ובב"ח כתלוש: ד"ה ואמר: ע"ב

אילן שנעקר ממקומו ונטעו במקום אחר הוי ערלה כבתחילה: ד"ה שנעקרו: דף קא

מתירין מבגד לבגד ומזוזה לא יעקרנה ממקומה לקובעה בבית אחר: ד"ה לא: ע"ב

מזוזה לרש"י קובעה מעומד ולר"ת כעין ס"ת מושכבת: ד"ה בגובתא: דף קב

שכר בית בחצר אין לו כלום ברפת: ד"ה תרתי:

שטר הכתוב בו מאה זוזי דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מאה זוזי אחר פחות שבלשונות: ד"ה הוה: ע"ב

הפודה בנו תוך שלשים יום ונתעכלו המעות אינו פדוי: ד"ה בחזקת:

נפל בית המשכיר רשאי להוציאו (רש"י פי' דדוקא כשהגיע סוף זמנו יכול להוציאו אם לא הודיעו ע"ש): בא"ד:

שאל כלי סתם משתמש בו לעולם והוא דקני מיני'. לפי' הערוך: ד"ה שואל: דף קג

מכר לו ארעתא בסתם שתים משמע ובשאלה כולהו משמע: ד"ה פרדיסי:

במקרקעי אזלי' בתר חזקת דמרא קמא ובמטלטלין בתר מאן דתפיס. בא"ד:

יש לילך אחר לשון שנהגו לכתוב הדיוטות ואע"ג דלא כתב: ד"ה היה: דף קד

אדם מביא קרבן אשתו שחייבת לידה [זובה] או של צרעת או נזירה וחלב ושבת אבל קרבנות שנדרה קודם נישואין ולוותה ואכלה וכן לוותה בעודה תחתיו לדבר שאינו משועבד לה לא: ד"ה הכי גרס:

המקבל סחורה חוזר בו קודם הזמן ונוטל כפי מה שעלה לחלקו: ד"ה הני: דף קה

אבל הנותן אינו יכול לחזור עד כלות זמנו: בא"ד:

טומאת חיבורין לא מטמא אלא אדם אחד או בגד אחד וגם שני דרבנן ולא יותר. (וצ"ע דבפ"ק דשבת כתבו דאפי' ד' וה' בגדים מטמאים מדרבנן: ד"ה על: ע"ב

אין דרך ליתן תפילין במטפחת כי אם בתיק או בכיס: ד"ה מטפחת:

דרך לזרוע שנה ולבור שנה נ"מ לקבלן שיכול להובירה: ד"ה האי: דף קז

אילן ששרשיו בחצר שניהם ונופו נוטה לצד אחד הנוטה לכאן לכאן וצ"ע בהיותו לפי דברי רב ושמואל סבר חולקין ואפשר כי דעתם לפסוק הלכה כן אע"ג דקיימא לן כשמואל בדיני משום דקאמר רב יהודה דנהיגי בני מצרא כרב: ד"ה אילן: (הרא"ש ז"ל פוסק כשמואל):

לכ"ע נוהגים דין מצרנות בשדות: ד"ה האי: דף קח

הלוקח שדה שאחר היה מצרן הוא שלוחו של מצרן: בא"ד:

לוה לצורך קבורה מזבנינן ליה בלא אכרזתא: ד"ה מזבנינן: ע"ב

המוכר שדהו לכותי בא"י כשישראל רוצה אותו ליקח בדמי' אלו היו משמתינן ליה: ד"ה משמתינן:

רבינו תם פי' דאין מצרנות בבתים. (עיין לעיל סי' רנד): ד"ה ארעא:

מתנה דאית בה אחריות אית ביה דינא דב"מ: (זה אינו תוספות וגמ' הוא): בגמ' שם:

מלמד התלמידים בטעות פסידא דלא הדר ומסלקינן ליה: (וכן אם בטל יום או יומים) (הנרשם אינו בתוס' שלנו):

ירד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות אין נוטל מגוף הקרקע: ד"ה סבר: דף קי ע"ב

השוכר פועלים לעשות מלאכה אמרי' לא עבר על לא תשהה שכרו: ד"ה אמר: דף ק"א

א"ל בעה"ב לפועל תסמוך על החנוני וא"ל הפועל אני פוטרך אינו חוזר על בעה"ב ואם א"ל אני פוטרך אם יתן לי חוזר עליו אם לא יתן לו: ד"ה חוזר: דף קיב

מחילה אינו צריכה קנין כמו פשרה: בא"ד:

שכיר נשבע ונוטל משום דבעה"ב טרוד בפועלים ולא פלוג רבנן בין אם יש לו פועלים הרבה או לא: ד"ה טריד: ע"ב

הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך התובע אין צריך שבועה: ד"ה אי:

אין עובר על לא תחבול אלא דומיא דרכב ורחיים שמתקנין בה המאכל לצורך אדם: ד"ה ואת: דף קיג

ערכין אין נוהגין בנכרים ובטומטום ובאנדרוגינוס ופחות מבן חדש מה שאין כן בהקדש: ד"ה הקדש: דף קיד

ק"ו סותר ומבטל את ההיקש היכא שנוכל להעמיד ההיקש לדבר אחר: ד"ה ואידך:

ערכין אין שמין כאומד נזיקין אלא שמין כאילו ידו מוכתבת לרבו ראשון ולא כאילו נטלה לגמרי: (וראייתם מפרק האומר משקלי): ד"ה מה:

אין מסדרין לב"ח: ד"ה מהו:

קברי נכרים מטמאין: בא"ד: ע"ב

אליהו איכא למאן דאמר שהי' מבני לאה ואיכא למאן דאמר מבני רחל וא"כ לא היה כהן: בא"ד:

ערום לא יתרום ולא יברך: ד"ה מניין:

מה שהחייה אליהו הילד אע"ג שכהן היה ברור היה לו שיחיהו ומותר מפני פיקוח נפש: ד"ה אמר:

זרעים וטהרות היו שגורות בפיהם והם המשניות לבד תוספת': ד"ה ה"ג דתניא:

כלים שעושין בהן אוכל נפש אפי' ניתוח אסור: ד"ה אלמנה: דף קטו

שיבר רחיים ורכב אע"ג דלא ניתק לעשה מ"מ הפסיד חובו כנגדו והוי ניתק לעשה: ד"ה וחייב:

מותר לחבול אוכלין עצמן: ד"ה כלים: דף קטז

ספרים עשויין להשאיל ולהשכיר: ד"ה והא:

בית ועלייה של אחין אין [על] התחתון לבנות התקרה [וע"ש]: ד"ה הבית: ע"ב

השכיר לו ואמר בית (בה) [זה] ונפל אין עליו לבנותו אלא יתן חצי השכר שעבר: ד"ה אי:

שתי עליות זו על גב זו ונפל התחתונה השכורה לו אי אמר ליה עלייה זו שתחת עליונה אני משכיר לך שיעבד לו גם עליונה ואי אמר ליה שעל בית מספקא ליה אי עלייה הוי בכלל בית אע"ג דבמכר אינו בכלל בית: ד"ה איפחית: דף קיז

הוציא הוצאות מעצמו על נכסי חבירו יכול ליקח גם הרבית: עיין בפנים [ד"ה ר"י]:

בעל הבית רשאי למכור לאחר הבית שתחת העלייה: [ד"ה לא: וע"ש ע"ב]

זמן בית דין שלשים יום לפרעון ולכל דבר: ד"ה זמן: דף קיח

מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור: ד"ה אמר: (מביאין הגמרא בפרק המניח)

השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם (בגמ' הוא וכן איתא ג"כ בגמ' לעיל פ' האומנין): ד"ה לעשות:

חתך הנכרי בסכין נועץ עשרה פעמים בקרקע (מביאין הגמרא במס' ע"ז): ד"ה שבור: דף קיא