תלמוד בבלי - מסכת בבא מציעא · דף ל״א עמוד א

אסרטיא - דרך כבושה לרבים: ששוטפין ובאין - לשדה חבירו:

אמר רבא לכל אבידת כו' - מילתא באפיה נפשיה היא דאמרה רבא בבי מדרשא:

מאי למימרא - ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי לכל לרבוינהו:

רועה בדרך - איכא תרתי למעליותא חדא דרועה ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא רצה בין הכרמים איכא תרתי לגריעותא חדא דרצה ועוד דכרמים מסקבי לה רצה בדרך איכא חדא לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה אי נמי תלך למרחקים רועה בין הכרמים חדא לגריעותא דזימנין דמסתקבא:

והא באבידת גופה כו' - מפרש ואזיל לה: באבידת קרקע - וחייב להוציאה משום הפסד כרמים:

לגינתו ולחורבתו מנין - דהויא השבה ופטור:

דעת בעלים - לומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת: הכל צריך דעת בעלים - גנב גזלן וד' שומרים שהשיבו צריכין להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותן דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא מאכילה:

שלח - לגבי שלוח הקן: תרתי זמני - ואנן תנן שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבע וה' פעמים חייב:

לדבר הרשות - שאין צריך לצפור אלא לאוכלה: לדבר מצוה מנין - היה צריך לטהר בו את המצורע מנין שאסור באם על הבנים ת"ל תשלח:

עזב תעזוב - פריקה:

הקם תקים - טעינה:

חסרון כיס - שהבהמה מתקלקלת:

משום דבשכר - שנותנין לו שכר דאיכא למ"ד לקמן (בבא מציעא דף לב.) טעינה בשכר פריקה בחנם:

לא מסיימי קראי - הי משמע טעינה והי משמע פריקה ואי כתב חדא הוה אמינא לפריקה אתא אבל טעינה לא כתב רחמנא אידך לטעינה:

למה לי למכתב אבידה - השבת אבידה לכתוב או הא או הא וליגמר מניה דהא כולהו אזהרות ממון ישראל הוא: צערא דמרה - הוא העומד שם ואין יכול לטעון לבדו וכן לפרוק: דליתא למרה בהדה - שיטרח בהשבתה:

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ", מִכָּל מָקוֹם (ויקרא יט, יז). הנה למאן דאמר 'דברה תורה כלשון בני אדם' (נדרים ג.) אין הקטן חייב להוכיח אך מאן דאמר לית ליה 'דברה תורה כלשון בני אדם' חייב כל אדם להוכיח.ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי (משלי ח, ד) מה שאמר התורה אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב, פירוש אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא כל מין אנשים הן קטנים הן גדולים ומה אֶקְרָא הנה קוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם קרי בה אַל בפת"ח תחת אות אל"ף פירוש לא ידמה לבני אדם ואינינו בני אדם לדבר לשון כפול ועל כן צריך שתוכיחו בלי שום תפונה וזהו הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב.

גמרא ואימא כו'. תוכיח תרי זימני. פי' ותניא בערכין (טז ב) פלוגתא דתנאי אם עד הכאה או קללה או נזיפה והביאה הרי"ף כאן וזה ל"ק דשם איתא ברייתא הוכיחו ולא קבלו ממנו מניין שיחזור ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ והכא מסיק דילפינן מהוכח דמצינו בכ"מ דהתנא לא שנה לן עיקר טעמו (עמש"כ בר"ה טז) או כמש"כ התוס' במגילה כ ד"ה דכתיב ובש"מ ע"ש:

רש"י ד"ה הכל צריך דעת בעלים. דכיון שידע שאבדה (מלת שאבדה אינה מדוקדקת ועי' בתוס' ר"פ דלקמן) ול"י שהושבה לא נזהר כו'. צ"ע בסוגיא דב"ק (קיח) וע"ש בתד"ה שלא:

ג' ימים בזה אחר זה אין בו אבדה. מסתבר דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי, אלא אכולה ברייתא, דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה האי ודאי הנוח, כל שלא נטלו משם תוך ג', זמנו מוכיח עליהן דהרי זו אבדה.

לר' שמעון לא מסיימי קראי. איכא למידק, והא כתיב רובץ תחת משאו, וההוא על כרחין היינו פריקה, וכיון דההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה. והא דאמרינן לקמן (בבא מציעא לב, א) דלר' שמעון לא מסיימי קראי היינו דאי לא כתיב אלא הקם תקים עמו הוה אמינא דבפריקה הכתוב מדבר, ומאי נופלים בדרך דרמו אינהו וטעונייהו עלייהו, אבל השתא דכתיב תרוייהו, על כרחין רובץ תחת משאו בפריקה, ומדההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה, דאי לא תרתי בפריקה למה לי. ויש לומר, דהשתא דכתיב תרוייהו וכתיב רבויא בתרוייהו מסיימי קראי, אבל אי לא כתיב רבויא אלא בחד, הוה אמינא פריקה היא אבל בטעינה לא מחייב כלל. ואם תאמר אם כן תרי קראי בפריקה למה לי. יש לומר משום דבר שנתחדש בו דאפילו אין בעליו עמו.

קורדום בצד גדר - פירשתי לעיל (בבא מציעא כה: סד"ה ואם נטל):

למה לי למכתב רחמנא פריקה כו' - אין לפרש למה לי דכתב כוליה קרא דפריקה או דטעינה דא"כ היכי קאמר אי אשמועינן טעינה דבשכר הא משמע לקמן (בבא מציעא דף לב.) דטעינה לא הוי בשכר אלא משום דנכתב פריקה ועוד דלא שייכא הך צריכותא אלא לקמן אלא י"ל למה לי דכתב רחמנא יתורא דמרבינן אין בעליו עמו בפריקה ולמה לי דכתב בטעינה:

לרבי שמעון לא מסיימי קראי - תימה דלקמן (בבא מציעא דף לב.) משמע דקרא דנופלים בדרך לא מסיים לר"ש דהוי בטעינה דטעונייהו עלייהו משמע ואי לא כתב אלא חד הוה מוקמי ליה בפריקה אבל קרא דרובץ תחת משאו לא משמע לכ"ע אלא בפריקה וכשנכתבו שניהם ע"כ גם לר"ש קרא דנופלים בדרך הוי בטעינה וא"כ לר"ש לא יכתוב אלא חד יתורא לאין בעליו עמו בקרא דנופלים בדרך וי"ל דרובץ תחת משאו נמי לא מסיים לר"ש דאפשר למשמע בטעינה דע"י שאין הרבה בני אדם לטעון מכביד המשוי על הבהמה ורובצת ולקמן לא אצטריך למימר דלא מסיימי אלא אקרא דנופלים בדרך והא דפריך לקמן (בבא מציעא דף לב:) והא וחדלת בפריקה הוא דכתיב לא הוי אלא אליבא דרבנן דלר"ש מצי למהוי בטעינה: