תלמוד בבלי - מסכת בבא מציעא · דף ט״ו עמוד ב

המגיע לכתפים - קרוב ליקצר אלא שעדיין צריכין לקרקע הוי להו כפירות גמורין ואין בעל חוב גובה אותו בלא יציאה:

והא מעשים בכל יום - דיני טורפי מקח באין לפני שמואל ומגבי לבעל חוב כל השבח עם הקרקע ואפילו מגיע לכתפים כל זמן שצריכין לקרקע: הא - דקתני נוטל יציאה מבעל חוב דלא מסיק ביה בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא הלכך יהיב בעל חוב ללוקח שבחיה ומסליק ליה והאי דנקט למלתיה בלשון יציאה ולא תנא נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבע"ח לאשמועינן היא גופא אתא דהיכא דיציאה יתירה על השבח אין לו אלא יציאה שיעור שבח:

הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא בכתובות (דף צא:): אי אית ליה זוזי ללוקח - לפרוע החוב: לא מצי מסלק ליה לבע"ח - מן ארעא דבע"ח קדים: שפיר - דמצי למימר דהיכא דיש קרקע מותר על החוב עם השבח מסלק ליה ללוקח בזוזי על כרחו דלוקח ולא מצי אמר לוקח הב לי מן ארעא שיעור שבחי דאמר כוליה דידי ואת ירדת בה שלא ברשות: דשוייא נהליה - לוה לבעל חוב אפותיקי להא ארעא והכל מודים בזו דאי הוה ליה זוזי ללוקח לא הוה מצי מסלק ליה:

הכא במאי עסקינן - האי ברייתא דלעיל:

הכיר בה - לוקח בקרקע זו: שאינה שלו - של מוכר שגזולה היתה אצלו ולקחה: מעות יש לו - מן המוכר לכשיוציאנה נגזל מידו: שבח אין לו - שקרקע זה אינו קנוי לו:

לא מקבל - לשמור:

מעות חוזרין - הקדושין חוזרין לו:

בין לרב דאמר כו' - כלומר היכי מצינן לומר טעמא דרב משום דגמר ונתן לשום פקדון וטעמא דשמואל משום דגמר ונתן לשום מתנה ואי הוה דעתיה לחד מהנך היכי הוה נחית להאי ארעא לעובדה ולאכול פירותיה על כרחיה סבור היה שיהא המכר קיים ולא היה בקי בדין וטעמא דפלוגתא דרב ושמואל טעם אחרינא הוא:

דהוה עביד - הגזלן: לרב דאמר פקדון פקדון - כלומר אליבא דרב מפרשינן דהאי מימר אמר זוזי נהוו פקדון ולשמואל מפרשינן דהאי אמר זוזי נהוו מתנה:

הלכתא - בפלוגתא קמייתא יש לו מעות ויש לו שבח: ואע"פ דלא פירש - ולית לן דשמואל דאמר שבח צריך לימלך:

ואחריות טעות סופר הוא - ולית לן דשמואל דאמר שעבוד צריך לימלך:

חזר - גזלן ולקחה מבעלים הראשונים לאחר שמכר ללוקח: מהו - להיות במקום בעלים כאילו לקחה אחר ויוציאה מיד הלוקח: אמר ליה - לא מצי לאפוקה שכשמכר מכר לו כל זכות שתבא לידו וכשלקחה לא לקחה אלא כדי שתהא מקוים ביד הלוקח:

דלא ליקרייה גזלנא - שלא יחרפנו לוקח זה כשיוציאנה נגזל מידו ויקראנו גזלן לכך חוזר להעמיד ממכרו:

דמית לוקח - לאחר שלקחה גזלן מן הבעלים והגזלן בא להוציאה מבניו: למ"ד - לא חזר להעמיד ממכרו אלא דלא ליקרייה לוקח גזלן:

גמ' מעות חוזרין. עי' ב"ב עח ע"א תוס' ד"ה אבל:

שם חזר ולקחה מבעלים. עי' בהר"ש פ"ו מ"ג דתרומות:

גמרא הב לי גרבא דארעא. עי' במסה"ש וברי"ף ורא"ש הגי' גם כאן גריוא:

גמ' שם צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר רב כו'. לכאורה י"ל גם איפכא דכאן אין סברא לומר לשם פקדון כיון שהוא יודע שהוא גזלן אפקודי יפקיד גבי' בתמיהה:

רש"י ד"ה שפיר. דאמר כולה דידי ואת ירדת בה שלא ברשות. לפ"ז משמע דאם השבח יתר על היציאה נוטל הוא בחנם אף שאין החוב אלא כנגד הקרקע ודלא כתד"ה הא ועי' ברא"ש ונ"י וא"כ תמוה מש"כ לעיל בד"ה הא לאשמעינן כו' דהיכא דיציאה יתירה כו' דהל"ל רבותא יותר בשבח יותר על היציאה דאינו נותן ללוקח רק היציאה והיתר לוקח בחנם שוב מצאתי ברש"י שברי"ף הגי' באמת כן ע"ש:

תד"ה הניחא. מפורש בהמקבל. עי' רש"ל ונראה דצ"ל בהשואל והוא שם (צה) ד"ה הניחא וע"ש שפי' דהיינו פלוגתא דרמב"ח ורבא בכתובות (צא ב) ולע"ד יל"פ דהיינו פלוגתת אביי ורבא בפסחים (ס"ד למ"ד) אי למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא [ועמש"כ ב"ב קז בתוד"ה רב בס"ד] :

תד"ה דמית. ומית גזלן (ר"ל דאמר לקמן) צ"ל שהיה כו'. והס"א שבגליון הוא שבוש:

הא דלא מסיק אלא שיעור ארעא תימה כיון דלא מסיק אלא - שיעור ארעא אמאי נוטל שבח היתר על היציאה וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר הניחא כו' ולפי המסקנא דמוקי באפותיקי א"ש דאע"פ דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא נותן לו היציאה ללוקח והשבח היתר על היציאה לוקח חנם כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות:

הניחא למ"ד כו' - מפורש בהמקבל (לקמן בבא מציעא דף קי:). (ועיין בכתובות דף צא: ד"ה מאי):

כגון דשוייא אפותיקי - השתא מצי איירי דמסיק ביה אפי' שיעור ארעא ושבחא ואפ"ה כיון דשוייא אפותיקי צריך ליתן היציאה כדין יורד כו' כדאמרי' בפרק המקבל (שם.) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ורוצים היציא' דמיירי באפותיקי ואע"ג דמסיק בהו שיעור ארעא ושבחא דהא אם אביהם השביח גובה הכל ומיהו אין ראיה דשאני יתומים שאין להם על מי לחזור ליקח היציאה דכיון שעשה אביהם אפותיקי הרי הוא כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שאינו מפסיד היציאה אבל בלוקח שאינו מפסיד כלום שהמוכר משלם לו היציאה והשבח שזה פוטרו מחובו מצינו למימר דאפילו באפותיקי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל הכל שבשביל שעשאה אפותיקי לא יגרע כחו וא"ת כיון דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו כשמוכר לאחר הוה ליה כלוקח מגזלן שהרי אינו של מוכר א"כ למה נוטל מן המוכר השבח היתר על היציאה והא לוקח מגזלן לשמואל לית ליה שבחא וי"ל כגון שמכרה קודם שבא זמנו של בעל חוב דחל המקח עד הזמן ולא דמי לגזלן שלא חל המקח כלל דזוזי הוו הלואה ואם ישלם שבח הוה ליה רבית ואפילו מכרה אחר הזמן היה סבור לפייס בע"ח בזוזי וחל המקח עד שטרפה ממנו:

מעות יש לו שבח אין לו - תימה בהגוזל קמא (ב"ק דף צה. ושם: ד"ה דלמא) תנא ה' גובין מן המחוררין שבח ומוקי לה בת"ח דידע דקרקע אינה נגזלת אלמא אפילו בהכיר בה יש לו שבח וי"ל דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות:

ונתן לו לשם מתנה - אבל בערכין פרק המוכר שדה (דף כט: ושם) גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמה דאמר שמואל מעות חוזרין ליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב מכורה ויוצאה:

חזר ולקחה כו' - בלא הכיר בה מיירי וקמיבעיא ליה אם הגזלן יכול לבטל המקח ולהחזיר לו מעותיו או לאו:

דמית לוקח - פרש"י אחר שלקחה ואין נראה דמיד שקנה הגזלן זכה בו לוקח ואטו משום דמית ליה בתר הכי פקע כחו אלא יש לומר דמית קודם שלקחה הגזלן מנגזל (ומית גזלן) צ"ל שהיה חולה או גוסס בשעה שלקחה מנגזל: