א׳
ארבעה אבות נזיקין הן השור והבור והמבעה וההבער לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא הרי אלו שדרכן לילך ולהזיק כהרי בור שאין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק ובמיטב הארץ: ,גמ' מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לא. כתב רב אלפס כיון דקיימא לן דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העלייה ותם שהזיק משלם חצי נזק ומגופו בעינן למידע תולדות דהני אבות אי כיוצא בהן נינהו דכל מועד מינייהו תולדה דידיה כוותיה דמשלם נזק שלם מן העלייה ותם שהזיק תולדה דידיה כוותיה דמשלם חצי נזק מגופו או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן. היה נראה לו לרבינו יצחק שאם לא מצינו חילוק בתשלומי נזקין לא היה הספר מסתפק. דמהיכא תיתי לן לחלק ביניהו כיון דידעינא מסברא כל תולדות האבות כיון שדומים להן בכל צד למה נחלק בתשלומיהן אלא כיון דחזינא קצת חילוק בתשלומי נזקין בין תם למועד ואע"ג דתרוייהו אבות נינהו העלה על לבו לפשפש ולידע אם התולדות כיוצא באבות. ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן לבר מתולדה דרגל. ומאי ניהו חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא ולא משלם אלא חצי נזק. הא דקאמר הלכתא גמירי לה דממונא הוא להא לא בעי הלכתא דממילא ממונא הוא כיון דתולדה דרגל הוי ועיקר הלכה לחצי נזק גמירי אלא ה"ק דאע"ג דתולדה דרגל הוי וממונא הוי הלכה גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק ואמאי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלייה ולפוטרו ברה"ר. כיון דקאמר גמרא דלרב פפא פשיטא ליה ולרבא מיבעיא ליה עבדינן כרב פפא דפשיטא ליה ועוד דרב פפא בתראה הוא והלכתא כוותיה. ושן ורגל פטורין ברה"ר דאורחיה הוא תמיה לי מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא הא קרא כתיב ובער בשדה אחר ודרשינן ולא ברה"ר. ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו תורה ברה"ר לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי אפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד. אבל קרן חייבת ברה"ר אע"פ שדרכו לילך שם דכיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוה ליה למריה לנטוריה והכי קי"ל דקנסא הוא כי היכי דלינטריה לתוריה ונפקא מינה מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודרסה עליו ברה"ר ושברה ברה"י כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין ור' יצחק בר' שמואל לא פירש כן לקמן גבי שור יוכיח שברשות: תני רבי חייא עשרים וארבע אבות נזיקין הן וכו'. ומסקינן דכולן כאבות לשלם ממיטב ומייתי לה מג"ש דתחת נתינה ישלם כסף. ומטמא ומדמע ומנסך אע"פ דקנסא דרבנן בעלמא נינהו כעין קנס דאורייתא קנסוהו לשלם ממיטב. תני היזקא דמינכר ותני היזקא דלא מינכר. אף על גב דסתמא דגמרא מסיק דרבי חייא סבר היזק שאין ניכר שמיה היזק לא קיימא לן הכי דאמרי' בפ' השולח (גיטין דף מד:) אמר אביי נקטינן טימא טהרות חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט היזק שאין ניכר לא שמיה היזק וקנסא הוא לדידיה קנסוהו רבנן דעבד איסורא אבל בנו דלא עביד איסורא לא קנסו רבנן ובפ' הניזקין (גיטין דף נג.) פליגי חזקיה ור' יוחנן חזקיה סבר היזק שאין ניכר שמיה היזק ור' יוחנן סבר לא שמיה היזק ואיתותב חזקיה התם. והא דמהדר גמרא לאוקמי דר' חייא סבר שמיה היזק משום דהוה קשה ליה היכי פליג חזקיה אברייתא דרבי חייא אביו: הצד השוה שבהן לאתויי מאי אמר אביי לאתויי אבנו סכינו ומשאו וכו'. רב אלפס ז"ל לא הביא בחבורו כל הני אוקימתא דהני אמוראי אף על גב דכולן הלכות פסוקות הן ולא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דהא אוקימתא דרב אדא בר אהבה ברייתא ודרבינא מתניתין היא וכך אהנהו דאביי ורבא ליכא לאקשויי מידי ומסקינן דילפינן אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו לרה"ר ברוח מצויה והזיקו בתר דנייחי מבור ומאש ויש מן הגדולים שכתבו דלא מחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטירי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו באש דכיון דאתו במה הצד יהבינן להו הקל שבשניהם ויש שנסתפקו בדבר ולי נראה דכל דין בור יש להם תדע דהני אינך שלש אוקימתות דילפינן להו מבור ושור לשמואל דאמר תנא שור לרגלו ומה הצד דמתני' קאי אד' אבות השנויין במשנתינו דשקיל וטרי בהו לא הרי זה כהרי זה הצד השוה שבהן ואלו קרן תניא בסיפא כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק לאתויי קרן והיכי מצי שמואל לאיתויינהו מבור ורגל לחייבינהו ברה"ר כיון דיהבינא להו הקל שבהן הלכך נראה דעיקר תלמודא הוא מבור לחודיה דבור גמיר הם אבנו וסכינו ומשאו לבתר דנייחי בין אפקרינרהו בין לא אפקרינהו לשמואל דאמר כולו מבור למדנו ולרב בדאפקרינהו. וכן בור המתגלגל וכן כותל ואילן שנפלו לרה"ר והזיקו בתר דנייחי וכן פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן אע"ג דברשות קעבדי לשמואל דאמר בור ברשותו חייב וקי"ל כוותיה בור גמור הוא אלא דלא מצינו למילף מבור לחודיה משום דלא דמי לגמרי לבור בתחלת עשייתו לנזק או משום דכח אחר מעורב בהן בעשייתן או שלא גרמו לו מעשיו או שעשייתן ברשותו הוצרך להביא יוכיח משאר נזיקין שאין לחלק ביניהם ובין בור משום הני פירכות שאינם מונעות חיוב בהם הלכך גם אלו לא יצאו מכלל בור בשביל אלו פירכות ובור גמור הוא וכל דין בור להם קולות וחומרות שבהן ולא יהבינן להו קולות של אש ורגל וכן מוכח מתוך התוספות שהקשו היאך קאמר שור יוכיח שכן ברשות הא אליבא דשמואל שור דמתני' היינו רגלו ובמקום שהוא מהלך ברשות דהיינו ברה"ר הוא פטור ותירץ בעץ ארוך שדרסה עליו ברה"ר והזיקה ברה"י אבל הא לא הוה קשיא להו היכי ילפינן מרגל לחייבינהו ברה"ר אלא ודאי כדפרישית דעיקר חיובינהו מבור הלכך אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן הוו תולדה דאש ולבתר דנייחי הוי בור בין אפקרינהו ובין לא אפקרינהו כשמואל ואם הניחם ברה"ר ולא הזיקו במקומן וגלגלתן רגלי אדם ורגלי בהמה למקום אחר אם הזיקו דרך הליכן ע"י רגלי אדם חייב המגלגל הכל. אע"ג דאמרינן לקמן בריש פרק המניח אין דרכו של אדם להתבונן בדרכים היינו לענין זה שאם שבר כלי שהיה מונח לפניו בלא התבוננות פטור אבל כולי האי אין לו להשתגע בהליכתו שיתיז הכלי ממקומו ויזיק דרך הליכתו ופושע הוא בהיזק זה ובעל התקלה פטור ואע"ג דלקמן פרק כיצד (בבא קמא דף יט:) גבי דליל הנקשר ברגל התרנגול וכלב שנטל חררה לקמן (בבא קמא כא:) ובה גחלת והדליק בה הגדיש מחייבין בעל הדליל ובעל הגחלת מחצה שאני התם דהכלב והתרנגול לאו בני דעה נינהו אבל אדם דבר דעת הוא ופושע והזיק מיפטר בעל התקלה לגמרי. תדע אדם אחד שכרה בור ואדם אחר דחף שור לתוכו או אחד שהדליק אש ובא אחר וזרק טליתו של חברו לתוך האש מי מחייבי בעל הבור ובעל האש. ואם גלגלוהו רגלי בהמה והזיקו דרך הלוכן ברגלי הבהמה מיחייב בעל הבהמה חצי ובעל התקלה חצי ואם התיזם הבהמה והזיקו דרך הילוכן בשאין הבהמה נוגעת בהן חלק הבהמה משלמין בעליה חצי נזקו דהיינו רביע הנזק ותשלום בעל התקלה תלוי במחלוקת ר' נתן ורבנן לקמן (בבא קמא דף נג.) גבי שור שדחף את חבירו לבור ולקמן נדקדק בו בע"ה ולבתר דנייחי הוי בור גמור וחייב בעל התקלה הכל. וכותל ואילן שנפלו לרה"ר והזיקו או שהזהירו ב"ד לסתור הכותל ולקוץ האילן ונתנו לו זמן ונפלו בתוך הזמן והזיקו בשעת נפילה או אחר נפילה קודם שנודע לבעלים שנפלו או נודע להם ולא היה להם פנאי לסלק או שהיה להם פנאי שהפקירום ולא סילקום פטורין דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דאמרינן לקמן פרק המניח (בבא קמא דף כט.) דפטור ואם נפלו אחר הזמן והזיקו אחר הנפילה בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו בור גמור הוי ואין זה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפושע הוי במה שלא קצצו ולא סתרו בתוך הזמן ואם הזיקו בשעת נפילה נסתפקו בתוספות אם יש להם דין אש או דין בור ונראה דיש להם דין בור ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן. דהנך נעשו בור על ידי כח אחרים אבל כותל ואילן מחמת ריעותא נפלו מעצמן כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר והזהירו ב"ד הבעלים להפילו ואם משום דהולכין ומזיקין מה שאין כן בבור לא גריעי מחמת זה וכל שכן דיש לחייבו יותר מידי דהוי אקושר אבן ברגלי בהמתו והלכה לרשות הרבים והזיקה ואי משום דאין תחלת עשייתן לנזק שור יוכיח: ת"ר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וקל וחומר להקדש. ואסיקנא דבהא פליגי דרבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ואם היתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק יהיב ליה זיבורית ור"ע סבר בדמזיק שיימינן ויהיב ליה עידית דידיה וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו אהני קרא דאי אית ליה למזיק עידית וזיבורית וזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק משלם ליה ממיטב ואי אית ליה למזיק עידית ובינונית וזיבורית ולא שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק ובינונית שויא טפי מעידית דניזק אית דאמרי דיהיב ליה בינונית ומדקדק מדשבק גמרא בינונית אלמא אי הויא ליה בינונית דשויא טפי מעידית דניזק יהיב ליה בינונית ואית דאמרי אפ"ה יהיב ליה עידית ודבריהם נראה לי דאהני ג"ש ואהני קרא תרוייהו לשלם ממיטב. אהני גזירה שוה לשלם לו מזיבורית דמזיק כשהיא עידית דניזק ואהני קרא כשאינה כמיטב דניזק לשלם ממיטב דמזיק דלעולם בעינן מיטב או דמזיק או דניזק והאי דנקט עידית וזיבורית ושבק בינונית משום דלא הזכיר אלא הנך דמשתלמין מהם מעיקרא מזיבורית דמזיק והשתא מעידית ולעולם אפילו אי אית ליה גם בינונית ישלם ממיטב שלו: שור רעהו אמר רחמנא ולא שור דהקדש. והוא הדין בכל שאר נזקין שהזיק הדיוט להקדש דפטור כדמוכח מתני' נכסים שאין בהן מעילה וקאי אכל ארבעה אבות דמתני' אף לרב דאמר מבעה זה אדם ואמרינן נמי בירושלמי דפרק הניזקין ק"ו להקדש כרמו פרט להקדש מה אנן קיימא אי להכשיר נזקין הדא היא דתניא שור רעהו ולא שור הקדש ואם לנזקי גופו הדא היא דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלמא אפילו אדם דמזיק הקדש פטור ובמעילה פרק הנהנה דף יט. יליף לה מקרא דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ובתרומה איירי ואפקה בלשון קודש ודרשינן מיניה דאיתקש קודש לתרומה ומה תרומה פרט למזיק אף הקדש מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור ופרש"י התם האי דנקט מידי דבר אכילה לאו דוקא דהוא הדין לכל מילי אלא משום דבתרומה דרשינן כי יאכל פרט למזיק וכיון דאדם דמזיק בגופו את ההקדש פטור כל שכן ממונו שהזיק דיותר ראוי לחייב אדם דמזיק בידים מאם הזיק בגרמת כריית בורו או שילח בעירו ואי לא דכתב שור רעהו לא ילפינן מכי יאכל דאי לאו דאשמעינן בשום דוכתא דמזיק הקדש פטור הוה דרשינן כי יאכל פרט למזיק שאין משלם את החומש אבל קרן משלם בין בתרומה בין בהקדש אבל השתא דחזינן דמיעט רחמנא הקדש מנזקי קרן מהשתא ממעטינן אדם המזיק אף מן הקרן ולהכי מייתי הכא קרא דשור רעהו ולא מייתי איש כי יאכל משום דאי לאו האי קרא לא הוה שמעינן ליה מהתם. ר"ע סבר לה כר"ש בן מנסיא דשור של הדיוט שנגח לשור של הקדש בין תם ובין מועד משלם נזק שלם ושור של הקדש שנגח לשור של הדיוט פטור. ולית הלכתא כר"ע בהא דקי"ל כרבנן דר"ש בן מנסיא: הכי נמי גבי נזקין דיניה בעידית ואי אמר ליה הב לי בינונית טפי פורתא א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה ופריך ליה רב אחא בר יעקב אם כן הורעת כוחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית כו' אלא דבעי למיתב ליה בינונית וזיבורית כזולא דהשתא ונראה לי דוקא כדאמר ליה אי בעית למשקל בינונית וזיבורית כיוקרא דלקמי' יהיבנא לך דכיון דגלי דעתיה לתתה לו אם ירצה לקחת כיוקרא דלקמי' צריך ליתנה לו כזולא דהשתא כיון דאפילו עידית צריך ליתן לו כזולא דהשתא כ"ש בינונית כיון שאין בדעתו לעכב לעצמו שהרי אם ירצה ליקחנה כיוקרא דלקמי' יתננה לו אבל אם אמר קרקע זו חביבה עלי ואיני רוצה ליתנה לך כלל לא כייפינן ליה שהרי כל מה שמוטל עליו לפרוע בין לנזקין בין לב"ח בין לכתובת אשה יפרע לפי דעתו ולא לפי דעת הגובה כגון אם יש לו כמה קרקעות שכולן עידית יתן לו איזה קרקע שירצה ולא יכול לומר לו בקרקע זו אני חפץ וכן לב"ח בבינונית ולכתובת אשה בזיבורית וכן נמי אם אמר הניזק תן לי בינונית או זיבורית והמזיק אומר איני חפץ ליתן לך מהם כי הם חביבים עלי אין כופין ליתנם לו ולא שייך בו הורעת כחו של נזקין אצל בינונית וזיבורית דרחמנא אמר מעידית וכו' דלא הורע כחו יותר מבעידית אלא הם שוין לו וכי היכי דיכול לדחותו מעידית אל עידית ה"נ יכול לדחותו מבינונית אל עידית ולעולם אין כופין למשלם ליתן מנכסים אלא מה שלבו חפץ ובלבד שלא יפחות לו מדינו לנזקין בעידית ולב"ח בבינונית ולכתובת אשה בזיבורית ולא יבררו מנכסין שום קרקע לומר בזה אנחנו חפצים וכן לענין מטלטלין נותן לו מאיזה חפץ שירצה אבל כיון שגילה דעתו שאין חפץ לשייר קרקע זה לעצמו אלא שרוצה לדוחקו שיקחנו כיוקרא דלקמי' מחמת שהניזק חפץ בה צריך ליתנה לו כזולא דהשתא דאל"כ הורע כחו של נזקין אצל בינונית וזיבורית וכן ב"ח אי א"ל שקול כיוקרא דלקמי' זיבורית טפי פורתא לחד גירסא או עידית בציר פורתא לאידך גירסא בעי למיתב ליה כזולא דהשתא משום דלא תנעול דלת בפני לווין משום דאמר ליה אילו הוו לי זוזי הוה שקילנא כדהשתא וגם אתה חפץ ליתנה לי אלא שאתה חפץ לדוחקני מחמת שמעותי בידך שאקחנה כיוקרא דלקמיה אבל גבי כתובת אשה דלא שייך נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא אפילו אמר לה אי בעית למישקל בינונית שקול כיוקרא דלקמיה לא כייפינן למיתב כזולא דהשתא: ואמר ליה רחמנא אמר מיטב שדהו ואת אמרת בשל עולם הן שמין וכן הלכה דרב חסדא מהדר לשנויי ברייתא אליביה ועוד דבפרק בתרא דכתובות דף קי. מוקי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהאי דרב נחמן סבר בשלו הן שמין ורב ששת סבר בשל עולם הן שמין וקיימא לן הלכתא כרב נחמן בדיני: אין לו גובה משלפניו. היה אומר ריב"ם ז"ל שאם באו כולם בבת אחת כל הקודם בשטר יגבה מהאחרון תחלה בין עידית בין בינונית בין זיבורית. והמאוחר ממנו גובה אחריו משלפניו. והמאוחר יותר גובה משלפני פניו. ואם הנזקין קדמו וב"ח אחריו וכתובת אשה באחרונה ובאו לגבות כאחד הנזקין קודמין לגבות מן האחרון ואפילו הן זיבורית. וב"ח משלפניו ואפילו הן עידית. וכתובת אשה משלפני פניו ואפילו הן עידי עידית. ואין נזקין יכולין לומר א"כ הורעת כוחי. שכך הוא דין מי שקדם שעבודו צריך לגבות תחלה ואין יכול לגבות אלא מן האחרון. ואם בא לגבות משלפניו יאמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו. מיהו נראה לי אם נזקין יפייסו הלקוחות הראשונים שיניחום לגבות תחלה מהן ולא יאמר הנחתי לך מקום לגבות מהן לא מצי ב"ח וכתובת אשה למימר לנזקין כבר נסתלק שעבודך מהם כיון שהניחו בני חרי אצל המוכר וכיון ששטרך מוקדם אתה צריך לגבות מבני חרי שהניחו ביד המוכר. משום דאמר להו ניזק כולהו משעבדי דידי נינהו אלא שחכמים תקנו לטובת הלקוחות שאין נפרעין מהן כל זמן שהניחו בני חורין וכיון שהם מוחלין על תקנה שהתקינו לטובתם אתם מה לכם עמי. אני אקח מאיזה מהן שארצה: דאמר להו אי שקליתו כדינכם שקליתו. ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה. הא דקאמר מהדרנא לאו דוקא שאם היה מחזיר לו השטר לא נתבטל המקח בשביל זה אם לא שיקנה השדה בקנין או שימסור לו השטר ויכתוב לו שטר מכירה עליו קני לך איהו וכל שיעבודיה. כדתנן בפרק בתרא דבבא בתרא דף קסח: מי שבא ואמר אבד שטר חובי אף ע"פ שבאו עדים ואמרו אנחנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו השטר אין כותבין. בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו. רשב"ג אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין. ומפרש התם דבאותיות נקנות במסירה קמיפלגי. רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה וחיישינן דלמא החזיר לו השטר ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה ואף אם החזיר לו השטר לא נתבטל המקח. וקימא לן אין אותיות נקנות במסירה: ואזליתו כולכו ושקליתו מזיבורית. ולא מצו למימר ליה לכי תיהדר. ואפילו האשה שרוצה ליתן לה זיבורית. משום שכל דבר שאדם יכול לטעון רואין אותו כאילו הוא כבר עשוי. כדאמרינן פרק בתרא דכתובות דף קט: מי שאבדה לו דרך שדהו בחד דאתי מכח ארבעה יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר. משום דא"ל אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאישתעויי דינא בהדייהו. ודלא כפרש"י שפירש התם אי שתקת ואוזילנא גבך דיקח לו דרך במאה מנה קאמר. אלא כל דבר שיכול לטעון פסקינן ביה כאילו כבר טען בו עשוי וכן משמע הכא אפילו אי לא טען אי שתקיתו כו' אנן טענינן ליה ופוסקין להן הדין כך דכולן נכנסו תחת הבעלים ללוקח בזה אחר זה כמו לשלשה בני אדם כאחד. וכן לשנויא אחרינא דמוקי לה ביתמי ומשום דאמר ללוקח אי אפשי בתקנת חכמים אף אי לא טעין כגון זה פתח פיך לאלם וטענינן להו והא דקאמר אי הכי בנזקין נמי ה"ה דה"מ למיפרך מב"ח שיטול בזיבורית ולא מצי למימר ליה לכי תיהדר אלא נקט נזקין דדינו בעידית לרבותא שאף הכא לא יטלו אלא בזיבורית והא דאמר הכא דנזקין שקלי מזיבורית בני חרי ולא מעידית דלקוחות היינו כדרב נחמן בפרק הניזקין (גיטין דף נ.) דאמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דר"נ שטר חוב היוצא על היתומין אף ע"פ שכתוב בו שבח אין גובה אלא מן הזיבורית ותנא אברם חוזאה אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואפילו הן נזקין. ואף על גב דדחי ליה רבא ומוקי ליה כרבי ישמעאל. שנויא דחיקא הוא לאוקמא ברייתא דאברם חוזאה דלא כהלכתא דקיימא לן כרבי עקיבא. וגם אביי סבירא ליה כרב נחמן. וגם רב אלפס ז"ל כתב בהלכות גיטין איכא למימר כיון דאביי ורב נחמן קיימי בחדא שיטתא הוה ליה רבא יחיד לגבייהו ולית הלכתא כוותיה. ומה שכתב רב אלפס ז"ל כגון שלקח עידית באחרונה והיינו טעמא דלא אתו כולהו וגבו מעידית משום דאמר להו לוקח טעמא מאי אמור רבנן ולא הזכיר בדבריו דאיירי בדיתמי כתב הראב"ד ז"ל דשגגה היתה או סמך על מה שמפורש בגמרא דע"כ בדיתמי איירי דאי לאו הכי אמר להו אי שתקיתו ושקליתו כו' ואפילו נזקין וב"ח הוו שקלי מזיבורית. והראב"ד וה"ר יונה ז"ל חלקו בין יתומין ובין לקוחות. ואפילו רבא דאית ליה שטר שכתוב בו שבח גובה מעידית דיתמי וכן נזקין מודה דאין גובה מלקוחות דחששו חכמים טפי לפסידא דלקוחות: אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון בשטר אחד והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי. ואותה שדה בינונית היתה ולא נשאר ביד שמעון בינונית אלא עידית וזיבורית. ובא ב"ח דראובן רצה מבינונית שביד לוי גובה ולא מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות אצל שמעון רצה משמעון גובה מזיבורית דאמר ליה את בעל דין דידי את. דאת שקלת כולהו נכסי מראובן. ומשמע בשביל שמכר שמעון בינונית ללוי הוא דנוטל ב"ח זיבורית הנשאר ביד שמעון בע"כ דשמעון. ולא מצי שמעון למימר ליה לך אצל שיעבודך שביד לוי משום דאמר ליה ב"ח את בעל דין דידי כי לקחת שיעבודי מראובן ואתה הרחקת שיעבודי ומכרת ללוי איני רוצה לטרוח וללכת אחרי לוי אלא אקח זיבורית הנמצא בידך אבל אם לא מכר בינונית אין הב"ח יכול ליקח זיבורית בע"כ דשמעון. משום דמצי א"ל קרקע זו חביב לי איני רוצה להוציאה מתחת ידי ולא שייך למימר הכא א"כ הורעת כחו של ב"ח אצל זיבורית כדפרישית לעיל ודוקא פרש"י דרצה גובה מזיבורית שביד שמעון אבל מעידית לא גבי. אף ע"ג שהרחיק שיעבודו דשמעון נכנס תחת ראובן בכל זכות שהיה לו בשדותיו. וכשהיו ביד ראובן אם מכר בינונית ב"ח גובה מזיבורית ה"ה שמעון נמי. מיהו צריך לדקדק אם מכר בינונית וזיבורית ושייר עידית ביד שמעון אי מצי גבי מעידית כי מה שפרש"י רצה גובה משמעון מזיבורית איכא למימר בדאית ליה לשמעון עידית וזיבורית אבל אי לא אישתייר גביה אלא עידית גבי מיניה כיון דהרחיק שיעבודו. או דלמא מהאי טעמא דהרחיק שיעבודו לא נייפה כח ב"ח כל כך ליטול יותר מדינו כיון ששיעבודו ביד לוי. ובדבר זה יפה כח שמעון מכח ראובן. דאילו ראובן אם מכר בינונית וזיבורית גבי ב"ח מעידית הנשאר ביד ראובן משום דאין יכול לגבות שיעבודו מן הלוקח משום דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו אבל בנידון זה דלא מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו איכא למימר דשקיל ב"ח שיעבודו שביד לוי. מיהו נראה כיון ששמעון לקח כל שיעבודו של ב"ח אין לבעל חוב לטרוח ולחזור אחר לקוחות אחרים אלא כל הנמצא ביד שמעון יקח ואפילו עידית: איכא דאמרי עפ"ק דב"מ אפילו באחריות נמי דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך לפי שכל המעוררים אין זכאין בדין. ונראה דמיירי שלא נתברר הערעור עדיין אלא בא אדם וערער ואמר שדה זו גזלה ראובן ממני ואני רוצה להביא עדים או יש לי חוב על ראובן ואני רוצה להביא השטר. ומשום דברים בעלמא לא יבטל. שמעון כחו של ראובן. אבל אם ראו ב"ד אמתלא בדברי המערער כגון שהביא שטר שאין מקוים ואומר שרוצה לקיימו. או אם הוא אומר שיביא העדים בתוך שלשים יום. לא יוציא שמעון המעות מתחת ידו אלא ימתין עד שיעבור זמן שלשים יום דהפוכי בי מטרתא למה לי. אבל אם המערער ירחיק זמן הבאת עדים אי אית ליה לראובן מקרקעי או אמיד במטלטלי שיוכל שמעון לחזור עליו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו צריך ליתן לראובן מעותיו ולא לבטל כוחו בשביל הערעור. אבל אי לא אמיד הוא ואין לו קרקע כיון שיש אמתלא בערעור אין לו לדיין להוציא המעות משמעון עד שיהא בטוח שלא יפסיד מעותיו אם יוציא המערער הקרקע מתחת ידו ועל זה וכל כיוצא בזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הכל לפי הענין וכן נמי מי שבא לפני ב"ד ואומר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי לנכסיו במקום ידוע ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי ומבקש שיעכבו ב"ד הנכסים עד שיתברר תביעתו וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע זמנו עדיין ובא בתוך הזמן וטען כזאת הכל לפי הענין ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או עד שיגיע זמן השטר וכן מצאתי בשם הגאון ז"ל כתוב דתקנתא דרבנן הוא באיניש דמפסיד נכסיה משום השבת אבידה. ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשיק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד. וכן נמצא תשובה לרב אלפס ז"ל דלא מצי למימר אחוי טירפך ואשלם לך אלא היכא דאית ליה נכסי דסמיך עלייהו הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי א"ל אדהכי והכי אכלת לזוזא וליכא לאישתלומי מינך: רב הונא אמר או כסף או מיטב. פרש"י שבא לתרץ קראי דלעיל. ולא הספיק לסיים דבריו עד שהקשה לו רב נחמן. ואז א"ל דקראי הכי מיתרצי אם אין לו כסף או מיטב כל מילי מיטב הוא ולא מצי א"ל זיל טרח וזבין ואי אית ליה כסף או מיטב לא יתן לו שוה כסף וכן כתב רב אלפס דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לעיל (בבא קמא דף ז:) פליגי אדרב הונא דהכא וסברי דכל מילי מיטב הוא ואפילו סובין ופסק כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון בתראי. ור"ת פסק כרב הונא בדאית ליה. וכ' בס' הישר שלשה דינין בפרעון בנזקין או כסף או מיטב כרב הונא בדאית ליה ואי לית ליה כל מילי מיטב הוא וב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקיה אלא בזוזי כדמוכח בכתובות פרק הכותב (כתובות דף פו.) גבי ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה. אבל אי לית ליה זוזי לא אמרינן זיל טרח ואייתי ליה זוזי כדאיתא התם ולוקח שנמצא טעות במקחו נמי דינא הכי כדמשמע לקמן פרק הפרה (בבא קמא דף מו:) ופועל אי לית לבעל הבית זוזי א"ל זיל טרח ואייתי כדמוכח בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קיח.) דאין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך. ומה שלא פסק ר"ת כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון בתראי צריך לומר דסבר דלא פליגי אדרב הונא ולא אתו אלא לשנויי רומיא דקראי אהדדי וה"ק לא קשיא הא דכתיב מיטב וכתיב קרא אחרינא ישיב אפילו סובין דאי לית ליה מיטב שדה אפילו יהיב ליה סובין מיטב הוא ואין צריך ליתן לו מיטב מטלטלין ולעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו דכתיב מיטב שדהו ישלם ואי אית ליה בעי למיתב ליה זוזי וכסף נמי כמיטב דכתיב כסף ישיב לבעליו א"נ פליגי אהדדי ומדקבע רב אשי שנויא דרב הונא באחרונה ואיהו קדים לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע חשיב ליה עיקר. ונראין דברי רב אלפס עיקר דרב כהנא תלמידיה דרבא דבתראה הוא סבר כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרינן לקמן (בבא קמא דף י:) א"ל רב כהנא לרבא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי ה"א נבילה דמזיק הוי השתא אי אית ליה לדידיה יהיב ליה דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין נבילה דידיה מיבעי ואי איתא לדרב הונא לימא ליה דאצטריך קרא היכא דאין דאית ליה כסף או מיטב אלמא רבא ורב כהנא סברי כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע והמחוור שבכולן כספרים דגרסי אמר רב הונא או כסף או מיטב ואמתניתין קאי דקתני תשלומי נזק במיטב הארץ ואתא לאשמועינן דכסף כמיטב. והשתא אין ראיה לפסק ר"ת ז"ל מה שסדר אותו רב אשי באחרונה דאמתני' אמר למלתיה ואכתי לא רמו קראי אהדדי עד שהקשה אביי לרבא. ולענין פריעת ב"ח נראה לי אי אית ליה ללוה מטלטלי ומקרקעי כפינן ליה למיתב ליה מטלטלי אם חפץ בהכי המלוה יותר מבקרקעי כיון דזוזי יהיב שקיל כל מילי דמקרב טפי לזוזי והיינו מטלטלי דאי לא מזדבן בהאי מתא מזדבן במתא אחריתא בדיהיב ליה מטלטלי אף על גב דאמרינן כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא יש לשום כל מה שנותן לו בשומא ושיוכל המלוה למוכרו מיד באותה שומא אפילו בביתו ולא יצטרך לחזר בעיירות ובשווקים כדי למוכרם דאל"כ נעלת דלת בפני לווין שיתן לו הפחות שבביתו אם אין לו מעות והמלוה לא יוכל למוכרו לאלתר: שני אחים שחלקו אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ובא ב"ח ונטל קרקע אזיל האי ושקיל פלגא דכספים. פשיטא האי ברא והאי לאו ברא איכא דאמרי אדרבה לאידך גיסא דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מיגנבי מינאי לא משתלימנא מינך ולהכי שקלת ארעא דאי מיטרפא מינך לא משתלמת מינאי. פסק רב אלפס ז"ל כלישנא קמא דשקיל פלגא בכספים ואף על גב דבכל דוכתי רגיל רב אלפס לפסוק כלישנא בתרא היינו היכא דאיכא תרי לישני אחדא מימרא דלישנא קמא מפרש דהכי אתמר הדא מימרא ולישנא בתרא מפרש דאתמר בע"א מסתבר דאותו לשון שקבעו רב אשי באחרונה נראה בעיניו עיקר דכיון דאחריתא היא הדרי בהו מקמייתא אבל הני תרי לישני לאו מימרות אמוראי נינהו אלא גמרא הוא דשקיל וטרי לפרש דרב אסי דאמר כספים הרי הן כקרקע לאיזה ענין נאמר ובעי למימר דלענין שני אחין שחלקו וכו' נאמר ובעי למימר דלענין זה לא אצטריך האי מימרא דפשיטא האי ברא והאי לאו ברא ואיכא דאמרי דמטעמא אחרינא לא אמרה לענין זה דאדרבה לענין זה לא הוו כספים כקרקע הלכך לית הכא תרי לישני למיזל בתר בתרא אלא שתי סברות חלוקות זו על זו וסברא ראשונה עיקר הוא מדחזינן גמרא דבפרק בית כור (בבא בתרא דף קז.) דפסק והלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת אף על גב דבכל דוכתי הלכה כוותיה דשמואל בדיני דמטעם דאיהו סבר דיש ברירה לא אפסיק כוותיה דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה אלא דסברא מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוהון אינון לפרוע חובת אביהן בשוה בין נטלו שניהם קרקע בין נטל אחד קרקע ואחד כספים הלכך תלה הרי"ף פסק הכרע בין אלו שתי הסברות בההיא פיסקא דבית כור דפסיק הלכה כרב נחמן דאמר בטלה מחלוקת: שני אחין ושחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהם. פירשו התוס' שעשאו אפותיקי ולא אפותיקי מפורש כההיא דפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף טו:) דאמר ליה אם לא אפרע לך לא יהא לך פרעון אלא מזה. אלא שיעבד לו כל קרקעותיו וסיים לו קרקע זו במצריה להיות לו תחלה לפרעון אם ירצה המלוה דאי לאו הכי לא היה יכול ליטול חלק אחד מהם אלא מכל אחד ואחד יטול חלקו כדתניא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכד.) יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים ונראה דהיינו דוקא היכא דיכול לגבות שדה שלימה מכל אחד כגון שירשו ד' שדות וכל אחד נטל שתים יטול מזה שדה ומזה שדה אבל אם לא ירשו אלא שתי שדות לא יטול חצי שדה מזה וחצי שדה מזה דאילו היה בא לגבות מאביהן לא היה יכול לומר לו טול מכל שדותי חלק אחד משדה זו וחלק אחד משדה זו דאם כן נעלת דלת בפני לווין דלאו פרעון יפה הוא אלא בית דין מגבין לו חובו משדה אחת ויתמי נמי אף על פי שחלקו לא הורע שיעבודו בשביל זה וגובה שדה אחת מאיזה מהן שירצה וכן מצאתי כתוב בשם רב יהודאי גאון ז"ל שני לקוחות שלקחו שתי שדות כאחת ובא ב"ח גובה מאחת מהן ואין ללוקח על חבירו כלום והא דקתני בפ' יש נוחלין בכור נותן פי שנים דינא קמ"ל דמחויב לפרוע פי שנים בחובת אביו כפי מה שנטל דלא תימא מתנה הוא דיהיב ליה רחמנא ולענין פרעון חובת אביהן לא יהא אלא כאחד מן האחין ולא לענין זה שיצטרך בעל חוב לגבות ממנו שני חלקים: הדור מצוה עד שליש במצוה. אם מצא אתרוג שהוא ראוי לצאת בו שהוא כאגוז יוסיף שליש לקנות יפה ממנו ולא שיהיה מחויב לקנות אתרוג היפה ממנו שימצא בתוס' שליש על אתרוג שחפץ לקנות. ועד שליש מלגיו כיון דלא איפשיטא הבעיא ומדאמר אילו מתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב וגמרא בסוכה דף מא: חשיב גוזמא על ר"ג שהיה נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כתובות דף נ.: והאמר ר"ל משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב. הך מימרא איתא לקמן בפ' הכונס צאן לדיר (בבא קמא דף נט:) ורבי יוחנן אמר אף על פי שמסר לו שלהבת פטור עד דמסר ליה גווזא סילתא ושרגא. וכתב רב אלפס ז"ל לקמן דמסתברא לן דהלכתא כר"ל משמיה דחזקיה דחזקיה רביה דרבי יוחנן הוה. ואיכא מ"ד כיון דלא אשכחן דפליג חזקיה בהדיא בהדי רבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ולא מיסתבר לי האי טעמא וכי אין כדי לסמוך על ר"ל שהעיד דחזקיה אמרה ונחלק על רבי יוחנן בזה והא דלא חשיב ליה רבא יבמות לו. בהדי הנך תלת דהלכה כר"ל משום דלא אמר משמיה דנפשיה וכן לא חשיב נמי ההיא דפ"ב דחולין דף כט: דאמר ר"ל משמיה דלוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ורבי יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ורבא גופיה סבר בפ"ב דזבחים דף ל. דאין לשחיטה אלא לבסוף והר"מ הלוי ז"ל כתב דסוגיא דשמעתין מוכחא דהלכה כר"ל דקאמר סתמא דגמרא דכוותיה גבי אש שלהבת משא"כ באש דפטור והאמר ר"ל משמיה דחזקיה וכו' ולא קאמר הניחא לרבי יוחנן דאמר אפילו מסר לו שלהבת פטור אלא לר"ל מאי איכא למימר אלא דסתמא דגמרא מהדר לפרושי מעיקרא הברייתא אליבא דר"ל משמיה דחזקיה משום דהלכה כוותיה ובתר הכי מפרש לה אליבא דרבי יוחנן: והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהן והזיק חייב היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא מינטר פשיטא אלא דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד כלומר ופטור לגמרי. וכגון שאחרים לא סלקו עצמם משמירת השור כשפשע האחד ולא רצו לשמור יותר וכיון שנשארו בשמירת השור ויכולין לשומרו בלא האחד הן חייבין והוא פטור שהרי מסר לכולן שורו לכל מי שיכול לשומרו ונתרצו לשומרו אפילו בלא חברם אבל אם אמרו לו אם אינך רוצה לשמור גם אנו מסלקים עצמינו משמירתו כולן חייבין ואתקפתא דרבי זירא ורב ששת הלכתא נינהו וכן ברייתא דמייתי רב פפא: ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא פירש רשב"ם ז"ל דדוקא אדם עב ושמן וכבד כגון פפא בר אבא חייב אם נשבר הספסל תחתיו אבל שאר כל אדם פטורים דסתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל הנכנס לחצר ואין אדם מקפיד על כך והוה ליה כשואל שפטור כשמתה הבהמה מחמת מלאכה וכן עשה מעשה ונחלק עליו ה"ר עזריאל והחולק צריך לפרש כמו שפירש ר"ת דנקט כגון פפא בר אבא משום מסקנא דמילתא דסמך בהו דוקא פפא בר אבא שהיה אדם חזק והיה יכול לעכב את כולם ורב פפא שהקשה והא איכא הא דתניא תירץ קושייתו כגון פפא בר אבא דהיינו מסקנת התירוץ וסוגיית גמרא הולכת ומפרשת לבאר התירוץ. ואין משמעות הסוגיא סובלת פירוש זה ועוד מאי אצטריך ליה למימר כגון פפא בר אבא שהיה יכול לסמוך כולן ממילא ידענא אם היו יכולים לעמוד ולא עמדו פשעו כולם הלכך נראה כפרשב"ם: והכא בטורח נבילה קמיפלגי. והלכתא כאבא שאול דאמר על המזיק מוטל להביא הנבילה מדתנו אחרים כוותיה ופחת נבילה על הניזק משעה שנודע לו ההיזק ומשנודע לו היה מוטל עליו להשתדל ולהעלותו מן הבור ושכר העלאה יפרע המזיק וכן לכל כ"ד אבות ומסור ומפגל וכופר ושלשים של עבד בר מגנב וגזלן שצריך לשלם לו בהמה וכלים שלימים והנבילה והשברים לגנב ולגזלן דבגנב כתיב חיים שנים ישלם בגזלן כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל ומיהו מעות יכול ליתן לו דמה לי הן ומה לי דמיהן כיון שיכול לקנות בהן כעין שגזל אבל לא דבר שיצטרך לטרוח ולמוכרו ולקנות בדמים כעין שגזל: שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה אף מה שהיה בפנים בשעת שחיטת האם ואף אם חזר מה שיצא והיה בפנים בשעת שחיטת האם לפי שאין מקצת שליא בלא ולד דחיישינן שמא יצא רובו או ראשו באותו מקצת והוה ליה כילוד ותו לא מהניא ליה חזרה וכן לענין אשה תלינן לחומרא וטמאה מיד אפילו לא ראתה דם ומונין לה ימי טומאה מיום שני שיצאה כל השליא וימי טוהר מיום ראשון שיצאה מקצתה: בכור שנולד לו סימן טריפה בתוך שלשים יום וחי זמן גדול לאחר שלשים יום אין האב חייב לפדותו ואפי' למ"ד טריפה חיה דגזירת הכתוב הוא דדרשינן פדה תפדה יכול אפילו נטרף בתוך שלשים יום ת"ל אך חלק: האחין שחלקו שמין מה שעליהם מה שקנו מתפיסת הבית ועדיין לא בלו שמין אותן כמה הן שוין עתה והמותר יחלקו אבל אם נאבדו או בלו אין מנכין להן מחלקן דמעיקרא מחלי אהדדי בכהאי גוונא שלא ידקדקו זה אחר זה אלא בדבר הנראה לעינים וכל זה שקנו סתם אבל מתחלה יכולין למחות שלא יקנה אחד מהם מתפיסת הבית אם לא שינכו מחלקו. מה שעל נשיהם בניהם ובנותיהם אין שמין שמתביישין להביאם לבית דין ומחלי אהדדי ומהאי טעמא דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שיוכלו להביא הבגדים לבית דין ואינן צריכים הם עצמן לבוא שמין והכי איתא בירושלמי. ובגדול אחים אין שמין מה שעליו דניחא להו דמכסי בהו כי היכי דלישתמעו מיליה. ומיהו לכתחלה יכולין למחות בו אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו: שומר שמסר לשומר חייב אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר דעילויי עלייה לשמירתו חייב שומר חנם לשלם אפילו נאנסה משום דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה ואם יש עדים שנאנסה או שיודע ש"ח שנאנסה ורוצה לישבע פטור ולא אמרי' דמיחייב מתוך שפשע מתחלה שמסר פקדונו ביד אחר ואע"ג דתנן בגיטין פרק כל הגט (גיטין דף כט.) אם אמר ליטול ממנה חפץ הרי זה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואמר עלה ר"ל כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר ה"מ לכתחלה אבל דיעבד לא מיקרי פושע בהכי דהא גבי השוכר פרה מחבירו והשאילו לאחר ומתה כדרכה לא מיחייב שוכר מדיליה אע"ג דהשאילה לאחר דלא קי"ל כר"מ דאמר כל המעביר על דעת בעלים נקרא גזלן. בעל חוב אינו גובה חובו מן היתומין מעבדים שהניח להם אביהם דהלכה כר"נ בדיני דאמר עבדא כמטלטלי דמי בכל מילי דרבנן לגבות מן היתומים ולענין פרוזבול ולענין קנין אגב אבל אם עשה עבדו אפותיקי בשטר גובה אפילו מיתמי משום דאית ליה קלא וכיון דגבי מלקוחות גובה נמי מיתמי אע"ג דלא שייך בהו טעמא דקלא משום דלא רצו חכמים ליפות כח יתומים יותר מכח לקוחות בשום דבר ואע"ג דעבדי כמטלטלי דמי אין נקנין אגב קרקע משום דניידי ויש בהן דעת ולא דמי לבהמה דאמרינן בפרק קמא דקדושין דף כו: דנקנין אגב קרקע כעובדא דמדוני דניידי אין בהן דעת ואם העבדים עומדים בתוך הקרקע נקנין עם הקרקע בקנין אגב וגם בקנין חזקה אם החזיק בקרקע קנה עבדים כההוא דשמואל דאמר מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם ועבדים דניידי בעינן שיהו עומדין בתוך הקרקע ואף על גב דקי"ל רב נחמן דאמר עבדא כמטלטלי דמי במילי דאורייתא מודה רב נחמן דעבדא כמקרקעי דמי. וקנין חזקה דאורייתא ומטלטלי נקנים עם העבדים בעודן עליו אם העבד כפות וישן מטעם חצר: מאן תנא אמר רבי יוחנן רבי יוסי הגלילי היא ומסקי' דלרבי יוסי הגלילי במתנות כהונה בזמן הבית מודה רבי יוסי הגלילי דלא הוי ממון בעלים אבל בכור בזמן הזה אפילו תם הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה ולרבנן אפילו בכור בעל מום חי בזמן הזה לא הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה כדאמרינן התם בפרק הפרה דף נג: שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמר משלם חצי נזק דרבינא אמר משלם נזק שלם ופירש רב יהודאי גאון דמיירי בבכור שור דלא פריק ליה ומסתמא בימיהם נחלקו אלמא לא הוי ממון בעלים מחיים לפי שאסור בגיזה ועבודה וחלב ויש שפסקו הלכה כרבי יוסי הגלילי משום דסתם מתניתין מוכח כוותיה ורבא גופיה דמוקי מתני' כרבנן חזר בו משום דאותביניה ליתני נכסים דהדיוט וקאמר בתר הכי שלמים שהזיקו גובה מבשרן תודה שהזיקה גובה מבשרה ומיהו נראה לי מדפליגי אביי ורבינא אליבא דרבנן סברי כרבנן ורבנן בתראי נינהו משמע דהלכה כרבנן וכהן שקדש האשה בבכור חי לא הויא מקודשת וצריך עיון: נכסים המיוחדים למעוטי זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק ולמעוטי אם נגח שור של הפקר שור שיש לו בעלים וקדם אחר וזכה בו דלא מפקינן ליה מדידיה ולא אמרינן משעה שנגח הוחלט לניזק. רבינא אמר למעוטי נגח ואחר כך הקדיש נגח ואחר כך הפקיר. תנ"ה יתר על כן אמר רבי יהודה אפילו נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור ואף על גב דפליגי רבנן עליה דרבי יהודה מוקי רבינא מתני' כיחידאה משום דרבנן לא פליגי עליה אלא בשור שהמית אדם אבל בשור שהמית שור לא פליגי עליה כמו שכתבתי בפירושי בשם הרב ר' מאיר ז"ל: חוץ מרשות המיוחדת למזיק שפטור המזיק מכל היזק שעשתה בהמתו ברשותו דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי: חצר השותפין המיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים פטור בה על השן ועל הרגל וחייב על הקרן וחצר המיוחדת לשותפין לפירות ולא לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל דכיון דאין מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה וכן אם נגח שור ראובן לשור שמעון בחצר לוי חייב דלא מיפטר אלא ברשות המזיק אבל חצר שאינו של שניהם כרה"ר הויא לענין קרן: שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שהזיקה בהמה ברשותם אם היתה השאלה והשכירות בסתם אי דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל אפילו תם משלם כולא ניזקא דאפילו איתזק מעלמא בעי לשלומי ליה כולא תורא ואם קבל עליו שמירת נזקין ולא אמר שמירת גופו תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. ואי אזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל והשאילה היה בסתם בין תם בין מועד פטור. ואי אזיק תורא דעלמא שואל בעי לשלומי כי עליו מוטל לשומרו שלא יזיק ואם קבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקין תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וקמ"ל דלא תימא נהי דלא קביל עליה שמירת נזקין היינו לענין זה שאם יזיק שור דעלמא שלא יתחייב לשלם אבל אם יזיק שורו מזה יש לו לשומרו כיון שהוא בביתו קמ"ל דלא: גופא ארבע כללות היה רשב"א אומר וכו' כל זאת הסוגיא הביא רב אלפס בהלכותיו עד מתני' דשוה כסף אף על גב דלית ביה נפקותא לענין פסק הלכה דמאי נפקא מינה אי רישא ר' טרפון וסיפא רבנן אי כולה ר' טרפון לית הלכה כר' טרפון אע"ג דרבינא מוקי כולה כר' טרפון היינו כדי לתרץ הברייתא כדי דלא מתוקמא כתרי תנאי. לא לקבוע הלכה כמותו. מכל מקום הביא רב אלפס ז"ל לענין פסקי הלכות דנפקי משקלא וטריא דשמעתין הא דקאמר אילימא לא לזה ולא לזה אלא לאחר הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא ושמעי' מינה דחצר שאין של שניהם פטור בה על השן ועל הרגל ולא תימא וביער בשדה אחר אתא לאפוקי רה"ר לפי שהבהמה הולכת שם ברשות אבל אם הכניס ראובן פירותיו לחצר שמעון שלא בידיעת שמעון ונכנס שור של לוי ואכלתן שדה אחר קרינן ביה כיון שאין לו רשות ליכנס שם ובירושלמי פליגי תנאי חד תנא מחייב ליה ובפירושי כתבתי פירוש הירושלמי וטעמא דגמרא דידן דפטר ליה. וגם שמעינן ליה מינה דקרן חייב בחצר שאין של שניהם מדפריך דוקא משן ורגל ולא מקרן ושמעינן מינה משנוייא דרבינא דחצר המיוחדת לאחד לפירות ולזה ולזה לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל אע"פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינא ביה חצר הניזק כיון דמיוחדת רק לאחד לפירות: שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דת"ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותה בדמים פירוש אם הזיקה פרה טלית בחצר הניזק וטלית הזיקה פרה ברה"ר או בחצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים ולא לזה ולא לזה למטלטלין אלא לחד דלגבי חיובי דשור לא מצי אמר תורך ברשותאי מאי בעי דהא מיוחדת לשוורים לגבי רגל נמי כיון דאין מיוחדת למטלטלין אלא לניזק חצר הניזק הוא וחייב אין אומרים שיצאו שני ההיזקות זה בזה אלא שמין שני הנזקין ומה שהזיק יותר ישלם ור"ת ז"ל פי' אין אומרים תצא פרה בטלית אתי לאפוקי מר"ע דאמר לקמן (בבא קמא דף לג.) יוחלט השור אלא יושם השור כרבי ישמעאל ובקרן איירי וטלית בפרה אתי לאשמועינן בדיתמי כגון אחר שהזיקה הטלית מת בעל הטלית ותפס הניזק הטלית לאחר המיתה דסד"א דמה שאמרה תורה מן העלייה זהו ליפות כחו של ניזק דפעמים שאין המזיק שוה כדי נזקו אבל היכא דאיכא פסידא לניזק כמו ביתמי דאי משתלם מן העלייה הוו מטלטלי דיתמי ואי אמרת מגופו הוי כאילו תפס מחיים ה"א דמשלם מגופו קמ"ל תפיסתו לאו כלום היא כל זמן שלא נתחייב בב"ד: שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות וקרקעות שוה כסף הוא ולא כסף דמטלטלי חשיבי ככסף דאי לא מיזדבנא בהאי מתא מזדבנא במתא אחריתי ומסקינן דביתמי איירי ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואם קדם הניזק ותפס מטלטלין מחיים ב"ד גובין לו מהם כתב רב אלפס ז"ל והשתא דתקינו רבנן לב"ח לגבות מן המטלטלין גובה מיתמי בין מקרקעי בין מטלטלי וכן הלכה וכתב עליו רבינו אפרים תלמידו ז"ל ליתא להאי סברא דנזקין מלתא דלא שכיחא היא וכי תקון רבנן לב"ח משום נעילת דלת בפני לוין אי נמי לאשה משום פריה ורביה אבל לנזקין לא תקון מידי ונראה לי דבדורות הללו מטלטלי כמקרקעי לכל מילי שיעבוד מדינא דגמרא אף בלא תקנה דהוי כגמלא דערביא ואשלי דקמחוניא דאמרינן בכתובות דף סז. אשה גובה פורנא מהם: בפני ב"ד פרט לב"ד הדיוטות לענין דיני קנסות אי נמי בנזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דמן התורה אפילו בדיני ממונות בעינא מומחים אלא מפני התקנה שלא ירבו גזלנים וחמסנים עבדינן שליחותייהו: ע"פ עדים פרט למודה בקנס ואחר כך באו עדים למ"ד פטור ולמ"ד חייב למודה בקנס בלא עדים לא איצטריכא דמתני' היא לקמן (בבא קמא דף עד:) ולא האריך בה לפרש יותר ממה שפירש בכאן ובשביל סיפא נקטיה: בני חורין ובני ברית למעוטי עבדים ועובדי כוכבים דסד"א דלענין נזקין ראוי להאמין לכל אדם כדי שישתלם לניזק דמי נזקו אי נמי דשור של נכרי שנגח לשור של ישראל דאין מוציאין מן הנכרי אלא בעדים כשרים: והנשים בכלל הנזק דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: אתמר פלגא נזקא. רב פפא אמר ממונא ורב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא והלכתא דקנסא הוי הלכך כל דבר משונה אע"פ שיש הנאה להזיקן נפק לה מתורת שן והוי קרן כגון כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולי רברבי ומשלם חצי נזק אבל צרורות אע"ג דמשלם חצי נזק ממונא הוא דכי אורחיה הוא אלא דהלכה גמירי לה דמשלם חצי נזק. ואף ע"ג דפלגא נזקא קנסא הוא ולא מגבינן ליה בבבל אי תפיס לא מפקינן מיניה ופי' ר"ת ז"ל דוקא תפס דבר המזיק עצמו דבו הקילו חכמים אי תפס בשעת ההיזק אבל מידי אחרינא לא דאי אמרת דבכל מילי מידי דתפיס מדידיה קאמר דלא מפקינן מיניה אתי לידי תקלה דהיום או למחר יגזול כל אשר יש לו ולא מפקינן משום דאין דנין דיני קנסות וזה יפסיד יותר על מה שהזיק ולא יכולתי לעמוד על דבריו דאם לקח יותר מכדי נזקיו יכולין ב"ד לדון כדי שיחזיר לו המותר ולא מיקרי דיני קנסות בבבל שהרי כבר נפרע מנזקו בתקנת חכמים שאמרו לא מפקינן מיניה ואין אנו דנין אלא להחזיר את המותר הלכך נראה דבכל מידי דתפס לא מפקינן מיניה ואי תפס יותר מכדי נזקו שמין לו ב"ד דמי נזקו ומוציאין מידו המותרת והראב"ד ז"ל כתב ואף על גב דלא מגבינן האידנא קנסות אמור רבנן דמשמתינן ליה עד דמפייס לניזק כראות ב"ד ואם יש להם קצבה מן התורה כחמשים של אונס ומפתה עד דיהיב אותה קצבה ולא נהירא דהא אמרינן דלא משמתינן אלא אי אזמניה לדינא לא"י ולא בעי אזיל ועוד לדבריו הרי גובין דיני קנסות בבבל דאין לך גוביינא גדולה מזה הא דמשמתינן ליה דלינקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה ועוד כתב דאם הודה ואחר כך באו עדים קי"ל כרב דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואי תפס מפקינן מיניה ואי תפס מקמי הודאתו ואחר כך הודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא מדא"ל ר"ג לר' יהושע לקמן (בבא קמא דף עד:) אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אמר ליה רבי יהושע אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי כתופס מקמי הודאה הוה שהרי גופו אצלו היה ואפילו הכי לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר"ג אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהודאה בב"ד דוקא בעינן כדאמרינן התם שאני ר"ג דשלא בב"ד אודי והא רבי יהושע אב ב"ד הוה חוץ לב"ד הוה והאידנא ליכא ב"ד והוה ליה כמודה חוץ לב"ד שאין פטור מקנסות כדאמרינן לקמן (בבא קמא דף פד:) דאין מועד בבבל משום דבעי העדאה בב"ד וליכא הלכך אי תפס לא מפקינן מיניה בין תפס מקמי הודאה בין תפס לאחר הודאה והא דאמרינן לקמן בפרק כיצד (בבא קמא דף יט:) ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא וחייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק מיירי בתפס או בדאזמני' לדינא לארעא דישראל והאידנא דאין מומחין בא"י לא קבעינא ליה זמנא התם והר"מ הלוי ז"ל כתב הא דאמרינן אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דוקא כשיעור נזקיה או בציר מנזקיה אבל טפי מנזקיה כגון תשלומי כפל וד' וה' אי תפס מפקינן מיניה דלא אשכחן דאמור רבנן גבי נזקין דאי תפס לא מפקינן מיניה אלא במאן דלא תפס טפי מנזקיה כגון פלגא נזקא או כגון ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא לקמן בפרק החובל (בבא קמא דף פד.) ועוד תקנתא דעבדו ליה לניזק הוא וכי עבדו ליה לניזק תקנתא בקרנא דלא ליפסוד ממוניה אבל לארווחיה מידי ממונא דאחריני לא תקינו ליה ולא נראה לי דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו בכל כה"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחוייב ליה מדאורייתא ויראה לי שאם בא הניזק לפני ב"ד ואמר קבלו עדותי שאם אתפוש ממונו היום או מחר שלא יוציאנו מידי שאין ב"ד נזקקין לקבל עדותו דכיון דאין דנין דיני קנסות בבבל גם אין נזקקין לקבל עדותו לזכותו אם יתפוס כדאמרינן דאין מועד בבבל דאין ב"ד נזקקין לקבל העדאה אע"פ שאין עתה הוצאת ממון אבל אם תפס הניזק ותבעו המזיק לדין אמרינן לניזק שיביא עדים ואם יראה לדיינים שבדין תפס אומרים למזיק אין אנו דנין לחייבך קנס אבל אם תרצה לפדות מה שתפס משלך תן לו כך וכך ממון דהכי אמור רבנן אי תפיס לא מפקינן מיניה ואם תפס יותר אמרינן לו להחזיר המותר ואם לא הביא עדים שראוי לזכות בהם אומרים לו שיחזיר מה שתפס. בין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלק היזיקא מדרבי נתן וכו' לכאורה משמע דקאי אכלבא דאכל אימרי רברבי אפילו פעם אחת דהא קרי ליה משונה ומשלם חצי נזק ותימה אם כן שור המועד היכי משכחת ליה כיון דמשמתינן ליה בפעם ראשונה ודוחק לומר כגון דקביל עליה שמתא דרבנן וי"ל אף ע"ג דקרי ליה משונה ומדמי לקרן שינויו גדול משינוי דקרן שהוא נלחם עם מי שגדול ממנו אבל שור בעודו תם לא משמתינן ליה אבל הועד ודאי משמתינן ליה אי נמי מועד לבהמה לא משמתינן ליה כיון דאם הזיק משלם נזק שלם מן העלייה: ולא לרבוץ אר"א לא שנו אלא פכין גדולים וכו' רב אלפס ז"ל לא הביא כל הני תלת לישני דר"א משום דמשמע ליה דברייתא ומתניתין כצורתן וכפשטן דמתני' קתני סתמא ולא לרבוץ ולא מפלגא בין פכין גדולים לקטנים וברייתא קתני ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים סתמא ולא מפלגא בין קטנים לגדולים הלכך מתני' איירי ברובצת עליהם ובין גדולים ובין קטנים לאו אורחיה הוא וברייתא איירי בדרך הילוכה מן הצד ובין גדולים ובין קטנים אורחיה הוא זה והיינו כלישנא מציעא דר"א והוא לישנא בתראה דלישנא קמא ובתרא חדא סגנון דבתרוייהו מפליג ר"א בין גדולים לקטנים אלא בלישנא בתרא אמרה למלתיה ארומיא דברייתא אמתני' ולישנא מציעא בתראה הוא ופליג אתרוייהו ועיקר הוא: ,מתני' הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין לאו בכל ענייני היזק שיעשו חשיבי מועדין דהא אמר שמואל בגמרא ארי ברה"ר דרס ואכל פטור משום דחשיב שן ברה"ר טרף ואכל חייב פירוש חצי נזק כדין קרן דטרף לאכול לאו אורחיה הלכך כל חד וחד מועד במידי דאורחיה זאב לטרוף וארי לדרוס או לטרוף ולהניח כדאמרינן בב"מ דף צג: בא זאב וטרף ארי ודרס ונחש אע"פ שאין נהנה בנשיכתו כדאמר בפ"ק דתענית דף ח. שמתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות מה הנאה יש לך מ"מ כיון דאורחיה בהכי הוי רגל בחצר הניזק וחייב נזק שלם ופטור ברה"ר ואין לחשבו כקרן בתר דאייעד שהרי כוונתו להזיק דמשמע שהוא כיוצא באחריני מדחשיב ליה בהדייהו ודוב ונמר וברדלס צ"ל דאורחיה בטריפה כזאב דדוקא ארי שהוא מלך ולא ישוב מפני כל אין ממתין לה עד שתמות אבל זאב ושאר חיות מפני מורך לבבם אינם אוכלים בעוד טרפם חי ומנענע: הדרן עלך ארבעה אבות
ב׳
כיצד הרגל מועדת. לשבר בדרך הילוכה והיינו אם דרסה על הכלי ושברתו והבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר היינו תולדה כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה באוכף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה וחמור במשאו וכן כל דבר המחובר בגופה כגון עגלה מושכת בקרון והוליכה הקרון על הכלים ונשברו או דליל שנקשר ברגל תרנגול ושיבר בו את הכלים דרך הלוכו הוי רגל ומשלם נזק שלם אבל אם דבר המזיק אין מחובר לגוף הבהמה בשעה שמזיק הוא הנקרא צרורות בין שיהיה בו ממש בדבר המזיק כגון שדרך הילוכה נתזו אבנים מתחת רגליה ושברו את הכלים או שאין בו ממש כגון תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים ברוח שבכנפיהם או שהושיט ראשו לכלי זכוכית שיש בו זרעונים כדי לאכלן ותקע בו ושברו וסוס שצנף וחמור שניער ושברו את הכלים אף על גב דכחו כגופו דמי דהלכה למשה מסיני שאין משלם אלא חצי נזק ומיבעיא ליה לרבא אם דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו מי אמרינן בתר מעיקרא אזלינן כשדרסה עליו וכאילו נשבר באותה שעה או דלמא בתר תבר מנא אזלינן והוי צרורות וקאמר גמרא ותפשוט ליה מדרבה דאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תבר אלמא בתר מעיקרא אזלינן וחזינן כאילו שבר ובסוף פירקין פסק רב אלפס ז"ל כרבה ואע"ג דרבא מספקא ליה כיון דלרבה פשיטא ליה ודאי דרבה מוציא מידי ספק דרבא ועוד דרבא תלמידו דרבה הוא הלכך בבעיא דרבא אזלינן בתר מעיקרא ומשלם נזק שלם והא דמוקי רב ביבי בר אביי ההיא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי בדאזיל מיניה לאוקמי בעיא דרבא הוא דמשני הכי. לא אליבא דהלכתא דהא קי"ל בתר מעיקרא אזלינן ובעל המאור תמה על רב אלפס ז"ל שפסק כרבה בסוף פירקין ובההיא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי כתב והוא דקאזיל מיניה אלמא בתר תבר מנא אזלינן והראב"ד ז"ל כתב אפשר שסובר הרב מה שתירץ רב ביבי בר אביי דקאזיל מיניה לא מוקי לה במאוסי בלישה אלא אפילו בלא מאוסי בלישה על שבירת כלי משלם נזק שלם כדאזיל מיניה שרוצה לשתות מן הכלי ואף על גב דלגבי חבל משונה הוא ומשלם חצי נזק לגבי שבירת הכלי מיהא אורחיה הוא ומשלם נזק שלם והשתא ודאי אי לא אזיל מיניה אף על גב דבתר מעיקרא אזלינן לא הוה משלם נזק שלם שהרי על ידי חטיטת החבל נשבר ומשונה הוא אי נמי כיון דאזיל מיניה והוא רוצה לשתות מן הדלי אפילו על החבל נמי משלם נזק שלם שהיה כוונתו לשתות מים מן הדלי ורוצה להפסיק החבל כדי שיפול הדלי וישתה מן המים שבו הלכך כיון דאורחיה למישתי מן הכלי אורחיה נמי למיחטט בחבל כדאמרינן גבי נהמא וסלא לקמן (בבא קמא דף יט:): בעי רבא צרורות מגופו משלם וכו' לא איפשוט הך בעיא. ובריש מכילתין כתבתי דהלכה כרב פפא דפשיטא ליה דמעלייה משלם בעי רבא יש העדאה לצרורות וכו' תימה שרב אלפס ז"ל לא הביא הך בעיא דרבא ואפשר משום דאין נפקותא בבעיא זו האידנא דאמרינן לקמן בפרק החובל (בבא קמא דף פד:) דאין העדאה בבבל מיהו תימה למה לא הביא הך דרב אשי דף יט. אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק וסלקא בתיקו ואפשר דסבר דאין נפקותא בהך בעיא משום דלא מצינו בבבל צרורות דביעוט דהוה משונה וקנסא הוא אא"כ תפס וכי תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם חצי נזק כיון שעלתה בתיקו והוא מוחזק הלכך אין נפקותא בבעיא זו דבלא תפיסה לא דיינינן וכי תפס גובה חצי נזק. מיהו תימה כיון דספיקא דדינא הוא מאי מהניא תפיסה כיון דלא איפשיט הבעיא אוקי ממונא בחזקת מריה ושלא כדין תפס ודמיא לההיא דפ"ק דבבא מציעא דף ו: גבי ספק בכור דאם תקפו כהן מוציאין מידו כיון דאין לו אלא טענת ספק לא מהניא תפיסה וכן נוטה דעת רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל בפ"ב דכתובות הלכך נראה דאם בעטה והתיזה אפילו אם תפס לא גבי אלא רביע נזק ואידך מפקינן מיניה: תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם. והוא דחזי ביה בזרוני אבל לא חזי ביה בזרוני משונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם. אמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שניער ושברו את הכלים משלם חצי נזק כל זה כתב רב אלפס ז"ל בהלכותיו וכתב עליו בעל המאור ז"ל ולא היא בין דהוו ביה בזרוני ובין דלא הוו ביה בזרוני לא משלם אלא חצי נזק דהא אוקימנא כסומכוס ולית הלכתא כוותיה וצ"ל שלא עמד בעל המאור ז"ל על דעתו של רב אלפס ז"ל כי גם רב אלפס ז"ל מודה דאין הלכה כרמי בר יחזקאל דאי לקבוע הלכה כמותו הביא דבריו לא היה לו להביא דברי רב יוסף אאמרי בי רב אלא הביא דברי כולם להודיענו דבכל כה"ג חשיב כחו כגופו והוי צרורות וממילא ידענא דהלכה כרבנן נ"א ואי אית ביה בזרוני משלם חצי נזק מהעלייה ואי לית ביה בזרוני משלם רביע נזק ומגופו את"ל יש שינוי לצרורות לרביע נזק: בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי וכו' רב אלפס ז"ל לא הביא הך בעיא משום דלסומכוס מבעיא ליה ולית הלכתא כוותיה ולי נראה דיש נפקותא גדולה בבעיא זו דמתוך בעייתו משמע דפשיטא ליה כח כחו ככחו דמי לכ"ע ולרבנן משלם על כח כחו חצי נזק כמו על כחו ומבעיא ליה אי סומכוס גמר הלכתא דצרורות לכח כחו לחצי נזק כמו לרבנן כחו או דלמא לא גמר הלכתא כלל ואף על כח כחו משלם נזק שלם אבל הא לא מיבעיא ליה אי גמר הלכתא ומוקי לה בכח כחו ולחייב חצי נזק ואע"ג דמן הדין פטור דכח כחו לאו כגופו דמי דבהא ליכא לאיסתפיקי דפשיטא דהלכתא לגרועי תשלומין אתא ולא לחייב במקום שראוי לפטור ומשום הכי לא קאמר לעיל (בבא קמא דף יז:): לא דכ"ע כחו לאו כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירא לה דמשלם חצי נזק משום דפשיטא ליה דהלכתא לגרועי אתא כדאמרינן גבי סוכה אתאי הלכתא וגרעתא לשלישית ואוקימתא אטפח סוכה דף ו: וקרוב לענין זה מצאתי בפי' הר"ז הלוי ז"ל ובשמעתין דכלב שנטל חררה לקמן (בבא קמא דף כא:) לא פי' התוס' כן: היתה מהלכת במקום שא"א לה אא"כ מנתזת ובעטה והתיזה מהו כיון דלא אפשר לה אורחה הוא והוה לה צרורות כי אורחייהו ופטור ברה"ר או דלמא השתא מיהת מחמת ביעוט קאתי והויא לה קרן ומשלם חצי נזק אם אין שינוי לצרורות ברביע נזק וסלקא בתיקו ולדברי האומר דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיניה הכא נמי אי תפס הבהמה משתלם ממנה חצי נזק ואע"ג דיש ספק ספיקא לחצי נזק דדלמא אורחיה הוא ופטור לגמרי ואת"ל השתא מיהת מחמת ביעוט קאתי דלמא יש שינוי בצרורות לרביע נזק. ולמאי דפרישית דכל תיקו אי תפס מפקינן מיניה אין נפקותא בבעיא זו אם התיזה ברה"ר. אבל אם התיזה בחצר הניזק אי תפס מגבינן ליה רביע נזק ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברשות היחיד חייב. ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבא דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק: כשכשה בזנבה מהו. כשכוש יתירא קמיבעיא ליה אי הוה אורחיה ופטור ברה"ר כרגל או שמא כשכוש יתירא הוי שינוי ומשלם חצי נזק וא"ל אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך ודאי אורחיה הוא כמו רגל שאין מחוייב לילך אחר בהמתו ולשמרה שלא תזיק דרך הילוכה ברה"ר אי הכי קרן נמי וכי יאחזנה בקרנה וילך ואפ"ה חייב והא נמי משונה הוא ונדמייה לקרן ומשני ליה דלא הוי שינוי כלל והוי כמו רגל והכי הלכתא. כשכשה באמתה מהו מיבעיא ליה אי חשיב שינוי דלאו אורחיה בכך אלא לפעמים תוקפו או דלמא כיון דאין כוונתו להזיק לא דמי לקרן הלכך הוי כרגל דכיון דאין כוונתו להזיק א"כ למה תעשה כשכוש זה אלא דאורחיה בכך ועלתה בתיקו ולרבותי האומרים דכל תיקו אי תפס לא מפקינן מיניה בחצר הניזק אי תפס מגבינן ליה נזק שלם. וברה"ר אי תפס הבהמה מגבינן ליה חצי נזקו ולמאי דפרישית דבתיקו אי תפס מפקינן מינה בחצר הניזק אי תפס גוף הבהמה מגבינן ליה חצי נזק ממה נפשך וברה"ר פטור לגמרי: ,מתני' היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושבר את הכלים משלם חצי נזק. ומוקי לה בגמרא בנקשר מאליו ובאדייה אדויי דהוה ליה צרורות ובדליל של הפקר או בדליל של בעל התרנגול ואצנעיה דאי לא אצנעיה אף על גב דאדייה אדויי הוא משלם נזק שלם דהא דצרורות משלם חצי נזק היינו כשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון הבעלים משלם נזק שלם דצרורות אורחיה הוא והוה כאבנו וסכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ודוקא בדאדייה אדויי אבל אם הזיק התרנגול בדליל דרך הלוכו משלם נזק שלם דדבר המחובר לגופו כגופו דמי כמו עגלה המושכת בקרון ואם הזיק הדליל אחר שנח פטור בעל התרנגול דאמר קרא כי יכרה איש בור ולא שור בור ודליל דאית ליה בעלים ולא אצנעיה ונקשר ברגל תרנגול דהפקר בעל הדליל חייב ובתרנגול דאית ליה בעלים והזיק דרך הילוכו משלם בעל הדליל חצי ובעל התרנגול חצי ואי אדייה אדויי משלם בעל התרנגול רביע דאית ליה שותפות ובעל הדליל ג' חלקים כר' נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ודליל של הפקר וקשרו אדם ברגל תרנגול חייב הקושר אפילו לא נתכוין לזכות בו משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה וכן נמי דליל דאית ליה בעלים אפילו לא אצנעיה בעלים וקשרו אדם חייב הקושר הכל ובעל הדליל פטור מידי דהוה אהופך את הגלל דאפילו לא לזכות בו חייב אם הגביהו למעלה משלשה או שסלקו ממקומו שהיה מונח אפילו החזירו למקומו חייב דאיסתליקו ליה מעשה ראשון וזה כורה בור חדש והאי דקאמר רב הונא דליל של הפקר משום דבעי למימר נקשר מאילו פטור ואי בדליל דאית ליה בעלים ולא אצנעיה חייב בעל הדליל: אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק. קשיא לי אמאי לא קתני אכלה בהמה מה שאין דרכה לאכול כגון כלב שאכל אימרי רברבי ושונרא דאכלה תרנגולי דהוי רבותא טפי דאף על גב דאכילה גמורה היא ויש הנאה להזיקה אין משלם אלא חצי נזק ועוד לעיל בפ"ק (בבא קמא דף טו.) קתני הבהמה אין מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט ואמאי לא קתני ששה תמין וליתני אין מועדת לאכול בהמה מה שאין דרכה לאכול הלכך נראה לי לפרש הא דאמרינן לעיל האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולי משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל אפחת שפחתה המיתה קאמר דלא מגבינן בבבל אבל דמי הנבילה משלם אם אכל בחצר הניזק ואם ברה"ר מה שנהנה דאכילה לא הוי שינוי דדרכם לאכול כל נבילות אפילו של בהמות גדולות. והאי דקאמר האי כלבא דאכל לפי שאין דרכו להמית אלא לצורך אכילה ואע"ג דתחלת ההיזק היה שינוי מיחייב על האכילה דהוי אורחיה והא דאמר בפרקין לקמן (בבא קמא דף כג.) זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב ופרש"י דאי לא היו סתם דלתות חתורות הוי משונה ולא משלם אלא חצי נזק אחררה אף על גב דאין שינוי באכילה אלא שתחלת המעשה היה בשינוי מצי לפרש אי לא היו סתם דלתות חתורות אצל הכלב הוי אנוס ופטור לגמרי כההיא דריש הכונס (בבא קמא דף נה.) נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור והכא נמי כיון דאין דרך כלב לחתור אין לך אונס גדול מזה: מסקינן דבהמה שאכלה דברים שאין דרכה לאכול אלא ע"י הדחק כגון פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינים וכלב שלקק השמן וחזיר שאכל חתיכת בשר ושונרא שאכלה תמרים וחמור שאבל דגים משלם נזק שלם ולחם שהיה מונח בסל ושברה בהמה לאכול לחם משלם נזק שלם אף על הסל שכן דרכה לשבר הסל כדי לאכול הלחם אבל אם אכלה תחלה הלחם ואח"כ שברה הסל משלם על הסל חצי נזק דלאו אורחיה הוא כיון שכבר אכלה הלחם וכן נמי אם ראתה בהמה אוכלים על החבית ועלתה עליה לאכלן ושברה החבית משלם אף על החבית נזק שלם דאורחה בכך: אמר אילפא בהמה ברשות הרבים פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייב. מאי טעמא על גבי חבירתה כחצר הניזק דמי והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחה דאתמר א"ר אושעיא בהמה ברה"ר הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת ואמר מאי שנא הלכה ואכלה דאורחה הוא עמדה ואכלה נמי אורחה הוא בקופצת כך כתב רב אלפס ז"ל וכתב בעל המאור ז"ל מה שפסק הרב לא מסתבר אלא כל על גבי חבירתה חייבת בין שקפצה בין שעמדה והיינו דאילפא וברשות הרבים בלא על גבי חבירתה חייבת חצי נזק בקופצת והיינו דרבי אושעיא ולא פליגי אהדדי. לכאורה משמע כדברי בעל המאור ז"ל דהא דאילפא איירי בלא קפיצה מדפריש טעמא על גבי חבירתה כחצר הניזק דמי וגמרא בעי לאיתויי סייעתא לאילפא מהיתה קופתו מופשלת ודחי לה דאיירי בקופצת כההיא דרבי אושעיא דמוקי לה בקופצת והוי שינוי מדקאמר גמרא מ"ש הלכה דאורחה הוא עמדה נמי אורחה הוא אמר רבא בקופצת משמע דקופצת לא הוי אורחה הלכך חייבת ברשות הרבים וליכא סייעתא מינה. דאילפא איירי בלא קפיצה ומשום דהוי כחצר הניזק. ומיהו כי מעיינת ביה שפיר דברי רב אלפס ז"ל עיקר דבהמה שקופצת למקום גבוה ואוכלת לאו שינוי הוא דאמר לעיל כיון דאורחה למיכל ליפתא אורחה נמי לסרוכי ולמיסק אלא הך דאילפא ודר' אושעיא וברייתא דהיתה קופתו מופשלת טעם אחד להם דכל היכא דיכולה בהמה לאכול כדרכה דרך הילוכה בלא קפיצה אין לו לאדם רשות להניח שם פירותיו והוי רשות הרבים ופטורה אבל היכא דאין יכולה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו ומיקרי חצר הניזק. ומעיקרא כדאמר אילפא למילתיה ופירש טעם לדבריו משום דעל גבי חברתה כחצר הניזק דמי הוה סלקא דעתך דכל על גבי חבירתה כחצר הניזק דמי ואפילו אכלה כדרכה ואהא בעי לאתויי ראיה וקאמר גמרא כדמפרש רבא ההיא דרבי אושעיא בקופצת הכי נמי איירי ברייתא בקופצת ומלתא דאילפא בקופצת דבענין אחר לא מיקרי חצר הניזק. והיינו דקאמר מ"ש הלכה דאורחה הוא כיון שאכלה כי אורחה דרך הילוכה אין לו רשות להניח פירותיו שם עמדה נמי אורחה הוא אמר רבא בקופצת. וכיון שאין יכולה לאכול אלא בקפיצה לאו אורחה הוא ויש לו רשות להניח שם פירותיו וכמו מחזרת לרב ושבקה לרחבה לשמואל. וכן מוכח לקמן (בבא קמא דף כא:) דקאמר דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו ורבי יוסי ורבי אלעזר אמרי אין דרכה לאכול אלא להלך וכיון שאין יכולה לאכול אלא בקפיצה קרינא ביה שדה אחר כי יש לו רשות להניח שם פירותיו: מתגלגל מהו פירש רש"י אם גלגלתו בהמה מרה"י לרה"ר ואכלתו שם ור"י פירש עמיר שהיה מתגלגל מחצר הניזק לרה"ר ועכבתו בהמה ואכלתו בחצר הניזק ואם לא עכבתו היה סופו לנוח ברה"ר. ולא איפשיטא ואזלינן לקולא: שמואל אמר לא שנו אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת והלכה כשמואל בדיני וגם רבי יוחנן סבר כוותיה. וכמה רבה אמר דמי עמיר. רבא אמר דמי שעורין בזול. כתב רב אלפס ז"ל איכא מאן דפסיק כרבה דהוי רביה דרבא ואיכא מאן דפסיק כרבא דהוי בתרא והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרבא דברייתא דתניא כותיה דרבים היא: אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר הוא. פר"י דה"ה נמי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור כיון דלא נהנה אף על פי שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה וכן המקבל שדה והובירה אין חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט. ואומר בירושלמי זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור ורב אלפס ז"ל כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה בי רבי אמי אמר וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו אבל זה אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד וכ"נ . אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר שנאמר ושאיה יוכת שער מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו לא מיבעיא שהוא פטור משום דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר אלא אפילו טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מליסתר: והוו יהבי ליתמי דבר מועט כי לא היה שם דירה ממש אלא אהלים לסחורה היו נוטים שם והלך זה ובנה בית על חורבות היתומים ולא היה להם כדי לפרוע דמי בנינו וא"ל רב נחמן שיפייס היתומים במידי דאפייסו ולא חש לדבריו ואגביה לאפדניה עד שנתן ליתומים שכר הראוי ליתן מחורבה אחת לבנות עליו בית והוא יותר ממה שהיו נותנים להן קדמנאי כיון שהיו חסרים בו דבר מועט צריך הנהנה לפרוע כל הנאתו וכן הדר בבית חדש דכיון דמחסרו שחרתא דאשיתא צריך לפרוע כל הנאתו: אמר רב במחזרת ושמואל אמר אף במחזרת נמי פטור דכיון דיכולה לאכול ע"י חיזור אין לו רשות לשטוח שם פירות וחשיב כרה"ר. והלכתא כשמואל בדיני ואע"ג דאיכא דאמר במחזרת כ"ע ל"פ דחייבת. הלכה כלישנא קמא מדקאמר סתמא דגמרא בתר הכי לא דכ"ע מחזרת אי כרב אי כשמואל. וכיון דלישנא קמא עיקר נראה לי דמקצה מקום מרשותו לרה"ר פטור דלישנא קמא לית ליה להך פלוגתא דמקצה מקום שהרי מקצה מקום יותר ראוי לפטור ממחזרת. דהא רב מחייב מחזרת ופוטר במקצה מקום ללישנא בתרא ושמואל אמר דמקצה מקום חייב כמו מחזרת. אבל ללישנא קמא דשמואל פטר במחזרת כ"ש במקצה מקום וראיתי מן הגדולים שפסקו הלכה כשמואל במקצה מקום. והנראה בעיני כתבתי וכן משמע מתוך רב אלפס ז"ל שלא הביא בהלכותיו פלוגתא דמקצה מקום: ,מתני' הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלמין נזק שלם: ,גמ' ואם נפלו פטורים היכא דמקרבי כלים לגבי כותל דהוי תחלתו וסופו באונס שלא היו ראויים לשבר בקפיצה. ואם הכלי ארוך וראשו אחד רחוק מן הכותל וראשו אחד קרוב לכותל ונפל ושברוהו בקרוב לכותל חייבין. דהוי תחלתו בפשיעה לישבר ברחוק בקפיצה וסופו באונס בנפילה וחייב. ואם היה הכותל צר אפילו נפלו חייבין דגם לענין נפילה פשע. ואם דלגו מלמטה למעלה פטורים לגמרי דהוה ליה אונס שאין דרכו בכך כלל. ואם הפכו שיטתן שהכלב דילג בזקירה וגדיא בסריכא מלמטה למעלה פטורין דאונס הוי. מלמעלה למטה משלמים חצי נזק דמשונין נינהו. ואדם ותרנגול בין מלמטה למעלה בין מלמעלה למטה משלמים נזק שלם. ונ"מ דמי שמסר ביתו לחבירו לשומרו ויש בו חש"ו צריך לשומרו שלא ידלגו מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. ורב אלפס ז"ל כתב דאם דלגו מלמטה למעלה משלמים חצי נזק. ואני כתבתי כדברי ר"י וכ"נ דאי לאו אונס מאי איצטריך למימר גבי אדם דחייב. דמחמת שינוי אין ראוי לפטור באדם: איתמר אשו רבי יוחנן אמר משום חציו. ואפילו הדליק האש בתוך שלו ופשע בשמירתו והלך ודלק בתוך של חבירו חשבי' ליה כאילו ירה חץ בידים והזיק. ואם נשרפה יד חבירו חייב ד' דברים. ואם נשרף אדם חייב עליו כאילו הרגו בידים. ור"ל אמר משום ממונו פירוש התורה חייבתו אם לא שמר גחלתו כאילו ממונו מזיק ואפילו הדליק בגחלת שאין שלו ומסקינן לקמן (בבא קמא דף כג.) דרבי יוחנן אית ליה נמי משום ממונו היכא דכלו ליה חציו כגון שנפלה דליקה באותה חצר ונפל גדר שלא מחמת הדליקה והלכה והזיקה בחצר אחרת והתם הוא דפטור לרבי יוחנן טמון. דכל זמן שלא כלו חציו לא פטרה תורה טמון. והלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל ועוד דהא קאמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"י: גדי כפות לו ועבד סמוך לו פירש רש"י דאיידי דנקט גבי עבד כפות וסמוך נקט נמי בגדי כפות וסמוך. דגדי אפילו סמוך נמי חייב דלא אמרינן בגדי היה לו לברוח כדאמרינן בסוף פירקין דשורו כממונו. והקשה עליו רשב"ם ז"ל דא"כ ליתני ברישא גדי ועבד סמוך ובסיפא גדי ועבד כפות דהוי רבותא טפי ופי' דרישא דוקא גדי כפות ועבד סמוך דחייב. דאם לא היה הגדי כפות היה לו לברוח. וסיפא הכי מיפרשא עבד כפות לו או גדי סמוך לו פירוש עבד כפות וגדי כדאמר ברישא שהוא כמו כן כפות פטור משום דקים ליה בדרבה מיניה. או גדי סמוך לו ועבד כדאמר ברישא שהוא כמו כן סמוך פטור משום דהיה לו לברוח. וההיא דשילהי פירקין דף כז. דעבדו כגופו ושורו כממונו מיירי בעבד ושור כפות והאדון עומד אצלם. ואם הניח גחלת על לב עבדו פטור המניח שמחשב בדעתו שיסירנה האדון ולא יסמוך על תשלומי של זה אבל כשמניח על לב שורו אין חושש האדון להסירה לפי שישלם לו זה שורו ומסתבר כפירוש זה: דאכלה היכא. אילימא דאכלהבגדיש דעלמא הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה. מהכא שמעינן דאף על גב דנטלתו בהמה מחצר הניזק. בעינן שתהא גם האכילה בחצר הניזק. וש"מ נמי דפי פרה כחצר הניזק. ונ"מ אם הושיט ראובן פירות של שמעון בחצר שמעון לתוך פי פרה דלוי דחייב לוי דפי פרה כחצר הניזק דמי והמושיט היה חרש או שוטה או קטן או פיקח ואין לו לשלם: הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדו ליה לרב יוסף. א"ל לאביי זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו א"ל למאי איזיל דאי אזלי' אמרי לי לגדר מר גדרה לארעיה כתבו התוספות אישתמוטי הוה משתמט אביי שלא היה חפץ לילך דהא תנן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן שהיה לו לנעול חנותו וכן פסק רב אלפס ז"ל דליתא לדאביי. ומצאתי כתוב בשם ר"ח ז"ל דפסק הלכה כאביי. ומודה אביי דבעיר אם נכנסה לחצר הניזק ואכלה שחייבת שאין אדם יכול לנעול דלתי ביתו כל היום. והרועה יש לו לשמור הבהמה כשמוליכה דרך העיר שלא תיכנס לבית ותזיק אבל כשמתפשטים בשדה אינו יכול לשמור את כולם שלא יכנסו לשדות אחרים הלכך צריך אדם לגדור שדהו. והא דפריך שן דחייב היכי משכחת לה פי' שן דכתיב בקרא ובער בשדה אחר היכי משכחת לה: הנהו עיזי דשוקא כיון דבלאו הכי עומדים לישחט ביום השוק אי מזקי אפי' ברה"ר מתרי' במרייהו. אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה אי אפסידו משלמין. כדאשכחן גבי עיזי דתרבו דא"ל זיל צנעינהו ולא אמר זיל שחטינהו : איבעי' להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור אבל בעל כלב מאי. מי מצי א"ל מאי עבדי לך או דלמא א"ל כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומישתסי לא איבעי לך לשהויי. ואסיק רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור משסה וחייב בעל כלב. שסהו בעצמו פטור. מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. הא דקאמר רבא את"ל משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב חשיב ליה רב אלפס ז"ל מסקנא דהלכתא דכיון דבעיא דשסהו בעצמו לא שייכא למיבעי אי לאו דאמר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב משמע דסברת רבא נוטה לומר כן אלא שלא היה רוצה לומר כן בפירוש דפשיטא שלא היה שואל בעיא אחרת אי הוה מסתבר למימר דאף משסה כלבו של חבירו בחבירו פטור. א"ל אנא בההוא חיובי מחייבנא. דא"ל נהי דאית לך רשותא לסגויי עלי. לבעוטי בי לית לך רשותא. וכן הלכה כרבא דבתראה הוא. ומה שכתב רב אלפס ז"ל לעיל אכלה כסות וכלים חייבת דלאו משנה הוא דעביד איניש דמנח גלימיה ברה"ר ומיתפח. דמשמע הא אי הוה משנה פטור אף אם בעטה בהן. דמה לי שינוי ביעוט מה לי שינוי נשיכה תרוייהו תולדות קרן נינהו. ולא אמר לית לך רשותא לבעוטי בהן כדאמר גבי פרה. כי יש חלוק בין בעלי חיים לדבר אחר. דכלים עשויין לידרס ברגלי אדם וברגלי בהמה הלכך אי הוה משנה פטורה: איבעיא להו רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שישלם כופר. עיקר טעם הבעיא אי דרשינן עליו דוקא על הקרן דכתיב ביה ולא על השן ורגל או דלמא עליו על השור קאמר ובכל חיובי שור. ואסקי' דיש כופר ברגל דמסתבר למימר דעליו אכל חיובי דשור קאי וה"ה נמי ארגל: ,מתני' אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער ובין ישן. ירושלמי אמר רבי יצחק מתני' כשהיו שניהם ישינים אבל אם היה אחד מהן ישן ובא השני וישן אצלו זה שישן אצלו הוא המועד. והא דאמרי' אדם מועד לעולם היינו דוקא לענין נזק דילפינן מפצע תחת פצע לחייב על השוגג במזיד ועל האונס כרצון ועיקר ההוא קרא בנזק איירי. אבל בשאר ד' דברים לא מחייב אלא במזיד או בשוגג קרוב למזיד. הלכך היתה אבן מונחת לו בחיקו בין לא הכיר בה מעולם בין הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה מחיקו לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין שבת פטור. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. לענין גלות אם לא הכיר בה מעולם פטור דכמה פעמים כתב בשגגה גבי גלות הלכך דרשינן מיתורא דקראי דבעי ידיעה מתחלה. אבל אם הכיר בה ושכחה חייב דהא הויא ליה ידיעה. וכן אם נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבעה או נתכוין לזרוק ד' וזרק שמנה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור. ולענין גלות אשר לא צדה פרט לנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע או נתכוין לזרוק ד' וזרק ח'. ופירש רש"י בלשון אחד פרט לזורק וכו' דפטור מגלות דלא הוי בכלל ושמתי לך מקום אלא בכלל וכי יזיד איש. ובלשון אחר פירש דחייב בגלות דכתיב ואשר לא צדה ושמתי לך מקום פרט למתכוין לזרוק וכו' שאינו בתורת כי יזיד אלא בתורת ושמתי לך מקום. ולענין שבת לענין לזרוק ב' וזרק ד' פטור ואפילו אמר בכל מקום שתרצה תנוח פטור כיון שלא נתכוין למלאכה. אבל לזרוק ד' וזרק ח' אם אמר בכל מקום שתרצה תנוח חייב. וכן אם נפל מן הגג ברוח שאין מצויה חייב בנזק ופטור מד' דברים ואי ברוח מצויה נפל חייב בארבעה דברים דהוי קרוב למזיד דלא היה לו לעלות לגג בלא מעקה כיון דיכול ליפול ממנו ברוח מצויה. ופטור מן הבושת כיון דלא כוון לביישה. ואם נתהפך דרך נפילתו כדי ליפול על האדם להנאתו חייב אף על הבושת. דתניא ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה מה ת"ל החזיקה כיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לביישו וזה שנתכוין להנאתו אע"פ שלא נתכוין להזיק כיון דאי אפשר שלא יזיקנו אם יפול עליו הוי כמכוין להזיק: אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא מנא תבירא תבר. דכיון דבודאי ישבר חשיב כשבור משעת זריקה וחייב הזורקו והמשבר פטור. ורש"י פי' שזרקו בעל הכלי. לפי שהיה קשה לו למה לא פירש רבה דין הזורק. ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא דפטור המשבר דאבידה מדעת היא. ועוד היכי פשיט לעיל (בבא קמא דף יז:) מהכא דבתר מעיקרא אזלינן אפילו אי אזלינן בתר בסוף פטור דאבידה מדעת היא והוי וכאילו הפקירוהו בעלים. הלכך בזרקו אחר מיירי וכיון דמפרש רבה טעמא משום דמנא תבירא תבר ממילא ידענא דהזורק חייב כיון דבודאי היה עומד לישבר: אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן או שבא אחר וסילקן פטור. דבעידנא דשדא פסוקי מיפסקו גיריה. כתב רב אלפס ז"ל מסתברא לן דלית הלכתא כרבה בהא. דרבה לטעמיה דאית ליה לקמן בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צח.) השורף שטרותיו של חבירו פטור דלא דאין דינא דגרמי וקי"ל דלית הלכתא הכי. ור"י פיר' דגרמא בנזקין הוי כיון שלא עשה מעשה בגוף דבר הנזוק. והכי מסתברא: אמר רבה הניח גחלת על לבו של חבירו ומת פטור. ואפילו אם התרוהו וקבל עליו התראה דלפי סברת העולם היה לו לסלק ולא להניח לעצמו למות כדי שיהרג חבירו. על בגדו ונשרף חייב דאין חושש לסלק כיון דחבירו חייב. ומסיק דעבדו כגופו ושורו כממונו שאם היה העבד כפות והאדון עומד אצלו והניח גחלת על לב העבד ונשרף פטור כיון דהעבד ב"ח חייב במצות סמך על זה שלא יניחנו לישרף כדי שישלם לו זה עבדו. אבל שורו כממונו וחייבה: הדרן עלך כיצד
ג׳
המניח את הכד ברה"ר. ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור: ,גמ' ופריך עליה בגמרא ואמאי איבעי ליה לעיוני ומיזיל. אמרי בי רב משמיה דרב בממלא רה"ר כולה חביות. שמואל אמר באפילה שנו וכיון דאפל הוא לא מצי לעיוני. ואע"ג דאדם מועד לעולם. באונס גדול כזה פטור אדם. ושנים הישנים במטה נמי פוטר הירושלמי הראשון בנזק השני. וכן בפר' הגוזל בתרא דף קיב. ובפ' אלו נערות (כתובות דף לד:) אמרינן הניח להן אביהן פרה שאולה וטבחוה משלמים דמי בשר בזול דהיינו לפי הנאתן. אבל דמי בשר כולו לא משום דאנוסים הוו שלא היה להן לידע שאינה של אביהם. ולקמן נמי בפירקין אמרינן אם היה בעל חבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל החבית פטור וכן בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף מח.) אם נכנס לחצר של בעל הבית שלא ברשות והזיקו בעל הבית פטור היכא דלא ידע ביה. וכללא דמלתא אדם המזיק באונס שהוא כעין גניבה ואבידה פטור. מדתני בשילהי האומנים דף פב: גבי מעביר חבית ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר ישלם. מדמחייב שומר שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דאונס שהוא כעין גניבה ואבידה אדם המזיק פטור. ואם תאמר הא בשילהי פירקין דלעיל מחייב נפל מן הגג ברוח שאין מצויה ואונס זה דומה לגניבה ואבידה. דבשילהי שור שנגח ד' וה' דף מה. אמרינן ד' שומרים נכנסו תחת הבעלים הרגו מועדין נהרגין ומשלמין הכופר וחייבין לשלם דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם ומוקי לה בדנטריה שמירה פחותה שומר חנם כלתה שמירתו ושמירה פחותה היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. ומדפטרינן שומר חנם ומחייבינן שומר שכר אלמא דרוח שאין מצויה הוי כעין גניבה ואבידה ואפי' הכי מחייבינן אדם המזיק. וי"ל דרוח שאין מצויה הוי כעין אבידה ומחייבינן בה אדם המזיק ונתקל לרבי יהודה הוי כעין גניבה ופטרינן ליה לאדם המזיק כדאמרינן בהשואל דף צד: דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה ושומר שכר חייב בשניהם: ורבי יוחנן אומר בקרן זוית. ובמסקנא א"ל רבינא לרב אשי אמרי' במערבא משמיה דרבי אילעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. לפי שכשאדם מהלך עיניו למעלה ואינו מסתכל תמיד לפני רגליו. אבל גבי בהמה אמרינן לקמן (בבא קמא דף נד:) שור פיקח ביום פטור דשור עיניו למטה ואיבעי ליה לעיוני טפי מאדם. ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כר' אילעאי. משום דרבינא ורב אשי איירו במילתיה. ועוד מדמתמה גמרא לימא רבא כשמואל סבירא ליה אלמא ליתא לדשמואל וכ"ש לדברי ר' יוחנן דקרן זוית לא הוי כ"כ אונס כמו אפילה. וכיון דליתא לדשמואל ודר' יוחנן דהלכתא כוותיה ולגבי רב כ"ש דליתיה נמי לדרב: הרי אמרו לרכובה שלש וכו'. כתב רב אלפס ז"ל דתשלומים הללו הם דמי בושתו וצערו. ומייתי ראיה מעובדא דחנן בישא לקמן (בבא קמא דף לז.) דלא חייביה אלא פלגא דזוזא דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע. אלמא סכום סלע הוא תשלום השנוי סתם והוא בושת וצער דשני דברים הללו ישנו ברוב היזק שאדם עושה לחבירו. ואם יש ריפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יוכלו חכמים ליתן קצבה. וכתבו התוספות היינו לגדול שבישראל. ולאחר הכל לפי המבייש והמתבייש. דומיא דההיא דתנן לקמן בפרק החובל (בבא קמא דף צ.) סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה בגמרא בגדול שבישראל: רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה. רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה. לא פליגי הני אמוראי בראובן שבא לגזול חפץ משמעון ועמד שמעון נגדו והכהו או שראה שמעון חפץ שלו ביד ראובן ובא שמעון לקחתו וראובן מיחה בו והכה שמעון לראובן עד שהניח לו את שלו. אי איכא פסידא כההוא עובדא דגרגותא דבי תרי דשמא יכלו המים ונתקלקל שדה. או אשה המצלת את בעלה כשאין יכולה להציל ע"י דבר אחר. עביד איניש דינא לנפשיה ופטור במה שחבל בחבירו אם לא היה יכול להציל את שלו אם לא שיכנו. ובדבר דלית ליה פסידא אלא הצלת טורח שלא יצטרך להוציא ממונו בדין בהא פליגי. דרב יהודה סבר בשביל הצלת טורח אין לו רשות לחבל בו. ורב נחמן סבר כיון דדינא קא עביד ויכול לברר שבדין היה יכול להוציא ממנו יש לו רשות להציל את שלו אפילו בהכאה אם אינו יכול להציל בענין אחר. אבל אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציאו ממנו לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי. ודוקא אם בא לגזול ממנו או שראה חפץ שלו בידו הוא דאמרינן הכי. אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו לית ליה רשותא. דתנן בפ' המקבל (בבא מציעא דף קיג.) המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד. ואמר שמואל התם דאפילו שליח ב"ד מנתח נתוחי בשוק דוקא אבל לא יכנס לביתו. והמלוה עצמו אפילו בשוק לא. וכיון דאין לו רשות אם חבל בו או אם הזיק ממונו חייב כמו על אחר. והלכתא כרב נחמן בדיני ועוד דטובא פירכות פריך לרב יהודה ושנינהו בדוחק: מתני' נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים. מוקי לה רב בנטנפו כליו במים ובדלא אפקרינהו. וליכא לאוקימנא בדאפקרינהו דאם כן על היזקכלים פטור דהוי בור. ועל היזק גופו פטור דרב סבר בור שחייבה עליו תור' להבלו ולא לחבטו וקרקע עולם הזיקתו. הלכך לא מצי מוקי לה אלא בדלא אפקרינהו דהוי ממונו וחייב בהיזק כלים. ושמואל מוקי לה בהיזק הגוף דכיון שהוזק במקום נפילת המים אף על גב שקרקע עולם הזיקתו חייב דשמואל לטעמיה דאית ליה בור שחייבה תורה להבלו וכל שכן לחבטו. ובהיזק כלים ליכא לאוקמה דשמואל סבר בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו הוי בור. והלכתא כשמואל בדיני: אמר רבי אלעזר לא תימא נתקל באבן ונישוף באבן הוא דחייב אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב. כמאן כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. וכן הלכתא. אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור אפילו לשמואל. דעד כאן לא מחייב שמואל אלא כשנחבט בקרקע כריית בורו כדאמרינן לקמן (בבא קמא דף נג.) דמודה שמואל אם נתקל בבור ונפל לאחור הבור דפטור. ומתני' איירי שהוזק במקום שפיכת המים רבי יהודה אומר במתכוין חייב שלא במתכוין פטור. אביי מפרש מתני' דבתרתי פליגי. בשעת נפילה בנתקל פושע. ולאחר נפילה במפקיר נזקיו. וכתב רב אלפס ז"ל דהני תרתי דפליגי ביה מחד טעמא נינהו. דהא דפטר רבי יהודה במפקיר נזקיו רבי יהודה לטעמיה דאית ליה נתקל אונס הוא והוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אבל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מודה דחייב. ואביי סבר כרבי יוחנן. ור"י פירש דפליגי במפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה ואף בזה פוטר רבי יהודה. וכל הסוגיא מוכח כפירושו. מיהו לענין פסק הלכה אין נפקותא בחילוק הפי' דאע"ג דלאביי דהוא בתראה סבר רבי יהודה דמפקיר נזקיו לאחר פשיעה פטור לית הלכתא בהא כרבי יהודה. דהוי מחלוקת ואחר כך סתם לקמן בפ' הפרה (בבא קמא דף מט:) החופר בור ברה"ר חייב ורבי יוחנן נמי סבר לה הכי: כשהפכה ובפחות משלשה. אין להביא ראיה מכאן דהגבהה קני פחות משלשה. דהפקר שאני דאפילו הבטה קני בהפקר. אי נמי כשהפכה בכליו או בידו. כדאמרינן בפ' אלו נערות (כתובות דף לא.) כשצרף ידו למטה משלשה וקבלו. מצמצם מ"ט פטור. אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. תימה כיון דפסק רב אלפס ז"ל כרבי יוחנן דבור ברה"ר חייב אמאי הוצרך לפרש טעם דמצמצם משום דאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים תיפוק ליה דהוה ליה בור ברשותו. ומתוך זה משמע דרב אלפס ז"ל סבר כמאן דמחייב לקמן (בבא קמא דף נ.) בתרוייהו בור ברשותו ובור ברשות הרבים: המצניע קוצין וזכוכיות בתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו אם היה הכותל רעוע חייב המצניע דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דכותל רעוע עומדת ליסתר ויפול לרשות הרבים ופשע בשמירת נזקיו. ולא דמי למוצא בור מגולה וטממו וחזר וחפרו דפטור הראשון וחייב השני אע"ג דהראשון עשה בור והכא ראשון לא עשה בור. משום דהכא השני לא עשה מעשה שראוי להתחייב כי סתר את כותלו וממילא נפלו לרשות הרבים. והראשון הוה ליה כאילו השליכן לרשות הרבים כמו אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה לרשות הרבים והזיקו לאחר נפילה. אבל בכותל בריא פטור המצניע שלא פשע בשמירתו כיון שאין הכותל עומד ליסתר. ובעל הכותל חייב דאיבעי ליה לעיוני. ובכותל רעוע לא איבעי ליה לעיוני ולחוש שמא נתנו שמה כשהיה הכותל בריא. דכיון דפשע המצניע תחלה בשמירת נזקיו ראוי לחייבו יותר. ומהכא שמעינן המכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל את דליו והזיק חייב בעל הבור. ולא אמרינן כיון שמכיר את בעל הבור איבעו ליה לאודועי. דכיון שנטלו שלא ברשות בעל הדלי אין חייב לטרוח ולהודיעו. דמכסה פשע תחלה דאיבעי ליה למידע שבעל הדלי יטול את דליו: מתני' המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו. וכל הקודם בהן זכה. ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. ושני עלה רב נחמן בר יצחק מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ורבי יהודה היא. ורב אשי אמר שאני תבן וקש דמשרקי. ואע"ג דהני אמוראי בתראי מהדרי לאוקמא מתניתין כרבי יהודה לית הלכתא כוותיה. דהא אוקימנא בסוף בבא מציעא דף קיח: בשיטה דאמר אביי רשב"ג ור' יהודה ורבי שמעון כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם וכל כה"ג לית הלכתא כחד מינייהו. ועוד נראה לי משום דהלכה כהך ברייתא דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהם בימות החמה אין להן רשות בימות הגשמים יש להן רשות ואף על פי שיש להם רשות אם הזיקו חייבין לשלם. ולעיל בפרק קמא (בבא קמא דף ו.) מייתי לה רב אדא בר אהבה ויליף לה מהצד השוה. ולעיל נמי אמרינן תרתי למה לי חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וכו': כל הקודם בהן זכה. ואיפליגו ביה רב וזעירי. רב אמר זכה בין בגופן בין בשבחן. וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן. והלכה כרב דרבו של זעירי הוה. ועוד דמילתא דזעירי אתיא כתנאי ומילתא דרב אתיא כדברי הכל. וגם פשטיה דמתניתין דכל הקודם בהן זכה משמע כרב. דבהן משמע בגופן. ולהכי לא הביא רב אלפס ז"ל אלא המשנה כצורתה וממילא ידעינן כיון שלא הביא מחלוקתם דהלכה כפשטה דמתניתין. וטעמא דרב משום דקנסו גופן אטו שבחן הלכך בגלל דלית ליה שבחא לא קניס. ואיבעיא לן אי קנסינן אליבא דרב גופן לאלתר או דוקא לכי אייתי שבחא. ולא אפשיטא הלכך לא מפקינן ממונא מחזקת מריה קמא. ותפיסה לא מהניא בספיקא דדינא כדפי' לעיל פ"ב סי' ב. והלכה כרב הונא אליבא דרב דאמר הלכה ואין מורין כך דקאי כת"ק דרשב"ג. ואם התרו בהן ולא סלקם מפקירין אותם: שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואין גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים גובה את הקרן ואין גובה את הריבית. תימא לרבנן היאך גובה הקרן בשטר זה ואפילו ממשעבדי ורבי מאיר נמי לא פליג אלא משום דקניס והלא העדים פסולים הם. אף על גב דלאו עדי חמס נינהו דקיימא לן כאביי בפרק זה בורר (סנהדרין דף כז.) דאמר אוכל נבילות להכעיס פסול. ואף על פי דלא חשיב הני עדים בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) במתניתין אלו הן הפסולים. הכי נמי לא חשיב התם לוה אלא בכלל מלוה ברבית איתיה כדמפרש התם מלוה הבאה ברבית וה"ה נמי דעדים בכלל. ואין לומר כיון דהרבית מפורש בשטר אין העדים עוברים משום לא תשימון דידעי שלא יגבו ב"ד על ידו רבית. והא דאמרינן עדים עוברים משום לא תשימון היינו כשנכלל הקרן והרבית יחד וכתבו בסתם דהא אהאי שטר גופיה הוא דאמרינן הכא ובפר' המוכר פירות דף צד: דמשעת נתינה עבד ליה שומא. וי"ל דהאי שטרא דהכא איירי ברבית דרבנן ולא מיפסלי בריבית דרבנן כיון שאין מרויחין כלום. אע"פ שבעבירה דאורייתא הוו נפסלים אע"פ דאין עדי חמס נינהו. אי נמי אפילו ברבית דאורייתא יש להכשיר העדים דשמא לא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להו. כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ומצאתי בשם הגאונים ז"ל שמנו כל פסולי עדות בתחלה מנו פסולים מחמת קורבה והם שמונים מקצתם דאורייתא ומקצתם דרבנן ואחר כך מנו הפסולים מחמת מעשיהם ומנו שם רבית וכתוב שם המלוה ברבית והלוה ברבית. ואילו עדים וערב לא מנו התם ואע"פ דעוברים בלא תשימון. והיינו סייעתא לתירוץ שני. והלכה כרבנן. אף על גב דאמרינן בכתובות פרק אע"פ דף ס: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו. הכא קנסא היא דדוקא בגזירותיו הלכה כמותו ולא בקנסותיו. וכן בה"ג פסק הלכה כרבנן דאמרי יבמות דף לו: נשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. ודלא כרבי מאיר דאמר יוציא ולא יחזיר עולמית. מדקמבעיא לן בפרק החולץ (יבמות דף לז.) אי מינסבה לכהן מהו. דשמא לא החמירו עליו לגרש כיון שלא יכול להחזירה ולכנוס. משמע דלישראל שרי. אלמא אין הלכה כר' מאיר בקנסותיו אלא בגזירותיו: מתני' שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון. הראשון חייב בנזקי שני. ואמר רבי יוחנן עלה בגמרא דאפילו לרבנן דאמרי נתקל אנוס הוא חייב הראשון בנזקי שני משום שהיה לו שהות לעמוד ולא עמד. ורב נחמן בר יצחק אמר אפילו לא היה לו שהות לעמוד חייב לפי שהיה לו להזהיר ולא הזהיר. ורבי יוחנן סבר כיון דטרוד היה בנפילתו לא היה לו להזהיר. ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כרבי יוחנן . ותמהתי על פסק זה דלכאורה משמע דהלכה כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא דתלמידו של רבה היה. ועוד דגמרא פריך לרבי יוחנן ושנינהו בשינויי דחיקי. דהא דשני הא קמ"ל דאע"ג דעמד לפוש אם אמר ליה לבעל חבית עמוד פטור אין בזה שום חידוש. דאע"ג דשינה בעל הקורה שעמד לפוש כיון שהזהירו לבעל חבית לעמוד וכי לכתחלה ישבר חביתו כדי שיפרענו זה. ויותר היה חידוש להשמיענו אם עמד לכתף פטור אע"ג דעמד כשלדא דבהכי מוקמינן מתני' בסוף שמעתין דף לב. וכן הא דשני הא קמ"ל דאע"ג דהיה להם לעמוד כי הזהירו זה את זה פטורין אין בהם שום חידוש. ואי משום דקאמר גמרא שני אגופיה מיחייב דהיה ליה לעמוד. חדא מינייהו נקט ולר"נ בר יצחק שהיה לו להזהיר: ,גמ' אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו. ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו ולא בנזקי ממונו. שתי גירסות הביא רש"י בפירושיו. וגירסא אחת פיר' התוספות שהיא עיקר כי הקשו כמה קושיות על גירסא שניה והמה בכתובים. וזה פי' גירסת העיקר ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו דראשון בין בנזקי ממונו דראשון דנתקל פושע הוא. הלכך ראשון דמנפשיה נפל פושע הוא ומחייב על נזקי גופו כדין אדם המזיק. וחייב אף על נזקי כלים דשני ועל נזקי ממונו כדין בור אף אם הפקירה דהוה ליה מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה. אבל שני שנתקל בראשון לאו פושע הוא בנפילתו. ומכל מקום על נזקי גופו חייב כדין אדם המזיק. משום דהוה ליה לעמוד לרבי יוחנן. ולהזהירו לרב נחמן בר יצחק. ועל נזקי ממונו פטור דסתם חרסין מפקר להו והוה לוה מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס. ופריך לרבא מברייתא דקתני וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן אלמא אף הראשון פטור על נזקי ממונו. מחמת קושיא זו מפרש גמרא דברי רבא בע"א. דגופו וממונו דהזכיר בדבריו לאו אמזיקין קאי דתרוייהו פטורין על נזקי ממונן דסבר כרבנן דאמרי נתקל אנוס הוא והוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. אלא אניזוקין קאי וכגון שהוזקו בגוף המזיקין ראשון חייב בנזקי שני על נזקי גופו וממונו דהיה לו לעמוד או להזהיר. ולא חשבינן גופיה כבור. ושני חייב אם הזיק גופו את הגוף השלישי אבל אם הזיק גופו את ממון השלישי פטור דחשבינן גופו כבור. ואף על גב דתרוייהו אנוסין בנפילתן ופושעין במה שלא עמדו או שלא הזהירו. מכל מקום אונסו של שני גדול משל ראשון כיון שנתקל בחבירו. ושינויא דחיקא הוא. דאין חיוב שניהם על הנפילה אלא במה שלא עמדו או לא הזהירו. ובפשיעה זו שניהם שוין. ובמסקנא לא קאי הכי. ופריך גמרא הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא. אלא לרב דאמר אי אפקרי' אין ואי לא לא בשלמא ממונו מפקיר להו אלא גופו מי מפקיר ליה. תרגמא רב אדא בר אהבה לקושיא זו דפריך אליבא דרב שהוזקו כלים בכלים. והשתא הוה ליה פי' מילתא דרבא כדאמרינן מעיקרא דגופו וממונו שהזכיר רבא בדבריו אמזיקין קיימי. ראשון חייב אף על נזקי ממונו דנתקל פושע הוא והוה ליה מפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה והא דקתני בברייתא פטורין על נזקי ממונן דמשמע אפילו ראשון. מיירי כשהזיק ממונו כלים אבל אם הזיק ממונו גוף השני ראשון חייב ושני פטור אף על גוף השלישי. ואליבא דרב הוצרך רב אדא בר אהבה לתרץ כן. אבל אליבא דשמואל קאי תירוץ ראשון. ולהכי לא קאמר רב אדא בר אהבה אלא. כי לא בא לסתור תירוץ הראשון אליבא דשמואל. מיהו כיון דאליבא דרב צריכין אנן לפרש מילתיה דרבא הכי אליבא דשמואל נמי מיפרשא הכי. דשינויא קמא דחוק הוא כדפרישית. ועוד למה נפרש דברי רבא בתרי גווני. והקשו התוספות מדמוקי רבא הך מתני' כרבי מאיר דאמר נתקל פושע הוא אלמא סבירא ליה הכי. ולקמן בפ' הגוזל (בבא קמא דף צט) קאמר רבי יוחנן נתקל לאו פושע הוא וקי"ל דהלכה הכי. ותירצו דהא דמוקי רבא הך ברייתא כרבי מאיר לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא משום דלא מתוקמא כרבנן דסבירא ליה לרבא כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא ואי הוי מוקי ליה כרבנן הוה נחשב גוף הראשון בור ולא היה מתחייב על קדרות השני. ומדנקט קדרין וזגגין שנשברים בקל משמע דחיובא אכלים קאי. הלכך הוצרך לאוקמא כרבי מאיר דהוי אדם המזיק וכולן חייבין על נזקי כלים. ואם תאמר והא שני לרבי מאיר לאו פושע הוא בנפילתו ואפ"ה חייב על נזקי גופו כדין אדם המזיק משום דהיה לו לעמוד או להזהיר הוא הדין ראשון ושני לרבנן וי"ל דסבירא ליה לרבא דלרבי מאיר דאית ליה נתקל פושע הוא שני אף על פי דנתקל בראשון איכא קצת פשיעה ומצטרף עמה טעמא דהיה לו לעמוד לעשות גופו כאדם המזיק. אבל רבנן סברי נתקל אנוס הוא משום דהיה לו לעמוד מסתייה אי עבדינן גופיה בור ואם כן מסקנא דהלכה היא דאליבא דרבנן ואליבא דשמואל דהלכה כוותיה דגוף שניהם בור ופטורים על הניזקין דממונא ושניהם פטורים על נזקי ממונן אפילו הוזק בהן אדם דנתקל אנוס הוא והוה ליה במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. והא דקאמר רבי יוחנן לעיל אמתניתין דקדרין דאפילו לרבנן דאמרי נתקל אנוס הוא קאמר הכא דמחייב דהוה לו לעמוד ולא עמד. אם באנו להעמיד דרבי יוחנן כרבא נצטרך לומר דחיובא דמתניתין אנזקי הגוף קאי. ובהא סברא הוא דפליג אדרבא. דסבירא ליה לרבי יוחנן דלא נקט קדרין בשביל חיובא דכלים אלא משום דקדרין נושאין משוי גדול ובקל נתקלין וגם השני נוח לו ליכשל בראשון להכי מצי לאוקמי מתניתין כרבנן. ורב אלפס ז"ל כתב אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו. שני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בממונו. מאי טעמא. דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה. וסבירא ליה לרב אלפס ז"ל ראשון דמנפשיה נפל אע"פ שהיה אנוס בשעת נפילה אינו טרוד כ"כ והיה לו לעמוד או להזהיר ופושע הוא בזה וחשיב גופו כאדם המזיק. וכן פי' אההיא דרבי יוחנן. אבל שני שנכשל בראשון נפילתו מרובה וטרוד בעמידתו ומסתייה אי עבדינן גופו בור משום דהוה לו לעמוד. ומה שכתב רב אלפס ומ"ט דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה לא קאי על דברי רבא אלא על הברייתא שהביא רב אלפס קודם דברי רבא. תניא הקדרין והזגגין שהיו מהלכין וכו' סיום הברייתא וכולן חייבין על נזקי ממונן אמר רבא ראשון חייב. ובא רבא לפרש הברייתא דהא דקתני וכולן חייבין על נזקי גופן לא שיהא נזקי גופן שוה אלא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק שני בגופו ובין דאיתזק בממונו דגוף הראשון חשיב כאדם המזיק. שני חייב בנזק של שלישי אי איתזק בגופו אבל לא בממונו דגוף השני הוי כבור. אבל כולן פטורין על נזקי ממונן דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה. אמר רב פפא דפסקיה לאורחא כשלדא. רב זביד אמר כחוטרא דסמיותא. פי' התוס' רב זביד פליג ארב פפא דבפסקיה לאורחא כשלדא לא היה הראשון חייב בנזקי שלישי לרב זביד שהיה לו ליזהר כשראה שהשני נפל. אבל בחוטרא דסמיותא שמונח באלכסון כשהשני נתקל בראש החוטרא לא נזהר השלישי מסוף החוטרא. וצ"ע כמאן הלכתא. ומתוך רב אלפס ז"ל משמע דלא פליגי: המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו. ואסיק רבא דחייב אע"ג דברשות קעביד איבעי ליה לעיוני משום דאיהו עביד מעשה ולא היא: ,מתני' היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה חייב. ואם אמר לו לבעל החבית עמוד פטור. היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב. ואם עמד בעל החבית פטור. ואם אמר לבעל הקורה עמוד חייב. בגמרא פריך מהך מתניתין לר"ל דאמר שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת. דמשמע דוקא בעטה הא לא בעטה והוזקה ממילא פטורה. והא מתני' כשעמד בעל הקורה פי' לפוש ושינה שאין דרכו לעמוד לפוש חייב על שבירת החבית אע"ג דהוי ממילא. ומשני מתניתין דרמיא כשלדא שעמד בעל הקורה וקורתו על כתיפו מונח לרוחב הדרך ואין דרך לבעל החבית לנטות אנה ואנה. אבל אם עמד בלא שלדא פטור. לכאורה משמע דהכי הלכתא כי היכי דלא תקשה לר"ל ממתני'. ונהי דלית הלכתא כר"ל בהא דקאמר בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. אלא כרבא דהוא בתראה דקאמר לעיל (בבא קמא דף כד:) בההיא חיובי מחייבינן דא"ל נהי דאית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. מ"מ הא דקאמר ר"ל רבוצה במהלכת חייבת הלכתא היא כדקאמר גמרא הא סיוע לה בעיא האיכא למידק הא הוזקה ממילא פטור וצריך לאוקמי למתני' דרמיא כשלדא כי היכי דלא תקשה לר"ל ותימה לרב אלפס שלא הביא כל זו הסוגיא אלא המשנה כצורתה דמשמע דסבירא ליה דאפילו עמד בלא שלדא חייב. וי"ל דרב אלפס סבירא ליה כיון דלית הלכה כר"ל בעיקר דבריו דקאמר בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. ורבוצה במהלכת חייבת אין בה שום חדוש. אין לשנות פשט המשנה לאוקמי דיוקא דר"ל. דאיכא למימר ה"ה אם הוזקה ממילא חייבת ואיידי דנקט בעטה מהלכת ברבוצה פטורה דאשמעינן חדוש גדול שיש לה רשות לבעט נקט נמי בעטה רבוצה במהלכת. הלכך לא מפקינן מתניתין מפשטא ואפילו עמד בלא שלדא נמי חייב. וכן הלכה. וגמרא דשני הכי אליבא דר"ל שני אבל אליבא דהלכה לא חיישינן למילתיה דר"ל: גמ' תני איסי בן יהודה רץ חייב מפני שהוא משנה. ומודה איסי ברץ בע"ש בין השמשות שפטור. שרץ ברשות למהר לטרוח ולהכין לכבוד שבת. ואם היו שניהם רצין אפילו בחול והזיקו זה את זה שלא בכוונה שניהם פטורין. וכן הלכה: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב. ומפרש לה חייב בד' דברים ופטור מגלות. ופירש רש"י אבל שלא ברשות פטור מד' דברים אבל בנזק חייב. ולהכי פירש דחייב בנזק משום דקרי ליה בסמוך לדעת חבירו נכנס. אם כן משמע שראוהו נכנס הלכך חייב בנזק. ולקמן פרק הפרה (בבא קמא דף מח.) אמרינן הנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות אם הזיקו בעל הבית חייב אי הוה ידע ביה בעל הבית מעיקרא. ומיהו נוכל לומר דפטור לגמרי אף מנזק. דמיירי כשלא ראהו. והא דקאמר דלדעת חבירו נכנס. דכיון שנתן לו רשות ליכנת היה לו לידע שיכנס ולכך קרי ליה לדעת חבירו נכנס. רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור אמר רבי יוסי בר חנינא פטור מגלות וחייב בד' דברים. מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא. ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דברשות עייל חייב גלות: רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא ומצא פרט לממציא את עצמו וכו'. מאן דמתני לה אהא כ"ש אקמייתא. ומאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטור לגמרי. וכתב רב אלפס ז"ל דמסתברא כמאן דמתני אקמייתא דפטרי בהא לגמרי. ומה שלא הכריע בין תרי קמייתא. לפי שאין נפקותא ביניהן אלא לענין גלות ולענין דרוש וקבל שכר. ונראה לי דהלכה כלישנא קמא דסתמא דגמרא קאמר לה. ולישנא בתרא יחידאה היא דרב פפא משמיה דרבא קאמר לה. ורבא גופיה קאמר אלישנא קמא ק"ו ומה יער וכו' ופריך אלישנא קמא ושני לה. והר"מ הלוי ז"ל פסק כלישנא בתרא. והנראה בעיני כתבתי. מיהו אפילו בזמן הזה יש נפקותא בין הני תרי לישני. דמאן דמתני אסיפא ברישא פטור מד' דברים ואף מנזק. והא דלא קאמר דמאן דמתני אסיפא אבל ברישא פטור מה' דברים. משום דבברייתא קתני ומת עיקרה לגבי גלות מיתניא. ומדכתב רב אלפס מסתברא כמאן דמתני אקמייתא דפטרי בהא לגמרי משמע דלא מסתבר ליה למיפטר בארבעה דברים אלא בהא לחודא. אבל בתרתי קמייתא מסתבר ליה לחיובי בארבעה דברים. והיינו כלישנא בתרא דרב פפא משמיה דרבא. והאי לישנא בתרא נראה לו עיקר דללישנא קמא לא קאי רבי יוסי בר חנינא אמה דקתני בברייתא: פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית או שנשכן כלבו של בעה"ב. אי שכיח במתא שרגיל לצאת לשוק לכ"ע פטור בעה"ב דשלא ברשותו נכנסו שהיה להם להמתין עד שימצאוהו בשוק. ואי לא שכיחי לכ"ע חייב. ובשכיח ולא שכיח פליגי אחרים ורבנן. רבנן פטרי ואחרים מחייבין. והלכתא כרבנן. ועוד דברייתא דמתניא סתמא כרבנן. ותמיהני מדוע לא הביא רב אלפס ז"ל ברייתא זו. ואפשר דסבירא ליה דאע"ג דבימיהם היה שייך למחלוקת זה והיה מנהג זה נוהג בזמנם שלא היה אדם נכנס לבית חבירו. אבל בזמן הזה מנהג פשוט הוא שיכנסו פועלים לבית בעל הבית לתבוע שכרן. וגם אין מצוי לאדם מעות בכיסו בשוק לפרוע לפועלין. ובימיהם היו רגילין להמחותם אצל שולחני או אצל חנוני לכך היו תובעין מהן בשוק. הלכך על פי המנהג המצוי בינינו ישתנה הדין וחייב בעל הבית אפי' אם שכיח בשוק. כדחזינן שהדין משתנה בין אדם לחבירו אפי' בזמן אחד שכיח פטור לכ"ע לא שכיח חייב. כל שכן שישתנה הדין בחילוף הזמן כפי המנהג. וכן הדעת נוטה: שני שוורים תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק. ונראה לי דמיירי שהתחילו בבת אחת. או חבל השני גם בראשון לאחר זמן. אבל אם האחד התחיל המתחיל משלם חצי נזק והשני פטור. דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. והוה ליה כמו בעטה מהלכת ברבוצה דפטור לר"ל. ואפילו לרבא לא מחייב אלא משום דנהי דאית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. אבל הכא יש רשות לשני לחבול בראשון כיון שהתחיל בו. דאפי' באדם אית ליה רשות לשני. וכן שני אנשים נמי מיירי שהתחילו כאחת או אחר זמן אבל אם התחיל האחד השני פטור. ואע"ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור דהא אפי' על עסקי ממון אמרי' לעיל (בבא קמא דף כז:) מאה פנדי בפנדא דמרא למחייה. וה"נ אוקימנא לעיל (בבא קמא דף כח.) וקצותה את כפה ביכולה להציל ע"י דבר אחר אבל אם אין יכולה פטורה כיון שהתחיל להכות את בעלה כל שכן שהמוכה עצמו פטור. ומיהו צריך לומר דאם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב. מידי דהוה איכול להציל באחד מאיבריו והרגו סנהדרין דף עד. אבל בשוורים לא אמרינן הכי אלא השני פטור כל מה שחבל בראשון. וכן הדין אם אדם רואה שמכין את אביו או בניו או אחיו והכה את המכה כדי להציל קרובו פטור כמו אשה המצלת את בעלה אם אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר. וכן אם רואה אדם שישראל מכה את חבירו ואין יכול להציל אם לא שיכה את המכה אע"פ שאין מכהו מכת נפש מותר להכות המכה לאפרושי מאיסורא. כדאמרינן לעיל (בבא קמא דף כח.) בנרצע שנשא שפחה כנענית וכלו ימיו שרבו מותר לחבול בו לאפרושי מאיסורא: שני שוורים תמין שחבלו זה בזה פירשו התוספות דכולה משנה כדי נקטא דאין בה שום חדוש. ומתוך פרש"י נ"ל שר"ל שיש חדוש גדול במשנה וזה לשונו במותר שמין מה שהזיקו של זה יותר מנזקו של זה ובאותו מותר שהזיק יותר משלם החצי. מועד בתם משלם במותר כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם. ומה שהוצרך לפרש מועד בתם וכו' כבר פירש לנו פירושו של במותר אלא דקדק בלשונו אם הוא הזיק בו יותר משהזיקו תם לומר לך שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים ותם במועד ארבעים הדין נותן שישלם מועד בתם שלשים קמ"ל שאין משלם אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם. וסברתו משום שהתחילו כאחת אין כאן חבלה אלא המותר. ולשון במותר משמע כפירושו דמשמע אמותר חבלה קאי ולא אמותר חיוב התשלומין. והתוס' לא הסכימו על זה כיון שפירשו דמשנה שאין צריכה היא. רבי עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן: שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור: ,גמ' מתני' מני ר"ע היא דתניא יושם השור בב"ד דברי רבי ישמעאל. ר"ע אומר יוחלט. והלכה כר"ע מחבירו. ואם הקדישא ניזק קדוש. ואם מכרו מכור. ואם שבח או כחש ברשות ניזק כחש ושבח. וגם אינו יכול לסלקו בזוזי. ולרבי ישמעאל יכול לסלקו. ולפירוש רש"י אם הקדישו מזיק קדוש משום דר' אבהו: זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור. כגון שחפר בורות שיחין ומערות בשדה המשועבד לחבירו והיינו למאן דלא דאין דינא דגרמי. ולקמן (בבא קמא דף צח.) פסקינן הלכה כמאן דדאין דינא דגרמי הלכך המזיק שיעבודו של חבירו חייב: ,מתני' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום אמר ר"מ על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אמר ליה רבי יהודה וכן הלכה קיימת ומכרו את השור החי וחצו וגו' ולא קיימת וגם את המת יחצון ואיזה זה וכו'. ועסקינן בגמרא דבין למר ובין למר האי מאה ועשרים וחמש שקיל והאי קכ"ה שקיל. ופחת נבילה נמי מודו דניזק הוי. ופליגי בשבח נבילה היכא דליכא פסידא לניזק ר"מ סבר דניזק הוי ורבי יהודה סבר פלגי. ותרוייהו אית להו פחת שפחתו מיתה מחצין בחי. והלכה כרבי יהודה: גמ' אמר רבה בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. פירש רש"י פטור אף מדמי שעורין דהא אומר לאו שעורין יהיב ליה ואחולי אחליה גביה. וכן פירשו התוספות כיון דטענו חטים ולא טענו שעורים מוחל לו השעורים. ותמיהני על סברא זו דמלתא דשכיחא הוא שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואין רוצה לתובעם בפעם אחת ותובע אחת מהן ומשום הכי לא מחל על שאר התביעות. ועוד דלא דמיא הך דרבה בר נתן למתניתין דאף את"ל טענו חטין והודה לו בשעורים חייב בדמי שעורים דלא מחל בשתיקתו על השעורין במתניתין פטור. דטעמא דמתניתין לאו משום מחילה הוא אלא דטעמא אחרינא איכא במתני' שהרי הניזק מודה שלא הזיקו אלא שור אחד וכשטוענו שהגדול הזיקו הרי פטר את הקטן. ואפילו אי אמר במתני' דחייב דלא אזלינן בתר הודאתו לפטור הקטן דמה שהודה על הקטן כדי להרויח וליפרע מן הגדול עשה מ"מ בהך דרבה בר נתן אפשר שפטור אף מדמי שעורין שהרי מחל לו. הלכך נ"ל לפרש דרבה בר נתן איירי כעין מתניתין כגון שטענו חטין הלויתיך באותו יום ובאותה שעה והלוה אומר שעורין היו. אם איתא דהלוהו שניהם היה טוען על שניהם כיון דבבת אחת הן. אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורין. והא דקאמר לימא מסייע ליה משום דמשמע ליה דמתני' ע"כ איירי באותו יום ובאותה שעה. דאי לאו הכי פשיטא דחייב דאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע בבת אחת. ודחי ליה אי מהתם ה"א פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין אפילו טען באותו זמן כי היכי דחייב אם לא טען באותו זמן. והר"מ הלוי ז"ל פירש הא דפטור מדמי שעורין לאו משום דהודה ולא משום דמחיל אלא משום דהודאתו שהודה בשעורין לאו הודאה היא דנתחייב עלה. דכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי היכא דאמר להו לסהדי אתם עדי ואפילו בפני שנים כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין דף כט:). א"נ בפני ב"ד ואפילו לא אמר להו אתם עדי. והוא שתבעוהו והודה. כדאיתא בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו. הלכך אי הדר טעין ואמר תן לי לכל הפחות שעורין שהודית לי וקאמר משטה אני בך פטור. אבל אם לא טען משטה אני בך חייב. ולא נהירא לי דא"כ מאי פריך לרבה בר נתן ממתני' דהך טעמא דמשטה אני בך לא שייך במתני'. דע"כ מיירי שראו עדים הנגיחה אלא שאינם יודעים אם גדול הזיק או קטן דאל"כ הוי מודה בקנס. וכיון שכן הוא כשיטעון ניזק גדול הזיק הוצרך המזיק להשיב קטן הזיק ולא כמשטה ואם לא השיב כן היה מתחייב בגדול. הלכך ליכא לפרושי אלא מטעם הודאה: הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק. ואם תאמר ואמאי לא שני לעיל ראוי ליטול ואין לו כי היכי דלא תקשה לרבה בר נתן והך דהכא לוקמה בברי ושמא. וי"ל דא"כ ליתני פטור דהכא ניחא דלא תניא פטור משום דאי תפס לא מפקינן מיניה. הלכך דייק שפיר למתני המוציא מחבירו עליו הראיה כלומר דוקא כשהוא צריך להביא ראיה אבל אי תפס לא מפקינן מיניה והבא להוציא ממנו צריך להביא ראיה כיון שיש לו תביעה על שניהם מהניא ליה תפיסה. אבל במציעתא שאין לו תביעה אלא על אחד מהן לא מהניא ליה תפיסה. ומהאי טעמא נמי בההיא דטענו חטין והודה לו בשעורין אפילו אם תפס שעורין מפקינן מיניה. ורב אלפס ז"ל כתב אם תפס שעורין לא מפקינן מיניה. ויש שרוצים ליישב דברי רב אלפס ז"ל דודאי גבי ההיא דמציעתא אחד גדול ואחד קטן. ניזק אומר גדול הזיק לא מהניא תפיסה כיון שהניזק אומר גדול הזיק הרי פטר הקטן הלכך תפיסת קטן לא מהניא לתביעה שיש לו על הגדול דתם אין משלם אלא מגופו. אבל כשטענו חטים והודה לו בשעורין מהניא תפיסת שעורין ממה נפשך. דא"ל שעורין הודית לי ואם איני זוכה בהודאתך הרי חטין יש לי עליך ואתפסם לדמי חיטין. ולפי סברא זו ה"ה בתם ומועד מהניא תפיסה בתם או בשביל עצמו או בשביל מועד דמשלם מן העליה. ומ"מ לא מצי למיתני במציעתא המע"ה משום קטן וגדול דלא מהניא ביה תפיסה. ולא שמיעא לי דלא דמי כלל להנזקין שנים. ואף לניזק אחד לא דמי דהתם דעדים מעידים שיצא חבול מתחת ידי שניהם אלא שאין יודעים איזו מהן הזיק. ואפ"ה אם תפס הקטן בפני עדים ואפילו קודם שבאו לדין לא מהניא תפיסה כיון שהודה שאין לו תביעה על הקטן. כ"ש טענו חטין והודה לו בשעורין וחטין כפר לו דלא מהני ליה כלל מידי אי תפס שעורים בפני עדים. דלדמי חטין אינו יכול לתופסו כיון שכפר לו בהן ולא מהניא תפיסה בפני עדים ונפטר בשבועה לר"ג ולרבנן אף בלא שבועה. ולשעורין לא מהניא תפיסה שהרי כבר הודה שאין חייב לו שעורין או מחל לו שעורין. הלכך לא מהניא תפיסה אלא בניזוקים שנים ויש לו תביעה על שניהם. הלכך אם תפס קודם שבא לב"ד אף בפני עדים משתלם כדקאמר מזיק אבל כדקאמר ניזק לא כיון שתפס בפני עדים: היו שניהם של אחד שניהם חייבין. בגמרא מוקי לה כר"ע דאמר שותפי נינהו. וטעמא דאיתנהו לתרוייהו דלא מצי מדחי ליה. אבל ליתנהו לתרוייהו כגון שמת או ברח אחד מהן א"ל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך. פי' אפילו לר"ע דאמר יוחלט השור ומשעת נגיחה קם ליה ברשותא דניזק וממה נפשך אית ליה חלק באחד מהן א"כ ליהוי כשני שוורים של שני שותפים שאם נאבד האחד נאבד לשניהם. קמ"ל דשאני הכא שלא נתברר באיזו מהן היה לו חלק מצי למימר אייתי ראיה דהך הוא דאזקך. וראיתי בספר הרב הברצלוני ז"ל שפירש בשם גאון ואם אין שניהם מצויים אלא אחד מהן הוא מצוי והאחר מת או שברח מצי לדחויי שא"ל טול מזה מה שראוי לך כלומר רביע נזקך. או שתביא ראיה שזה המצוי הוא שהזיקך וטול כל מה שראוי לך. ולא מסתברא כלל אלא כדפרישית שלא יטול כלום משור המצוי: הדרן עלך המניח
ד׳
שור שנגח ארבעה וחמשה. הך מתני' מוקי' ליה בגמרא רישא כרבי ישמעאל וכשתפסו ניזק. וסיפא כר"ע דאמר שותפי נינהו. ופרש"י דלר"ע נמי אי תפסו ניזק נעשה עליו שומר לנזקין והפסיד חלקו וניזקין אחרים לא הפסידו כיון שלא פשעו בשמירתן. והתוס' פירשו דלר"ע דשותפין נינהו ואם כחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו. אבל לרבי ישמעאל שאין לו חלק מבורר בגוף השור ולשעבודא בעלמא הוא דתפיס ליה הוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי ליפרע ממנו. מילתא דפשיטא הוא שחייב בשמירת כל החפץ. וכן הדעת נוטה דלר"ע הוי כמו חפץ שהוא של שניהם שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה שומרו ולעולם אחריותו על שניהם. והלכה כרבי עקיבא: ושל דבריהם כסף מדינה ודוקא במקום שהזכירו חכמים סלעים. דומיא דכסף האמור בתורה. כגון חמש סלעים של פדיון הבן ושלשים של עבד וחמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע. אבל במקום שלא הזכירו סלעים איירי במטבע כסף צורי כגון מנה דרבי יוסי הגלילי לקמן בפרק החובל (בבא קמא דף צ:) ומפרש לה מנה צורי. וכן כתובה אפילו למ"ד דרבנן הויא מאתים זוז של צורי. כדמוכח בפ' בתרא דכתובות דף קי: דלא נחלקו רשב"ג וחכמים אלא אם נותן ממעות קפוטקיא או ממעות ארץ ישראל אבל לכ"ע נותן שוה מאתים זוז ממעות של צורי אף למ"ד דרבנן. וכן מוכח בפרק קמא דכתובות דף יב. דכתובת אלמנה חצי כתובת בתולה אע"ג דהויא דרבנן לכ"ע: גמ' א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים. ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן. ובאמירתו לא מחייב משום בפיך זו צדקה. משום שאין אדם יכול להקדיש או ליתן צדקה דבר שלא בא לעולם. ונהי דאם היה אומר חוב זה כשיבוא לידי אתננו להקדש או לצדקה מסתברא דמחייב לקיים מטעם נדר. מ"מ זה לא נדר כלום אלא אמר תנהו לצדקה וזה לא הועיל כיון שלא בא לעולם. ור"ח פירש שלא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותם ולשלם אחר כן וא"ל רב יוסף יד עניים אנן וזכינו בו במעמד שלשתן ואמרינן בפ"ק דערכין דף ו. האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא לידי גבאי מותר לשנותה משבא ליד גבאי אסור לשנותה. ושני הפירושים סלקי אליבא דהלכתא: מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. פליגי רב זביד ורב פפא בגמרא. רב זביד אמר ואינו מועד תנן דסתמיה הוי מועד. ורב פפא אמר אינו מועד תנן דסתמיה לא הוי מועד. והלכה כרב פפא דכולה שמעתא מוכחא כוותיה . שור שנגח יום ט"ו בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בכה"ג בקביעות וסתות. דאיתמר ראתה חמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. רב אמר קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אבל אם ראתה ג' פעמים בריש ירחא או חמשה עשר בירחא לכ"ע קבעה לה וסת כיון דירחא גרים. ואם ראתה היום וראתה לסוף עשרים וחזרה וראתה לסוף כ' וחזרה וראתה לסוף עשרים קבעה לה וסת בראיה שלישית שהוא מעשרים לעשרים ואין הראיה הראשונה ממנין וסתה לכ"ע. ובדילוג הוא דפליגי דשמואל סבר כיון דראיה ראשונה לא היתה בדילוג אינה מן המנין. ועיקר פלוגתייהו בוסתות והלכתא כרב באיסורין. ויש מן הגדולים שאומרים דכיון שלא נחלקו בנגיחות אלא שהספר מדקדק מחלוקת זה מתוך אותו מחלוקת שנחלקו בוסתות ובעיקר פלוגתייהו הלכתא כרב ה"נ הלכתא כרב וכן דעתי נוטה דמאיזה טעם עשו חכמי הגמרא כלל זה לפסוק הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי בכל מקום. לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת. וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר. וכיון שנחלקו בוסתות. ונגיחות ווסתות טעם אחד להם על כן סמכינן אדרב בתרוייהו. וכן אם נחלקו בנגיחות ולא בווסתות הוה סמכינן אדשמואל בתרוייהו: שור של חרש שוטה וקטן שנגח לשור של פקח פטור. דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. כיון דחס רחמנא אתם שאין משלם אלא חצי נזק ואותו חצי נזק עצמו אין משלם אלא מגופו הלכך גבי יתמי מרחמין עליהם. וכן גבי שור שהלכו בעליו למדינת הים כיון שאין להן בעלים גמורים אלא על ידי תקנת חכמים של העמדת אפוטרופוס הקילו בהו רבנן. ואם הוחזקו נגחנין ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ומשוינן להו מועד דכי הדר נגח משלם מן העלייה. ואף על גב דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן בין במלוה הבא מחמת אביהן בין במלוה הבא מחמת עצמן לפי שאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ובפני יתומין כשלא בפניהם דמי כדמוכח גבי בר חמוה דר' ירמיה לקמן בהגוזל בתרא (בבא קמא דף קיב.) ובבא מחמת אביהן אפילו בשטר שאז מקבלין כדאיתא בהגוזל בתרא שמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין או אפילו בשטר מקויים אין נזקקין משום שובר או משום צררי. הכא נזקקין משום דנזקין שאני ולטובת העולם שלא ירבה להזיק נזקקין לנכסיהן אפילו כשהן קטנים לרבי יוחנן. ולרבי יוסי בר' חנינא נפרעין מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מן היתומין לכי גדלי. ופסק הרב הברצלוני ז"ל כרבי יוחנן. והר"מ הלוי ז"ל פסק כרבי יוסי ברבי חנינא דקרי ליה דיינא ונחית לעומקא דדינא כדאמרינן בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קיז:) נקוט דרבי נתן בידך דנחית לעומקא דדינא. ומדרבא מהדר לתרוצי מילתיה דרבי יוסי בר' חנינא אלמא דסבירא ליה כוותיה. ונ"ל דהלכה כרבי יוחנן שהיה רבו של רבי יוסי ברבי חנינא. כדמוכח לקמן בהגוזל בתרא (בבא קמא דף קיב:) תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין קבלה מיניה רבי יוסי בר חנינא וכו'. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ורבא דמתרץ למילתיה לאו משום דסבירא ליה כוותיה אלא דרבא פשיטא ליה דאין נזקקין לנכסי יתומין והיה קשה לו. ובשביל קושיא זו הפך דברי רבי יוחנן ולא חשש על דרבי יוסי בר' חנינא דדיינא הוא דמסתמא לא נחלק על דבר זה שהוא פשוט לכל: הרבינו חיים כהן ז"ל היה מדקדק מכאן דאפוטרופוס שפשע בנכסי יתומין פטור מלשלם. דהכא מיירי ע"כ שפשע בשמירת השור ואפילו שמירה פחותה לא שמרו דקיימא לן כרבי יהודה דמועד סגי ליה בשמירה פחותה ואפי' הכי פטור מלשלם. ומה שאפוטרופוס נשבע ליתומין כדאמרינן פרק הניזקין (גיטין דף נב:) דהיינו שלא עיכב משלהם כלום. אבל אין צריך לישבע שלא פשע דאפילו אם פשע פטור. והרב רבי שמואל מווירדו"ן דקדק מההוא דהמפקיד דף מב: דחייב בפשיעה גבי ההוא תורא דלא הוה ליה ככי ושיני למיכל וקאמר ונימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה משמע דאם פשע משלם. הלכך נראה דחייב בפשיעה כדמוכח ההיא דהמפקיד ולא מימנע להיות אפוטרופוס אי מחייבין ליה בפשיעה בין מינהו אבי יתומים בין מינהו ב"ד כדמפרש טעמא בהניזקין. אבל הכא שאין אפוטרופוס לטובת יתומין דיותר היה טוב להם שלא היה להם אפוטרופוס אלא לטובת העולם העמידוהו אי מחייבת ליה בפשיעה מימנעי ולא עבדי: תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב. ואית ספרים דגרסי ותיובתא דרבה ולא גרסי לעיל ורב אמר פטור מזה ומזה. והלכה כשמואל כיון דתניא כוותיה ועוד דרבי יוחנן סבר כוותיה לעיל (בבא קמא דף מג:) וגם רבי יהודה דמחייב בנזקין שלא בכוונה הלכה כמותו כנגד רבי שמעון. כדפסק פרק מי שהוציאוהו ויליף מכופר שלא בכוונה: קשרו בעליו במוסירה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור. רבי אלעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין. והלכה כרבי יהודה. ואף על גב דיש ספרים דגרסי רבי יהודה סבר לאו בחזקת שימור קיימי אפ"ה סבר רבי יהודה פלגי נזקא קנסא. דנהי דבעיני הבעלים אינו בחזקת שימור קיימי ושומרים אותו מכל מקום אין דרכו להזיק וכל שכן כשהבעלים מוסיפין לו שמירה. ודוקא צד מועד סגי בשמירה פחותה אבל צד תמות בעי שמירון מעולה כרב אדא בר אהבה. ואע"ג דרב פליג עליה הלכתא כרב אדא בר אהבה דאמוראי סברי כוותיה בשמעתתא דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו: הדרן עלך שור שנגל ד' וה'
ה׳
שור שנגח את הפרה. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקים. אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה. אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא. ופסק רב אלפס ז"ל דהלכה כרבנן וכך פסקו התוס': המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות. ושמואל אמר המע"ה. ואע"ג דרובא לרדיא זבני אין הולכין בממון אחר הרוב. ומוקי פלוגתא באדם שקונה לשחיטה ולחרישה אבל אי זבין לחד מילייהו אזלינן בתר אומדנא ומסתמא לפי מנהגו קנאו. אבל כיון דזבין להכי ולהכי ליכא למיקם עליה דמילתא לפי מנהג הקונה וסבר רב דאזלינן בתר רובא ואע"ג דזה האיש קונה לזה כמו לזה מכל מקום כיון דרובא דעלמא מסייע לרדיא מכריע דעת הקונה לצד הזה. ומוקי לה בדאייקר בשרא וקם בדמי רדיא וליכא הוכחה בדמים. דאפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה גבי מכר את הצמד ב"ב דף עז: ואמרו אין הדמים ראיה הוו מודו הכא דהדמים מודיעים כמו שנתן טעם ר"ת ורשב"ם ז"ל. וקאמר גמרא ואי דליכא לאישתלומי מיניה נימא ליה שקול תורא בזוזך. ואית ספרים דגרסי ואי דליתנהו להנהו זוזי. ומשמע לפי גירסא זו דאי ליתנהו להני זוזי אפילו אית ליה זוזי אחריני מצי למימר ליה שקול תורך בזוזך. ונראה לרב אלפס ז"ל גיר' ראשונה עיקר וכן נר' לר"ת. דכיון שנתן מעות כדי שיתקיים מקח זה ונתבטל המקח הוו הנך מעות כהלואה וגבי הלואה אמרי' בפ' הכותב (כתובות דף פו.) דאי אית ליה זוזי בעי למיתב ליה זוזי. ולעיל בפרק קמא סי' ה כתבתי שלשה חלוקים שחלק ר"ת ז"ל בדין פירעון. והלכתא כשמואל בדיני דאין הולכין בממון אחר הרוב: שאין נזקקין אלא לתובע תחלה. פירש רש"י כגון ראובן שתובע משמעון מנה שהלוהו ושמעון משיבו תפסת משלי תחזור לי מה שתפסת. או משכון היה לי בידך ונפחת מדמיו. בתחלה נזקקין לטענת ראובן ומוציאין לו מנה משמעון ואחר כך נזקקין לטענת שמעון לדון על התפיסה ועל המשכון. וצ"ל דמיירי שיש לראובן שטר על המנה. דאם אין לו שטר נאמן שמעון בטענותיו במיגו דפרעתי. דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ואכתי תימה היכי מיירי אם אמר שמעון שיביא עדים בתוך שלשים יום למה יגבו לראובן המנה והלא אם היה שואל שלשים יום לפרעון חובו היו נותנין לו שזה זמן ב"ד לפרעון. ואם שמעון אומר שיביא עדים לאחר שלשים יום בלא קרא נמי אין שומעין לו ואפילו אי זיילי נכסיה אטו אם היה אומר שמעון אחר שנה או שנתיים מי שמעינן ליה כלל. ואיכא פרש בדוחק כגון ששמעון אומר פלוני ופלוני היו ובשעת מעשה ויודעין שכדברי כך הוא ואנו יודעין שאומר אמת בזה. ואי לאו קרא היינו אומרים שראוי להמתין להם ואפילו סופן לבא לזמן מרובה. וריב"א פי' בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) דנזקקין לתובע תחלה איירי לשמוע דבריו ולקבל עדותו תחלה. ונפקא מינה אפילו אם ימותו עדים של נתבע או ילכו למדינת הים בעוד שמקבלים עדים של תובע. ולישנא דשמעתא דקזייל נכסיה לא שייך לפרושי על קבלת עדות. וי"מ כגון שתובע שחבל בו ושמעון משיב שיש לו תביעות אחרות עליו מגבין לראובן דמי חבלתו. ואפילו שמעון אומר שיביא עדים היום או למחר אין ממתינין לו כלל. דקי"ל בפרק החובל (בבא קמא דף צא.) דאין נותנין זמן לחבלות. ול"נ דנפקא מינה אף אם שמעון אומר שיביא עדים בתוך שלשים יום נזקקין לתובע לפסוק דינו לאלתר ואם יביא עדים תוך שלשים יום יסתור הדין. ולענין פרעון שיהא לו מזמן הפסק. והראב"ד פירש נזקקין לתובע תחלה כגון ראובן שתבע שמעון לדין ולא מצא ראובן ראיה לדבריו והדין נוטה לזכות את שמעון ואמר ראובן שאינו רוצה שיפסקו הדין כי שמא היום או למחר ימצא עדים או שמא יודה לו שמעון ושמעון תבע שיפסקו דינו. נזקקין לראובן שתבע תחלה ושומעין לו שלא לפסוק הדין. ואי זיילי נכסיה מחמת שהוציא ראובן קול עליו שחייב לו נזקקין לשמעון לפסוק הדין לפוטרו לבטל הקול מעליו. וכל הני פירושי סלקי אליבא דהלכה דסברות גדולות הם: אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה. מאי טעמא גופה היא. ומיהו טריפה שילדה הולד מותר הוא דהא רבא גופיה קאמר פרק בהמה המקשה (חולין דף עה.) השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי מותר ארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא. דלכל מילי עובר ירך אמו הוא לבד מטריפה דכיון שיש לו חיות בפני עצמו לית לן למימר דנטרף אגב אמו: תרנגולת שהזיקה אין גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא. ומיהו ביצת טריפה אסורה דבפרק אלו טריפות (חולין דף נח.) פליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע בולד טריפה וקאמר התם דמודה בביצת טריפה שהיא אסורה מ"ט כיון דאגידא בה כגופה דמיא. והא דאין גובה מביצתה משום דלא חשבינן ביצה כגופה דתרנגולת אלא אותם שנמצאו אדומות במעי התרנגולת ומעורות בגידין. הלכך אין גובה מביצתה דמי יימר שהיו מעורות בגידין בשעה שהזיקה תרנגולת. ולענין טריפות מספקא לן ואזלינן לחומרא ואפילו אותה שנולדה לאלתר אחר שנטרפה וקי"ל דכל ביעתא דאיתיליד האידנא מאתמול גמרה בפ"ק דיו"ט דף ב: אפ"ה אסור מדרבנן. מידי דהוה אביצת נבילה שכמוה נמכרת בשוק דפליגי בה ב"ש וב"ה במסכת עדיות פ"ה מ"א: אמר רבא אין שמין פרה בפני עצמה. וולד בפני עצמה. משום דא"ל פרה מעוברת אזיקית לך פרה מעוברת שיימינן לך. ואי פרה דחד וולד דחד פטומה לבעל הפרה שבח ולדות חולקין: מתני' הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתם בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל קדירות חייב. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב וכו'. רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור: ,גמ' וברישא פליגי בה רבי זירא ורבא רבי זירא מוקים לה כרבי משום דיוקא דמתניתין דמשמע טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור בעל קדרות בנזקי בעל החצר. והיינו כרבי דאמר כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא. דסבר רבי כשהכניס ברשות אין שום אחד מהם חייב בנזקו של חבירו. אבל לרבנן כי היכי דברשות קביל עליו בעל החצר נטירותא דקדרות הכי נמי מקבל עליו בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל החצר. ורבא מוקי לה מציעתא כרבנן ומפליג בין בעל החצר ובעל קדירות. דבעל חצר שנתן רשות לבעל קדרות והכניס קדירותיו מסתמא קבל עליו נטירותא לפי שהוא מצוי בחצר ויכול לשומרו. אבל בעל קדרות שהכניס קדרותיו ברשות מסתמא לא קבל עליו שמירת בהמה דבעל החצר לפי שאין מצוי אצל קדרותיו ולא יוכל לשמור שלא תוזק בהן בהמה של בעל החצר. אבל לרבי אפילו ברשות נמי אם הוזקה בעל הקדירות חייב. דעול נטר משמע בין שלא תוזק בין שלא תזיק. ופסק רב הלכה כחכמים ושמואל פסק כרבי. והלכתא כשמואל בדיני. והתוספות כתבו וצ"ע משום דרבא דהוא בתראה סבר כחכמים. דקאמר הכנים שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר. והיינו כרבנן דאי כרבי אפילו ברשות נמי. ובכולה סוגיא לעיל מסיק רבא כרבנן אפילו נשברו ברוח ואפילו חנק את עצמו. וכן סתמא דגמרא בהך ברייתא דכנוס שורך ושומרו הזיק חייב הוזק פטור דפריך מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא היינו כרבא. דלרבי זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא דסתמא שניהן חייבין דהא דרב פפא מוקי לה כרבי ומשום דכר' טרפון ס"ל קרן בחצר הניזק כו' היינו דבעי למוקים לה אליבא דרבא אבל לר' זירא מעיקרא ל"ק וכולה ר' היא דבסתמא שניהן פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין אחד מהן מקבל עליו שמירת חבירו: אמר רב ל"ש הא דאמרינן אם הכניס פירות שלא ברשות והוזקה בהן בהמה של בעל החצר דחייב אלא שהוחלקה בהן. אבל אכלה יותר מדאי פטור. מ"ט היה לה שלא תאכל. וכיון שבמתכוין הביאה עליה דבר המזיקה אין לחייב בעל הפירות בכך. דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה לשומרה מזה. דמילתא דלא שכיחא היא שתאכל בהמה יותר מדאי ותזיק לה. ועל בעל החצר מוטל שמירה זו כי הוא מצוי בחצר ואם יראה שבהמתו אוכלת יותר מדאי יש לו למונעה: וההיא עובדא דף מח. דההיא איתתא דעיילא לההיא ביתא למיפא אתא ברחא דמריה דביתא ואכיל ללישא חביל ומית וחייבה רבא לשלומי. לא פליגא אדרב. דלמיפא שאני דבעיא צניעותא דלפי שהאשה מגלה זרועותיה בשעת לישה וקטוף מסתלק בעל הבית ועלה דידה רמיא נטירותא אף שלא תאכל יותר מדאי ויזיק לה. איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא. פירש רש"י לרבנן דאמר כנוס שורך סתמא ולרבי דאמר כנוס שורך ואני אשמרנו. וקי"ל כיון דא"ל כנוס שורך ואשמרנו הוה ליה שומר חנם ואמרי' לעיל (בבא קמא דף מה:) אמר רב אמר רבי אלעזר מסר שורו לשומר חנם או לשומר שכר הזיק חייב הוזק פטור ופריך גמרא היכי דמי אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי לחייב. האי דקאמר אי דקביל עליה שמירת נזקיו לאו דוקא אנא אפילו בסתם נמי מקבל עליה שמירת נזקין. דהא תני לעיל שם. ארבעה שומרין נכנסו תחת הבעלים וקתני בסיפא וחייבין להחזיר דמי שור לבעלים ובסתם שומרין איירי דאי כשפירש שקבל עליו שמירה בין יזיק בין יוזק מאי קמ"ל. והאי דקאמר אי דקביל עליה שמירת נזקיו משום דבעי למימר אי דלא קביל עליה שמירת נזקיו. הלכך נראה דדוקא לרבנן מיבעי ליה דא"ל כנוס שורך סתם אי הוה שומר חנם לגמרי או לא ועלתה בתיקו הלכך אם נכנס שור מעלמא והזיקו לא מפקינן מבעל החצר. אי נמי נוכל לקיים פרש"י כי היכי דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק דרב אלפס ז"ל ונחלק בין מסר לו שורו לשומרו בסתם דמסתמא כל נטירותא קבל עלויה. אבל אם אמר לו כנוס שורך לחצר ואשמרנו אין לשון זה משמע כל מיני שמירות אלא שיהיה שומר בחצר מבהמות שבחצר שלא יזיקוהו: אמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות. בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר מיחייב בנזקי הבור. ואע"ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור. כיון דהוה לי' למימלייה ולא מלייה כמאן דכרייה איהו דמי. תימה למאי דפרישית לעיל לרבא אליבא דרבי דאפילו ברשות נמי חייב א"כ הך מימרא דרבא אליבא דרבנן ולמה הביאה רב אלפס כיון שפסק הלכה כרבי. ושמא רב אלפס ס"ל דרבא אית ליה נמי דרבי זירא דלרבי דוקא שלא ברשות חייב אבל ברשות פטור דאין אחד מהן מקבל עליו שמירת נזק חבירו. אלא שרבא רצה להעמיד רישא וסיפא כרבנן. אמנם ק"ל דסוגיא דגמרא דפריך רישא לסיפא בברייתא דכנוס שורך ושומרו לוקמא כר' אליבא דכ"ע: מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור. אדם שהיה מתכוין לחבירו כו'. רשב"ג אומר א"כ משהאשה יולדת היא משבחת. אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל. ומפרש בגמרא דבמבכרת פליגי. ורב אלפס ז"ל הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה כללא דרבי יוחנן דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו: ,גמ' שור שהיה מתכוין לחבירו. טעמא דנתכוין לחבירו הא נתכוין לאשה גופה חייב לימא תיהוי תיובתיה דר' אדא בר אהבה דאמר שוורים כי נתכוונו לאשה פטורין מדמי ולדות. ומשני ה"ה דאע"ג דנתכוונו לאשה פטור אלא אגב דנקט גבי אדם שהיה מתכוין לחבירו דהכי כתיב קרא נקטיה נמי גבי שור. והלכתא כרב אדא בר אהבה דברייתא דרבי חגא מדרומא כוותיה. ועוד דרב פפא ס"ל כוותיה דקאמר שור שהכה את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. מ"ט דשפחה חמרתא מעברתה בעלמא אזיקתא מינאי דכתיב שבו לכם פה עם החמור ואין הבן מתיחס אחר האב. ולא איירי קרא אלא בולדות שמתייחסין אחר האב. הלכך לא נתמעטו שוורים מחיוב ולדות דשפחה. ואם תם הוא משלם חצי ולדות ואם מועד הוא משלם הכל. ודמי ולדות שמין כשפחה הנמכרת מעוברת כמה דמיה מרובין משפחה הנמכרת ריקנית. ונזק שמין מה שנפחת וכחש גופה מחמת ההכאה וההפלה משפחה בריאה וריקנית. וצער שמין כמה יותר צער מפלת מצער יולדת. ובושת לא פסיקא ליה למיתני. דבזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד: היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. אמר רבה ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר. אבל לאחר מיתת הגר זכתה היא ודידה הוו. א"ל רב חסדא מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו. אלא איתיה לבעל זכי ליה רחמנא. ליתיה לבעל לא. ומודה רב חסדא דיורשים דידיה זכו ביה דכל מאי דאית ליה לאיניש מוריש ליורשיו. ואפילו זכות דאית ליה לאיניש בבתו היה מוריש ליורשיו אי לאו דמיעטיה קרא בכתובות דף מג: דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. וקתני נמי בהך ברייתא שמביא בסמוך אין הבעל נותן ליורשיו ומוקי לה רב חסדא כשחבל לאחר מיתת הגר. ולא פליג אלא אהא דקאמר רבה שזוכה האשה בהם מן ההפקר. והלכתא כרב חסדא. דמילתיה דרבה מוקי כתנאי ורב חסדא כדברי הכל. ועוד דרב חסדא היה גדול מרבה כדמוכח פרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף ו:) אמר ליה רב אושעיא לרבה כי אזלת לקמיה דרב חסדא לכפרי בעי מיניה: משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו. מ"ט כיון דמית גר פקע ליה שיעבודיה. מכאן פסק רבינו מאיר ז"ל כותי שהלוה את ישראל על המשכון ונפל המשכון מיד הכותי ומצאו ישראל אחר חייב להשיבו בבעליו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לכותי עליו אלא שיעבוד וכיון דנפל מיניה ומצאו ישראל פקע מיניה השיעבוד דאסור להחזיר אבידה לכותי ואם בא לומר משום קדושת השם אחזירנו לכותי יקדש השם בשלו ולא יקדש בשל אחרים בלא דעתם. משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר. ובחצר שאין משתמרת ואין בעל החצר בחצירו. אבל חצר המשתמרת אפילו ליתיה בחצר קני. וכן חצר שאין. משתמרת וישנו בחצירו קנה הכל: מתני' החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר היינו בור ברה"ר דבתר פיתחא אזלינן. ברה"ר ופתחו לרה"י באמצע רשותו והפקיר אותו רשות ולא הפקיר הבור והוה ליה בור ברה"י אי נמי פתחה פתוח בתוך חצירו סמוך לרה"ר והוה ליה כמו בור ברשותו כדמוכח בגמרא דקאמר הא לאו הכי חייב אלמא החופר בור ברשותו סמוך לרה"ר חייב. ברה"י ופתחו לרה"י של אחר חייב אם נפל לתוכו בהמת בעל החצר. דלא תימא דלא חייבה תורה אלא בור שיש בו תקלה לרבים. והלכתא כהך מתניתא דמחייב בור ברשותו ובור ברה"ר. והיינו כר"ע אליבא דרבה דאמר ברה"ר כ"ע לא פליגי דחייב. ובבור ברשותו ר"ע מחייב ורבי ישמעאל פוטר. ודלא כרב יוסף דאמר בור ברשותו לכ"ע חייב ופליגי בבור ברה"ר ור"ע פוטר ורבי ישמעאל מחייב. דקי"ל הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה. וקי"ל הלכתא כר"ע מחבירו. אבל החופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו פטור לכ"ע. דלא דמי לחופר בור ברה"ר דהתם עשה תקלה באיסור. וכן נמי חופר בור ברשותו סמוך לרה"ר באיסור חפרו כי העוברים ברה"ר אינם יכולים ליזהר שלא יתקרבו לרשות הסמוך לרה"ר ואין מחיצה ביניהם. וכן חופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו כיון דדידיה הוא עליו להסיר תקלתו כדאמר לעיל גבי שור שחפר בור בחצירו של אחר כיון דאית ליה למלוייה ולא מלייה כמאן דכרייה איהו דמי. אבל הפקיר רשותו ובורו אכרייה לא מחייב דבהיתר כרהו והשתא נמי לאו בעל הבור הוא. וכן מוכח בשמעתין דלא מצי לאשכוחי בור של שני שותפין למ"ד בור ברשותו פטור. ואם הפקיר רשותו ובורו חשיב כבור ברה"ר משכחת לה בהפקיר רשותו ובורו. ודלא כפירש רש"י דפי' דהפקיר רשותו ובורו הוי בור ברה"ר. ואם חפר בור ברה"ר לצורך רבים ומסר להם דליו פטור : ,גמ' אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו דחבטו קרקע עולם הזיקתו. הלכך מודה רב בבור ברשותו דחבטה דידיה הוא. ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו. ואיכא בינייהו אם עשה תל ברה"ר גבוה עשרה ועלה שור עליו ונפל לארץ ומת. לרב פטור. לשמואל חייב בעל התקלה הכל אליבא דרבי נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. כיון שעשה כל התקלה אע"פ שלא עשה כל ההיזק כי הא דאמר רבא לקמן הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת רבנן ורבי נתן. ולא דמי להא דאמר שמואל לקמן נתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור. דהתם גם מקול הכרייה נבעת ולא עשה בעל הבור אלא חצי תקלה הלכך פטור לגמרי. ולא מחייב אלא כשעשה כל הנזק אע"פ שלא עשה התקלה כגון שור תם שרדף אחר חבירו ודחפו לבור. או עשה כל התקלה אע"פ שלא עשה הנזק כגון גובה. אבל עשה חצי התקלה ולא עשה כלום מן הנזק פטור. וכתב רב אלפס ז"ל דהלכתא כוותיה דרב דתני בר חנינא לסיועיה לקמן (בבא קמא דף נג.) ואיכא מ"ד הלכתא כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני. ורב נחמן דמוקי מתניתין באגנדר גנדורי סבר כשמואל. ורב חסדא ורבה ורב יוסף מתרצי בברייתא דבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב אליבא דרב. הלכך הדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא. ורב אלפס ז"ל לא הביא הא דאותיב רבא לרב נחמן מהיו פחותין מעשרה ושני לה רב נחמן רישא חבט בפחות מעשרה ולא הביא המסקנא דהא דמותיב גמ' ממעקה והוצרך לחזור בו ולומר דאין חבט בפחות מעשרה. זה נוטה לפי סברתו שפסק כרב. ומיהו תימה הוא שלא הביא המסקנא. והראב"ד ז"ל דחק ומיישב דברי רב אלפס ז"ל ולא נראה לי דבריו: תניא אחד חופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב. ר' אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין. טעמא דרבנן דכתיב כי יכרה איש בור איש אחד ולא שנים. ומוהמת יהיה לו שמעינן דבתרא מחייב. ואם חפר אחד שמנה ואחד תשעה תרוייהו מחייבי. וכן אם חפר אחד עשרה ואחד עשרים תרוייהו מחייבי בין למיתה בין לנזקין. דלא איירי רבנן אלא כשחידש האחרון מיתה. והלכתא כרבנן דרבים נינהו. ועוד בעיא דרבא טם טפח וסילק אבניו אליבא דרבנן. דלרבי לא איסתלק מעשה ראשון: החופר בור שמונה ומהן שני טפחים מים חייב. דטפח דמיא כתרי דיבשה. איבעיא להו בור תשעה ומהן טפח מים ובור שבעה ומהן שלשה מים מהו. ולא איפשיטא. ומספיקא לא מחייבינן. א"ל רב שיזבי לרבא הרחיבה מהו. ומסיק עלה תרי לישני דרב אשי. לישנא קמא אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא אי בחבטא מיית הרי קירב הזיקא. לישנא אחרינא אי מההיא גיסא דארוח נפל הרי קירב הזיקא ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא. וקי"ל כלישנא בתרא. ורב אשי כשמואל סבירא ליה דמחייב אחבטא: איתמר בור שעמקו כרחבו רבה ורב יוסף דאמרי משמיה דרבה בב"ח דאמר משמיה דרבי מני חד אמר לעולם יש בו הבל עד שיהא רחבו יותר על עומקו. וחד אמר לעולם אין בו הבל עד שיהא עומקו יותר על רחבו. וכיון דלא אסתיים מאן אמר הא ומאן אמר הא ועוד דלא פליגי אל כא דנפשייהו מספקא לן כמאן הלכתא. ואינו חייב עד שיהא עומקו יותר על רחבו לשמואל ובבור מלא ספוגין. ולרב כל בור שאין ברשותו: בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו השני חייב. הכי גרס רש"י. ורב אלפס ז"ל גורס הראשון חייב. ואין חילוק בין שתי גירסות הללו. דלפרש"י השני חייב כשהניחו הראשון משתמש הא לאו הכי שניהם חייבין. ולגירסת רב אלפס ז"ל ה"פ אף הראשון חייב דלא תימא שני שעבר עליו באחרונה חייב דכיון שעבר עליו לבדו עליה דידיה רמי לכסויי. ובגמרא בעי מה יעשה הראשון שיפטר. חד אמר משהניחו משתמש. וחד אמר משימסור לו דליו. והלכתא משימסור לו דליו. דהכי סבר רבי אליעזר בן יעקב דאית ליה יש ברירה ובנדרים דף מו: פוסק הלכה כראב"י: המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו קנה. ומסקינן כגון דקנייה ליה בחזקה ושלא בפניו לא קנה בחזקה אי לא דא"ל לך חזק וקני וכיון שמסר לו דליו כמאן דאמר לך חזק וקני דמי. וכן המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח קני בחזקה שלא בפניו. דמסירת המפתח כמאן דא"ל לך חזק וקני. ומכאן ראיה דלא כמו שפרשב"ם ז"ל בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נב:) גבי נעל גדר ופרץ דמסירת המפתח קונה והביא ראיה מריש פסחים דף ד. דמשמסר לו המפתח הרי הוא בחזקת השוכר לבדוק. דהכא מוכח דמסירת מפתח לא הוי אלא במקום לך חזק וקני. ובדיקת חמץ דוקא תלוי במסירת מפתח. דמי שמפתח בידו יכול ליכנס ולבדוק. וכן המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה במשיכה אף שלא בפניו. דכמאן דאמר לך משוך וקני דמי: השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר בנדרים דף מו: מוקי פלוגתא בין שיש בה דין חלוקה בין שאין בה דין חלוקה. ואע"פ שאין בידו לכופו לחלוק ולמחות בו מליכנס אפ"ה יכול לאסור עליו. מידי דהוה אמשכיר בית לחבירו שיכול המשכיר להקדישו כדאיתא בערכין בפ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כא.) אע"פ שאינו יכול למחות ביד השוכר שלא יכנס. ואע"פ שאין הלוה יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה. שאני התם דסוף הנכסים לצאת מתחת יד המקדיש. אבל שוכר סוף הקרקע לחזור ליד המשכיר הלכך יכול להקדישו. וריצב"א פיר' אע"ג דמשכיר יכול להקדיש אין יכול לאסור שאין ההנאה שלו מאחר שהשכירו לאחר. והביא ראיה מנדרים דתנן בפרק השותפין (נדרים דף מו.) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ מושכר בעיר אם יש לו בה תפיסת יד אסור ואם לאו מותר. ונראה שאין ראיה דשאני התם שהדירו הנאה מכל נכסיו הלכך אין לו בה תפיסת יד לא אסיק אדעתיה אותה מרחץ. אבל אם אסר בפירוש עליו אותו בית שהשכיר לו ה"נ שיכול לאוסרו. ובכתובות פרק אע"פ דף נט. הקשו התוספות מהא דקאמר התם אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש דקדשה אלמא דבעודה ממושכנת אין יכול להקדיש. ומאי שנא מהא דאמרינן בערכין המשכיר בית לחבירו יכול להקדישו אע"פ שאין יכול להוציאו מן הבית תוך זמנו א"כ כל שכן הממשכן שיכול לפדותה בכל עת שירצה שיכול לקדשה. ותירצו דבין ממשכן ובין משכיר יכולין להקדיש מה שיש להן בבית יותר מן הממושכן והמושכר. אבל חלקם אינם יכולין להקדיש. מידי דהוה אלוה שאין יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה וכל שכן אלו שכבר זכו בחלקם. ומקדיש שדה הממושכנת תמכר והמותר קדוש. והא דאמרינן בכתובות לכשאפדנה תקדש משום דבעי לאקדושי כולה. וכן המקדיש המקדיש בית מושכר ימכר ויקח השוכר חלקו והמותר קדוש. הלכך פריך בערכין היכי מצי דייר בה שהרי הוא משתמש בכל הבית ואף בחלקו של הקדש. ומתוך זה נראה לי דבהקדש שחל על גוף הקרקע אע"פ שמשכנו או השכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו. אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו. כל זמן שהוא שכור ביד אחים אין ההנאה שלו דשכירות ליומיה ממכר הוא והרי מכר הנאתו. אבל בית של שני שותפין אע"פ שאין בו שיעור חלוקה ואינו יכול למונעו ליכנס בו מ"מ ההנאה שלו הוא ויכול לאוסרה עליו. כך נראה לי להלכה למעשה: וראשון מד אימת מיפטר. רב אמר בכדי שידע. ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו רבי יוחנן אמר בכדי שידע וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו. ופר"י דווקא לראשון נותנין לו שיעור זה אבל שני שעבר ומצאו מגולה היה לו להושיב שומרים מיד. והתוס' פי' דה"ה שני אלא שאין צריך הודעה. וכן מסתבר דכך היה ראוי לחייב הראשון להושיב שומר כשידע כמו שני כשראהו מגולה. אלא זה וזה כיון שכסוהו כראוי ונתגלה אנוסין הם ואינן צריכין להושיב שומר. והלכה כרבי יוחנן כנגד רב ושמואל כדמוכח בריש מסכת יום טוב דף ד:: כסהו כראוי והתליע מתוכו ונפל בו שור או חמור פטור דאנוס הוא ולא אמר איבעיא ליה למיזל ומנקיש עליה. ואם כסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים ונפלו גמלים לתוכו חייב ואע"ג דלא שכיחי גמלים. דאיבעי ליה למיחש דלמא אתו גמלים. ואפילו פיקח ביום כיון שראהו מכוסה עבר עליו. ואי אתו גמלים וארעוה ואתו שוורים ונפלו. אי לא שכיחי גמלים פטור דאנוס הוא. אבל אי אתו גמלים לפרקים חייב דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה. ואם כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים ואם יעברו עליו גמלים יפול הכיסוי מיד ושכיחי גמלים. והתליע מתוכו ונפל לתוכו שור פטור. ולא אמרינן מיגו דפשע לענין נפילת גמלים הוי נמי פושע לענין נפילת שוורים על ידי התלעה. מידי דהוה אנפל לתוכו שור פיקח ביום דפטור ולא אמרינן מיגו דהוה פושע לענין חרש הוי נמי פושע לענין פיקח: אמר מר נפל לתוכו מקול הכרייה חייב. ואמאי נימא כורה גרים ליה אמר רב שימי בר אשי הא מני רבי נתן היא דאמר כל היכא דלא איפשר לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. והלכתא כרבי נתן דקיימא מתניתין כוותיה. וגם מילתא דרבא שור ואדם שדחפו את האדם לבור אתיא כרבי נתן : ובבור בעל מום שנפל לבור פטור ואע"ג דמותר לזרים. שנאמר והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו. ומהאי קרא ידעינן דאפילו פסולי המוקדשין שנפדו אם נפלו לבור פטור כיון דאין יכול להאכילו לכלבים וכ"ש בכור בעל מום שאין לו פדייה. דאף אם נגח שור או נגחו שור פטור. ואם נפל לבור חמור וכליו על החמור חייב ועל הכלים פטור כרבנן דר' יהודה. ואם נפל לתוכו שור חש"ו סומא ומהלך בלילה חייב. פיקח ביום פטור: ,מתני' אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור דכתיב כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. וכן להשבת אבידה דכתיב לכל אבידת אחיך. וכן לפריקה דילפינן חמור משבת. וכן לחסימה דילפינן שור שור משבת. וכן לכלאים דחרישה דילפינן שור שור משבת. וכן לכלאים דהרבעה דילפינן בהמתך בהמתך משבת ובשבת גופיה דרשינן וכל בהמתך ריבויא לרבות כל בעלי חיים ואף חיה ועוף: גמ' אמר ריש לקיש כאן שנה ר' תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה. פשיטא. אמר רב חביבא משום דרבו בהדי הדדי מהו דתימא חד מינא הוא קא משמע לן. ודבר זה למדו ר"ל ממשנתינו דקתני וכן חיה ועוף כיוצא בהם ומדקתני עוף בהדי חיה ובחיה תנן הזאב והכלב כופרי והשועל והעזים והצבאים והאלים והרחלים והסוס והפרד והחמור והערוד אע"פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה אלמא אע"ג דדמו להדדי ורבו בהדי הדדי כיון ששני מינין הן הוו כלאים זה בזה והוא הדין בעופות נמי. אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה. ומפ' טעמא משום שזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים. הא טעינא חדא ביעא בשיחלא והא טעינא כמה ביעי בשיחלא. אמר רבי ירמיה אמר ר"ל המרביע שני מינין שבים לוקה. ובחיות הים איירי דשייך בהו הרבעה. אבל דגים לא שייך בהו הרבעה מ"ט אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא אתיא למיניהם למיניהם מיבשה. בעי רחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו. ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא: הדרן עלך שור שנגח את הפרה
ו׳
הכונס צאן לדיר נעל בפניה כראוי ויצתה והזיקה פטור. לא נעל בפניה כראוי ויצתה והזיקה חייב. ומפר' בגמרא כראוי היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. וזו גבול שמירת שומר חנם. דאף על גב דשן ורגל מועדין נינהו ומועד לר"מ בעי שמירה מעולה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח שאין מצויה כדין שומר שכר. שן ורגל שאני דמיעטה תורה בשמירתן וביער בשדה אחר דעבוד כעין וביער ושלח דעבוד כעין ושלח: תניא ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואלו הן. פורץ גדר לפני בהמת חבירו. ומוקי לה בכותל רעוע. ופטור מדיני אדם אכותל ואבהמה אכותל משום דעומד ליסתר ואבהמה משום דהוי גרמא בנזקין וחייב בדין שמים אבהמה לפי שגרם לו הפסד בהמתו. אבל לא אכותל שעומד ליסתר א"נ אף אכותל חייב בדיני שמים לפי שהיה ראוי לעמוד יום או יומים עד שימצא פועלים וצרכי בנין. הכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה. ומוקי לה ברוח שאין מצויה הלכך פטור מדיני אדם. ומ"מ חייב בדין שמים דאיבעי ליה לאסוקי אדעתי' דלמא אתי רוח שאין מצויה. רב אשי אמר בטומן . השוכר עדי שקר. ומוקי לה להעיד לחבירו אבל לעצמו כיון שהוא יודע שהם עדי שקר ממונא בעי לשלומי. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. מוקי לה בחד דאי הוה מסהיד היה מחייבו שבועה ודלמא לא מישתבע. אבל בבי תרי דאורייתא הוא דכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו. ואף על גב דקרא בשבועה איירי. ה"פ דקרא נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בדבר שאפילו בלא שבועה אם לא יגיד ונשא עונו חייב קרבן על שבועתו. ועוד איכא טפי הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדין אדם וחייב בדין שמים. השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדין אדם וחייב בדין שמים. והמבעית את חבירו פטור מדין אדם וחייב בדין שמים. נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה ר"מ מחייב בהזיקן. וחכ"א פטור מדין אדם וחייב בדיני שמים. אלא הני ארבע איצטריכא ליה כדמפרש ואזיל: הניחה בחמה אם יצאה בהמה והזיקה חייב. אמר רבא ואפילו חתרה. ואפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא חייב דכולה פשיעה דכיון דהניחה בחמה כל טצדקי דמצי למיעבד עבדא ואפילו חתרה פשיעה היא: הוציאוה ליסטין הליסטין חייבין. ומוקי לה בירושלמי בהוציאוה לגוזלה. אבל לאבדה פטורין. ומוקי לה בגמרא שהכישוה. ואע"ג דגזלן לא קני לה במשיכה דמאן אמר ליה למשוך. מכל מקום כיון שעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה: אמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב. אע"ג דלא בעירו היא כיון שהעמידה על קמת חבירו חשיב כבעירו להתחייב בניזקה. מידי דהוה אמדליק גדיש חבירו בגחלת חבירו: מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. ומוקי לה במסרה רועה לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה הלכך לא הוי כשומר שמסר לשומר לפי שידעו הבעלים שדרך הרועה בכך ואדעתא דהכי מסרה לו. כההיא דאמרו ב"מ דף לו. כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. אבל לרועה אחר חייב: איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דלא מטיא ליה שום הנאה בשמירה זו. ורב יוסף אמר כשומר שכר. וזהו שכרו דאי מיתרמי ליה עניא בשעה שהוא מכניסה לביתו או בשעה שהוא עוסק בצרכי אבידה כגון אם היא בהמה ומאכילה או משקה ואם היא טלית ושוטחה או מנערה פטור מליתן לו פת. דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ורבה סבר דבשביל דבר מועט כזה לא חשיב שומר שכר דלא שכיח שיזדמן לו עני בשעה שהוא עסוק באבידה. וה"ג ור"ח ורב אלפס פסקו הלכה כרב יוסף. והתוספות פסקו כרבה וכל ראיותיהם כתבו בפרישתם כאן ובבבא מציעא פרק אלו מציאות ובשבועות פרק שבועת הדיינין. ובבעלי חיים מודה רבה אם נאבדה דחייב כיון דנקטה לה ניגרי ברייתא בעו נטירותא יתירתא. ואם החזירה לגינתו או לחורבתו המשתמרת ונגנבה או נאבדה משם פטור. אף על גב שלא ידעו הבעלים שנתנה שם. כדרבי אליעזר דאמר הכל צריכים דעת בעלים ד' שומרין וגנב וגזלן. חוץ מהשבת אבידה שהרי ריבתה בה תורה השבות הרבה. ואם החזירה שחרית ואף למקום שאין משתמרת למקום שיראה דשכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה יותר. אבל אם החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק חייב באחריותו. וכל שכן כל היום והא דנקט בצהרים לפי שלפעמים אדם בא ממלאכתו בצהרים לביתו: ואי ס"ד שומר שכר הוי אמאי משלם תשלומי כפל קרנא בעי לשלומי. א"ל הב"ע כגון שטען טענת ליסטים מזויין. וקסבר ליסטים מזויין גנב הוא. ואף על גב דאונס הוא ושומר שכר פטור. מ"מ כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא לענין דבר זה דבטענה זו מתחייב כפל. ומכאן דקדקו התוס' מדלא מצי לאשכוחי כפל בשומר שכר אלא בטענת ליסטים מזויין וצ"ל ליסטים מזויין גנב הוא. ולא קאמר כגון שטען שנגנבה ממנו באונס כגון שנתן כספים תחת הקרקע עומק מאה אמה שאי אפשר לגונבם אלא במחילה תחת הקרקע. או אם נגנבו בשעה שהוא ישן או קפץ עליו חולי או טירוף דעת או כמה אונסין שיכולין לבוא על האדם. אלא כל שם גניבה אע"פ שבאת ע"י אונס גדול חייב עליה שומר שכר ואע"פ שהאונס גדול כמו ליסטים מזויין. והיינו טעמא דכל גניבה קרובה לאונס כדאמרינן פרק השואל דף צד: הלכך אין חלוק בין שהאונס גדול בין שהאונס קטן. אבל אונס ליסטים מזויין היינו שבויה ובהא פטר רחמנא שומר שכר. וכן כתב בשאלתות דרב אחאי פרשת ויצא ואי באגרא אשלימה ליה אף על גב דאוקמה בדוכתא נטירותא ונגנבה או נאבדה חייב באחריותה. דבעי למיתב בהדה ביממא ובליליא שנאמר הייתי ביום וגו'. ואי יתיב בהדה ונטרה ואתי ליסטים מזויין ולא הוה מצי למיקם באפיה פטור מלשלמה והוית כשבויה ושבויה בשומר שכר לא מחייבים רחמנא. וה"נ איתא בירושלמי פ"ב דשבועות רבי אבהו בשם רבי יוחנן נאמרה שמירה בשומר חנם ונאמר שמירה בשומר שכר ולא דמיא שמירה שנאמרה בשומר חנם לשמירה שנאמרה בשומר שכר דשמירה שנאמרה בשומר חנם שומר כל צורכו פטור ושמירה שנאמר' בשומר שכר אין משערין אותו אלא בגופו של אדם. משמע דלעולם הוא חייב בגניבה ואבידה אא"כ היה גופו שם ולא יכול להציל. סכרוה כרבי יהודה דאמר שוכר כנושא שכר. משמע דהלכתא הכי כסתם משנה דפ"ב דשבועות דף מט. נושא שכר והשוכר משלמין את הגניבה ואת האבידה. ורבי ירמיה אית לי' נמי הכי בפ' המפקיד (בבא מציעא דף לו.) בשמעתתא דפעמים ששניהם בחטאת ופעמים ששניהם באשם. וביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף סו:) גבי כהן ששכר פרה מישראל וקאמר גמרא נהי דמיחייב בגניבה ואבידה ובפרק השואל דף צז. גבי מרי בר חיננא אוגר כודנייתא בי חוזאה וחייביה רבא ומסיק דנגנבה: נפלה לגינה ונהנית כגון שהצילוה העשבים שתחתיה שלא ניזוקה משלמת מה שנהנית. וכ"ש אם אכלה והוא שאינה יכולה לירד כדרכה. דאם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס. והא דקתני ירדה כדרכה לאו דוקא אלא אם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה ומשום אורחי' דמלתא נקט ירדה וה"ה נפלה כיון שיכולה לירד. כי אמרי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי לאו מדעתו. א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא. הני תרי לישני שייכי אהדדי והכי מיפרשי ליה מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכיון שמדעתו אפילו אית ליה פסידא חשיב מבריח ארי דהא בנדרים ריש פרק אין בין המודר חשיב פורע חובו של חבירו מבריח ארי. אי נמי מבריח ארי אפילו שלא מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו ולית ליה פסידא. הלכך מדעתו אפילו אית ליה פסידא א"נ לית ליה פסידא אפילו שלא מדעתו לעולם חשיב מבריח ארי עד דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא כי הך מתני'. והא דאמר מבריח ארי מנכסי חבירו אין בעל הנכסים חייב ליתן לו כלום ואפי' שכר טורחו היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין ידוע אם יבוא הארי לכאן אם לאו ואינו מצילו אלא מן הדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבוא. אבל אם הדבר ברור וקרוב לודאי שיבא לידי הפסד או מצילו מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו. ואם הוציא ממונו והציל הכל יפרע בעל הנכסים. וכן מוכח מהא דאמר בסוף השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צג:) רועה שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב ומפרש שומר חנם בחנם ושומר שכר בשכר ואסיק התם דחוזר ונוטל מבעל הבית. ומשמע דשומר חנם לא מיחייב לקדם בשכר אבל כל שכן אם קדם בשכר. תבוא עליו ברכה ונותן לו מה שהוציא ושכר טורחו והוא הדין איניש דעלמא כיון דשומר חנם לא מיחייב אין חלוק בין שומר חנם לאיניש דעלמא. ועוד דאמרינן לקמן בהגוזל בתרא (בבא קמא דף קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ושכרו מיהת נוטל ולא אמרינן דהוי מבריח ארי ואין לו כלום. והך מתני' מיירי שהצילוה הירקות מצער שאין בעל הבהמה רוצה שתפול לארץ ותצטער אע"פ שלא היו דמיה נפחתים בכך הלכך הוה כמבריח ארי אי הוה מדעתו. ופורע חובו אין מצילו מהפסד אע"פ שהיה צריך לפורעו אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו. אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לפרוע לו. א"נ כדמפר' טעמא בירושלמי דכתובות ונדרים מפייסנא הוינא ליה ומחיל לי. ואפילו במשכון אמר מפייסנא ליה ויהיב לי משכוני. והא דקרי בחזקת הבתים דף נג. מבריח ארי ההוא דנתן צרור והועיל ונטל צרור והועיל דסכר מינה מיא ומפיק מינה מיא. לא לפוטרו משכר טורחו והוצאתו שהרי ההיזק מזומן וברור שיבוא וכמציל מפי הארי דמי. אלא לענין חזקה קאמר דלא הויא חזקה ואין זה תקון השדה כמו רפק ביה פורתא ונעל גדר פרץ. אלא מגין עליה שלא תתקלקל: ורבינו גרשום ז"ל פסק בתשובה אחת על אנס עכו"ם שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקח ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם. אלא יתן ללוקח מה שההנהו ושמין ב"ד כמה היה רוצה ליתן על הקרקע שתהיה מוחזרת לו. כדאמר בפרק האומנין דף עו. השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. ורש"י פירש בפ' הניזקין (גיטין דף נח:) נכרי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שאם החזיק עכו"ם בקרקע מחמת חוב שיש לו עליו או מחמת אנפרות בגזל בעלמא ואין מסור בידו להרגו אין בו משום סיקריקון אפילו אם שהתה בידו שנים עשר חודש לתת רביע לבעלים כתקון חכמים אלא מחזיר את הקרקע בחנם. דכיון דאין כאן סיקריקון לא גמר ומקני מידי ואע"ג דשהתה בידו י"ב חדש לא באתה לו שעה לכופו הלכך אין מכירת העכו"ם מכירה כלל. ולר"י נראה כפסק רבינו גרשום ז"ל דלא דמי כלל למבריח ארי מנכסי חבירו. אע"ג דמדעתיה קעביד כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד העכו"ם ומה שבא ליד העכו"ם אין מצוי שיחזור ליד ישראל בלא דמים וזה הוציאו מחזקת הנכרי והחזירו ליד ישראל הוי כמציל מפי הארי ונוטל מה שההנהו. ואינו נותן לו כל מה שהוציאו כמו רועה שקדם במקלות. דהתם כוון לטובת בעל הצאן. אבל הכא לצורך עצמו קנאו הלכך אין לו אלא מה שההנהו. ויהודי שברח מעירו והשר מחזיק בקרקע שאין בה טסקא ואפילו יש בה טסקא אם הניח הקרקע ביד אחרים לפרוע הטסקא נראה שאם ישראל אחר קנאו מיד השר מחזיר לבעלים ונוטל מה שההנהו. דאין זה דינא דמלכותא כי מנהג הוא בכל מדינות וחק ישראל הוא על פי השרים והמלכים לילך ולדור בכל מקום שירצה ולא יעכב השר משלהם כלום. והבא לשנות ממנהג זה גזירת השר הוא כמו מוכס שאין לו קצבה לקמן (בבא קמא דף קיד.): היכי נפלה. רב כהנא אמר שהוחלקה במי רגליה. רבא אמר שדחפוה חברותיה. מ"ד שדחפוה חברותיה כ"ש הוחלקה במי רגליה. ומ"ד הוחלקה במי רגליה אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא. דא"ל איבעי לך לעבורי חדא חדא. והכי הלכתא. כך כתב רב אלפס ז"ל. והתוספות כתבו דהא דקאמר הכא דחפוה חברותיה פשיעה היא היינו דלא כרב פפא בשילהי השוכר את הפועלים דף צג: גבי עובדא דרב אדא סקולאה דהוה קמעבר חיותא אגודא דנרש דחפה חדא מינייהו לחבירתה ושדיתיה בנהרא וא"ל רב פפא איבעי לך לעבורי חדא חדא. ונראה דהתם לאו משום פשיעה חייבו אלא ששומר שכר הוה וחשיב כגניבה ואבידה. מדמייתי ההיא עובדא אפלוגתא דרבה דהתם דההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהרא דבי פפא שרק חדא מיניהו ונפל למיא ופטריה רבה משום דנטר כדנטרין אינשי וקאמר התם רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דא"ל להכי יהבי לך אגרא לנטורי נטירותא מעלייתא ובתר הכי מייתי הך עובדא דרב אדא סקולאה. וזהו שאמר ליה רב פפא כבר צווחו קמאי דקמך וליכא דאשגח בהו. דרב אדא סקולאה היה רוצה להפטר מטעם דרבה ורב פפא השיבו דלית לן דרבה. ואי מטעם פשיעה היה מחייבו מאי קא"ל כבר צווחו האי מילתא דפשיטא היא דאפילו שומר חנם חייב. ולפי זה נראה דהלכה כרב פפא דבתראה הוא וגם עבד עובדא. ועוד דקאמר כבר צווחו קמאי דקמך. וכיון דהלכה דלאו פשיעה היא א"כ דחפוה ונפלה פטור הכא. דשן ורגל בשמירה פחותה סגי להו כשומר חנם. הלכך רועה זה אע"פ שהוא שומר שכר וחייב לשלם לבעלים אם נפלה והוזקה מיהו אם דחפוה והזיקה פטור. דהתנן מסר לשומר חנם וכו' כולן נכנסו תחת הבעלים וכי היכי דפטירי בעלים אם נפלה דחפה והזיקה גם השומר פטור. וכן פסק הר"מ הלוי ז"ל. אמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה. ומיירי בדאפשר לרועה למיטרח בתרה ולאפוקה. דאי לאו הכי כי היכי דהוי אנוס באכילת ערוגה שנפלה בה ה"נ הוי אנוס בכל הערוגות. ואפ"ה פוטר רב כהנא באכילת אותה ערוגה כולה דכיון שהנפילה היתה באונס לא קרינן ביה ושלח ובער עד דעביד כעין ושלח כעין ובער. דהא דכתיב ושלח ובער מקמי דתיעול לשדה חבירו כתיב. והערוגה כיון דעיילא ביה באונס נפילה כי אכלה נמי אינה משלמת אלא מה שנהנית. ואע"ג דידע דקיימא התם ויכול לאפוקי דבעי' ושלח ובער וליכא. אבל יצאה מערוגה זו ונכנסה לערוגה אחרת ומצי לאפוקה קרינא ביה ובער ושלח. ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפי' כל היום עד שתצא לדעת ותחזור לדעת. דכולה גינה דנפלה ביה באונס כחדא ערוגה דמיא ולא קרינא ביה ובער בשדה אחר. אמר רב פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת. אלא כיון שיצתה לדעת אע"פ שחזרה שלא לדעת דלא סגי לה בשמירה פחותה ובעיא שמירה מעולה. וכן הלכתא: כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה. ופליגי בגמרא באותה שומא. דרבי יוסי בר חנינא אמר סאה בששים סאין. בין אכלה מעט או הרבה משערינן סאה בס' סאין ומשלם לפי חשבון. רבי ינאי אמר משערינן תרקב בששים תרקבין ומשלם לפי חשבון. וחזקיה אמר קלח בס' קלחין. פירוש מה שאכלה משערינן בס' כיוצא בו הן רב הן מעט. והלכתא כוותיה. דכולה סוגיא דשמעתין אליביה. דקאמר אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק אלא בששים כל מה שהזיקה שמין בששים כיוצא בו וכן ההיא דאלעזר זעירא. ובין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו בששים משערינן. ובפירות שאינם גמורים שמין כמו שהוא עתה. ודלא כרבי יוסי הגלילי דאמר בחזיז נידון כמשוייר שבו ולא כרבי יהושע דאמר בסמדר רואין אותו כאילו הן ענבים עומדות ליבצר. אלא שמין כמו שהוא עתה בס'. וכפירות גמורים דלא צריכי לארעא משלם פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים כר"ש. והא דפליגי רבי שמעון בן יהודה ורבי יהושע בכחש גופנא פסק מהר"מ הלוי ז"ל דלא מנכינן כחש גופנא. דאמרו לו לרבי שמעון אינו דומה מפוייסת לאנוסה ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דכמה מתניתין וברייתות אית להו דאונס משלם את הצער והיינו דלא כר"ש. ונראה לי דמנכין כחש גופנא כרבי יוסי וכבן עזאי דאמר נכי חיה נכי מזונות. ואמרו לו דר"ש אית להו נמי כחש גופנא אלא דפליגי בהא ארבי שמעון דסבר דצער של נבעלת באונס אינו גדול משנבעלת ברצון. ורבנן סברי דיותר צער בנבעלת באונס ואותו יתרון צער ישלם. והקוצץ דקל של חבירו אי דיקלא ארמאה הוא שמין אותו בס'. דדיקלא ארמאה היינו דיקלא שלא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעוקרו ולשותלו במקום אחר הלכך הוי כפירות שאינם גמורים ונישום בס'. ודיקלא פרסאה היינו דיקלא שנגמר גידולו והגיע לכך שאם יעקרו וישתלוהו במקום אחר יתקיים הלכך הוי כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו כר"ש. וריש גלותא טעה בזה שהיה נראה לו שכל אילן חשיב כפירות גמורים. ובכל שאר אילנות אם קטם נטיעה אחת אם בת שנתה משלם שתי כסף. אם בת שתים משלם ארבע כסף: אונס אין משלם את הצער. ר"י היה אומר דצער שהוא אחד מה' דברים שנאמרו בחובל היינו צער שבשעת חבלה. אבל צער הנמשך אחר מיכן ימים רבים אינו משלם. והביא ראיה מההיא דכתובות פרק אלו נערות (כתובות דף לט.) מהא דתנן האונס נותן את הצער ובעי בגמרא צער דמאי ותימה דמאי קבעי והלא דבר ידוע שיש צער גדול בביאה ראשונה בהשרת בתולים. והתם נמי קאמר מפותות אין להן צער והא קא חזינן דרוב קטנות חולות מן הביאה ראשונה. לכך היה אומר דאין משלם מה שהיא מצטערת אחר כך. הלכך אין יכול לומר צער של השרת בתולים דאינה מרגשת באותו צער מחמת הנאת ביאה. וקטנות שהן חולות היינו מצער שאחר ביאה. והיינו דקאמר התם פיקחות שבהן אומרות מפותות אין להן צער אלא כמיא חמימא ארישא דקרחא דזהו צער של שעת ביאה. והא דאמרינן בפרק החובל (בבא קמא דף פה.) צער אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סם לסייף. היינו דוקא אומד צער החתיכה בלבד. ואין נראה לרבינו שמשון. ואין ראיה מההיא דכתובות דמתניתין דהתם חייש לכחש גופנא. דקתני דאונס נותן את הצער והמפתה פטור ומדמפטר במפתה אלמא חייש לכחש גופנא מה שסופה להצטער תחת בעלה. לפיכך הוא דחוק למצוא צער דאונס. ואתיא ההיא דפרק החובל כפשטא דמשלם כל הצער שבין סם לסייף בין צער דחתיכה בין צער שאחריה עד שיתרפא כאילו נחתכה על ידי סם: המגדיש בתוך של חבירו שלא ברשות וכו'. לימא תנן סתמא דלא כרבי וכו' אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן וכו'. אין להביא ראיה מכאן דהלכה כרבי שכן דרך הגמרא להדורי ולאוקמי מתניתין אליבא דכולהו תנאי אף ע"ג דלית הלכה כותייהו. כדאמרינן בריש שנים אוחזין לימא מתניתין דלא כסומכוס נימא מתניתין דנא כבן ננס. ואפשר דנפקא מינה בהך דרב פפא אף לרבנן. דכי היכי דלרבי בנטר בי דרי היכא דאמר ליה עייל עייל ואינטר לך קאמר הכא נמי לרבנן נטר בי דרי העלהו מעלה אחת. ויהא שלא ברשות דידיה כסתמא דעלמא ואם אכלתם בהמתו של בעל השדה חייב: השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. פליגי בגמרא ר"ל משמיה דחזקיה ורבי יוחנן. ר"ל אמר מסר לו שלהבת חייב. ורבי יוחנן אמר פטור עד דמסר ליה גווזא וסילתא ושרגא. לעיל בפרק קמא פירשתי דהלכתא כר"ל. ת"ר המלבה ולבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב. והוא שאין ברוח כדי ללבות דאי יש ברוח כדי ללבות אפילו יש בליבויו כדי ללבות פטור דמאי קעביד בלאו איהו נמי תתלבה ותזיק. ואם אין בליבויו כדי ללבות וגם לא ברוח כדי ללבות ונצטרפו יחד וליבו פטור. ולא אמרינן אע"פ שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבי' ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח. אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור: גדישין דישראל הוו ופלשתים טמונים בהו ומבעיא ליה מהו למיקלייא. אבל הא לא מיבעיא לי' אי שרי למיקלינהו להצלת ישראלים. דמילתא דפשיטא היא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא שלש עבירות. אלא הכי איבעיא ליה מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין. ואמרו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו ארעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם. מהו לחלופי שעורים דישראל בעדשים דפלשתים כדי להאכיל לבהמתו. ושלחו ליה דאסור לגזול על מנת לשלם שנאמר חבול ישיב רשע גזילה ישלם. ויראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין. אלא רצו ליקח גדישים של שעורים דישראל ולכשיזדמן להם גדישים דעדשים דפלשתים יחזירו להם. אבל אם היו גדישין דעדשים מזומנין אפילו אין בעלי גדישין שעורים לפנינו מותר לזכות להן גדישין של עדשים על ידי אחר וליקח גדישין של שעורים דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי. וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גזלו: עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות מעצי הדליקה פטור. רב פפא מוסיף אמתניתין ואמר דבעינן שיהא גבוה הגדר מדבר הנשרף ארבע אמות אם היו קוצים מצד אחד. לפי שקוצים בקל נאחז בהם הדליקה ואפילו הגדר גבוה מאד הרבה. בקל יעברו גחלים או שלהבת וידליקו הקוצים. והאי שיעורא דארבע אמות בקולחת אבל בנכפפת אפילו הגדר גבוה מאה אמות חייב כרב דתניא כוותיה. דמתניתין איירי בקולחת וברייתא איירי לענין רוחב וה"ה נמי לענין גובה. כדתניא בד"א בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצויין להם ואפילו מאה מיל חייב. ואם עברה נהר רחב ח' אמות אפילו אין בו מים או אריתא דדלאי שיש בו מים פטור. ורב אלפס ז"ל לא הביא כל זה. ונראה דזו היא סברתו משום דקי"ל כרבי שמעון דאין שיעור אלא הכל לפי הדליקה בין לענין גובה בין לענין רוחב. ואף על גב דלכאורה לא איירי רבי שמעון אלא לענין רוחב: המדליק בתוך שלו כמה תעבור הדליקה. יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו כיון דשלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור. המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו. וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חיטין או גדיש של שעורין ואפילו היו בו מוריגין וכלי בקר שדרכן להטמין בגדיש. דגזירת הכתוב דפטרה תורה טמון באש. ודוקא במדליק בתוך שלו דבהכי איירי קרא כי תצא אש. אבל במדליק בתוך של חבירו כל דבר שדרך להניח בו. אם גדיש הוא משלם מוריגין וכלי הבקר. ואם בית הוא משלם כל דבר הטמון בתוכו שכן דרך להניח בבתים כל דבר. והלכה כרבנן דרב אשי מוקי בריש פירקין ההיא דהכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה בטומן דשויה טמון באש. והא דקאמר רב שמעית מילתא לרבי יהודה דמחייב על טמון באש דעשו בו תקנת נגזל. לאו משום דסבירא ליה כרבי יהודה. דנ"מ לרבנן במדליק בתוך של חבירו. אלא דנקט רבי יהודה לרבותא דאפילו על ארנקי בגדיש האמינוהו בשבועתו: אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא והזיקתו משלמת דינר של זהב. דאמר לה מאי הוה ליך גביה דאזיקתיה. פשעה בו אין משלמת אלא דינר של כסף. דאמרה לי' נטירותא דכספא קבילית עלי דדהבא לא קבילית עלי: בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא כגון שיש עדים שמסרו ואבד ממונו ואינם יודעים כמה. ועלתה בתיקו. ומספיקא לא מפקינן ממונא. ודלא כרב האי שכתב דכל תיקו דממונא חולקין. ורבינו תם ז"ל היה אומר דהך בעיא מיירי כגון שהמסור מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל שהגזלן מכחישו. אבל אם המסור עצמו אינו יודע כמה הפסיד ישבע הנמסר כמה הפסיד ויטול. ואין נראה לר' יונה ז"ל דמשמע דאיירי בבעיא זו דומיא דטמון באש שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק. והכי מסתבר טפי לדמות בעיא זו לבעיא לטמון באש מלדמותו לנגזל. דהא טמוןן לא מדמינן לנגזל אף על גב דקאמר עשו תקנת נגזל באשו: ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא. אתי מריה וקטעין טובא. ומבעיא ליה לרב אשי אי מהימן אכל מאי דטעין. ומייתי ראיה מהא דאמרו חכמים המדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך להניח בבתים. וכשעשו תקנת נגזל באשו על כל מה שהיה חייב בשיש לו עדים האמינו נמי בשבועתו. ומסיק דבמידי דאורחיה לא מבעיא ליה. אלא מרגניתא מיבעיא ליה אי אורחיה לאנוחי בכספתא או לא. ועלתה ובתיקו. ומכאן ראיה דאין הלכה כרבי יהודה. דלרבי יהודה מחייב אפילו ארנקי בגדיש שאין דרכו להניח כלל. ואי טעניה כסא דכספא בבירה אי איניש אמיד הוא למיהוי ליה כסא דכספא. א"נ איניש מהימן דמפקדי גביה כסא דכספא טענתיה טענה. ולא תקשה לך מעובדא דאריסה דבר זירא שהביא רב אלפס ז"ל דמסיק רבי חייא שיחזירו הפקדון לבני דאריסיה דבר זירא אף על גב דלא הוה אמיד. דשאני התם דאריסיה דבר זירא הפקיד הפקדון וכדי לאחזוקיה ממונא בחזקת המפקיד אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. אבל לענין אפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא. רב אלפס ז"ל הביא הירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור. אירעו אונס. הדין אמר סיגין הוה מלא. והדין אמר מטכסין הוה מלא. אתא עובדא קמיה דרב ואמר הרי זה נשבע ונוטל. בירושלמי מייתי הך עובדא אפלוגתא דטמון דרבי יהודה ורבנן. דגרס בירושלמי אמר רבי אושעיא הדא דתימא כשאין שם עדים. אבל יש שם עדים כ"ע מודו להא דרבי יהודה. כהדא דחד בר נש וכו'. דירושלמי מוקי לה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן כשאין שם עדים. ופליגי אם עשו תקנת נגזל באשו להאמינו בכל דבר. ומייתי עלה הך עובדא ואמר רב נשבע ונוטל ועשו בו תקנת נגזל. ותימה למה יעשו תקנת נגזל במפקיד. בשלמא בנגזל עשו תקנה שלא ישבע הגזלן וכן באש שפשע בשמירת אשו הטילו השבועה על הניזק. וגם אין המבעיר יכול לידע מה היה לניזק בבית. וכן במסור הטילו השבועה על הנמסר שישבע ויטול ולא על המסור שעשה עבירה. אבל המפקיד למה הטילו. אי דטוען נפקד בריא סיגין הוה משתבע דהכי הוא ויותר נראה שיהא פטור בלא שבועה מידי דהוה כטוען חיטין והודה לו בשעורין ואי דטעין שמא אמאי נשבע המפקיד בלא שבועה יטול דהוה ליה נפקד מחוייב שבועה ואין יכול לישבע. כמו טענו מנה ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא. שבועות דף מז. דהכא נמי טענו שק מלא מטכסין והודה על השק ועל המטכסין אמר לא ידענא דשמא סיגין היו. ומיהו איכא למימר דלא אמרינן בכה"ג מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם. דדוקא היכא דנראה טמנה שלו ברמאות הא דטעין לא ידענא לפי שהיה לו לידע אם הוא חייב אם לאו. וכן מוכח בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז.) דדרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא. בין היורשין ומפרש התם כגון דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאבוה בכה"ג מיחייב. וע"כ צריך ליתן טעם למה האב חייב והיורשים פטורין דבלא טעם אין לחלק ביניהם מדקאמר התם אי דא"ל חמשין אית לך וחמשין לית לך מה לי הן מה לי אבוהון. אלא היינו טעמא דלא ידענא באב חייב שיש לו לידע אם חייב לו מנה אם לאו. אבל היורשין אין להם לידע במילי דאבוהון. והכי נמי אין לנפקד לידע. דמילתא דשכיחא הוא דמפקיד איניש גבי חבריה שקין ותיבות מלאים חפצים ואין הנפקד מדקדק לידע כל מה שיש בשקין ובתיבות. הלכך לא מיחייב נפקד במה דאין יכול לישבע. אלא שעשו תקנת נגזל בפקדון כיון שהנפקד אינו יודע שישבע המפקיד. ואהא מייתי לה בירושלמי. והא דסליק בתיקו אם עשו תקנת נגזל במסור ולא פשיט ליה מפקדון. משום דמסור דינא דגרמי ובדיבורא בעלמא הוא דאפסדיה. ודבר קשה הוא מאד כי מעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק לידע מה שיש בשקין ובמרצופין שמפקידין אצלו. ואפשר לפרש הירושלמי חד בר נש אפקיד שק צרור גבי חבריה אירע אונס לנפקד שנשרף ביתו בפשיעת שכינו שלא שמר גחלתו. ונתחייב המבעיר לשלם הנזק אע"פ שמה שבתוך השק הוי טמון. ומיירי דנפלה גדר מחמת דליקה והוי חציו ומיחייב אטמון. ואמר המבעיר דמלא סיגין הוו. והשתא מייתי סייעתא מרב דעשו תקנת נגזל באשו. ושמעתי שהגאונים פירשוהו בפקדון וכתבו דעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהם: מה בין גזלן לחמסן. ומסיק דחמסן יהיב דמי ולא אמר רוצה אני ופסול מדרבנן. דכיון דיהיב דמי אע"פ שקבלן המוכר בעל כרחו לא מיפסל מדאורייתא. והיינו דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה:) תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין ופריך גזלן דאורייתא הוא ומוקי לה במציאת חש"ו ואחמסן לא פריך מידי דפשיטא ליה דהוי מדרבנן. וחמס דכתיב בקרא היינו גזלן ממש אלא דבלשון חכמים עשו חילוק בין גזלן לחמסן: אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת נר חנוכה מצוה מן המובחר להניחה בתוך עשרה וכו'. ואף על גב דדחי הגמרא להאי דאיסתייע למילתיה ממתניתין. מכל מקום דבריו לא נדחו. ומצוה להניחה בתוך עשרה דטפי איכא פרסומי ניסא. דנר העשוי להאיר מניחין אותו במקום גבוה להאיר למרחוק. וכן היה אומר ר"מ הלוי ז"ל: הדרן עלך הכונס
ז׳
מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ד' וה'. שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים. ומדת תשלומי ד' וה' אין נוהגת אלא בשור ושה בלבד: הא דכפל נוהג בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים ילפינן בגמרא מהך קרא דכתיב על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה וגו' ועל כל אבידה ריבויא הוא דמרבינן כל דבר. ומשור וחמור ושה ממעטינן שטרות וקרקעות ועבדים. ומשלמה ממעטינן דבר שאין מסויים מכפל ושבועה. כההיא דתנן בשבועות פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מב:) אין נשבעין אלא על דבר שבמשקל ושבמידה ושבמנין. לאפוקי בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך וזה אומר מה שהנחת אתה נוטל זה אומר מנורה גדולה וזה אומר מנורה קטנה פטור. זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון זה אומר בת עשר ליטרין וזה אומר בת חמש חייב. אי נמי דבר שאינו מסויים כההיא דפרק הזהב (בבא מציעא דף מז.) מה נעל דבר מסויים אף כל דבר מסויים לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דלא. והא דמידת תשלומי ד' וה' אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד ולא ילפינן ליה שור שור משבת להיותו נוהג אף בחיה ועוף. ילפינן לה בגמרא משור בתרא ושה קמא דמייתרי: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל. טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה'. דתרי קראי כתיבי אם ימצא הגנב ישלם ואם לא ימצא הגנב אם ימצא הגנב ישלם מוקמי' לה בגנב עצמו. ואם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב. ואם המצא תמצא בידו הגניבה דרשינן מיניה אם המצא בעדים תמצא בדיינין פרט למרשיע את עצמו. אע"ג דכתיב קרא אחרינא אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. תרוייהו צריכי חד למודה בקנס בלא עדים וחד למודה בקנס ואחר כך באו עדים. כרב דאמר לקמן פטור. וטוען טענת גנב אין משלם כפל אם לא שנשבע תחלה. דכתיב אם לא ימצא הגנב כלומר אם לא ימצא כמו שטוען שנגנב ממנו אלא הוא עצמו גנבו ונקרב בעל הבית אל האלהים כבר קודם שנמצא שגנבו לשבועה. דילפינן שליחות יד דשומר חנם משליחות יד דשומר שכר מה להלן שבועה דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' אף כאן שבועה. ודוקא כשטוען שנגנבה אבל אם טוען שנאבדה אינו משלם כפל דדרשינן גנב הגנב למעוטי טענת אבד: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל שנאמר על כל אבידה וגו' אם טבח ומכר משלם תשלומי ד' וחמשה דאיתקש טענת גנב לגנב: תניא אם המצא תמצא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין תלמוד לומר המצא תמצא מ"מ. דהוה מצי למיכתב המצא המצא או תמצא תמצא ומדכתב המצא תמצא שמע מינה תרתי פרט למרשיע את עצמו והך דרשא: אמר רב קרן כעין שגנב. תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. ומסיק דביוקרא וזולא קאמר רב. ולא כגון דהוי מעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבע דהאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבע תברה או שתייה משלם ארבע איתבר ממילא משלם זוזא. אלא כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבע והשתא שויא זוזא. קרן כעין שגנב מילתא דפשיטא הוא דאילו איתברה ממילא על כרחך משלם ארבע. דבשעת שבירתה לאו מידי קעביד. ואפילו איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליו שמירתה ואשעת גזילה קמחייבת ליה וההיא שעתא הויא שויא ארבע. וכ"ש אי תברה או שתייה הוה משלם דאם לא כן מצינו חוטא נשכר. ומגניבה וחיים דריש דוקא אחייה לקרן כעין שגנב הא כפל ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. דלגופיה לא איצטריך כדפריש' אלא לדיוקא. ועוד דסברא הוא דקרן נתחייב בשעת גניבה אבל כפל ארבעה וחמשה לא מחייב עד שעת העמדה בדין דאי מודה מיפטר. ובשעת העמדה בדין דכפל כמשמעותו כשויו עתה כשיגמר הדין. אבל לענין ארבעה וחמשה שמין כמה היה שוה בשעת טביחה ומכירה דההיא שעתא קמחייב. ואם נתייקרה קודם העמדה בדין לא משלם כי השתא. דאפילו קרן אם נתייקרה ואיתבר ממילא משלם כדמעיקרא כיון דהשתא לאו מידי קעביד. וכן אם הוזל אזלינן בתר עידן דטביחה ומכירה. וכחשא דממילא ושבחא דממילא לענין קרן כדיוקרא וזולא דמי. וכחושה והשמינה בין לענין קרן בין לענין כפל ארבע וחמשה משלם כעין שגנב דאמר ליה אנא מפטמינא ואת שקלת. וכן שמינה והכחישה משלם כעין שגנב דמה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא ובנתפטמה ממילא כתבו בתוספות דלענין כפל ארבעה וחמשה נמי משלם כעין שגנב משום דאמר ליה שמינה גנבי מינך. והביאו ראיה מר' חנינא דאמר לקמן בשמעתין ע"ב דאמר ליה תורא גנבי מינך אע"ג דלא חשיב ליה שינוי ואם כן הוא הדין נמי פיטום דממילא. ורב אלפס כתב דדוקא כחושה והשמינה משלם כפל ד' וה' כעין שגנב משום דאמר ליה אנא מפטמינא ואת שקלת. וסברא דידיה משום דקיימא לן הלכה כר' אילעאי דאמר גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואמרינן כל לאיתויי מאי לאיתויי הא דרבי אילעאי וכו'. וכיון דהלכה כרבי אילעאי ליתא להא דרבי חנינא דאמר תורא גנבי מינך. והא דמשלם תשלומי כפל כעין שגנב משום דקנייה בשינוי. אבל פיטום דממילא משלם כדהשתא והכי מסתבר. והא דקאמר טלאים כדמעיקרא משום דקנייה בשינוי: אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא. התוספות כתבו דרבה איירי בשינוי מעשה שחוזר לברייתו. ולקמן בפרק הגוזל (בבא קמא דף צג:) משמע דשינוי החוזר אינו קונה. וביאוש בגזלה פליגי רבה ורב יוסף. רבה סבירא ליה דקונה אלא דמספקא ליה אי דאורייתא אי דרבנן. ורב יוסף סבר דאף מדרבנן לא קני וקיימא לן כרבה וקני יאוש לחומרא בעורות של בעל גנב ואם קידש אשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט. דרבה סבר דלכל הפחות קני מדרבנן אבל מדאורייתא קיימא לן דיאוש לא קני כעולא וכרב נחמן וכרב ששת וכרבי יוחנן דף סז. אבל יאוש ושינוי רשות או יאוש ושינוי השם גרוע קונה מדאורייתא. ושינוי השם מעליא כגון טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנה מדאורייתא. וגנב שמכר בין לפני יאוש בין לאחר יאוש חייב כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני וכרבי יוחנן דהלכתא כוותיה כנגד רב ור"ל: צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה. ומיירי בצינור שעשוי לקבלה שיש לו ארבע לבזבזין אלא שמצד אחד הוא נמוך והמים עוברים על שפתו. או שיש בו נקב ומקבל מים מתחת הנקב אבל אם היה פרוץ לגמרי מרוח רביעית אין פוסל את המקוה. כדתנן פרק ד' דמקואות המניח טבלא תחת הצינור אם יש לה לבזבזין פוסלת את המקוה. פירוש לבזבזין מארבע רוחותיה. ותנן נמי התם סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל את המקוה. אי נמי אפילו בצינור פרוץ משתי רוחות איירי כגון שחקק בו לקבל צרורות שלא יעכבו הלוך המים. כדתני בפרק ד' דמקואות החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא ושל חרס רביעית. וחטיטה דהתם היינו חקיקה דהכא ודוקא כשהמים נופלין מן הצינור למקוה. אבל נפלו מן הצינור לקרקע ומן הקרקע למקוה המשכה היא. ואם יש במקום עשרים ואחת סאין מי גשמים כשר. כדאמרינן בפרק קמא דתמורה דף יב: דשאיבה מטהרת ברבים ובהמשכה. והא דמים שאובין פוסלין את המקוה היינו דוקא כשהמקום חסר. אבל מקוה שלם כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו. דתנן בפ"ו דמקואות מ"ח היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין בו כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון ארבעים סאה. וכיון שנותן בעליון עד שיתמלא התחתון ע"כ הוו מים שאובין רובא. ועוד תנן התם פ"ז מ"ג נפל לתוכו יין או מוהל ושינו את מראיו פסול. כיצד יעשה ימתין עד שירדו גשמים ויחזרו מראיו למראה מים. ואם יש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו מראיו למראה מים. וכן מוכיחות כמה משניות וכמה ברייתות במסכת מקואות. ובלאו ראיה נמי סברא היא. דהא בהשקה נעשו זרועין ליטהר מטומאתן ביצה דף יז: וה"ה להטביל בהן. והא דתנן בפ"ז דמקואות ומייתי לה בפ' הערל (יבמות דף פב:) נתן סאה ונטל סאה כשר ומפרש עד רובו אבל טפי לא מוקי לה ר"ת במי פירות דאמי פירות ושאר משקים קתני לה אבל מים שאובין אפילו טובא. והכי תנן התם ומי פירות וכו' פעמים מעלים ופעמים אין מעלים כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל מהן סאה לתוכו לא העלוהו. היה בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו ולא מיבעיא מים שאובין שנפלו למקוה שהוכשרו בתערובות להטביל בהן אלא אפילו מקוה שכולו שאוב ונתחבר למקוה כשר דרך נקב כשפופרת הנוד כשר להטביל בו. דמהניא זריעתו להיות כמקוה עצמו. דסברא הוא כדפרישית כיון דמטעם זריעה טהרינן מטומאתם הכי נמי הוכשרו מפסלותם וכשר להטביל בהם. וראיה מהא דתנן בפ"ו דמקואות ג' מקואות בזה כ' ובזה כ' מים כשרים ובזה כ' מים שאובים היה שאוב מן הצד וירדו ג' וטבלו ונתערבו. המקואות טהורין והטובלין טהורין. לפי שנתערבו שני המקואות הכשירים והיו בהן מ' סאה ושוב לא נפסל אפילו נפל לתוכן השאובין ואותו שטבל בשאוב עלתה לו נמי טבילה כיון שנתחבר חבור למקוה שלם. ואפילו נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא הוי כשלשת לוגין שפוסלין את המקוה החסר. כיון שנתחבר גם לכשר קודם שנפלו השאובין לתוכו. ועוד שדרך המשכה נתערבו. ועוד תניא בתוספתא פ"ה היו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו של חציו הטובל בין במקום היין בין במקום המים כאילו לא טבל. היה שאוב והשיקו במקום היין זה וזה לא טהר. השיקו במקום המים מקום המים טהר מקום היין לא טהר. והא דתנן פ"ג דמקואות בור שהוא מלא מים שאובים והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשארו מן השאובין ג' לוגין. התם מיירי שלא היו המים של האמה מ' סאה קודם חבורן למי הבור. והא דקתני בפ"ה דמקואות מעיין שהעבירו על גבי השוקת פסול ולא מתכשר במה שהוא מחובר למעיין ומעיין מטהר בכל שהו. ואין לומר דשאני שוקת שהוא כלי וגרע ממים שאובים המכונסים בגומא. דהא בתוך כלי עצמו מותר לטבול כשהוא מחובר למקוה. דאמרינן בפרק חומר בקדש דף כא: שמטביל כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנוד. וי"ל דהא דמעיין מטהר בכל שהו היינו לטבילת כלים. אבל לטבילת אדם בעינן מ' סאה כדאמרינן פרק חומר בקודש דאמר רבא מקוה שחלקו בסל ובגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה דהא ארעא כולה חלחולי מיחלחלא ובעי מ' סאה במקום אחד. והתם במים נובעים איירי דמי הגשמים לא מחלחלי. הלכך פסול השוקת לטבילת אדם הואיל ואין מחובר למים שיש בו מ' סאה. ובמסכת מקואות פירשנו פירוש הגון. והא דאמרינן בירושלמי דפרק אמר אמר להם הממונה גבי ים שעשה שלמה רבי שמעון בר קיסנא בשם רבי חייא היכי הוות בית הטבילה לכהנים והלא כלי הוא. ומשני כההיא דדרש ריב"ל אמת המים מושכת לו מים מעין עיטם והיו רגלי השוורים פתוחים כרמונים. משמע משום דמוציא רימון הוציאו מתורת כלי אבל אם היה כלי אין מטבילין בו ואע"פ שהיה מושך למעיין. מפרש ר"ת מוציא רימון דנקט לאו לאפוקי מתורת כלי אלא שיבואו המים בשפע. דלהשקה סגי בשפופרת הנוד. והמקשה לא היה יודע שהיו מחוברין כלל. ודוחק הוא ולפי מה שפירש במסכת מקואות ניחא: שאני שאיבה דרבנן היא. אר"י דאפילו מקוה שכולו שאוב כשר מן התורה. והביא ראיה מהא דתניא בתוספתא דמקואות פ"ב מקוה שהניחה ריקן ובא ומצאה מלא כשר מפני שזה ספק שאובים למקוה. ומדקאמר שהניחה ריקן ולא קאמר שהניחה חסר משמע שלא היו בו מים כלל ומכשר ליה מספיקא. אלמא אפילו כולו שאוב אין פוסל אלא מדרבנן והלשון מוכיח כן דקתני מפני שזה ספק מים שאובין דמשמע מפני שזה ספק שאיבה שהיא מדרבנן. ועוד הביא ראיה מפרק קמא דפסחים דף יז: דאמרינן משקה בי מטבחיא בכלים טמאים בקרקע טהורין. ומפרש התם דבקרקע טהורין משום דחזו להטביל בהן מחטים וצינורות. אלמא אפילו כולו שאוב חזי לטבילה מדאורייתא דבכולו שאוב איירי מדמפליג בין כלים לקרקע. וסתם משקה בי מטבחיא נמי שאובין הן. ומה שפירש רשב"ם דכולו שאוב פסול מדאורייתא והביא ראיה מת"כ פרשת שמיני יכול מילא על כתיפו ועשה מקוה יהיה טהור ת"ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. לאו ראיה היא דההיא דרשה בת"כ אסמכתא בעלמא היא. וטובא איכא מילי דרבנן דאסמכינהו אקראי בת"כ. כגון מעשר פירות וירק ודריש להו בסיפרי מקראי. וכן דימוע דריש ממקדשו ממנו. ובנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מז.) מוכח דדימוע דרבנן. וכן אין רוכבין על גבי בהמה ואין עולין באילן דריש ליה בת"כ משבת שבתון. והא דפסלינן שאיבה משום גזירה דלמא אתו למיטבל בכלים וטבילה בכלי פסול מדאורייתא דבעינן מקוה דומיא דמעין שהוא בקרקע. והחמירו לפסול אף בשלשה לוגין משום דחשיבי וחזו לרחיצה כדאמרינן בפרק קמא דשבת דף יד. בתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין על גבן ג' לוגין מים שאובין. ורבינו שמשון הקשה על דבריו דמההיא דמייתי ראיה מתוס' דמקואות אדרבה מהתם משמע דשאוב כולו פסול מדאורייתא דקתני מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשרות. פירוש העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו אם כן אינו ממלאהו מים שאובין אלא במים כשירין לטבילה. משמע דוקא משום חזקה הוא דכשר הא לאו הכי פסול משום דהוי ספיקא דאורייתא. תדע דתני סיפא צינור המקלח מים למקוה ומכתשת נתונה בצדו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסולה מפני שהפסול מוכיח. ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה. ומדמכשרינן כשיש בו רוב מים מספק ובשאין בו רוב מים פסלינן מספק מפני שאין כאן חזקת המקואות כשרות שהפסול מוכיח שהמכתשת נתונה בצדו ויכולני לומר שנפל למכתשת כמו שנפל למקוה. אלמא מקמי דהוי רוב מקוה הוי שאוב מדאורייתא פסלינן מספק. ולאחר שיש בו רוב מקוה הוי דרבנן ומכשרינן מספק ועוד דתנן פ"ב דמקואות מקוה שיש בו שלשה גומות של מים שאובין של לוג לוג אם ידוע שנפלו לתוכו ארבעים סאה של מים כשרים עד שלא הגיעו לגומא השלישית כשר ואם לאו פסול. משמע דדוקא ידוע הא מספק פסול. מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו לתוכו ארבעים סאה עד שהגיעו לגומא השלישית פסול ואם לאו כשר. ומה שהביא ראיה מפסחים לאו ראיה היא דה"פ בכלים טמאים אותן שהיו בכלים טמאים ואף על פי שהן עכשיו בקרקע טהורין אותן שהיו מעולם בקרקע שהמשיכן מאמת המים העוברת בעזרה וכן כתב ר"ת בספר הישר דג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה הלכה למשה מסיני: אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאין שלו וזה לפי שאין ברשותו דאמר קרא איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו ושלו אף כל שהוא ברשותו ושלו: אמרי נהרדעי בחד לישנא לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דגזילה משום הך דרבי יוחנן דכמו שאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול להקנותו. ובלשון אחר אמרי נהרדעי דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה. משום דמיחזי כשיקרא. אבל אי לא כפריה כתבינן בין אפיקדון בין אגזל ולא חיישינן להא דרבי יוחנן. ורב אלפס ז"ל הביא לישנא בתרא ולא הביא לישנא קמא. ותימה הוא הא קיימא לן כרבי יוחנן. ועוד כתב הלכתא מאן דמייתי אדרכתא אמטלטלי דכפריה לא מהניא ליה ולא מידי ולית ליה רשות לאשבועי ולא לאישתעי דינא בהדיה דקיימא לן כנהרדעי. ור"ח ז"ל כתב ואנן נהיגינן למיכתב אדרכתא אמטלטלי דכפריה ולא ידענא טעמא. ונראה לרבינו תם דהיינו טעמא דקיימא לן כלישנא בתרא דסוגיא דגמרא כוותיה בפרק שבועת העדות (שבועות דף לג:) דדייק טעמא דאיש פלוני כהן הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע. אמר שמואל בבא בהרשאה. והאמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי. הני מילי היכא דכפריה וכו'. וכן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה דף מט. איתא להך סוגיא. וכיון דלית הלכתא כלישנא קמא ולא חיישינן להך דרבי יוחנן וטעמא דלישנא בתרא משום דמיחזי כשיקרא ואנן למיחזי כשיקרא לא חיישינן כדמוכח בפרק הכותב (כתובות דף פה.) אמר רב פפי האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסול משום דמיחזי כשיקרא ומסיק דליתיה לדרב נחמן וכן בגיטין בפרק כל הגט (גיטין דף כו:) לכך נהגו למיכתב אדרכתא אמטלטלי דגזלי' ודכפריה. ואף פי שיש חלוקים במיחזי כשיקרא כי ההיא דגט פשוט דף קעב. אי ידעיתו יומא דאקניתו כתיבו ואי לא כתיבו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מיחזי כשיקרא. ומודו כ"ע דחיישינן לההוא מיחזי כשיקרא מיהו דהכא יש לדמותו לההיא דגיטין וכתובות כדי לקיים המנהג. ועוד נראה לי דהני דמי להדדי משום דליכא חששא אלא דנראה ככותב שקר. אבל התם איכא למיחש לפסול העדים כי ימצא שלא היו באותו מקום ביום שנכתב בו. וא"ת כיון דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אם כן בשבועות ובבכורות כי פריך מנהרדעי הוה ליה למימר ליתא לנהרדעי. ויש לומר דאורחא דגמרא הכי. דהא מדרב פפי גופיה דאמרינן עלה בכתובות ובגיטין דליתא מדרב נחמן פריך מינה פ"ב דכתובות דף כא: וסותר דברי רב גבי שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהן מכירין חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם ופריך מיכתב היכי כתבינן. האמר רב פפי האי אשרתא דדייני וכו' אלא אימא עד שלא כתבו. הרי סותר דברי רב ולא בעי למימר ליתא. ואף על גב דבפרק כל הגט ובפרק הכותב אמרינן דליתא. ומיהו תימה על מה שנהגו לכתוב האידנא הרשאה אפילו אמלוה והלא אין אדם יכול להקנות הלואתו לחבירו ואפילו בקנין אגב קרקע. כדמוכח בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמח.) גבי הא דשכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום. ופריך למימרא מלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע והאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף על גב דליתא בבריא. וע"כ דליתא בבריא לגמרי משמע ואפילו בקנין אגב קרקע מדלא מצי לאשכוחי דאיתיה בבריא אלא הואיל ויורש יורשה. ועוד אמרינן התם מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבה אתרי ריכשי וכו'. הרי הוא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. משמע דמכח בריא אינו יכול להקנות הלואה אפילו בקנין. ואור"ת דהיינו טעמא כיון שיכול להרשות משום דקיימא לן דשליח שווייה. ונהי דאינו יכול ליתן הלואתו במתנה שליח מצי לשוייה. ויש סמך למנהג זה מהא דאמר לקמן בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף קד:) רב פפא הוה מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר' יהודה אגב אסיפא דביתיה. ומסיק משמע לשון הלואה. ועוד יש לדקדק דאין הרשאה תלויה בקנין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דבמטלטלי דגזליה כתבינן נמי הרשאה כדמשמע בשבועות ובבכורות אף על פי שנראה שאין יכול להקנותן כמו שאין יכול להקדישה דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו כדמשמע בפרק קמא דבבא מציעא דף ז. דפריך מינה לרב. ועוד דסתמא דגמרא משמע התם דאם הוה מסותא מטלטלי לא היה נגזל יכול להקדישו וכמו שאינו יכול להקדישו כך אינו יכול להקמת ואפילו הכי יכול להרשות. אלא ע"כ תקנה היא שעשו לענין שליחות כאילו היה עצמו קונה הקנין קנין גמור: ואמרי נהרדעי כל אדרכתא דלא כתב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה ממשא. מ"ט דא"ל האיך לאו בעל דברים דידי את. ונראה דאפילו לא הוי כתב בה זיל דון זכי ואפיק לנפשך אי יהביה נפקד למורשה ונאנס בדרך פטור הנפקד. ודוקא לענין זה קאמר לית בה ממשא דמצי נפקד לדחויי אי בעי. אבל אי יהביה ניהליה מפטר. דלא גרע מהא דתנן ב"מ דף צח: אמר לו השואל שלח לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי וכו' פטור. וכן מצא שכתב בעל העטור. ועוד כתב ז"ל הרב החסיד אומר טעמא כדי שלא יהא כל אחד מוליך מעות של חבירו למדינת הים וכופר בהן עשו תקנה להוציאם ממנו בע"כ. כדאמרינן כתובות דף פח. בנפרעים שלא בפניו שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב למדינת הים. וה"נ אשכחן תשובה לרב אלפס ז"ל דמילתא בעלמא עבדינן גבי הרשאה כי היכי דלא ליפסדו אינשי ממונייהו ולא ילפינן מיניה מתנה. אמר אביי אי כתב בה למחצה ולשליש ולרביע מגו דמישתעי אפלגא משתעי אכולא: אמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה. פירש אי תפס השליח לעצמו לא מפקינן מיניה. רב אשי אמר מדכתב בה כל דמתעני ליה מן דינא קבילית עלי שליח שווייה. ואיכא דאמרי שותפא שווייה. מאי נ"מ. למיתפס פלגא. יש ספרים שכתוב בהן והלכתא שליח שווייה. ומתוך דברי רב אלפס משמע שאין לו להיות כתוב בספרים. כי כתב אתמר משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל דקיימא לן שליח שווייה הלכך אי בעי לבטולי לשליחותיה ולשוויי שליח איניש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי. ומתוך הלשון משמע כיון דקיימא לן שליח שווייה מצי לבטולי שליחותיה ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי. אבל אי שותפא שווייה לא מצי לבטוליה דמצי א"ל כבר זכיתי בחלקי. אבל אם בטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותי. דכיון שנזקקו ב"ד לדון על פי ההרשאה והיה כתוב בו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך דיניהם דין. וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור: מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם או ע"פ שנים אחרים חייב. וכן גנב ומכר בשבת דליכא חיוב מיתה במכירה. אבל אי איכא חיוב מיתה במכירה כגון דא"ל עקוץ תאינה מתאינתי ותקנה לי גניבותיך פטור. גנב וטבח ומכר ביוה"כ חייב בגמרא פריך והא קיימא לן דאין לוקה ומשלם. ומוקי לה בטובח ע"י אחר. וכי זה חוטא וזה מתחייב. אמר רבא אמר קרא וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה על ידי אחר דבי רבי ישמעאל תנא או לרבות את השליח. דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח. ואפ"ה בשבת פטור דשחיטה שאינה ראויה היא כרבי יוחנן הסנדלר: גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו גנב וטבח ואחר כך הקדיש חייב. בזה אין שום חדוש שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו וקודם שהקדיש אלא אגב פטורא דסיפא תניי אם גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר פטור דבעינן וטבחו כולו באיסור והא ליכא. גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר פטור. ולאחר יאוש מיירי דחל ההקדש על ידי יאוש ושינוי רשות ולאו דמריה קטבח. גנב וטבח לרפואה או לכלים השוחט ונמצא טריפה השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ד' וה'. רבי שמעון פוטר בשני אלו: ,גמ' דתניא המבשל בשבת וכו' בשבת פרק כירה הביא רב אלפס ז"ל כל זו הסוגיא ופלוגתא דרב אחא ורבינא וכתב דקיימא לן בכל התורה כולה דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. ושמעינן מיניה דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר. והלכך הלכתא כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת בין לו בין לאחרים. במזיד יאכל במוצאי שבת לאחרים ולא לו. וקצרה דעתי מהבין דבריו מה שכתב דקיימא לן כדברי המיקל וליתא לדרבי יוחנן הסנדלר והלא רב אחא ורבינא לא נחלקו בסברת עצמן אלא בפירוש דברי רבי יוחנן הסנדלר חד אמר דרבי יוחנן הסנדלר אסר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מדרבנן. מדפריך גמרא בשלמא למאן דאמר דאורייתא אמטו להכי פטרי רבנן אלא למאן דאמר דרבנן אמאי פטרי רבנן. ואי בסברת עצמן פליגי מאי פריך לימא דחכמים סברי כרבי יוחנן הסנדלר דאית ליה מעשה שבת דאורייתא. ואם כן מדהני אמוראי בתראי פליגי בפי' דברי רבי יוחנן הסנדלר היה מסתבר דהלכה כוותיה. וגם תמהתי על מה שפסק הלכה כרבי יהודה דאמרינן בפ"ק דחולין דף טו. דרב מורה כרבי מאיר ובפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ. וגם רבא סבר כרבי מאיר בפרק כירה: גנב שור של שני שותפין וטבח והודה לאחד מהם ואחר כך הביא השני עדים משלם לו חמשה חצאי בקר: ,מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל וכגון שהעידו בבת אחת ואמרי ביום ראשון גנב ביום שני טבח ואהזמה לא איכפת לן אם היתה בבת אחת או בזה אחר זה דהכחשה תחלת הזמה היא כרב' וכרבי יוחנן. גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים ונמצאו אלו ואלו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים משלמין תשלומי שלשה. נמצאו האחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי שלשה. אחד מן האחרונים זומם בטל עדות שניה אחד מן הראשונים זומם כל העדות בטלה. שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה. ,גמ' איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל. כגון אם העיד בניסן והוזם בתשרי. או שחתומים בשטר שזמנו באחד בניסן ואמרו בפני בית דין שבזמן הכתוב בשטר בו ביום כתבוהו וחתמוהו ובאו עדים ואמרו באחד בניסן עמנו הייתם במקום פלוני. כל העדות שהעידו מאחד בניסן ואילך פסול. דמעידנא דאסהיד או שחתם על השטר בשקר הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל דעד זומם חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו. והלכתא כאביי: אמרי תרי תוך כדי דיבור הוו. כשאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי סבר רבי יוסי דלאו כדיבור דמי. בשאילת רב לתלמיד שלום עליך כדיבור דמי. ולית הלכתא לא כר"מ ולא כרבי יוסי. אלא קי"ל דאף בכדי שאילת תלמיד לרב כדיבור דמי כי ההיא דמס' נזיר מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דף כ: מוקי לדריש לקיש אף בכדי שאילת תלמיד לרב וה"נ אמר רב אחא מדיפתי בפ"ק דמכות דף ו. ובפ' שבועות העדות דף לב. ובפ' בתרא דנדרים דף פז. ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכט:) פסיקא דגמרא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז ומגדף וקדושין וגירושין: איתמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים. רב אמר פטור. ושמואל אמר חייב. אמר רב המנונא מסתברא מילתיה דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן. אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום. איתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אמר גנבתי ובאו עדים שגנב וטבח ומכר פטור שהרי חייב עצמו בקרן. אמר לא גנבתי וכו'. וכן הלכתא: מתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו חוץ מקרניו ואפילו חוץ מגזותיה דסברינן כרבנן דברייתא או שהיתה לו בה שותפות השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואין משלם ארבעה וחמשה: ,גמ' תנו רבנן הגונב את הקטעת ואת החגרת ואת הסומא וכן הגונב בהמת השותפין חייב. ושותפין שגנבו פטורין. ומוקי לה בשותף שטבח שלא לדעת חבירו דאחלק חבירו לא מחייב דהוה ליה טובח ומוכר אחר הגנב ואף אחלקו פטור דבעינן וטבחו כולו בחיובא וליכא: שותף שטבח או מכר לדעת חבירו חייב דלעיל רבינן דטובח על ידי שליח חייב. מכרה חוץ משלשים יום חוץ. ממלאכתה חוץ מעוברה למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא וכן גנבה קטעה ומכרה בעיא היא ולא איפשיטא ולקולא. ואפילו אי תפס מפקינן מיניה: תנו רבנן הגונב ונתן לאחר וטבח ומכר חייב. דיש שליח לדבר עבירה לענין טביחה ומכירה משא"כ בכל התורה כולה גנב והקדיש לבדק הבית גנב והקיף גנב והחליף גנב ונתן במתנה אשמעינן דמתנה כמכירה. גנב ופרע בחובו או בהקיפו גנב ושלח סבלונות לבית חמיו חייב. גנב והקדיש אשמעינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים דבקדשי בדק הבית לא שייך למימר מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. דדוקא בקדשי שמים שם בעלים נקרא על הקרבן לפי שצריך לשחוט לשם בעלים. אבל קדשי בדק הבית יצאו מרשות הבעלים לגמרי ואין נקרא עוד שמו עליו: מתני' גנב ברשות בעלים וטבח ומכר חוץ מרשותו או שגנב חוץ מרשותו וטבח ומכר ברשותו או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותו משלמין תשלומי ארבעה וחמשה. גנב וטבח ומכר ברשותו פטור. היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב. נתנו לבכורות בנו או לבעל חובו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב: ,גמ' ודייק בגמרא פטור מאן שומר שכר שמע מינה תקנו משיכה בשומרין: איתמר נמי אמר רבי אלעזר כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ומשעת משיכה נתחייבו כל אחד כדינו. שומר חנם בפשיעה וש"ש בגניבה ובאבידה ושואל באונסין. וכן אין המשאיל והמשכיר יכולין לחזור בהן משעת משיכה. וכשם שהקרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה: אמר רבי אלעזר ראוהו שהטמין עצמו בחורשים ומשך בהמה וטבח חייב. ואע"פ שהכל רואין כיון דמטמר לא הוי גזלן: מתני' אין מלדלין בהמה דקה בא"י. ואפי' בבית דאילו לרעות בשדה אפילו בהמה גסה אסור. כדאמרי' בפ' זה בורר (סנהדרין דף כה:) רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. ואע"ג דלא פסלינן רועה אלא כשמרעה בהמה של עצמו אבל של אחרים כשר כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה: דאין אדם חוטא ולא לו. בהמה דקה שאסורה לגדל בבית אין נראה לחלק בין מגדל שלו למגדל של אחרים דהא אפילו קשור בכרעי המטה אסור. וכן משמע לקמן (בבא קמא דף פ.) מבעלי בתים בגליל דהם עצמם לא היו מרעים את צאנם. וכן רועה שעשה תשובה אמאי לא ימסור את צאנו לאחר. אלא ודאי בבהמה דקה כיון דאפילו בבית אסור לגדל אפילו בשל אחרים אסור. אבל מגדלין בסוריא ובמדבר שבארץ ישראל: אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים. ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות. ולא יגדל ישראל חזירים בכל מקום ואפילו כדי למשוח מהן עורות. דאילו למכרו לנכרים אף מדאורייתא אסור. כדתנן פרק ז דשביעית אין עושין סחורה בנבילות וטריפות שקצים ורמשים. ובפרק כל שעה (פסחים דף כג.) דריש מקרא דכתיב טמאים יהיו בהוייתן יהו. לא יגדל אדם כלב בתוך ביתו אלא א"כ היה קשור בשלשלת. אין פורסין נשבין ליונים אלא אם כן רחוק מן הישוב שלשים ריס. גמ' ת"ר רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד. וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד. וכן מי שנדר ליקח בית בארץ ישראל ולישא אשה אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא את ההגון לו. ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה ונשבעה כל מי שיבא עליה אינה מחזירתו. וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנים וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה: הלוקח בית בא"י כותבין עליו אונו ואפילו בשבת. ואפילו בשבת ס"ד. לא צריכא אלא לומר לנכרי לכתוב עליו אונו. אע"ג דאמירה לנכרי שבות הוא. משום ישוב א"י לא גזרו רבנן. ודוקא משום מצות ישוב ארץ ישראל אבל לצורך מצוה אחרת לא שריא אמירה לנכרי. ואפילו לצורך מילה שדוחה שבת כדמשמע בערובין פרק הדר (עירובין דף סח.) גבי ינוקא דאישתפוך חמימיה דקאמר נישייליה לאימיה אי צריכה ניחים ליה אגב אימיה. ומסתמא לפני המילה היה דאי לאחר המילה ותינוך היה צריך לחמין אפילו על ידי ישראל מותר מפני פיקוח נפש. והא דקאמר דניחים ליה אגב אימיה על ידי נכרי קאמר. דהא לאחר שבעה אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את אבל עושין לה על ידי נכרי. ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא ניחים ליה נכרי אגב אימיה. ודוקא אגב אימיה אבל לצורך מילה לא שרינן אפילו על ידי נכרי. והא דשרינן התם בעובדא דלעיל בינוקא אחרינא דקאמר לימרו לנכרי דלייתי מגו ביתאי. ההוא מיירי באיסור דרבנן להביא דרך חצר שלא עירבון ואיסור דרבנן התירו על ידי נכרי לצורך המילה. אבל לצורך מצוה אחרת כגון להביא לו ספר ללמוד בו דרך כרמלית אסור על ידי נכרי. ובהלכות גדולות משמע דאפילו איסור דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך המילה. שכתבו בההוא עובדא דלימא לנכרי דלייתי מגו ביתאי להביאו דרך רשות הרבים. וההיא דניחים ליה אגב אימיה י"ל דעל ידי ישראל היה ותוך שבעה מעת לעת של חיה היה. דמחללין עליה את השבת שבעת ימים מעת לעת. וספרים שכתוב בהן דניחים ליה נכרי מיירי לאחר המילה ונתרפא הולד ואין בו עוד פיקוח נפש: תנו רבנן עשרה תנאים התנה יהושע. שמרעין בחורשין. ודוקא בהמה דקה ביער שאילנותיו גסין. ומלקטים קוצים מחוברים לחין מכל מקום. מכל מקום חוץ משדה תלתן דמעלי ליה עשבים היכא דבעי ליה לזירין. וכגון דלית בהו שיעור כלאים דהינו רובע הקב לבית סאה שהוא אחד מכ"ד. דאי היה ביה שיעור כלאים הוי הפקר כדאמרינן במועד קטן דף ו: התקינו שיהו מפקירים שדות שיש בהן כלאים. אי נמי שזרען לבהמה אז ניחא ליה בעשבים שהבהמות אוכלין אותן. וקוטמין נטיעה מכל מקום חוץ מגרופיות של זית. פירש רבינו תנחום משום זקן אחד בזית כביצה גבוה מן הקרקע. בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה. ושאר כל אילנות מאיבו של אילן פירוש מפריו דהיינו ענפים הרכים. נ"א מחובו של אילן דהיינו מאמצעו שיש בו הרבה ענפים יקח מן הנחבים באמצע ענפים גובהו ולא מחודו דהיינו מגזע האמצעי בראשו. מן החדש שאינו עושה פירות ולא מן הישן שעושה פירות. ממקום שאינו רואה החמה ולא ממקום שרואה החמה שנאמר וממגד תבואות שמש: ומעין יצא בתחלה מסתפקים ממנו בני העיר ואינן צריכין ליתן דמים. ומחכין בימה של טבריא כל אדם ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה. אבל בעל הים צד ברשתות ובמכמרות. ונפנין לאחורי גדר ואפילו בשדה מליאה כרכום. ואפילו ליטול צרור מן הכותל מותר ואפילו בשבת. ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה. והא דידן אפילו משירד הטל על הזרעים קשה להם דריסת הרגל. ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתדות הדרכים. והטועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד: ומת מצוה קונה מקומו כשאינו מוטל על המיצר. אמר רב אדא בר אהבה אמר רב תנאים שהתנה יהושע אפילו בבבל. ושמואל אמר אפילו בחוצה לארץ. והלכה כשמואל בדיני. רבי יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בך ברוקה אומר תנאי ב"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ סוכו של חבירו כדי להציל נחילו ונותן דמי סוכו של חבירו מתוך נחילתו. ותנאי בית דין שיהא שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. והוא שעקל בית הבד כרוך סביב חבית של דבש. דאי לא הוי הפקר וזוכה בו בעל היין מן ההפקר. ותנאי ב"ד וכשיהא מפרק את עציו וטוען פשתנו של חבירו ונוטל דמי עציו מתוך פשתן. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ: עשר תקנות תיקן עזרא. שיהו קורין בתורה במנחה בשבת בשביל בעלי מלאכות שאין להם פנאי לשמוע קריאת התורה בשני ובחמישי וקורין בשני ובחמישי. שהראשונים תקנו לקרות בשני ובחמישי תלתא פסוקי לחד גברא או תלתא פסוקי לתלתא גברי כנגד כהנים לוים וישראלים כדי שלא יהו ישראלים שלשה ימים בלא קריאת התורה. על רמז וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ותקנו לקרות בשני ובחמישי לפי שהוא עת רצון דאמרינן במדרש דמשה עלה לקבל לוחות האחרונות בחמישי וירד בשני. ולכך מרבים תחנונים בשני ובחמישי. וכן נהגו להתענות בהן. ואתא עזרא והתקין לתלת גברי עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנים. ושיהו דנין בחמישי ובשני דשכיחי דאתו למיקרי בסיפרא. ושיהו מכבסים בחמישי בשבת מפני כבוד שבת ללבוש לבנים ובע"ש אין פנאי לכבס. ושיהו אוכלין שום בערב שבת דזמן עונה היא בשבת שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת ראשי תיבות ביאה והבנות בכלל והשום מרבה הזרע. ושתהא אשה משכמת ואופה ביום כשהיא רוצה לאפות כדי שתהא פת מצויה לעניים. ושתהא אשה חוגרת בסינר משום צניעות. ושתהא אשה חופפת וטובלת שלא יהא עליה דבר חוצץ. ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות ולא יוכלו לעכב על ידיהם רוכלי העיר. משום תכשיטי נשים שלא יתגנו בנות ישראל על בעליהן. ותיקן טבילה לבעלי קריין לתפלה ולתלמוד תורה והאידנא נהגו עלמא כתלת סבי כדאמרינן בפר' ראשית הגז דף קלו: ובפרק מי שמתו (ברכות דף כב.) כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה. דסבר רבי יהודה בן בתירא דעזרא לא תיקן טבילה לדברי תורה. א"נ היה מתנה דכל הרוצה לבעלו יבא ויבטל. כדאמרינן בריש מועד קטן דף ג: גבי הא דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על ב' פרקים הללו והתירום. אי נמי לא פשטה ברוב ישראל כדאמרינן גבי גרבי שמן בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף לו.): ת"ר לא יגדל אדם את הכלב אא"כ היה קשור בשלשלת אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר. ביום קושרו ובלילה מתירו: הדרן עלך מרובה
ח׳
החובל בחבירו חייב בחמשה דברים. בנזק כדמפרש בסיפא סימא את עינו קיטע את ידו שבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד כנעני נמכר בשוק שהוא נמכר לעולם. אבל עבד עברי אין לו שומא להמכר לעולם להפסיד לו בשומא הזאת. שהרי היה יכול למכור את עצמו לשש ולאחר שיצא בשש ימכור עצמו שנית. וכן כל ימיו רואין כמה הוא יפה וכמה היה יפה. פי' עבד הנמכר בשוק כמה היה יפה עם האבר וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל כדאמרינן לעיל בריש פרק הפרה. וכן אתה אומר בקוטע יד עבדו של חבירו אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה. דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידו אלא בדמים מרובים. ולהקל בכל שומות אנו למידין לעיל (בבא קמא דף נח:) מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה. והא דלא אמר סימא את עינו נסמא עינו קיטע ידו נקטע ידו שבר את רגלו נשבר רגלו יליף בגמרא מכמה קראי. צער כיצד כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאין עושה חבורה. ומסקי' בגמרא דאתיא כר' אבל לבן עזאי אין משלם צער עד שיעשה בו מקצת חבורה ולא אפחתיה מכספיה. והיכא דאפחתיה מכספיה דמשלם לו דמי נזקו ילפינן בגמרא לרב זביד משמיה דרבא מפצע תחת פצע. ולרב פפא משמיה דרבא מרפא ירפא וכל ד' דברים משתלמין במקום נזק. אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. ואמרו בגמרא דצער במקום נזק כגון היכא דקטעי' לידיה דלא אמרינן כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו לידו דשומא שאין לה סוף היא שלא היה אדם לוקח הון למכור ידו לקטוע ולהקל בשומות ילפי' מובער בשדה אחר. ואף ידו שהיא מוכתבת למלכות לקוטעה בסם אין אומרים כמה אדם רוצה ליטול שיקטענה בסייף דגם זו שומא רבה היא דלא מקבל איניש צערא עילויה לכתחלה אלא בדמים מרובים. אבל צער זה כבר נעשה. הלכך שמין להקל כמה אדם רוצה ליתן שיקטע ידו בסם הכתובה למלכות לקוטעה בסייף. ודמים כאלו נוטלין מן המזיק ונותנין לניזק. אבל צער שלא במקום נזק אי אפשר לשום בענין אחר אלא כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. והאי דפריך בגמרא ליטול ליתן מיבעי ליה. אמילתיה דאבוה דשמואל פריך. אי נמי ממילתיה דאבוה דשמואל שמעינן נמי פי' דמתניתין. ולעולם אין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולצער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו. אלא שמין מי שחייב למלכות לכוותו בשפוד על צפורניו כמה היה נותן שלא יעשו לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממוך ולקבל צער. ואבוה דשמואל מילתא דפסיקא נקט נזק במקום צער דשמין להקל בין סייף לסם ומיניה שמעינן דהוא הדין דמקילים אף שלא במקום נזק. והשתא ניחא הא דפריך האי ליטול ליתן מיבעי ליה דקאי נמי אמתני' וצער ילפינן מכויה תחת כויה: ריפוי הכהו חייב לרפאותו. עלו בו צמחין אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור: חייתה ונסתרה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו. והוא שלא אמדוהו מתחלה דאי אמדוהו הא אמרינן לקמן אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין אלא כמו שאמדוהו. חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאותה. וכן אם עבר על דברי הרופאים ואכל דברים הקשי' למכתו ומחמת כן נתקלקלה המכה אינו חייב לרפאותו. וצריך לשכור לו רופא ואם אמר המזיק אני ארפאך יכול הניזק לומר אין רפואתך מקובלת עלי. ואפילו שידוע שהוא רופא משום דאמר ליה דמית עלי כאריא ארבא וצריך שיהא לחולה נחת רוח מן הרופא. ואם אמר המזיק יש לי אוהב קרוב שירפאך בחנם יכול הוא לומר כשאין הרופא מקבל שכר אין לבו ומחשבתו מדקדק בעיקר צורך החולה כיון שאינו מצפה לקבל שכר. ואם אמר לו אביא רופא ממרחקים שיטול מעט שכר יכול לומר רופא שהוא ממקומו מדקדק יותר כדי שלא יפסיד המחאתו. ואם אמר הניזק שיקוצו לו שכר הרופא ויתנו לו וירפא את עצמו יכול המזיק לומר חיישינן שמא מחמת חמוד ממון לא ירפא את עצמו כראוי ויזכרוהו לגנאי כל רואי המכה: שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין כל ימי משך החולי ולמלאכה זו הוא ראוי כשיתרפא. ואינו נותן לו יותר שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו ובזה נפטר ממנו מכל מלאכות אחרות שהיה ראוי לעשות בידו ורגלו. רק שבתו מחמת החולי שהיה יכול לעשות בלא ידו ובלא רגלו לכשיתרפא חייב ליתן לו: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש. פלוגתא דתנאי היא דף פו. בגמרא דירושלמי החובל בחבירו חמשה נותן לו חמשה. ארבע נותן לו ארבע. שלשה נותן לו שלשה. שנים נותן לו שנים. אחד נותן לו אחד. כיצד הכהו על גבי ידו וקטעה נותן לו חמשה צער נזק ריפוי שבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה נותן לו ארבע צער ריפוי שבת ובושת. הכהו על ראשו וצבה נותן לו שלשה צער ריפוי ובושת. הכהו במקום שאין נראה נותן לו שנים צער וריפוי. הכהו בטומוס שבידו נותן לו אחת בושת. טומוס פירוש בערוך קלף שעושין לו מן קליפה של עץ ובלעז נקרא שמו טומוס: ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא אתא לקמיה דרבא אמר להו זילו שיימוהו כעבדא. אמרו ליה רבנן האמר מר כל הנשום כעבד אין גובין אותו בבבל. אמר להו נפקא מינה דאי תפס. הכי גריס רב אלפס ז"ל והלשון משמע שצוה לשום מיד ונ"מ שאם יתפוס שידע כמה יש לו לתפוס. ולא נהירא דאין שמין כלל לגבות הנזק אלא אם תפס הניזק שמין ואומרים לניזק כך וכך תחזיר לו. וראיתי בספרים אמר להו לא אם תפס. כלומר מה שאמרתי לשום היינו אי תפס לידע כמה יחזיר. רבא לטעמיה דאמר רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל. נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובים אותו בבבל. ושקיל וטרי גמרא מ"ש שור בשור ושור באדם אע"ג דאלהים כתוב בפרשה ואין מומחין בבבל מיהו עבדינן שליחותייהו מידי דהוה אהודאות והלואות. אדם באדם ואדם בשור נמי ויעביד שליחותייהו. ומסיק דלא עבדינן שליחותייהו אלא בממונא ובמילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס כמו הודאות והלואות. אבל מילתא דלית בה חסרון כיס אע"ג דשכיח אי נמי לא שכיח אף על גב דאית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. הלכך אדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו בושת אע"ג דשכיח כיון דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. והא דאמר מר שור בשור גובין אותו בבבל היינו בשן ורגל דמועדין מתחילתן אבל קרן לא. דאי תם קיימא לן פלגא ניזקא קנסא. ואי במועד אין מועד בבבל. ואפילו הועד בארץ ישראל והובא לבבל מילתא דלא שכיחא היא ולא עבדינן שליחותייהו: כתב רב אלפס מנהג שתי ישיבות דאע"ג דאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לחבריה. וכד יהיב שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרינן ליה לאלתר בין איפייס מרי דיניה בין לא איפייס מרי דיניה. ואפשר שתקנת גאונים היא אבל מדינא דגמרא לא משמע הכי דא"כ אין לך גבייה גדולה מזו כיון דמשמתינן ליה דנקיטנא בכובסיה עד דלישבקיה לגלימיה. וכן משמע דמשמתינן ליה עד דמסלק היזקא מדר' נתן אבל משום תשלומין לא משמתינן ליה: בתשובת הגאונים נשאל ממר צמח גאון ז"ל אלו נערות שיש להם קנס מהו להגבות בבבל כדי שלא יהא חוטא נשכר. והשיב כלל אמרו אין מגבין קנסות בבבל וכו'. אלא משום שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקים שכיון שיודעים שאין גובין קנסות בבבל שולחים יד זה בזה נהגו חכמים אחרונים לנדותם עד שגייסו בממון או עד שירבה עליו ריעים ויפייסנו בדברים. ומעשה באחד שהפיל שינו של חבירו ונידהו מר רב צדוק גאון ז"ל ואמר לו דבר קצוב איני חותך עליך לך ופייסו או בדברים או בממון. ועכשיו כל דיני קנסות בטילין. ומנהג כמו שנהג מר רב צדוק גאון אדונינו אנו נוהגין. ונשאל ממר רב נטרונאי ז"ל אי אין דנין דיני קנסות בבבל החובל בחבירו בזמן הזה כגון צרם אזנו או קטע ראש חוטמו או אחד מאיבריו מה יעשה באותו החובל. והשיב כך מנהג בשתי ישיבות שכל מי שחובל בחבירו בעינו או בשינו או באחד מאיבריו אע"פ שאין פוסקין דין עליו לשלם דמי עינו או דמי שינו ודאי מנדין אותו עד שיפייס אותו בין במועט בין בהרבה. ורב שרירא ז"ל אומר דלא מצינו בגמרא לנדותו אלא עד דמסלק היזקא מדרבי נתן. וסמכו חכמים אחרונים וראשי ישיבות כי ראו הפסד גדול משום דאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל בקרוב. כי אין דרך לדקדק ולומר לזה כן קצבנו לתת כך וכך גם לזה קצבנו עליך למחול כך וכך כי זה היה דיני קנסות. אלא משערים בלבד בלבם שיעור קרוב עד כמה מגיע לתת לו ואין מגלין אותו. ומנדין החובל עד שיפייס הנחבל ורואין כמה מגיע לתת לו אם קרוב לאשר יש בלבם והנחבל אינו רוצה לקבל אומרים לו אין בנו כח לנדותו יותר מכן ומתירין לו. ואם רחוק ממה שבלבם אין מתירין לו עד שיקרב לאותו שיעור: שבת דהדקיה באדרונא ובטלו ממלאכתו נותן לו דמי שבתו. ומסתברא דמיירי שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו. אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בנזקין הוי כמו פורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה ונאבדה דאמרינן לעיל בפ' הכונס (בבא קמא דף נה:) דפטור מדיני אדם. ומה לי פורץ גדר ונאבדה ומה לי גודר ובפניה ומתה ברעב. וכה"ג כתבו התוס' בפרק אלו הן הנשרפין דף עז. גבי כפתו במקום שסוף חמה לבוא או סוף צינה לבוא דפטור שאם הביאו ממקום אחר וכפתו שם חייב: אמר רבא קטע ידו נותן לו דמי ידו. ובשבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין דמלאכה זו ראוי לכשיתרפא דכל אדם ראוי למלאכה זו. שבר רגלו רואין אותו כאילו הוא שומר הפתח שאין ראוי למלאכה אחרת. ובשתי רגליו מיירי דאי ברגל אחת הא אמרינן במתני' שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. אלא מתני' ברגל אחת ואכתי חזי לשמירת קישואין כדאיתא בתוספתא רואין אותו כאילו הוא חגר שומר קישואין. והכא מיירי בשתי רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בשתי עיניו. דאי בעין אחת אכתי חזי למלאכתו ראשונה. ונראה דכל זה איירי בסתם בני אדם שאינן בני אומנות. אבל אם היה בעל מלאכה שמין אותו לפי אותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. כגון אם היה מלמד תנוקות וקטע ידו ושבר רגלו כשיתרפא עדיין הוא ראוי למלאכתו. וכן אם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו עדיין הוא ראוי למלאכתו הראשונה. ולמה ישומו לו בימי חוליו כאילו שומר קישואין והכי מוכח בשמעתא לקמן דקאמר שבת דמרקד בי כובי דבעי אחויי גווני ברישיה. אלמא דנותנין לו שבת לכל אדם לפי מה שהוא רגיל לעשות. ושומת הנזק לכל אדם לפי מלאכתו. ואם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו והוא דבר מועט. ואם קטע ידו דבר מרובה. ומיהו יראה דשומא זו שעושין לכל אדם לפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא. כגון אם קטע ידיו של עבד ונוקב מרגליות. אבל אם קטע רגליו והיתה שומתה פחותה משומת עבד העומד לשמש לעשות מה שרבו מצוה. לפי שעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כ"כ על חסרון רגליו כי ראוי הוא למלאכה ראשון הראשונה ויותר יהיה קבוע במלאכתו. ישומו לו הנזק כאילו לא היה נוקב מרגליות. דמסתבר שלא יפסיד באומנתו ומעלתו. דאם ירצה לא ישתמש במלאכה זו ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש: חרשו נותן לו דמי כולו לפי שאינו ראוי לכלום. ובסתם בני אדם שאינם בעלי אומנות. אבל אם היה בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות אין נותן לו דמי כולו. אלא שמין אותו כמה נפחתו דמיו. והכי אמרינן במסכת ערכין דף ב. דחרש נידר ונערך אלמא בר דמים הוא: בעי רבא קטע ידו ולא אמדוהו שבר רגלו ולא אמדוהו סימא את עינו ולא אמדוהו וחירשו מהו בחד אומדנא סגי או דלמא כל חד וחד באפי נפשיה בעי למיתביה ליה. ולענין נזק ושבת אין חילוק בין בחד אומדנא ובין כל חד באפי נפשיה. דבכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל חסרון אותו אבר עד שיצטרפו כל איבריו יחד. ושבת שבין מום למום פשיטא שיתן לו. כי עדיין היה ראוי למלאכה לכשיתרפא כל זמן שלא חרשו. ובשביל איחור השומא עד שנתחרש לא יפסיד. כי ב"ד שמין שבת שמזמן החבלה ואילך. אבל לענין צער וריפוי ובשת קמיבעיא ליה. והא פשיטא ליה שישלם לו צער וריפוי ובשת של כל מכה ומכה. דאטו בשביל שחרשו יפטר ממה שנתחייב לו כבר. והלא המבייש את החרש אמרינן לקמן דחרש יש לו בשת וכל שכן צער וריפוי. ועוד דלפעמים ירויח במה שחרשו שדמי כולו מועטין מצער ריפוי ובשת של כל המכות. ועוד דלעיל מרבינן שכולן משתלמין במקום נזק. אלא הא מיבעיא ליה אם ישומו בפעם אחת צער ריפוי ובשת של כל המכות או ישומו של כל מכה ומכה לבד. מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בינתים חזינן כאילו נעשו במלחמה אחת ואמדינן כולן ביחד או לא. ונפקא מיניה שאין עולין כל כך כשאומדין בבת אחת כמו כשאומדין כל אחת לעצמה. דוגמא לדבר בפ' השואל דף צט: גבי חביצא דתמרי. חדא חדא מזדבני בחמשין. אגב הדדי מזדבני בחמשין נכי חדא. אבל בנזק אפילו חלוק מועט כזה אין ביניהן. כי שמין כל אבר לפי שויו. ואת"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כוליה פירוש ואומדין הכל ביחד. והכי הלכתא. אמדוהו מהו כיון דאמדוהו במה דאמדוהו כמאן דאגביה דמי. או דלמא כיון דמחסר גוביינא לא. תיקו. ומסתברא דכמאן דגבוי דמי לפי מאי דפרישית דאין נפקותא אלא לפי עילוי שומא פרטית לכללית. למה יעשה שומא אחרת אחרי שכבר נתחייב בשומא ראשונה: שבת הפוחתתו בדמים כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור. שמלבד שבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא נפחתו דמיו אם היה נמכר עתה. לפי שאין אדם בקי אם סופה לחזור ולא יכניס עצמו לספיקא לקנותו בחזקת בריא. פליגי ביה אביי אמר נותן לו דמי שבת גדולה ודמי שבת קטנה. דכיון דדמיו נפחתין בשביל הכאה זו שמין לאותו פחת וכל ימי חוליו רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ורבא אמר כיון שסופה לחזור אין שמין אותו ואין לו שבת גדול. וכיון דאין לו שבת גדול לא סגי ליה בשבת קטנה כאילו הוא שומר קישואין. הלכך נותן לו שבתו שבכל יום ויום דמלאכה דבטיל ממנה. וכן הלכתא. ומסתבר דכפועל בטל שיימינן ליה וכן כל שבת: איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו. אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד כדי שיצא מביתו בדמי ידו משלם. ושבת קטנה לרב אע"פ שמפסיד הרב דקודם שנקטע ידו חזי לכל מלאכה והשתא לא חזי אלא לשמור קישואין. חשבינן ליה כאילו חלה דאמר בפ"ק דקדושין דף יז. דאינו חייב להשלים דנסתחפה שדהו. ואע"ג דחלה ארבע שנים חייב להשלים. שאני התם שאין עושה שום במלאכה. אבל הכא יכול הוא לשמור קישואין. ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע וכו'. הכי גריס רב אלפס וקשה שבת קטנה למה לא תהיה הכל לרב. הלכך נראה כגרסת ר"ח ז"ל הכל ינתן לרב. ושבת קטנה תהיה הכל לרב ושבת גדולה ילקח בו קרקע והרב אוכל פירות כנגד מה שהפסיד בקטיעת ידו מה שיש בין. שאר מלאכות לשמירת קישואין וכי נפיק לחירות נפקא ארעא בהדיה. והרי הוא יוצא בדמי ידו משלם. ואם פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת כגון דאפסקי' לריש אודניה או לריש נחיריה הכל לעצמו. ירושלמי אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה דמצווים ישראל לפרנס עבדים הקטועים ולא שלימים. והא רבי יוחנן אכיל קופד ויהיב לעבדיה ושתי חמרא ויהיב לעבדי' וקרי עליה הלא בבטן עשני עשהו. התם במדת הרחמים הכא מדת הדין. ובפרק קמא דגיטין דף יב: קאמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך רפואתו דידיה היא דבעיא לאיתסויי ביה. לא צריכא דאמדוהו לחמשא יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי. ואותו היתרון הוא לאדון. וביה נמי איירי בירושלמי: בשת הכל לפי המבייש והמתבייש בגמרא פליגי בה תנאי. רבי מאיר אומר וכולן רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב. רבי יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו. רבי שמעון אומר עשירים רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם ועניים בפחותים שבהן. ושקיל וטרי כמאן אתיא מתני'. ומסיק דאתיא כרבי שמעון. ולכאורה משמע דהלכה כרבי שמעון מאחר דמוקי סתמא דמתני' כוותיה ותימה למה לא הביא רב אלפס ז"ל כל זה ויפסוק כרבי שמעון. ונראה דסמך אמתני' דלקמן הכל לפי כבודו ומסיק דלקולא קאמר ורבי עקיבא קאמר עלה אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן. וחייב ליתן ארבע מאות זוז לאותה ענייה והיינו כשיעור ת"ק. מכלל דלת"ק שיעור הגדול הוא ארבע מאות זוז. אלמא דלעשיר משערינן כבני חורין שירדו מנכסיהן מדקאמר הכל לפי כבודו דמשמע שיעור זה לעשיר ולפחות לפי כבודו והיינו כר"ש. ולכך לא חשש להביא פלוגתא דהני תנאי: מתני' המבייש את הערום או את הסימא או הישן חייב וישן שבייש פטור. נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין : ,גמ' בעי רבי אבא בר ממל בייש ישן ומת מהו. משום כסופא הוא והא לית ליה כיון שמת מתוך השינה ולא נודע לו בושתו ולא אכסיף. או דלמא משום דזייליה באפי אינשי הוא והא זייליה. רב פפא אמר הכי מיבעיא ליה משום כסופא דידיה הוא והא לית ליה כסופא. או דלמא משום פגם בני משפחה הוא והא אית ליה. ומסקינן מהא ברייתא דתניא רבי מאיר אומר חרש יש לו בושת ושוטה אין לו בושת קטן פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בושת ולא קשיא הא דמכלמו ליה ומיכלם והא דמכלמו ליה ולא מיכלם. ואיפשיטא מימה הך בעיא לתרי לישני דחזינא מכאן דקטן דמכלמו ליה ולא מיכלם לית ליה בושת אלמא טעמא דבושת לאו משום דזייליה באפי אינשי ולאו משום כסופא דבני משפחה הלכך בייש ישן ומת פטור. ורב אלפס ז"ל לא הביא כל זה: מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר סומא אין לו בושת וכו'. ולית הילכתא כרבי יהודה אלא כסתמא דמתניתין. בעא מיניה רבי אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי וכו'. אמר ליה לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. אבל חבלה דידה הוי. ומודה רב בשבת דהוי לאב אם היא סמוכה על שולחנו. דשבת הוי במקום מעשה ידיה והם של אב. ומיהו לקמן בברייתא אמרינן דאם חבל בה אחר אפילו סמוכה על שולחן אביה הוי שבת דידה. דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד. וכן הלכה. ואם אינה סמוכה על שולחנו הו ישבת דידה. דקא בעיא למיתזן מיניה. ואם יש בשבת מותר על מזונותיה הוי של אב. ורבי יוחנן אמר אם פצעה בפניה דאפחתה מכספה בין לענין מעשה ידיה בין לענין קדושין מה שהפחית מכספה דהיינו נזק הוי של אב. אבל צערה ובושתה מודה רבי יוחנן דהוי דידה. וכן ריפוי כגון סמא חריפא והלכתא כרבי יוחנן: מתני' המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה החובל בחבירו ביום הכפורים חייב בכולן . החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. והחובל בבנו גדול יתן לו מיד ואפילו השבת. בבנו קטן יעשה לו סגולה. ובאינן סמוכין על שולחנו. ואם הן סמוכים על שולחנו פטור משבת. אבל נזק צער ריפוי ובשת בין סמוכין בין אינן סמוכין חייב: ,גמ' מאי סגולה. רב חסדא אמר ספר תורה. רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי. והלכתא כרב חסדא: החובל בעבד כנענים חייב בכולן. רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת. ולית הלכתא כוותיה: חש"ו אין להטפל בהם החובל בהן חייב. והם שחבלו באחרים פטורין . העבד והאשה כמו כן החובל בהן חייב. הם שחבלו באחרים פטורים. נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין דלא דמי פטורייהו לפטורא דחש"ו. דהנך לאו בני עונשין נינהו. אבל פטורייהו דעבד ואשה משום דאין להן נכסים. הלכך שמין כל חמשה דברים וכותבין ונותנין ביד הנחבל וכשיבא לידם נכסים ישלמו ומיירי באשה שאין לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. דאילו היו לה היו כופין אותה למוכרן בטובת הנאה אם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה ואותה טובת הנאה יתנו לנחבל. אבל מנה ומאתים שלה לא אמרו חכמים שתמכור בטובת הנאה ותתן לנחבל משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחל לו מחול. בוכל לגבי בעלה ודאי מחלה. ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ואע"ג דקי"ל כרבי מאיר דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה מ"מ יחזור הבעל ויכתוב לה כתובה אחרת. ואע"ג דדיינינן דינא דגרמי ואם תמחול לבעל תצטרך לשלם ללוקח. אינה חוששת על זה כיון שאין לה עתה ממה לשלם. וא"ת תמכור כתובתה במעמד הבעל ואז לא תוכל למחול כמו שהוכיח ה"ר שמואל מורדון מההיא דקדושין פרק האיש מקדש (קידושין דף מז:) דתניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיתה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליה רבי מאיר אומר מקודשת. וחכמים אומרים אינה מקודשת. ומוקי פלוגתייהו במלוה בשטר באשה סמכה דעתה. וכ"ע אית להו דשמואל. ר"מ סבר סמכה דעתה כי לא שביק לדידה ומחיל לאחרים. וחכמים סברי לא סמכה דעתה. ובמלוה על פה פליגי בדרב הינא דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ר"מ סבר אפילו במלוה. וחכ"א דוקא בפקדון ולא במלוה. ואם איתא דבמעמד שלשתן היה יכול למחול אפילו אית להו לרבנן הא דרב הונא אפילו במלוה אינה מקודשת דהא סברי דלא סמכה דעתה. וי"ל דבמעמד שלשתן אינו מועיל בכתובה באשה היושבת תחת בעלה כיון שעדיין לא ניתנה לגבות. דאפילו מאן דאית ליה דרב הונא אפילו במלוה. היינו דוקא במלוה העומדת לגבות. א"נ הבעל לא ירצה להיות במעמד להפסיד לאשתו. ואשה שחבלה בבעלה אי לא נפישא כתובתה מחבלה מזבנא כתובתה לבעלה וגבי לה בחבלה. דאף על גב דקי"ל כר"מ דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה. מידי הוא טעמא אלא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה השתא נמי אי בעי מגרש לה וגבי לה בחבלה. אבל אי איכא זוטר חבלה ולא נפיש כתובתה מכתובה דאורייתא לא הפסידה כתובתה. ואין לומר תמכור כתובתה לאחר בטובת הנאה ויכתוב הבעל שטר ללוקח בשמו ואז לא תוכל למחול כדאיתא בכתובות בפ' הכותב (כתובות דף פו.) דכיון דאין הכתובה בשם האשה הוי כמשהא אשתו בלא כתובה אף על גב שאינה קלה בעיניו להוציאה. ,מתני' המכה אביו ואמו ועשה בהם חבורה והחובל בחבירו בשבת פטור מכולן מפני שהוא נידון בנפשו. החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן: ,גמ' אימיה דרב שמואל בר אבא מאקרוניא הות נסיבא ליה לרבי אבא כתבתינהו לנכסי לרב שמואל ברה. בתר דשכיבא אזל רב שמואל לקמיה דרבי ירמיה בר אבא אוקמיה בנכסי. מהא דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שכתובים לבן לאחר מותו והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות. מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב. וכי מיית האב מיהת אית ליה ללוקח ואף על גב דמית הבן בחיי האב דלא אתו לידי דבן קנה לוקח. כריש לקיש דאמר לא שנא מת האב בחיי הבן דאתו לידי הבן ולא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידי הבן קנה לוקח. אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתנו משום תקנתא דאושא. דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. וכן הלכתא: אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות. מאי טעמא פירי תקינו ליה רבנן פירא דפירי לא תקינו ליה רבנן. כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום. כמאן כרבי אליעזר. פירוש איש ואשה שמכרו ואפילו שניהם כאחד כיון דלאשה הגוף ולבעל הפירות לא מיחזו נכסים לא לאשה ולא לאיש ואין מכירה חל עליהם. וסוגיא דהכא כלישנא בתרא דפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ.) אבל בלישנא קמא מפר' התם כי איתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומת דאתיא איהי ומפקה. זבין איהי ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנת אושא וכו'. אבל זבני תרוייהו לעלמא אי נמי זבנה איהי לדיליה זבינייהו זביני וכההיא לישנא קי"ל כמתניתין פרק מי שמת דף קלו. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו דכל אחד יכול למכור מה שיש לו: מתני' התוקע לחבירו נותן לו סלע. רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה. ומסיק בגמרא דמנה צורי קאמר. וסלע דקאמר ת"ק אסיקנא לעיל בריש פרק ד' וה' (בבא קמא דף לו:) דסלע מדינה קאמר. ושלא להפליג מחלוקת כל כך פי' ר"ת דת"ק בעני שבישראל קאמר ועשיר לפי כבודו. ורבי יוסי הגלילי בעשיר שבישראל קאמר ועני לפי כבודו. ואע"ג דאמרינן בגמרא דרבי יהודה נשיאה עבד עובדא כרבי יוסי הגלילי לא קי"ל הכי. אלא כהני תרי עובדי דריש פרק ד' וה' דף לו: ההוא גברא דתקע ליה לחבריה שלחה רב טובי בר מתנה לקמיה דרב יוסף סלע מדינה תנן או סלע צורי תנן ופשט ליה דסלע מדינה תנן. ועוד מייתי התם עובדא אחרינא חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתו לקמיה דרב הונא אמר ליה זיל הב ליה פלגא דזוזא. ואהנך עובדי סמכינן טפי מעובדא דרבי יהודה נשיאה משום דמייתי להו סתמא דגמרא לפשוט בעיא דאיבעיא להו סלע מדינה תנן או סלע צורי תנן: ,גמ' אבעיא להו יש אומד לניזקין או אין אומד לניזקין. מי אמרינן לקטלא הוא דאמדינן בהכי נפקא נשמה בהכי לא נפקא נשמה אבל לניזקין כל דהו. או דלמא לא שנא. ולמימד גברא לא מיבעי לן דודאי אמדינן בהאי מיקצר ובהאי לא מיקצר. כי קמיבעיא לן למימד חפצא מי עביד האי ניזקא או לא. ופשטינא תא שמע שמעין התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל שמסור לעדה ולעדים פרט לשיצתה אבן מתחת ידי עדים שפטור. וריפוי ושבת כתיבי בהאי קרא ש"מ יש אומד לניזקין: תניא הכהו על עינו וסמאו על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות. כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואין שומע אין עבד יוצא בהן לחירות: המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כיצד תקע באזנו וחרשו פטור. אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב: כל ה' דברים אומדין ונותנין לו מיד. אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו. אמדוהו והבריא נותנין כל מה שאמדוהו. מסייע ליה לרבא דאמר רבא האי מאן דאמדוהו לכולי יומא ואיתפח בפלגא יומא יהבינן ליה דכולי יומא דמשמיא הוא דרחימו עליה: מתני' סטרו נותן לו מאתים זוז כלאחר ידו ארבע מאות זוז: צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו הרוק העביר טליתו ממנו ופרע ראשה של אשה נותן ארבע מאות זוז. הכל לפי כבודו. אמר רבי עקיבא אפילו הן עניים שבישראל רואין אותם כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב. ומעשה באחד שפרע ראשה של אשה בשוק ובאת לפני ר"ע וחייבו ליתן לה ד' מאות זוז. אמר לו רבי תן לי זמן ונתן לו זמן. שמר לה עומדת על פתח חצירה ושפך הפך בפניה ובו כאיסר שמן וגילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה. העמיד לה עדים ובא לפני רבי עקיבא אמר לו רבי לזו אני נותן ארבע מאות זוז. א"ל לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי. פטור אחרים שחבלו בו חייבין: הקוצץ את נטיעותיו אף ע"פ שאין רשאי פטור. אחרים שקצצו נטיעותיו חייבין: גמ' רקק והגיע בו הרוק וכו' אמר רב פפא ל"ש אלא בו אבל בבגדו פטור. אמאי ניהוי כביישו בדברים וניחייב. אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור. ונראה לי טעמא משום דכתיב והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בשת גופו אבל בשת דברים או רקק על בגדו פטור. ורב שרירא ז"ל כתב דאף על בשת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו ומסתברא דיותר בשת בדברים מבשת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו: ירושלמי תני רב לבעיטה אחת. ולארכובה שלש. ולסנוקרת חמש עשרה. חד אמר בשם ר"ל המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו שלם. חד בר נש איפקר לרבי יהודה בר חנינא. אתא עובדא לקמיה דר"ל וקנסיה ליטרא דדהבא: הכל לפי כבודו. אבעיא להו ת"ק לקולא קאמר או לחומרא קאמר. לקולא קאמר דאיכא עני דלא בעי מישקל כולי האי. או דלמא לחומרא קאמר דאיכא עשיר דבעי למיתב טפי. תא שמע מדקאמר רבי עקיבא אפילו עני שבישראל רואין אותו כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם וחייב ליתן לאשה ארבע מאות זוז שמע מינה דת"ק לקולא קאמר. וארבע מאות זוז דת"ק לעשיר שבישראל קאמר ופליג עליה רבי עקיבא וקאמר דאף לעני יהבינן ד' מאות זוז: אמר ליה רבי תן לי זמן וכו'. ומי יהבינן זמן לחבלות והאמר רבי יוחנן אין נותנין זמן לחבלות. כי לא יהבינן זמן לחבלא דחסריה ממונא. אבל בבשת דלא חסריה ממונא יהבינן: תני רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת. אתה אמרת להורגו אתה אמרת לקוצצו. פטור. אמר ליה א"כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל אדם יטעון כך. אלא ודאי אזלינן בתר אומדנא שאין אדם אומר לחבירו לעשות כן. ומוקי בשור העומד להריגה כגון שהוא נגחן ואסור להשהותו. ובאילן העומד לקציצה שהוא גוהה לרה"ר. או אשירה וקצה בתוך שדה נכרי. וקתבע מיניה אנא בעי למיעבד ליה להך מצוה. דתניא ושפך את דמו וכסהו בעפר מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששפך וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן שמעון בן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. איכא מאן דאמר הא דחייבו רבן גמליאל י' זהובים קנסא הוא ולא גמרינן מיניה לדינא אחרינא. וכי מעיינת ביה בגמרא לא משכחת להאי סברא. דאי סלקא דעתך קנסא הוי ולא ילפינן מינה אמאי גמר מינה רב להא דתניא נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקוצצו פטור דשמעת מינה טעמא דאמר הכי הא לא אמר חייב. אלא לאו דינא הוא וגמרינן מיניה. ועוד אי לאו דינא הוא מה שייך הכא למיקנסיה גברא למצוה קא מיכוין ואנן ניקום וניקנסיה. ועוד דבפרק כיסוי הדם דף פז. מיבעיא ליה אהך דרבן שמעון בן גמליאל שכר מצוה או שכר ברכה למנ"מ לכוס של ברכה: אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למיקצייה. מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע. שאני זיתים דחשיבי. וכן לכל אילן לפי חשיבותו וגפן דטעין כל דהו אסור לקוצו. אמר רב לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זמניה. אמר רבינא אם היה מעולה בדמים מותר. תנ"ה רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל. כי לא עץ מאכל זה אילן סרק ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר כי לא עץ מאכל. להקדים סרק למאכל. יכול אפילו מעולה ובדמים. תלמוד לומר רק. שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי. טעם בהן טעמא דחמרא. אמר ליה מאי האי. אמר ליה ביני גופני קיימי. אמר ליה מכחשי בחמרא כולי האי. למחר אייתי לי מקורייהו. רב חסדא חזא תאלי ביני גופני אמר ליה לאריסיה זיל עקרינהו. גופני קנו דיקלי דיקלי לא קנו גופני. וכן אם היה צריך למקומו נראה דמותר: תנו רבנן כל אלו שאמרו דמי בושתו. אבל צערו שמצטער על בושתו אפילו הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר השב אשת האיש וגו'. מנין שלא יהא המוחל אכזרי. שנאמר ויתפלל אברהם: כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר אברהם לאבימלך וכתיב וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו: מנא הך מילתא דאמרי אינשי קרית לחברך ולא ענייך רמי גודא ושדי עילויה. דכתיב יען טהרתיך ולא טהרת לא תטהרי עוד. מכאן פסק רב פלטאי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו: אמר רבי חנין המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. והני מילי דאית ליה דינא בארעא. אמר ר' יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק כדחזינן בשרה. אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפים שאין לנו נרדף בעופות יותר מן תורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח: האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב. על מנת לפטור חייב. קרע כסותי שבר כדי חייב על מנת לפטור פטור. עשה כך לאיש פלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו. א"ל רב יוסף בר חמא לרב מאי שנא רישא מ"ש סיפא. ואסיקנא דאמר ר' יוחנן יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו: תנ"ה הכני פצעני ע"מ לפטור שהוא כלאו. ויש לאו שהוא כהן. ה"פ בנזקי גופו אפילו אמר הן יש הן שדומה בניחותא מסתמא בתמיה קאמר. בנזקי ממונו אם אמר לא ודומה קצת כדאמר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר. כיון דמתחילה א"ל קרע כסותיו שבר כדי: שבור כדי וקרע כסותי חייב ורמינהו לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים. אמר רבא לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת קריעה והא דאתא לידיה בתורת שמירה. ההוא ארנקי דצדקה דאתיא לפומבדיתא אפקירה רב יוסף גבי ההוא גברא. פשע בה אתו גנבי גנבוה. אתא לקמיה דרב יוסף וחייבים. א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים. א"ל שאני עניים דפומבדיתא דמיקץ קיץ להו והוי כאילו הפקיד כל אחד קצבתו בידו: הדרן עלך החובל
ט׳
הגוזל עצים ועשאן כלים. צמר ועשאו בגדים משלם כשעת הגזילה. ומוקי לה רב אשי בגמרא בשינוי שאינו חוזר. עצים ועשאן כלים בבוכני דהיינו שיפן. צמר ועשאן בגדים בנמטי ומדתני במתני' עצים ועשאן כלים שמעי' דשיפוי לא מקרי שינוי אם לא שנקרא שם כלי עליה כל דהוא. או ששמו משתנה באותו שיפוי כמו כשורי ועבדינהו קצצתא לקמן (בבא קמא דף צו.) אבל שיפוי בעלמא שאין שמן משתנה בשיפוי זה לא חשיב שינוי. וכן לקמן שם עבדינהו גובאי או דיקלא וקטלי' לא הוי שינוי. ואבנים וסתתן נמי שמן משתנה ונקראים אבנים מסותתות הראויות לבנין. אבל שינוי החוזר סבירא ליה לרב אשי אינו קונה באף מדרבנן. וכן הלכתא. וכן סבר רב פפא לקמן שם: גבי גזל עפרא ועבדינהו ליבני גזל נסכא ועבדינהו זוזי. וכן פסק שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר ומוקי רבא בכחש שחוזר: ת"ר גזל עצים ושיפן אבנים וסתתן צמר ולבנן פשתים ונקהו משלם כשעת הגזילה. והא דנקט צמר ולבנן דהוי שינוי מוקי לה כר"ש. ולית הלכתא כוותיה. ופליגי בנפצי נפוצי וסרקי סרוקי ובחוורי חוורי. אבל בכברי כברויי מודו רבנן דהוי שינוי: תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטין מחבירו טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך. אין זה מברך. אלא מנאץ. ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה'. אע"ג דשינוי קונה. ברכה שאני: ת"ר הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן. והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו וה"מ באין הגזילה קיימת. אבל בגזילה קיימת מקבלין מהן ודוקא בבאין מעצמם לעשות תשובה כההיא עובדא דרבי ומשום דלא תנעול דלת בפני בעלי תשובה. אבל עומדים במרדן כופין אותן להחזיר כההיא דלקמן (בבא קמא דף צו:) ההוא דגזל פדנא דתורא מחבריה ולקמן בפרק בתרא (בבא קמא דף קטו.) נרשאה גנב סיפרא ונסכא דרבי אבא בשבועות דף מז. וההוא רעיא בפ"ק דבבא מציעא דף ה. ואמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סא:) רבית קצוצה יוצאה בדיינים. ועי"ל דתקנת רבי מיירי באדם שרוב עסקיו ומחיותו ברבית שתשובתו קשה כעובדא דרבי. וההיא דהניח להן אביהן מעות של רבית דעד מותו נתעסק ברבית. וכן כל הנך דמייתי. אבל אם באקראי עושים מוציאין מהן. הגבאים והרועים והמוכסים תשובתם קשה ומחזירין למכירין ושאין מכירין עשו בהן צרכי צבור בורות שיחין ומערות. ובגזילה קיימת איירי: גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל הטעונה העומדת ליגזז משום דקנייה בשינוי מעיקרא גופא מליא והשתא גופא סריקא. ואפי' הפרה והרחל בעין קנייה בשינוי ואין צריך לשלם אלא דמי פרה עומדת לילד ודמי רחל טעונה העומדת ליגזז. ואין הנגזל יכול לומר החזר לי פרה ורחל שגזלת ממני ושלם לי עליהן שבח העיבור וטעינת הגיזה. וכן כל מקום שהוזכר קניית שינוי לענין גזלן היינו לענין זה שישלם דמים והגזילה תהיה שלו. ויותר מזה אמרינן בסיפא גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה. רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. ואמרינן בגמרא אליבא דרב פפא לאו דוקא ילדה וגזזה הוא הדין נמי לא ילדה משלם דמי פרם ריקנית כשעת הגזילה בלא ילדה כמו ילדה. וכן פר"י בגמ' דקמיבעיא לים לר"ש כי מסלקינן ליה בגופא או בדמי מסלקינן ליה אבל לרבי יהודה לא קמיבעיא ליה דפשיטא דכיון דקני ליה גזלן משום תקנת השבים או משום שינוי דדמי בשרא יהיב ליה גזלן לנגזל. ומעוברת וילדה וטעונה וגזזה לא מקרי שינוי החוזר. אע"פ שחוזרת ומתעברת וחוזרת ונטענת. משום דלא מיקרי שינוי החוזר אלא כשחוזר הדבר לקדמותו בלי תוספת וגירוע כגון כחשא שהלך לו השומן ואינו בעולם. ולכשתתפטם יחזור הדבר לקדמותו. וכן עפרא ועבדינהו ליבני כי הדר משוי לי' עפרא חזר העפר לקדמותו אבל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה אם תחזור ותתעבר ותטעון גיזה לא מיקרי שינוי החוזר. כי העובר והגיזה ישנן בעולם ועובר אחר נתעברה ונטענה גיזה אחרת. ועדיף טפי מזוזי ועבדינהו נסכא דלא מקרו שינוי החוזר אע"ג דאפשר למהדר למיעבדינהו זוזי בלי גירוע ותוספת משום דפנים חדשות באו לכאן. כ"ש הכא שנתעברה לגמרי עובר אחר ונטענה גיזה אחרת דלא מיקרי שינוי החוזר. וגם נראה אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה עומדת ליגזז דמשמע דשמין הפרה כמה היתה שוה רגע אחד קודם ללידתה והרחל סמוך לגיזתה. והכי הוה מסתבר שהרי גזלה מעוברת וטעונה ואין כאן שינוי אלא הלידה והגיזה ועד שעת השינוי היו ברשות הנגזל וברשות הנגזל השביחו. ודמיא להא דאמר רבה לעיל (בבא קמא דף סה.) האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבע תברה או שתייה משלם ד' משום דברשות הנגזל אייקר. מיהו אינו משלם אלא כמו שהיו שוין בשעת הגזילה דכל היכא דקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו מחייב לשלם אלא דמים חזרה השומא לשעת הגזילה. והכי כייל בסיפא זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה דקאי אכולהו בבי דמתניתין. דכולהו שוין לענין זה שתהא שומא כשעת הגזילה. ואע"ג דאם הוציאה הנגזל מן הגזלן קודם לידה וגזיזה היה נוטל בהמתו כמו שהיא דברשותיה אשבח ולא אישתנית ביד הגזלן. השתא מיהא דילדה וגזזה ונשתנית הגזילה משלם כשעת הגזילה וכל השבח שהשביח משעת הגזילה ואילך הוי של גזלן. ולא דמי לתברה או שתייה דהתם איבדה מן העולם דבאותה שעה נעשה גזלן. אבל היכא דהגזילה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותו שינוי משלם כשעת הגזילה. והוא הדין גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה אפילו לא ילדה נמי משלם כשעת הגזילה ולא כמו שהיתה שוה בשעת השינוי. מידי דהוה אגזל טלה וגזלו זמן מרובה עד שנעשה איל. דאילו בא נגזל והוציאו מיד הגזלן אם קודם שנעשה איל היה לוקח בהמתו כמו שהיא. ולאחר שנעשה איל משלם כשעת הגזילה. והכי אמרינן לקמן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה לאיתויי דרבי אילעי דגנב טלה ונעשה איל וכו'. וכן פר"ת לקמן בדרבי יהודה אליבא דרב זביד דשבח דעל גבי גזילה הוי דנגזל ואחר שגזזה הוי דגזלן ואינו משלם אלא כעין שגזל ועוד אילו באתה לומר דמשלם כרגע אחד קודם לידה וגיזה משום דמדמי ליה לחביתא דחמרא. התינח גזזה דהוי כתברה או שתייה. לידה דממילא מאי איכא למימר. אלא ודאי אין לדמותם לחביתא דחמרא מטעמא דפרישית. והא דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז ולא קאמר דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה. משום דלפעמים אדם קונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל. וכן רחל טעונה בשביל הגיזה שעליה. ואין דמיהם מרובים כדמי פרה שאדם קונה מעוברת לגדל הולד וכן רחל לגדלה לגזיזה. וזה הגזלן שהשהה אצלו עד שילדה וגזזה צריך לשלם דמים מרובין. ולפי שראיתי דעות רבות בפי' משנה זו הארכתי בפירושה. גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. ואי תקשי לך למאי דפרישנא דברישא נמי משלם כשעת הגזילה סיפא מאי קא משמע לן. השתא מעוברת וילדה טעונה וגזזה משלם כשעת הגזילה. ריקנית ונתעברה וילדה ונטענה וגזזה לא כ"ש. תריץ דלרב זביד איצטריך לאשמועינן ילדה אין לא ילדה לא דשבח דעל גבי גזילה דנגזל הוי. ולרב פפא אתא לאשמועינן דעיבור הולד וטעינת הגיזה הוי שינוי כמו הלידה והגיזה. והוה ליה למיתני לא ילדה אלא אגב דתנא רישא ילדה תנא נמי סיפא ילדה: ,גמ' תנו רבנן הגוזל את הרחל וגזזה או שילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעינה. רבי שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף רף צה ע"ב במאי קמיפלגי. רב זביד אמר בשבח שעל גבי גזילה קמיפלגי. דר' יהודה סבר דנגזל הוי בעוד שהיא על הגזילה. ואחר שהוסרו מעל הגזילה הוי דגזלן מאותו טעם שכתבתי בפרישתי לר"ת כדאית ליה ולר"י כדאית ליה. ור"ש סבר דגזלן הוי רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף משעה שגזלה. ור"פ אמר דכ"ע שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי. לאו דוקא דגזלן הוה אליבא דר"ש. דאדרבה דנגזל הוי אלא דיהיב ליה לגזלן שכר טרחו אלא שיש לגזלן חלק בה. ואגב רבי יהודה נקט דגזלן הוי. אלא למחצה ולשליש ולרביע איכא בינייהו. רבי יהודה סבר שבח שעל גבי גזילה כוליה דגזלן. ר"ש סבר למחצה ולשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן. והא דתנן פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. ה"ה אפילו לא ילדה נמי משלם כשעת הגזילה ואיידי דנסיב רישא ילדה תנא סיפא נמי ילדה. ומתניתין רבי יהודה היא. תניא כוותיה דרב פפא ר"ש אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו למחצה ולשליש ולרביע. והלכתא כרבי יהודה ואליבא דרב פפא דתניא כוותיה: אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש. מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר. בין שבח פיטום בין שבח לידה וגיזה. דלא תימא דוקא את הגזלן זיכו בשבח משום תקנת השבים. ומסקינן דה"ה אם השביח לוקח. דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ובגזל ישראל ומכרה לעובד כוכבים והשביח עובד כוכבים וחזר ומכרה לישראל מיבעיא ליה. מי אמרינן כיון דמעיקרא ישראל ולבסוף ישראל עבוד רבנן תקנתא. או דלמא כיון דאיכא עובד כוכבים באמצע לא. ועלתה בתיקו: אמר רב פפא האי מאן דגזל דיקלא מחבריה אע"ג דקטליה ושדי בארעא דידיה לא קני. מ"ט מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי. פסק גובי נמי לא קני. מאי טעמא השתא נמי גובי דדיקלא מיקרי. גובי ועבדינהו כשורי קני. כשורי רברבי ועבדינהו כשורי זוטי לא קני. ואי עבדינהו קצוצייתא פירוש נסרים קני. אמר רב פפא האי מאן דגזל לוליבא מחבריה ועבדינהו הוצי פירוש שעקר העלים מן השדרה קני. מעיקרא לוליבא והשתא הוצי. הוצי ועבדינהו חופיא שחלק כל העלין לשנים מגבו ועושין מהם מכבדות לכבד הבית קני. מעיקרא הוצא והשתא חופיא. בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו. פרש"י כף תומר האמצעי העליון נקרא תיומת. וכן כתוב בתשובת הגאונים דתיומת היינו תיומת העליון שבלולב שאין הוצא למעלה ממנו. והוא כשני הוצים דבוקים זה בזה נקראים תיומת. והא דאמרינן בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו פירוש נפרד אחד מחבירו אותו הוצא העליון שדומה לשנים. ולדבריהם בטורח ימצא לולב כשר. כי מועטין הן שיש להן תיומת כזה. וי"ל דלדבריהם אינם פוסלין לולב שאין לו תיומת כזה אלא היכא דיש לו תיומת ונשתנה מברייתו ונחלקה התיומת הוא דמסקינן דפסול. ובה"ג כתוב בעי רב פפא נחלקה התיומת ההוא גבא דהוצא היכא דדביק אהדדי ההוא דמתיים להו ומשוי להו חד נחלק מהו. כי נפרצו עליו דמי ופסול. או דלמא כי נפרדו עליו דמי וכשר. וזהו לשון הלכות גדולות וכן פר"ח תיומת מקום חבור שני צדי העלין. כי כל עלה כפולה לשנים ותאומים מגבה אם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד לבדו היינו נחלקה התיומת. ולהני פי' משמע דקאי אכולהו עלין אם רוב עלי הלולב נחלקה תיומתן. וקשה לפי' מהו נחלקה התיומת. ורש"י פי' בסוכה דף לב. נחלקה התיומת שני עלין העליונים אמצעיים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה עד העלין שלמטה מהם. ומתיק באיכא דאמרי דפסול והוי נמי שינוי וקני: אמר רב פפא האי מאן דגזל עפרא ועבדיה ליבני לא קני. מאי טעמא הדר משוי ליה עפרא. לבינתא ועבדיה עפרא קני. מאי אמרת הדר משוי ליה לבינתא. פנים חדשות באו לכאן. אמר רב פפא האי מאן דגזל נסכא ועבדינהו זוזי לא קני. מאי טעמא הדר עביד להו נסכא. זוזי ועבדינהו נסכא קני. מאי אמרת הדר עבד להו זוזי. פנים חדשות באו לכאן. שחימי ועבדינהו חדתי לא קני. חדתי ועבדינהו שחימי קני. מאי אמרת הדר עבדינהו חדתי. פנים חדשות באו לכאן: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. כל לאיתויי מאי. לאיתויי הא דרבי אילעאי דאמר רבי אילעאי גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר: ההוא גברא דגזל פדנא דתורא מחבריה אזל כרב לארעתא דידיה כולהו וזרעינהו. לסוף אהדרינהו למרייהו. אתא לקמיה דר"נ א"ל זיל שומו ליה שבחא. א"ל רבא תורא אשבח ארעא לא אשבח. א"ל לא פלגא דשבחא קאמינא. א"ל סוף סוף הא הדרא לגזילה בעינא ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. א"ל האי גזלנא עתיקא הוא ובעינן למיקנתיה. כתב רב אלפס ז"ל מהא שמעינן דקנסינן בכה"ג אפילו בחוצה לארץ. דהא ר"נ בבבל הוה. ועוד דגרתינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו.) תניא אמר ר"א שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ודוקא גדול הדור כגון רב נחמן דחתנא דבי נשיאה הוה וממונה לדון על פי הנשיא. או טובי העיר שהמחום רבים עליהם. אבל דייני דעלמא לא: מתני' גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה. רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה. מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך: ,גמ' אמר רב פפא לא הזקינה ממש אלא אפילו הכחישה. והא אנן הזקינה תנן. אמרי כחשא כעין הזקינה. מה הזקינה דלא הדרא אף כחחא דלא הדר. אבל כחשא דהדר אומר לו הרי שלך לפניך: ר"מ אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רב חיננא בר אבדימי אמר רב הלכה כר"מ. כתב רב אלפס ז"ל דלית הלכתא כוותיה דקיימא לן עבדא כמטלטלי דמי. ולא נהירא האי פיסקא דמהיכא קיימא לן עבדא כמטלטלי דמי מהא דאמר רב נחמן לעיל פ"ק (בבא קמא דף יב.) דבע"ח לא גבי מעבדי דיתמי ומהא דתני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע ואין נקנין עם העבדים. ומכל הנהו אין ראיה לפיסקא דהכא. דתקשה לך הא דאמר ליה רבא לרב נחמן הא עולא הא ר"א הא דייני דנהרדעא הא רב חנא בר ביזנא פירש דכולהו סברי עבדא כמקרקעי דמי מר כמאן סבירא ליה. ומאי קאמר ליה רבא לרב נחמן והלא כמה דברים מצינו דעבדא כמקרקעי דמי לענין אונאה ושבועה וגזל. ופי' רשב"ם דודאי לכל מילי דאורייתא חשיב כמקרקעי כדכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לאחוזה. והתם במילי דרבנן איירי כגון פרוזבול וקנין אגב דרבנן. וקרא דערים מצורות אסמכתא בעלמא. ולגבות מיתמי נמי דרבנן דסברי שיעבודא לאו דאורייתא. וכן כתב הראב"ד והר"מ הלוי ז"ל: אמר רב דניאל אמר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור. והוא שלא בטלו ממלאכת רבו. מאי טעמא ניחא לאינש דלא נסתריה עבדיה. ומסיק ה"מ דלא מסיק זוזי במריה. אבל אי מסיק זוזי במריה אסור דמיחזי כרבית. תדע דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר: מכאן משמע שצריך המלוה ליזהר מאד הרבה שלא יהנה משל הלוה כלום. דהא אסרינן הכא לדור בביתו בחנם אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא. ובפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סד.) משמע דאפילו בגברא דלא עביד למיגר אסור. א"כ אפילו היה אוהבו כ"כ שהיה רגיל להשאילו בהמתו וכליו יאסר עתה אף בדברים שאין רגילות ליטול שכר. וכתבו התוספות דלא אסרינן אלא מילי דפרהסיא דאוושן טובא כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו. אבל להשאיל כליו מותר כיון דבלאו הכי הוה משאיל ליה ומיהו עושה שלא מדעת חבירו חייב ליתן לו שכר ואפילו במקום שלא היה נותן אם לא היה חייב לו כגון דר בחצירו ותוקף בעבדו. דכיון דשלא ברשות עושה נראה שסומך על הלואתו שחייב לו: איתמר התוקף בספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה. אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל. ושמואל אמר אין לו אלא פחתה. אמר רב פפא ולא פליגי הא דעבידא לאגרא והא דלא עבידא לאגרא. ואיבעית אימא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית לה בתורת אגרא והא דנחית לה בתורת גזלנותא הלכך אי לא עבידא לאגרא אפילו נחית לה בתורת אגרא אין לו אלא פחתה. ואי עבידא לאגרא ונחית לה בתורת אגרא כרב ואי בתורת גזלנותא כשמואל: גזל מטבע ונסדק. אמר רב הונא נסדק נסדק ממש. נפסל שפסלתו מלכות. רב יהודה אמר פסלתו מלכות היינו נסדק. אלא היכי דמי נפסל. שפסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת. ונראה דהלכה כרב הונא דהוה רביה דרב יהודה ועוד דרב ושמואל דפליגי במלוה חבירו על המטבע ונפסל סברי כרב הונא. דאי הוו סברי דפסלתו מלכות הוי כנסדק. לא הוה מצי למיתב ליה למלוה מטבע שנסדק וכן רבה דאמר לקמן בשמעתין השף מטבע של חבירו פטור כי מחייה בקורנסא סבר כרב הונא. דאי פסלתו מלכות הוי כנסדק כל שכן מחייה בקורנסא: איתמר המלוה את חבירו על המטבע. פירוש שהלווה לו מעות או שמכר לו פרקמטיא והתנה עמו ע"מ שישלם לו מטבע ונפסל המטבע אמר רב נותן מטבע היוצא באותה שעה של פירעון. דכיון דהתנה עמו לשלם לו מטבע צריך ליתן לו מטבע היוצא בשעת פירעון וכיון שנפסל ואין יוצא במדינה לא מיקרי מטבע. ושמואל סבר כיון דיוצא במדינה אחרת מיקרי שפיר מטבע. וקאמר רב נחמן דמסתברא מילתיה דשמואל בדאית ליה למלוה אורחא לאותה מדינה שמטבע זו יוצא. ולא קפדי מלכיות כולי האי לחפש אם שום אדם מוליך מאותה מטבע. הלכך כיון דאית ליה אורחא להתם יכול להוליכה שם. אבל אי לית ליה אורחא להתם או אפילו אית ליה אורחא להתם וקפדי מלכיות כולי האי שמחפשין לא. ואי אין מלכיות מקפידין כלל אפי' לית ליה אורחא להתם צריך לקבל מטבע הנפסל. ודוקא בהתנה עמו לשלם לו מטבע. אבל בסתם בלא תנאי משלם לו מטבע שהלווהו ואפי' אינו יוצא בשום מקום: בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע ועשו מטבע אחרת והוסיפו עליו שהוא יותר גדול וכבד מן הראשון ולית ליה אורחא למקום שמטבע הראשון עדיין יוצא והשתא צריך ליתן לו ממטבע החדש לכ"ע ומיבעיא ליה כיון שהוסיפו אם יש בו משום רבית. א"ל נותן לו ממטבע החדש היוצא באותה שעה. א"ל אפילו כי נפיא. אמר ליה אין. ואפילו כי טרינא. א"ל אין. והא קזיילי פירא. אמר רב אשי חזינן אי מחמת מטבע זיל מנכה ליה. אי מחמת תרעא זיל כגון שירדו גשמים או באו חטין בספינה לא מנכה ליה. והא קשבח לענין נסכא. אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדמי טייעא עד עשרה בתמניא. אם הוסיפו על המטבע ויש בשמנה מן המטבע אחרונה כמו בעשרה מן הראשון נותן לו עשרה ממטבע אחרון. והוא דלא זיילי פירות מחמת ההיא תוספת. ואע"ג דהא שבח לענין נסכא חומשא. לא חיישינן לאותו שבח. דכיון דדינא הוא לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה לולי מחמת התוספות דשבח לענין נסכא ומחזי כרבית. כיון שאין בו אלא חומש יותר אין כאן שבח לענין נסכא. דאם היה מחזירו לנסכא יפחת החומש לחסרון היתוך ובשכר צורף. אבל אם היה התוספת יותר מחומש משלם לו ממטבע האחרון במשקל מעות ראשונים שהיה חייב לו. ולא לפי המנין משום דאיכא שבחא לענין נסכא. כתב רב אלפס ז"ל דה"ה למלוה את חבירו ופחתו ממנו והוא הדין במקום שנושאין ונותנין בכספים של משקל ופחתו מן הכספים שבהם או שהוסיפו עליו הכל ענין אחד. והראב"ד ז"ל כתב דדוקא בהוסיפו על המטבע הוא דאמר הכי משום דמיחזי כרבית. אבל בפחות לא. ומסתבר כרביע רב אלפס ז"ל דהכי נמי אית למיחש לפסידא דמלוה: אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור. מ"ט דאמר ליה הא מנח קמך זיל שקליה. ואי משום דבעי למיתב זוזי לבר אמוראה למישט ולמישקליה. גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר וגרמא בנזקין פטור כפרש"י. ולא אמרן אלא מים צלולין אבל מים עכורין לא. ולאו דוקא צלולין ועכורין אלא כל היכא דמצי למשקליה בר אמוראה פטור ואי לא חייב. אלא אורחא דמלתא נקט דבמים צלולין דחזי מצי בר אמוראה למישקליה. ולא אמרן אלא דאדייה אדוייה אבל שקל בידיה ושדייה מיגזל גזליה וההשבה מעלייתא בעי למיעבד. ואמר רבה השף מטבע של חבירו פטור דאמר ליה לא חסרתיך ולא מידי. ולא אמרן אלא דמחייה בקורנסיה. אבל שפייה בשופיינא חסורי חסריה. פירש רש"י ולא הוי גרמא. ואמר רבה הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור. מ"ט דאמר ליה כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ואמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור. מ"ט דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי ממך. היכי דמי. אי דאיכא עדים לכתבו ליה שטרא אחרינא. ולא שייך הכא למימר מפיהם ולא מפי כתבם. דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי ונעשה כאילו מעידים עדים האחרונים ראינו פסק דין שנתחייב פלוני כך וכך ממון . ואי ליכא עדים מנא ליה. ולא מהימן בעל השטר בשבועה כי היכי דעשו תקנת נגזל באשו אפילו היכא דלא קלייה בידים. דדוקא עשו תקנה היכא דקלייה לממוניה. אבל הכא גרמא בעלמא הוא. ולהכי מיבעי ליה לעיל (בבא קמא דף סב.) אי עשו תקנת נגזל במסור. והכא פשיט ליה טפי משום דניירא בעלמא קלא מיניה. אבל לעיל אפסדיה ממונא אע"ג דבדבור בעלמא אפסדיה. אמר רבא תהא במאמינו השורף לבעל השטר כמה היה כתוב בו. כתב רב אלפס דלית הלכתא ככל הני מימרי דרבה. דהא אסיקנא אמר אמימר למאן דדאין דינא דגרמי מגבי דמי שטרא מעליא. הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי כי כשורא לצלמי. וכן הלכתא. והראב"ד ז"ל כתב דבההוא דזורק מטבע וצורם פרתו לאו משום דגרמי נינהו פטר להו רבה. דא"כ מאי תיובתא ממעשר שני. דאף על גב דכאבודים דמו מ"מ פטור הכא משום דהוי דינא דגרמי. אלא מהני טעמא דקמפרש בהו. זורק מטבע הא איתיה קמיה וקחזי ליה. צורם אוזן פרה משום דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי. ורש"י נמי הזכיר בהו טעמי דגרמא בנזקין אלמא דפטור לכ"ע. והתוספות נסתפקו בדבר זה בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כב:) ועתה יש ג' חלוקים במאבד ממון חבירו בגרמא. האחד בדבר הגורם לממון שנחלקו בו רבי שמעון ורבנן לעיל (בבא קמא דף עו.) והוא דבר שעיקרו ממון ואינו שוה ממון לאדם אחר אלא לזה. כגון קדשים שחייב באחריותן וגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו וכיוצא בו. והלכה כרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. והשני הוא גרמא בנזקין ופטור לכ"ע. דבפרק לא יחפור גבי מרחיקין את הסולם מן השובך פריך והא גרמא בנזקין הוא. וכן לעיל בפרק כיצד (בבא קמא דף כו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן פטור. דבעידנא דשדא פסקי גיריה ובפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף מז:) הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור. ובפרק הכונס (בבא קמא דף נו.) השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור מדיני אדם. וכן כל הנך דלעיל בפרק הכונס פורץ גדר בפני בהמת חבירו והכופף קמתו בפני הדליקה ועושה מלאכה בפרת חטאת והמבעית חבירו ותקע באזנו וחרשו וליבה וליבתו הרוח קרי ליה גרמא לעיל בפרק הכונס. ובפרק כיצד (בבא קמא דף כג:) קאמר שסה בו כלב שסה בו נחש דפטור משום דהוי גרמא. כל הני מיקרי גרמא בנזקין ופטור לכ"ע. והשלישי דינא דגרמי דפליגי בהו ר"מ ורבנן. וההיא דתנן לעיל בפרק המניח (בבא קמא דף לג:) דאמר בשור תם שהזיק עד שלא עמד בדין שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי וקאמר עלה רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. ומוכח לעיל דכ"ש שורף שטרותיו של חבירו דפטור. היינו כרבנן והלכה כר"מ דמחייב בדינא דגרמי. כגון ההיא דמסכך גפנו על גבי תבואת חבירו ומחיצת הכרם שנפרצה ודן את הדין וחייב את הזכאי דמחייב רבי מאיר ואפילו לא נשא ונתן לו ביד. ומראה דינר לשולחני ושורף שטר חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו ואחוי אחויי לקמן בפרק בתרא (בבא קמא דף קטז:) והיכא דהוא בעצמו עושה היזק לממון חבירו וברי היזקא הוא הנקרא דינא דגרמי. שורף שטר או מוחל הוא בעצמו מזיק לממון חבירו. וכך מראה דינר לשולחני דבמה שאומר לו שהוא טוב הוא מזיקו. וכן דאחוי אחויי שהראה לעובד כוכבים ממון חבירו וברי היזקא כאילו נתנו לתוא המכמר דאקשיה רחמנא לתוא מכמר דודאי אין מרחמין עליו ואין לך מעשה גדול מזה וכן נתייאש ולא גדרה דכיון דמעורב שלו בשל חבירו ונתייאש הוי כעושה מעשה בשל חבירו. וכן דן את הדין ומחייב הזכאי ליתן או פוטר החייב. ומצוה ליתן הנבילה והטריפה לכלבים הוי כעושה מעשה. אבל ההיא דשסה בו הכלב והנחש לא ברי הזיקא כמו מסור דשמא לא ישוך הכלב והנחש. והמסלק כרים וכסתות אע"ג דברי היזקא לא עשה מעשה בגוף הממון ולא דמי לאחוי אחויי דמסור דכמאן דקלייה דמי ועשה מעשה בגוף הממון. ושולח את הבעירה ביד חש"ו והוא אינו עושה את המעשה אלא החרש. ופורץ גדר בפני בהמת חבירו ממילא נפקא. וכל שכן טומן קמת חבירו דלא עביד מידי. ומבעית חבירו איהו דאפסיד לנפשיה לא עביד ביה מעשה. ועוד יש לחלק היכא דבשעת המעשה נעשה ההיזק נקרא דינא דגרמי. כגון שורף שטר או מוחל. וכן מראה דינר לשולחני ואומר שהוא טוב. מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו. ומסור בעידנא דאחוי כמאן דקלייה דמי. וכן נתייאש ולא גדרה בשעת היאוש נעשה מיד כלאים אלא אינו אסור עד שיוסיף מאתים. וכן דן את הדין מיד בא לו ההיזק. אבל כל הני לא בא ההיזק מיד. המסלק כרים לא נשבר הכלי עד שהגיע לארץ. וכן שיסה עד אחר השיסוי לא ישיך. וכן השולח את הבערה בשעה שנותן האש לחרש אינו מזיק וכן פורץ גדר והמבעית חבירו אחר שהבעיתו הוא מתפחד והולך והא דפריך בהניזקין דף נג. למ"ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק מהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם ומשני היינו טעמא דפטור משום דליכא אלא מחשבה בעלמא והוי גרמא בעלמא ופטור. היינו כרבנן דרבי מאיר דלית להו דינא דגרמי אבל לר"מ מחייב בדיני אדם: פירות והרקיבו משלם כשעת הגזילה. והתניא פירות והרקיבו אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רב פפא לא קשיא כאן שהרקיבו מקצתן כאן שהרקיבו כולן: מתני' נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבים לשלם. נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם. הבנאי שקבל עליו את הכותל לסותרו ושבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונופל מצד אחר פטור. ואם מחמת המכה חייב: ,גמ' אמר רב אסי ל"ש אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהן מסמר ונעץ מסמר ושיברם. אבל נתן עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור. מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי וכל השבח שלו עד שיתן לו שכרו ויקח את הכלי. כתב רב אלפס ז"ל ומסיק רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי. ושמעינן מינה דאין אומן קונה בשבח כלי. וליתא לדרב אסי אלא חייב לשלם דמי שידה וכן הלכתא. ונראה לי דאין ראיה משם דה"נ אמר רבא דכ"ע ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וכתבו התוס' דאין ראיה משם לפסק הלכה משום דלא מצי רבא למימר בע"א. דאי כולהו סברי אינה לשכירות אלא לבסוף הוה מקודשת לכולי עלמא. וכן נמי אי כולהו סברי אומן קונה בשבח כלי הוה מקודשת לכולי עלמא. ונראה לי להביא ראיה דאי פליגי באומן קונה בשבח כלי הלכה כחכמים דאמרי אין מקודשת משום דאינו קונה בשבח כלי. ואי לא פליגי באומן קונה בשבח כלי צריכי למסבר תרוייהו דאין אומן קונה. ומיהו לאו ראיה היא דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף: אמר רבי יוחנן טבח אומן שקלקל חייב. והוא דעביד בשכר. כי הא דאמר רבי זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר. אבל טבח אומן דעביד בחנם פטור. מיתיבי המוליך חטין לטוחן ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן. קמח לנחתום ועשאו פת ניפולים. בהמה לטבח וניבלה חייב. מפני שהוא כנושא שכר. אימא מפני שהוא נושא שכר: המראה דינר לשולחני ונמצא רע תני חדא אומן פטור הדיוט חייב. ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייבין. אמר רב פפא הא דתניא דאומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר ולא שכיח דטעו. והא דלא שני כאן בחנם כאן בשכר כדמשני גבי שחיטה. משום דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ולית ליה למיחזי אלא בקי כדנכו ואיסור. ושאר כל אדם מיקרו הדיוט וחייבין אפילו בחנם. אבל דנכו ואיסור פטורין בחנם אבל בשכר חייבין: ההיא איתתא דאחוייה דינר לרבי חייא. אמר לה שפיר הוא לבסוף אמרה ליה אזלי ואחזיתיה ואמרי לי דסגיא הוא ולא נפיק. אמר ליה לרב זיל חלפיה ניהלה וכתוב אפינקסי דין עסק ביש. והא רבי חייא לא הוה צריך למיגמר. ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד כו'. רף ק ע"א ר"ל אחוי דינרא לרבי אלעזר אמר ליה מעליא הוא. אמר ליה חזי דעלך סמיכנא. ורבי אלעזר אכתי הוה צריך למיגמר. דאי לא צריך לא מיחייב כדאמר ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד. א"ל אמאי דאי משתכח בישא בעינן לשלומי לך והא מר הוא דאמר מאן דאין דינא דגרמי רבי מאיר מאי לאו רבי מאיר ולא סבירא לן כוותיה. א"ל רבי מאיר וסבירא לן כוותיה דתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור חזרה ונפרצה אומרים לו גדור. נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותו ואע"ג דברייתא היא ע"כ כרבי מאיר אתיא מההיא דמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דסתם משנה היא. וגם בר פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון היינו רבי מאיר. כתב רב אלפס ז"ל שמעינן מינה דהדיוט לא מחייב לשלומי עד דמודע ליה דעליה קסמיך. ואי לא מודע ליה מצי א"ל לא ידענא דעלי קסמכת ואם מוכחא מילתא דעליה קסמיך לא צריך לאודועיה. והתוספות כתבו דאפילו לא אמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא חייב. דההיא איתתא לא אמרה לרבי חייא עלך קסמיכנא אפילו הכי אי הוה צריך למיגמר חייב. והכי מסתברא דסתם מראה דינר הוא מראהו לידע אם הוא טוב כדי שיפטור מי שנתנו לו. ואם כבר פוטרו למה ליה להראותו. כשיוציאנו ידע אם יקבלוהו ממנו: מתני' הנותן צמר לצבוע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו. וצבעו כעור מפרש בגמרא שצבעו בשירי סממנים שנשארו בשולי היורה. ואם השבח יתר על היציאה מתן לו היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו. רבי יהודה אומר אם השבח יותר על היציאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח מתן לו השבח לכאורה היה מתפרש מתני' הכי אם נתן לו צמר שוה י' דינרים והצבע הוציא בסממנים ובשאר הוצאות י' דינרים. אם הצמר כמו שהוא צבוע שוה יותר מעשרים היינו שבח יותר על ההוצאה ונותן לו לצבע הוצאתו דהיינו י' דינרים. ואם הוא שוה י"ח דינרים נותן לצבע ח' דינרים. ובירושל' לא משמע כן אלא לא יטול האומן כלום עד שיטול הבעל הצמר מתחלה דמי צמרו והשבח שהיה ראוי להשביח אם לא שינה. ואם יש מותר על דמי הצמר ועל אותו שבח יטול הצבע דאותו שבח הראוי לבוא אם לא שינהו חשוב כקרן. דגרסינן בירושלמי מהו השבח יתר על ההוצאה. בר נש דיהיב לחבריה חמשה מנין עמרא וחמשה מנים סמנים וי' מנין אגרא אמר ליה זיל צבעו סומק ואזיל וצבעיה אוכם. ואמר ליה אילו צבעתיה סומק הוה טוב עשרים וחמשה מנים וכיון דצבעתיה אוכם לית הוא טוב אלא כ' מנין. את אובדת דידך אנא לא אובד דידי. והא דלא אמרי' הכי ביורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונוטע שדה חבירו דהתם נוטל חלקו מכל השבח. וי"ל דגבי אומן שאני דכיון שניתן לו לצבוע כל מה שהיה עתיד להשביח חשיב כאילו כבר השביח ואומן שפשע ושינה חייב לשלם לו הכל והלכתא כר' יהודה: ת"ר הנותן עצים לחרש לעשות מהן ספסל ועשה מהן כסא כסא ועשה מהן ספסל נותן לו דמי עציו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אם השבח יותר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח ומודה ר' מאיר בנותן עצים לחרש לעשות מהן ספסל נאה ועשאו ספסל כעור כסא נאה ועשאו כעור אם השבח יותר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. איבעיא להו יש שבח סממנין על גבי הצמר או אין שבח סממנין על גבי הצמר ה"ד אי דגזל סממנין ודייקינהו ותרנהו וצבע בהן הא קנאו בשינוי לא צריכא דגזל צמר וסממנין שרוין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנך סממנין וקמהדר ניהליה לצמר ואי אייקר בדמי לא מיבעי לן דהא יש שבח סממנין אלא כי קמבעיא לן כגון דזל ציבעא פירוש צמר הצבוע הוזל ואינו שוה יותר ממה שהיה שוה בלא צביעה מי אמרינן יש שבח סממנין על גבי הצמר וקמהדר ליה סממנין דיליה או דלמא אין שבח סממנין על גבי הצמר וצמר קמהדר ליה וסממנין לא מהדר ליה ומצי אידך למימר אלמלא לא צבעת הצמר הייתי מוכר הסממנים לצבוע בהם בגד ואי נמי כגון דצמר דחד וסממנין דחד ואתי קוף וצבעיה להאי צמר בהנך סממנים יש שבח סממנין על גבי צמר ואמר ליה הב לי סממנאי דגבך נינהו או דלמא אין שבח סממנין על גבי צמר ואמר ליה לית לך גבאי ולא מידי. ולא איפשיטא ואם תאמר היכי מצי למימר לית לך גבאי ולא מידי והלא נהנה בממונו מסממנין דחבירו שצמרו מעולה יותר בשביל השבח מידי דהוה אאכלה מצידי הרחבה שמשלמת מה שנהנית לעיל (בבא קמא דף יט:) וכן נפלה לגינה דף נה: וכן בפרק אלו נערות (כתובות דף ל:) גבי מי שתחב לו חבירו בבית הבליעה אוכלין של חבירו למקום שאין יכול להחזירו שמשלם מה שנהנה וי"ל דדוקא כשגופו נהנה על ידי אחר כההיא דבפרק אלו נערות או ממוט נהנה מחבירו על ידי מעשה של ממונו כמו אכלה מצידי הרחבה ונפלה לגינה אז משלמת מה שנהנה אבל כשממונו נהנה על ידי אחר פטור: ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורין שעורין ולקח בהן חטין תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני אידך אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לאמצע אמר רבי יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה לר' מאיר קננהו בשינוי הלכך פחת ויתרון כוליה דידיה הוי ולרבי יהודה לא קני להו בשינוי הלכך לענין שבח הוי כאילו לא שינה ואי לעסק שותפות יהבינהו ניהליה השבח לאמצע ואי בשליחות בעלמא כל השבח לבעל המעות ומיהו לענין פחת אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעותני. ורבי אלעזר אמר הא והא ר' מאיר כאן לאכילה כאן לסחורה וכיון דקי"ל כר' יהודה אין חילוק בין לאכילה בין לסחורה ולעולם אי הוי בתורת שליחות אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות ואם למחצה שכר נתנו לו אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע מהכא שמעי' שמותר להלוות מעותיו למחצית שכר ולהתנות עמו שלא ילוה אלא על כספים וישמרם בקרקע כדין שמירת כספים ואם הוא משנה ומלוה על דברים אחרים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ולא חשיב בכך כרבית אע"פ שעתה קרוב לשכר ורחוק להפסד שכל האחריות עליו לפי שאם היה עושה מה שאמר לו היה קרוב לשכר ולהפסד וגם לא חשיב גזלן מה שהוא משנה ממה שאמר דהא אכתי חשיב בשמעתין שלוחו דהא קתני אם הותירו הותירו לאמצע: מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל החטים מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות ואע"ג דר' אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרי' מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה. שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות ואע"ג דקאמר גמרא אההיא ברייתא דהלוקח שדה בשם חבירו לימא פליגא אבני מערבא ומשני אליביה. אורחא דגמרא לשנויי אליבא דאמוראה אע"ג דלית הלכתא כוותיה כדלעיל (בבא קמא דף צט.) גבי הא דאמר רב אסי אומן קונה בשבח כלי דשקיל וטרי גמרא לימא שמואל לית ליה דרב אסי ומשני דיחויא בעלמא קמדחי: ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור ואם אמר לו ע"מ כן כופין אותו למכור. מאי קאמר ה"ק הלוקח שדה בשם חבירו כגון ראובן שקנה שדה משמעון ואמר לו ללוי אני קונה אותה וכתב לו שטר מכר בשם לוי אין כופין את המוכר למכור אם אח"כ אמר ראובן לשמעון אותו שדה שקניתי ממך בשם לוי לעצמי קניתי ולפנחיא בעלמא קניתי בשם לוי וכתוב לי שטר אחר בשמי אין מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר דלא ניחא ליה לאיניש דניפשו שטרי עילויה ואם מתחלה א"ל ע"מ שתכתוב לי שטר אחר בשמי כופין אותו לכתוב לו שטר אחר בשמו. ואפי' לא אמר בפי' על מנת וכו' אלא אמר לעדים בפני המוכר עוד תכתבו לי שטר אחר על שדה זו כופין את המוכר לכתוב שטר אחר: רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבנה מרוותא דכיתנא אדעתא ליתן המעות לרב כהנא אתי לקמיה דרב אמר ליה אשקול זוזי אמר ליה אי כי מזבני לכיתנא אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול רב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. פי' הפוסק על השער בזמן שאין פירות למוכר כדתנן בפרק הרבית דף עב: פוסקין על השער אע"פ שאין לזה יש לזה צריך לקבל ממנו פירות אבל לא דמים משום דמיחזי כרבית כשמקבל דמים יותר ממה שנתן לו ולית הלכתא כוותיה דרב דקי"ל כרבי ינאי דאמר בפרק הרבית מה לי הן מה לי דמיהן: הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי דכיון דנשבע לו אי אפשר לו להביא כפרתו עד דעביד השבה מעלייתא לידו של נגזל ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו האי שליח מוקים לה בגמרא בשכירו ולקיטו או בממציא לו שליח אבל אם עשה הנגזל שליח בעדים נותן לו הגזילה ומביא כפרתו. אבל נותן הוא לשליח ב"ד מפני תקנת השבים שלא למנעו מלהשיב ולהביא כפרתו תקנו שיתנהו לשליח בית דין ויביא כפרתו ואם מת יחזיר ליורשיו: ,גמ' אתמר שליח שעשאו בעדים ואמר לו בפני עדים לך והבא לי מעותי שביד פלוני ולא א"ל אמור שישלח לי אבל אם אמר לו אמור לפלוני שישלח לי על ידך מעותי שבידו בהא ליכא מאן דפליג דפשיטא דהוי שליח רב חסדא אמר הוי שליח ואחריות הדרך על משלח רבה אמר לא הוי שליח רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו שליח שעשאו בעדים שאמר לו בפני עדים לך והבא לי מעותי שביד פלוני הוי שליח וא"ת משנתנו בממציא לו שליח והלכתא כרב חסדא דקיימי ר' יוחנן ור' אלעזר כוותיה והוה ליה רבה יחיד במקום רבים והיינו דוקא היכא דבעי מי שהממון בידו ליתנו לשליח אז נפטר מאחריות הדרך אבל אי לא בעי למיתבה ניהליה בהאי שליחות לא כפינן ליה למיתבינהו מהליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון ואפיק וזכי לנפשך לאו אורכתא היא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את וצריך טעם לדבר כיון דידעינן דשויה שליח ואם ימסור לו יפטר מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו בכל דבר היאך מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את הלא פי השליח כפי הבעלים לכל דבר שנעשה שליח ועשייתו בעשייתו ולמה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין ונראה לי דחיישי' שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אבל כי כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך הרי כאילו נתנו לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה ואע"ג דמסקינן לעיל בפרק מרובה (בבא קמא דף ע.) והלכתא שליח שיוייה ואע"ג דכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך היינו לעמן זה דלא מצי שליח למיתפסיה לנפשיה כיון דכתב כל דמתעני ליה מן דינא קבילית עלי אבל ודאי אהני הא דכתב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לענין זה שלא יוכל לבטל השליח: א"ר יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפי' עדים חתומים עליה ומעידין שהיא דיוקני שלו אבל אין העדים מעידים שעשה לזה השליח ור' יוחנן אמר אם עדים חתומים עליה משלחין. כתב רב אלפס ז"ל והלכה כשמואל וליתא לדרבי יוחנן בהא. ולשמואל מאי תקנתיה כי הא דרבי אבא הוה מסיק ברב יוסף בר חמא זוזי אמר ליה לרב ספרא אדאתית אייתינהו ניהלי אמר ליה רבא בריה מי כתב לך התקבלתי אמר ליה לא אי הכי זיל דלכתוב לך התקבלתי לסוף אמר ליה אי כתב לך נמי התקבלתי לאו כלום היא דלמא אדאתית שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי דיתמי והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום הוא אמר ליה אלא מאי תקנתא אמר ליה ניקני ניהלך אגב ארעא וכתוב את התקבלתי כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו מהמה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. מה שכתב רב אלפס ז"ל דהלכה כשמואל תמיה בעיני דבכולי גמרא קי"ל דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא בריש מסכת יו"ט דף ד. ושמא סבר רב אלפס מדקאמר גמרא אלא שמואל היכי משדר ושקיל וטרי גמרא לאשכוחי היכי משדר שמואל אלמא דהלכתא כשמואל דאי לית הלכתא כיותיה למה האריך הגמרא בדבר שאין לו צורך בו ואיפכא נראה לי דמדקאמר הגמרא שמואל היכי משדר מכלל דלית הלכה כוותיה כדאמרינן בפרק קמא דחולין דף יא: רבי מאיר דחייש למיעוט היכי אכל בישרא וכן גבי בשר שנתעלה מן העין שם דף צה: דאסר רב אומר גמרא ורב היכי אכיל בישרא משום דאנן לא קיימא לן כרב קאמר ורב היכי אכל בישרא ומה שהאריך הגמרא והביא ההיא דרבי אבא משום דאיכא נפקותא אף לדידן תדע דשמואל נמי מצי לאשכוחי תקנה אחריתי לשדורי על ידי שליח שעשאו בעדים דשמואל מודה דהוי שליח דעדיף מדיוקני לכ"ע כיון שצוה לנפקד שישלח פקדונו על ידי שליח זה אנא מחא ליה לאתויי תקנתא מעלייתא דאפי' מת המשלח יפטר הנפקד וראיתי בשאלתות דרב אחאי בפ' ויקרא שפסק גם הוא כשמואל ואע"פ שדבריהם תמוהים אין לחלוק עליהם: כתב רב אלפס והיכא דאמר חד לחבריה שדר לי זוזאי בהדי פלניא ושדריה בהדי ההוא פלוני דאמר ליה ואיתניס פטור מלשלומי כדתנן בהשואל את הפרה דף צח: אמר לו השואל שלח לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך וכו' ואמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה והיכא נמי דאתנו בינייהו מעיקרא דכל מה שמשדר כל חד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה בהדי מאן דבעי תנאי ממון הוא וקיים ואית ליה רשותא לשדורי ליה בהדי מאן דחזי ליה ואי איתנים באורחא ברשותא דמריה איתנים והיכא דשדר ליה לחבריה כתבא ואמר ליה שדר לי מידי דאית לי גבך בהדי פלניא ויהבינהו ניהליה לא מחייב באחריות דהכי נהיגי תגרי וקי"ל בכה"ג דמנהגא מילתא היא והכי שדרי ממתיבתא ולא ידענא מה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם מודה שהוא כתב ידו ואפי' רבה דאמר השליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכה"ג מודה ועוד כתב ה"מ מדעתיה אבל בע"כ לא דאמר לאו בטל דברים דידי את כדכתיבנא לעיל. וגברא דמורכין ליה לית ליה רשותא לארוכי גברא אחרינא בההיא אורכתא דיכול למימר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר: מתני' נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש מחל לו את הקרן ולא מחל לו את החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו. נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן מחל לו על החומש ולא מחל לו את הקרן מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן צריך לילך אחריו. והאידנא אע"ג דאין חומש ואשם. לענין הקרן נוהג דין זה דכי נשבע צריך לילך אחריו אפי' למדי לקיים מצות השבה אבל אם לא נשבע יודיע הגזלן לנגזל כך וכך ממון גזלתי ממך שלח וקחנו מאתי כדמתרץ רבא למתני': חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו: ,גמ' אמר רב פפא ל"ש אלא כשאין הגזילה קיימת אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו חוששין שמא תתייקר. ואיכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא טעמא דאין הגזילה קיימת הוא דאין צריך לילך אחריו אלא אפי' גזילה קיימת אין צריך לילך אחריו לשמא תתייקר לא חיישינן. והלכתא כלישנא בתרא: אמר רבא גזל שלש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחת ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך טעמא דאיתא בעיניה הא ליתיה בעיניה משלם דמי. אלמא אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעיקרא ממונא הוא בעי לשלומי: בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו מי אמרי' השתא ליכא גזילה גביה או דלמא הא לא הדר גזילה למריה ומסיק אע"ג דגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן. פי' הר"מ הלוי ז"ל אע"ג דגזילה אין כאן ואין ב"ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו שוה פרוטה. והא ודאי אם לא החזיר אחת מדעתו אלא בצווי ב"ד כופין אותו להחזיר את השניה כההיא דתניא ב"מ דף נה: הוזקקו ב"ד לשוה פרוטה גומרין אף בפחות משוה פרוטה אלא השתא דהחזיר אחת מדעתו גזילה אין כאן דאין ב"ד נזקקים לפחות משוה פרוטה מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה ואין ב"ד נזקקין לכופו. עוד פירש אע"פ שגזילה אין כאן ואין בית דין נזקקין לכופו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות השבה: אמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. בעי רבא נשבע עליו מהו כיון דאילו איגנוב בעי שלומי ממונא מעליא קכפר ליה או דלמא השתא מיהא לא כפר ליה ולא כלום ומסיק דאמרינן הואיל ואילו מיגניב בעי לשלומי ממונא מעליא קכפר ליה ולא מיכפר ליה עד דמשלם ליה דמי חמץ מעליא: אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וקנאו וחייב באונסין ובדאית סהדי דההיא שעתא דכפריה הוה ברשותיה דלא שייך למימר אשתמוטי קמישתמיט ומההיא שעתא איפסיל נמי לעדות ולשבועה: אמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ואחר כך באו עדים פטור. מ"ט דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלם להם ממון. ולית הלכתא כרב דאמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך אמר ליה לפרושי לדרב בעלמא קאתינא. והא קרא קאמר. קרא כי אתא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע. והלכתא כרב נחמן. ואפי' אתא חד סהדא דאית ליה גביה מנה ואשתבע שבועה דאורייתא ובתר הכי אתא סהדא אחרינא מצטרף בהדי קמא ומחייב לשלומי: אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מ"ט דאמר קרא כי הוא זה. ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב פי' פרשיות הכתובים בואלה המשפטים מעורבות הן וקרא דכי הוא זה האמור בשומר חנם קאי נמי אפרשה דאם כסף תלוה את עמי וכי כתיב כי הוא זה בטענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפירה והודאה הוא דכתיב ובין במלוה ובין בפקדון אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון כגון שבועת שומרין שומר חנם שנגנבה שומר שכר ושוכר שנאנסה ושואל שמתה מחמת מלאכה אפי' כופר הכל חייב. ומ"ש מלוה כרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע יהא נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי כופר הכל או נילף מהכא דלא אמרי' מיגו בשום דוכתי. חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח שיודע שהוא משקר והוא הדין נמי בפני המפקיד לכפור הכל ומשום דבמלוה לא שייכא אלא טענה דכפירה והודאה נקט בעל חובו אבל מודה מקצת ליכא העזה דעביד לאשתמוטי הלכך לא אמרינן מיגו ובמלוה פי' טענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפירה והודאה הוא דאינו מעיז לפי שכנגדו יודע שהוא משקר אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון מעיז ומעיז הלכך אפי' כופר בכל חייב דאי הוה כופר בכל פטור מודה מקצת פטור במיגו דכופר בכל כיון דליכא העזה וקי"ל כרבי חייא בר יוסף וליתא לדרמי בר חמא דאמר ארבע שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת: א"ר חייא בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד. ולית הלכתא כוותיה ולא כרב ששת דאמר אם שלח בו יד פטור אלא כי הא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בעומדת על אבוסה. ואף בעומדת על אבוסה קאמר מדא"ר יוחנן טען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ומדלא קאמר שכבר קנאה בשבועה אלמא לא מהניא שבועה למיפטר ולא שליחות יד: אתמר נגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע. רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע ואם קדם ונשבע ואח"כ הוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע פירוש רצה עומד בשבועתו ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין: הדרן עלך הגוזל עצים
י׳
הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם. אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבים לשלם: ,גמ' אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה מ"ט כל כמה דלא אייאוש בעלים ברשותיה דמריה קאי. והא דתנן הגוזל במאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם לאחר יאוש הוא ובאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת אפי' אחר יאוש חייבין להחזיר והא דפטורין באין גזילה קיימת בהניח לפניהם אע"ג דאין כאן שינוי רשות מהמניח לפניהם דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכן בבא אחר ואכלו ליכא שיטי רשות כיון דלא מכרו או נתנו לו הגוזל גזירת הכתוב הוא כדתניא בשמעתין והשיב הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם. ותניא אמר ר' אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם הניח לפניהם גזילה קיימת חייבין לשלם אין גזילה קיימת פטורין אם הניח להם אחריות נכסים חייבין. ואמרינן אין הגזילה קיימת פטורין לימא תיהוי תיובתא דרב חסדא ומוקי לה לאחר יאוש. והשתא דמטלטלי דיתמי משעבדי לב"ח חייבין לשלם ממטלטלי דשביק להון אבוהון בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בין אכלי בין לא אכלי דהוה ליה כמלוה על פה וקיימא לן השתא דמלוה על פה גובה מן היורשין בין במקרקעי בין במטלטלי. אבל אם הניח להן אביהן מעות של רבית אין חייבין להחזיר דתניא הניח להן אביהן מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר. ואם הניח להן פרה וטלית או כל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן אם עשה אביהן תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת ואמרינן עלה בגמרא אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי. רבא אמר לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ושאני הכא דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך לדידיה הוא דאזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא והלכתא כרב דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי: אמר רבא הניח להן אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה ואם מתה אין חייבין באונסיה. ומיהו בגניבה ואבידה מחייבי דהואיל ונהנין לעשות בה מלאכה חייבין בשמירתה כדין שומר שכר כדאיתא בסוף השוכר את האומנין ונראה ליד בסתם איירי אבל אם המשאיל אמר ליתומים פרה זו השאלתי לאביכם החזירוה לי או קבלו עליכם אונסין כדין שואל הדין עם המשאיל כי אדעתא דהכי השאיל לאביהם שיהיו אונסיה עליו ולמה יניחם להשתמש בלא קבלת אונסין. כסבורין של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להן אחריות נכסים חייבין לשלם וה"ה מטלטלין האידנא ואסיפא קאי אבל לא ארישא דאפי' הניח להן אחריות נכסים אין חייבין באונסין דלא אשתעבידו נכסים משעת שאלה אלא עד שעת האונס. כדרב פפא דא"ר פפא היתה לו פרה גנובה וטבחה בשבת חייב שהרי נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת ואטביחת שבת לא מיפטר אע"פ שמתחייב בנפשו דחידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטיל משלם. היתה לו פרה שאולה וטבחה בשבת פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. אבל טבחוה ואכלוה אישתעבוד נכסי בחיי אבוהון דשהרי פשע אביהן במה שלא הודיעם שאינה שלו ומתוך כך אכלוה ומשעת פשיעה אישתעבוד נכסי אבוהון: ת"ר והשיב הגזילה אשר גזל מה תלמוד לומר אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניחה לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבין משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין ואם אמרו גדולים יודעין אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי פטורין ומיירי בדלא ידעינן שבאתה הגזילה לידי אביהן אלא על פיהם דאילו הוה ידעינן בעדים שבאתה הגזילה ליד אביהם לא היו נאמנים לומר שאביהם שלם את הגזילה כיון שידוע שבתורת גזילה באת לידו ועודה בידו דאב גופיה לא הוה מהימן למימר חזרתיה לך ולקחתיה ממך. וכן בפקדון אם יש עדים שהופקד לידו וראו עדיין בידו לא מהימן למימר לקחתי ממך. אלא באין עדים אלא על פיהם מיירי. הלכך אי טענו טענת ברי שידוע להם שאביהם שלם את הגזילה מהימני. אבל בטענת שמא לא. ואי תקשה לך בטענת שמא נמי נטעון ליתמי כל מה דמצי למיטען אבוהון שחזר ולקחה הימנו כי היכי דאמרינן גבי שטר כיס היוצא על היתומין בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע:) דטענינן ליתמי שמא אביהם החזיר הפקדון אע"פ שהשטר ביד המפקיד משום דאביהם היה נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו. ויש לומר דלא דמי דפקדון עומד לחזרה. אבל גזלן אינו מצוי שיקנה הגזילה מן הנגזל. ונהי דאביהן היה נאמן לומר לקחתי ממך במיגו דלא גזלתיך מ"מ מילתא דלא שכיחא לא טענינן להו ליתמי. רב אלפס ז"ל הביא הך ברייתא פלוגתא דסומכוס ורבנן. ומדלא פסק כמאן הלכה ממילא שמעינן דהלכה כרבנן. ואע"ג דבעובדא דבר חמוה דרבי ירמיה דאתא לקמיה דרבי אבא ואמר ליה מחלקותך בצדך משום סומכוס אמרו קטנים פטורים ואיפסיק דינא כוותיה. לאו משום דהלכה כסומכוס אלא כדמסיק משום דאיכא חזקת אב הלכך אין נזקקין לקבל עדות להוציא ממון הקטן מחזקתו. אבל סומכוס איירי בגזילה קיימת דאילו אכלום הבנים לא הוה אמרי רבנן דקטנים חייבים כדאמרינן לעיל אכילת קטנים מידי מששא אית ביה לא יהא אלא דאזוקי אזוק. ובהא לית ליה הלכה כסומכוס. והכי אמרינן בערכין פרק שום היתומים (ערכין דף כב:) נמצאת שדה שאינה שלו נזקקין לנכסי יתומין ואין מעמידין להם אפוטרופוס ומיירי התם שנתקבל העדות בחיי אבוהון. וכן הכא נמי אם הגזילה קיימת וידוע מוציאין מידם: בר חמוה דר' ירמיה טריק גלי באפיה דר' ירמיה. אתא לקמיה דרבי אבא אמר ליה הא שלו הוא תובע. אמר ליה הא מייתינא סהדי דאחזיקי ביה בחיי אבוה. א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ולא והתניא בין גדולים ובין קטנים חייבין אמר ליה הרי מחלקותך בצדך משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין. אמר ליה איכפל כ"ע וסברי כסומכוס לאפקועי לדידי. איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבי אבהו אמר להו לא שמיע לכו הא דאמר רב חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא תינוק התוקף בעבדים וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי הוא אין אומרים נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותו מידו ולכשיגדיל יביא עדים אם יש לו. ונראה מי דמי התם לא קיימא ארעא בחזקת אבוה אבל הכא דקיימא ארעא בחזקת אבוה לא: אמר רבי אסי אמר ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. קבלה מיניה רבי יוסי בורבי חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולין או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. מדלא קאמר או שלחו כדאמר באידך או. מכלל דשלחו לו קאי אכולהו דאין מקבלין לעולם אלא א"כ הודיעוהו. ויש מפרשים דקאי דוקא אבקשו עדיו לילך למדינת הים שיש שהות לשלוח לו ולהודיעו אבל אם היה חולה או עדיו חולין אין אדם שליט ברוח ואין צריך להודיעו. ורבינו יצחק בן אברהם פי' כגון שהיה חולה התובע ומבקש שיקבלו העדות בחייו כי הוא יזכיר העדים לכוין העדות. אבל אם היה הנתבע חולה ואומר התובע שיקבלו העדות בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיחזיקוהו בנכסי הנתבע בחייו ואם ימות יצטרך להמתין עד שיגדלו היורשין שלא יקבלו העדות בעודן קטנים. למה נשמע לקבל העדות שלא כדין כדי שיגבה חובו מיד. דאם באנו לחוש לעיכוב פרעונו גם אחר מותו נקבל. אלא מזל רע דתובע גרם שחלה הנתבע או מת. ובין בחייו ובין במותו אין מקבלין עדות שלא כדין לחוב ליתומים. וכן אם הוא חולה או עדיו חולין או מבקשין לילך למ"ה אין מקבלין עדות אא"כ שלחו לו ולא בא דאז הוא פושע אבל אם אינו פושע אין מקבלין בשום ענין אפי' הוא או עדיו חולין. דמזל דידיה גורם. מידי דהוה אחלה נתבע דאין מקבלין שלא בפניו כיון דאינו פושע. וכן קטנים אע"פ שלזה יש הפסד שצריך להמתין עד שיגדלו הקטנים וגם אם יאכלוהו בקטנותן אין עליהם בגדלותם כלום. להכי לא חיישינן. וכן מסתבר מדקאמר ושלחו לו משמע דאכולהו קאי. ומתוך פי' ריב"א ז"ל משמע דאם אמר התובע לדיינים הרי עדיי בפניכם אלא שאינכם רוציס לקבלן לכל הפחות תקחו הממון בידכם כדי שלא יאכלוהו הקטנים אין שומעין לו. וכן כתב הראב"ד ז"ל. ועוד כתב ריב"א שאם קבלו העדות שלא בפני בעל דין אינו עדות לדון על פיו. והביא ראיה מהא דאמרינן כתובות דף כ. מכחישים את העדים שלא בפניהם ואין מזימין את העדים אלא בפניהם. והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא. פירוש מכחישים את העדים שלא בפניהם דהכחשה לא הוי לחוב העדים אלא חוב בעל דין והרי הוא בפנינו. אבל אין מזימין את העדים אלא בפניהם דהזמה הויא חובת העדים ואין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין. וקאמר שלא בפניהם אפילו בדיעבד לא הויא הזמה: אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל כגון שפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא. פי' שכבר טענו לפני הדיינים ואח"כ הביא התובע עדיו ושלחו ב"ד לנתבע שיבא וישמע עדי התובע ולא בא דמילתא דפשיטא שמקבלים כיון שהודיעוהו הדיינים ולא בא דברצונו לא יבא לשמוע העדות. ולא פליג שמואל אהא דר' יוחנן דאיירי בדלא פתח בדיניה אלא שהיה הוא חולה או עדיו חולין או מבקשים לילך למדינת הים והושיב התובע דיינין לקבל עדות. אבל לא פתחו ליה בדיניה מצי אמר לבית דין הגדול קאתינא. פי' יאמר איני רוצה שתקבלו עדות עד שאבא לדין. אי הכי כי פתחו ליה בדיניה נמי יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינן. ואע"ג דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף לא:) דמלוה יכול לכוף ללוה לילך לבית הועד אבל לא לוה למלוה. בית הועד לאו היינו ב"ד הגדול. אלא בית הועד מקום שיש בו ב"ד קבוע. ב"ד הגדול הוא הגדול בחכמה שבכל ישראל. וכה"ג אי בעי נתבע לאישתמוטי מיניה אומר לב"ד הגדול קאזלינא: ויש שרוצים לומר דדוקא נתבע אבל לא תובע. דאי לא תימא הכי כל עני נותן עינו בבעלי ממון ויזמינהו לפני ב"ד הגדול וקודם שילך שמה יתפשר עמו כפי רצונו. אבל ר"ת ז"ל אמר דכל שכן הוא. דהשתא נתבע דנראה כמערים לאישתמוטי מצי למימר הכי וכל שכן תובע. ואני אומר אם יזמין העני לעשיר לבית דין הגדול יסדר טענותיו לפני דייני עירו אם יש ממש בדבריו יאמרו שילך עמו: אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו אין עדים מבקשין לילך למדינת הים או לא פתחו ליה בדיניה. דקל הוא שהקילו בקיום שטרות. דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ומדרבנן הוא דאצרכוהו קיום הלכך מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח מזוייף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו. ואי אמר קבעו לי זימנא כשאמרו לו ב"ד פרעהו כי קיים שטרו אמר קבעו לי זמנא ואייתי סהדי ומרענא לשטרו קבעינן ליה. ומדלא פירש הגמרא שיעור זה הזמן מסתמא שלשים יום כשיעור זמן ב"ד. ואי לא אתי בזימניה נטרינן ליה שני וחמישי ושני. ואי לא אתי כתבינן פתיחא עלויה ומשמתינן ליה תשעים יומין. תלתין יומין קמאי לא כתבינן אדרכתא אניכסיה דאמרינן דלמא אזוזי קטרח. תלתין יומין אמצעים לא כתבינן אדרכתא אניכסיה דלמא לא אשכח למיזף וטרח למזבן. תלתין יומין בתראי לא כתבינן דלמא לוקח דזבין איהו גופיה קטרח אזוזי. מכאן ואילך כתבינן אדרכתא אניכסיה. וה"מ דמישתמיט אשתמוטי ואמר אתינא אתינא. אבל אמר לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה. והני מילי אמלוה אבל אפקדון כתבינן לאלתר אפילו אמר אתינא. והא דכתבינן לאלתר אפקדון וכן אמלוה אי אמר לא אתינא. אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן לאלתר דלמא שמיט מלוה ואכיל להו ומייתי האיך סהדי ומרע לשטרא וליכא לאישתלומי מיניה. ואפי' אית ליה למלוה קרקעות לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי לאלתר. דחיישינן דלמא איכסיף קרקעותיו. וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה. והוא דמקרב כגון דאזיל שליח בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בחמשא בבי דינא. כתב בעל העיטור ז"ל דהני מילי דמשמתינא דמשהינן ליה תשעים יום למיגבי מבני חרי. אבל ממשעבדי כשלשים יום סגי. וכן כתב רב האי ז"ל בתשובה במקח וממכר. ודברים הללו מרפסן איגרא כיון דלמיגבא מיניה חיישינן לפסידא דידיה כ"ש שיש לנו לחוש לפסידא דלקוחות: אמר רבא שליח דבי דינא מהימן כבי תרי. וה"מ לשמתא. אבל לפתיחא לא. מאי טעמא ממונא הוא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזי דפתיחא. מכאן דקדק ר"מ ז"ל אע"ג דמוכח בסוף זה בורר (סנהדרין דף לא:) שאין הנתבע חייב לשלם לתובע ההוצאה שמוציא כדי לתבעו לדין דקאמר התם שכופין את הלוה לדון בעירו כדי שלא יצטרך המלוה להוציא מנה על מנה. ה"מ בשאינו מסרב לבוא לבית דין אבל אם תבעו לדין ולא רצה לבוא עמו בדין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו שירד עמו לדין חייב הנתבע לשלם כל אותן הוצאות. מדחזינן הכא שחייב ליתן שכר פתיחא שכתבו עליו על שלא רצה לבוא לדין: אמר רבא קבעינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי. פירוש אשה או שכנים ההולכים לפי תומן אצל הנתבע וכו' סמכינן עלייהו דעבדי מאי דאמרי להם בי דינא ואע"פ שאין שלוחין בדבר ומשמתינן ליה עלייהו וכל שכן אשליח ב"ד ואפילו לא חזר לבית דין. ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא. מאי טעמא אמרי' אשכחיה שליחא דבי דינא וא"ל. ואפילו ליתיה במתא לא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא אשתלויי אשתלי. ואע"ג דאתי ביומיה לא אמרן אלא דלית ליה אורחא אבבא דבי דינא אבל אית ליה אורחא אבבא דבי דינא אמרי בית דין אשכחיה ואמרי ליה: אמר רבא האי מאן דכתבינן פתיחא על דלא אתא לבית דינא עד דאתי לדינא לא קרעינן ליה. על דלא ציית דינא עד דציית דינא לא קרעינן ליה. ולא היא מכי אמר צייתנא לאלתר קרעינן ליה לפתיחא: אמר רב חסדא נותנין לו זמן שני וחמישי ושני זימנא וזימנא בתר זימנא ואכל פעם מזמנינן ליה. ואי לא אתא ביום שלישי ממתינן ליה כל היום ואם לא בא למחר משמתינן ליה. והני מילי גברא דטריד בעבידתיה אבל איתתא דיתבא בביתא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא. אמר רבא לא קבעינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ולא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא. אבל מניסן לבתר ניסן ומתשרי לבתר תשרי קבעינן ממעלי שבתא לבתר שבתא לא אזמינן משום דטריד בשבתא וישכח שהזמינוהו: מתני' אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין. כתבו התוספות דאתי כרבנן דרבי שמעון דאמרי סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא. ולי נראה דכל מה שהמוכס והגבאי נוטל הוי יאוש בעלים ואפילו אין לו קצבה. ואפילו הכי דבר מגונה הוא שיקבל אדם ממון ממקום המיוחד לגזל. ואין נוטלין מהן צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק: ,גמ' תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר: ,מוכס והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. אמר רב חיננא בר שמואל במוכס שאין לו קצבה. רבי ינאי אמר במוכס העומד מאיליו: איכא דמתני לה אהא דנודרין נהרגין ונחרמין ולמוכרן שהן של תרומה אע"פ שאינן של תרומה שהן של בית המלך אע"פ שאינן של בית המלך ומפרש בנדרים שאומר בפיו יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינם של תרומה ומחשב בלבו היום. דאע"ג דדברים שבלב אינם דברים משום אונסא שרו ליה רבנן. וכן כשהאנס מדיר יהודי שלא יצא מארצו יחשוב בלבו היום ואף אם יפרש לו לעולם יחשוב בלבו על תנאי דבר זה. ומיהו אין נראה לדמותו כל כך להך. דהכא ליכא חילול השם אבל התם איכא חילול השם כי האנס יודע שעבר על נדרו. והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וישראל שקנה המכס מן המלך אסור לגוזלו וכל שכן שלא ידור ומשני במוכס שאין לו קצבה וכו': ואיכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה לבושים להבריח בו את המכס. רבי עקיבא אומר מותר להעביר בו את המכס לפי שאין נותנין מכס מבגדים שלובש. ואין לפרש שמתוך שהוא לבוש יהא נראה כנכרי ולא יטלו ממנו מכס. דבהא לא הוה שרי ר"ע דנראה ככופר שהוא יהודי כדי ליפטר מן המכס והאמר שמואל וכו' ומשני במוכס וכו': רב אשי אמר הכא במוכס כנעני אנס עסקינן וכדתניא ישראל וכנעני אנס שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדין ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו ואם בדין כנענים זכהו וא"ל כך דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפים דברי רב ישמעאל. ר"ע אומר אין באין על שום אדם בעקיפין מפני קידוש השם וקי"ל כרב אשי דבתראה הוא. ואע"ג דגזל כנעני אסור כדתניא אמר רבי שמעון דבר זה דרש ר"ע כשבא מציפורי מנין לגזל כנעני שהוא אסור שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא ימשכנו ויצא. יכול יגלום עליו. ת"ל וחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו. ואמר רב ביבי בר אביי אר"ש חסידא גזל כנעני אסור אבידתו מותרת גזילו אסור כדרב הונא דאמר רב הונא מנין לגזילו של כנעני שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שמסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך. היינו דוקא גזילו אבל הפקעת הלואתו היה שרי . והברחת המכס כהפקעת הלואתו הוי. אבידתו היתה מותרת כי הא דאמר רב חמא בר גוריא מנין לאבידת כנעני שהיא מותרת שנא' וכן תעשה לכל אבדת אחיך ולא אבידת כנעני וכתיב ומצאתה דאתי לידיה משמע ואפ"ה אבידת כנעני שריא . תניא אמר רבי פנחם בן יאיר כל מקום שיש חילול השם אפי' אבידתו אסורה. אמר שמואל טעותו היתה מותרת כי הא דשמואל זבין לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי ואבלע ליה זוזא. רב כהנא זבין מאה ועשרים חביתא דחמרא בכלל מאה מההוא כותי וא"ל חזי דעלך קא סמכינא. רב אשי הוה יתיב בארבא חזי הנהו שבשי דגופנא לבר מפרדיסא ותלו ביה קטפי דענבי וא"ל סק חזי דאי דישראל הוא לא חיתי ואי דכותי הוא אייתי. שמעיה ההוא כותי א"ל דכותי שרי א"ל הכי קאמינא ליה אי דכותי אייתי דשקל דמי ואי דישראל הוא לא אייתי דלא שקל דמי. נראה שכן היתה דעתו מתחלה דלא מייתי הכא שום תנא או אמורא דסבר גזל כנעני או גניבתו מותרת: גופא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו ואי לאו דינא הוא מי עברינן ואע"ג דלא קעבדי מאי דקאמר מלכא דמלכא אמר זילו וקטלו מכולהו באגי ואינהו מייתי מחדא. אפילו הכי הוי דינא דמלכותא דעבדא דמלכא מלכא ולא מצי טרח. ואינהו דאפסידו אנפשייהו דאיבעי להו לאשתלומי מכולהו באגי: אמר רבא האי מאן דאשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא. לפי שאין עבדי המלך מחויבין לחזר על כל אחד ואחד ונוטלין הכל מן הנמצא והוא יגבה מכל אחד חלקו. והני מילי בשותפא אבל באריסא לא. ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעביט. והני מילי בבול ארעא פי' בולי ארעא כמו יבול מנת המלך מתבואות השדה. ובכרגא בכסף גולגולת דשתא דא. אבל חליף שתא כיון דמפייס מלכא לא: מכריז רבא ואיתימא רב יוסף דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי אבר ישראל חבריה ולא תבעו מיניה ואזיל ומסהיד ליה במגיסתא משמתינן ליה. מאי טעמא משום דמפקי ממונא אפומא דחד סהדא. ומיירי כשהכותי תובע הישראל וישראל כופר לו או אומר פרעתי דהשתא נפטר ישראל בשבועתו ואינהו מפקי ממונא אפומיה. אבל ישראל התובע מעות מן הכותי ואמר פרעתי או כופר הכל יכול להעיד. שהרי גם בדין ישראל היה פוטר עצמו בטענת פרעתי וכיון דבדיני ישראל יכול לפטור עצמו יכול להעיד מידי דהוה אתרי דיכולין להעיד. וה"מ חד אבל תרי לא. ואע"ג דתרי נמי מצי ישראל למיכפר ליה דהוי כהפקעת הלואתו מ"מ כיון דאין מפסידים לו משלו יכולים להעיד. וכל זה כשלא העמיד אותו הכותי לעד אבל אם מתחלה יחד הכותי לישראל להיות עד איכא חלול השם אם לא יעיד. וכל שכן בזמן שחק לישראל שאין הכותי נאמן להעיד. על ישראל אם לא שיהיה ישראל עמו ואם הישראל יכחד עדותו יבטלו זה החק ויאמינו לכותי להעיד על ישראל. וה"מ במגיסתא אבל בי דוואר אינהו נמי אמומתא שדי להו. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן אדם חשוב דמהימן להו כבי תרי מאי. תיקו. וכיון דלא איפשיטא אזיל ומסהיד. אמר רב אשי האי בר ישראל דמזבין ארעא לעובד כוכבים אמיצרא דבר ישראל חבריה משמתינן ליה. מאי טעמא משום דאמר ליה אריא ארבעית לי אמצראי. ומשמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד ליה מחמתיה. אומר רבינו תם דדוקא אם הישראל רוצה ליתן כמו העכו"ם. ונראה דדוקא עד כדי דמיהן אבל אם העכו"ם רוצה להוסיף מדמי שוויה ימכרנה לישראל בדמיה. כי אולי העכו"ם מוסיף דמים להיות שכן לישראל ולגרשו מנחלתו: מתני' נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו לסטין כסותו ונתנו לו כסות אחר הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין. המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטין אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו: ,גמ' אם נתייאשו אין סתמא לא. אמר רב אסי ל"ש אלא בלסטין עכו"ם דדיינו בגיותא. אבל בלסטין ישראל כיון דדיינו במי יימר סתמא אייאושי מיאש: תנן התם עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן. רבי שמעון אומר חלוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה יאוש קני רבה אמר אף בידוע נמי מחלוקת. ולית הלכתא כרבה דאם כן לא משכחת יאוש בגזלן אליבא דרבנן. ור' יוחנן אמר לעיל (בבא קמא סט.) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו הא נתייאשו יכול גזלן להקדישו. וכן אמר רב חסדא לעיל (בבא קמא קיא:) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו וכו' הא נתייאשו לא אלמא יש יאוש לגזלן. ורב אשי קאמר בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל.) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שאול דודאי לאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים היא וליקנייה ביאוש קא משמע לן. ומשמע דוקא סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים אבל בידוע קני: מתני' וכן נחיל של דבורים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו. אמר רבי יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה. ומהלך בתוך שדהו ומטל את נחילו. ואם הזיק משלם מה שהזיקה אבל לא יקוץ את הסוכה מ"מ ליתן דמים. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר קוצץ ונותן דמים: ,גמ' ואשה וקטן בני עדות נינהו. אמר רב יהודה אמר שמואל הב"ע כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהן והן מסיחין לפי תומן ואומרים מכאן יצא נחיל זה. אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד. אמר ליה רבינא לרב אשי והא איכא נחיל של דבורים. א"ל ההוא בקנין דרבנן. וההוא עובדא מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכורני כשאני תינוק מורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטו את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב. רבי חנינא מסיים בה והיו חבירי בדילים ממני וקורין אותי יוחנן אוכל חלות. והעלהו רבי לתרומה על פיו. בתרומה דרבנן. וההוא עובדא מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין הנכרים. יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי. ללקט עצים דעתי על אמי. והכשירה רבי לכהונה על פיו. בשבויה הקילו. והא דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר תנאי ב"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ סוכה של חבירו ומציל נחילו ונותן לו דמי סוכה. וכן תנאי ב"ד שיהא שופך את יינו כו'. חזינא מ"ד הני כולהו הלכתא נינהו. ואנן לא סבירא לן הכי דקיימא לן כמתניתין דתנן אין לו אלא שכרו. וגרסינן נמי בפרק מרובה (בבא קמא דף פא:) לענין עשרה תנאים שהתנה יהושע ותו ליכא והא איכא דרבי יהודה כו' והא איכא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וכו' ופרקינן דיחידאי לא קאמר. ושמעינן מינה דהא דרבי יהודה ודרבי שמעון ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה כולהו לאו הלכה נינהו. ומה שהביא ראיה ממשנתנו דאין לו אלא שכרו לאו ראיה. דהתם מיירי כששפך מעצמו ותנאי ב"ד כשבעל הדבש תובע שישפוך בעל היין את יינו שלא יהא רשאי למחות. וההיא דסוף מרובה נמי לאו ראיה היא. דההיא ברייתא דעשרה תנאים לא בעי למיתנא דיחידאי ומ"מ אפשר דהלכתא נינהו. ואע"ג דבשילהי בבא מציעא דף קיח: מוקי מתניתין דלא כרבי יהודה. היינו לענין חיוב אם הזיק. דרבי יהודה פוטר ומתניתין מחייבת. אבל לענין רשות הוצאה לא פליגא מתניתין אדרבי יהודה. אבל ממתניתין דהכא משמע דלית הלכתא כרבי ישמעאל דרבנן פליגי עליה. אם לא שנאמר תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל. תנא דמתניתין אליבא דרבי ישמעאל סבר דדינא הוי משום דזה נהנה וזה אינו חסר משום דנותן דמי סוכו להציל נחילו שדמיו מרובין וכופין אותו על מדת סדום ולא בעי תנאי. ותנא דברייתא אליבא דרבי ישמעאל היינו רבנן דמתניתין וסברי לאו דינא הוא אלא תנאי ב"ד: מתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול. ואם לאו לאו כל כמיניה. שאני אומר מכרו לאחר וזה קנה הימנו: ,גמ' אם יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי דלמא זבוני מזבן להו ואיהו הוא דמפיק שמא. אמר רב יהודה אמר שמואל הב"ע כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כליי. כ"ש דעילה מצא. רב כהנא מסיים משמיה דרב כגון שהיתה מחתרת מתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבורקרות של כלים על כתיפן והכל אומרים נגנבו כליו של פלוני. ודלמא כלים שקול ספרים לא שקול. ואסיקנא א"ר אבהו באומר הללו כליו של פלוני והללו ספריו של פלוני. אמר רבא לא שנו אלא בבעל הבית שעשוי למכור כליו אבל בבעל הבית שאין עשוי למכור כליו לא צריך כולי האי מילתא. ודלמא איצטריך ליה זוזי וזבין. אמר רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר ואין צריכים לברר הללו ספריו של פלוני: אתמר גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני. ומוקי לה רב יוסף כאן לפני יאוש כאן לאחר יאוש ותרוייהו אית להו דרב חסדא. ורב זביד אמר הב"ע כגון שנתייאשו הבעלים ביד לוקח ולא נתייאשו ביד גנב. דרב משמיה דרבי חייא סבר הדין עם הראשון דלא שנא יאוש ואחר כך שינוי רשות ולא שנא שינוי רשות ואח"כ יאוש קני. ורבי יוחנן אמר הדין עם השני יאוש ושינוי רשות קני שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני. והלכתא כרבי יוחנן. רב פפא אמר דכ"ע גלימא הדר למריה והכא בעשו בו תקנת השוק קמפלגי. ומאי הדין עם הראשון היינו דינו דלוקח. רב משמיה דרבי חייא אמר הדין עם הראשון היינו גנב שהוא ראשון שהיה סבור שהוא בעליו כיון שהוכר הגנב לא עשו בו תקנת השוק. ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני דהיינו בעלים ואע"ג דהוכר הגנב עשו בו תקנת השוק. אמר רבא גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק: איתמר גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו לא עשו בו תקנת השוק. וכל משכנתא וזביני בין שוה בשוה ובין ביותר עשו בו תקנת השוק. והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק בר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקיפו דלא עשו בו תקנת השוק. דאמרינן ליה לאו אדעתא דהאי מידי דיהיב לך יהבת ליה זוזי. כתבו התוספות מדהוצרך להוציא פרע בחובו ופרע בהיקיפו אע"ג דליכא בהו פלוגתא מכלל דכל אינך עשו בו תקנת השוק אפילו גנב מפורסם. ומיהו היכא דידע שהיה גנוב לא עשו בו תקנת השוק. אבימי בר טובי חמוה דרבינא הוה מסיק בההוא גברא ארבע זוזי. גנב גלימא יהיב ליה. אוזפיה ארבע זוזי אחרינא. לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרבינא. א"ל ארבע זוזי קמאי גנב ופרע בחובו הוה לא בעית למיתבא ליה הני ארבע זוזי בתראי זיל הב ליה ושקול גלימך. מתקיף לה רב כהן דלמא גלימא בהנהו זוזי קמאי יהבה ניהליה דהוה ליה גנב ופרע בחובו וד' זוזי בתרייתא הימניה כדמעיקרא. איגלגל מלתא ומטא לקמיה דרבה ואמר להן הלכה כרב כהן: נרשאה גנב סיפרא זבניה לפפוניא בתמנן זוזי. אזיל פפוניה וזבניה לבני מחוזא במאה ועשרים זוזי. לסוף הוכר הגנב אמר אביי ליזיל מריה דסיפרא יהיב ליה לבר מחוזא תמנין זוזי ושקל סיפרא ושקיל בר מחוזא ארבעים מפפונאה. מתקיף לה רבא השתא בלוקח מן הגנב עשו בו תקנת השוק לוקח מן הלוקח לא כל שכן. אלא אמר רבא מריה דספרא יהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרים ושקיל סיפריה ואזיל מריה דספרא ושקיל ארבעים מפפונאה ותמנן מגנבא: מתני' זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן את דמי שלי חייב ליתן לו: שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו: ,גמ' ואמאי נימא ליה מהפקרא זכינא. כדאמר רבי ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עלי' ה"נ כו': אם א"ל אני אציל את שלך כו' ולימא לו משטה אני בך. מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו. הא לא דמיא אלא לסיפא ואם אמר לו טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם. מ"ש רישא ומ"ש סיפא. אמר רמי בר חמא הכא בצייד השולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתני כוורי בזוזא: בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו. א"ל משמיא הוא דרחימו עליה. כי הא דרב ספרא הוה אזיל בההוא שיירתא לוינהו אריא כל ליליא שדו ליה חמרא דחד מינייהו כי מטא ההוא ליליא דרב ספרא שדו ליה חמרא דרב ספרא ולא אתא אריא. קדים רב ספרא זכה ביה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא למיקדם ולמיזכה ביה. פשיטא כי אפקריה אדעתיה דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה. לרוחא דמילתא הוא דעבד. וזה לשון רבינו מאיר ז"ל מעשה היה בראובן שאמר לשמעון תקיף לי בגדים מן עובד כוכבים וכן עשה לאחר זמן נתן ראובן לשמעון המעות ליתנם לעובד כוכבים ושכחם העכו"ם ולא תבעם והלך העכו"ם ואין יודע היכן הוא. נשאלתי למי ישארו המעות. ואמרתי יחזרו לראובן. והבאתי ראיה מהך דהכא אדעתא דאריא אפקריה וכו' ה"נ אדעתא שיתנם לעכו"ם נתנם לשמעון ולא אדעתא שיעכבם הוא לעצמו. כיצד יעשה הלה סחורה במעותיו של זה. אלא יחזרו המעות לבעלים הראשונים. וליכא למימר כיון דאמר תן לעכו"ם ותן כזכי דמי זכה לעכו"ם ויצאו המעות מרשות ראובן. וכי שכחן שוב העובד כוכבים והלך ואין למצוא אותו זכה שמעון במה שבידו מן ההפקר. הא אינו דאמרינן בפ"ק דמציעא דף י: זכיה מתורת שליחות אתרבאי ואמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף עב.) דאין זכיה לעובד כוכבים אפי' מדרבנן. ואפי' אמר בהדיא זכי לעובד כוכבים לא זכי לעובד כוכבים. וכ"ש דלא מהניא תן כזכי טפי מזכי גופיה. ולא מצי למימר אני רוצה לעכבם שמא אחר זמן יזכרם העכו"ם ויבא ויתבעם. כיון דהימניה שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל עירבון. ולא מצי שמעון למימר אני חפץ לקדש שם שמים לחזור אחר העובד כוכבים להשיב לו כעובדא דירושל' דב"מ פ"ב דשמעון בן שטח. דבשלו יש לו לעשות קדושת השם ולא בשל אחר. ואחר זמן מצאתי שנשאלה שאלה כזו לרבינו אפרים ברבי יצחק ז"ל מל ראובן שקנה חפץ מן העובד כוכבים במנה והאמין לו העכו"ם עד למחרת ולמחרתו היה דרך ראובן נחוץ לצאת מן העיר ונתן המנה לשמעון לתת להעכו"ם ושכחו העובד כוכבים והלך לו ואין יודע היכן הוא ותשובתו וז"ל אם הדבר ברור שהעכו"ם הסיח דעתו מהם למ"ד בכריתות דף כד. הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ולא מצי אמר ליה הנותן על דעת כן שלחתיה אם יקבל ואם לא יקבלה תחזירה לי אלמא משעה שיצתה מתחת ידו הסיח דעתו מהם. וכן אמרינן שם גבי שור הנסקל אם הוזמו עדיו כל הקודם בו זכה דמההיא דעתא אפקריה. ואם תאמר מ"ש מההוא חמרא דרב ספרא בפ' הגוזל בתרא דלא אמרי' הכי אלא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה. התם טעמא כדאמרי' גבי עלה שלו מאליו משמיא הוא דרחימו עליה כלומר הואיל ונעשה לו נס מה שלא נעשה לכל אדם אדעתא דהכי נעשה לו כדי שיזכה בו רב ספרא ולא אחר. אבל שכחת העכו"ם הוי שכחה. אבל בזה יש להסתפק מי יאמר שהעכו"ם לא יבא ויתבעם ויכול ראובן לומר שמא היום או למחר יתבע ממנו. והואיל ולא שכחן העכו"ם אין שמעין יכול לומר כבר זכיתי לעכו"ם דאין שליחות לעובד כוכבים. הלכך שורת הדין שיחזור לראובן אם פקח ראובן לטעון כך עכ"ל. וראייתו מהא דכריתות לא נהירא לי דשאני התם שכבר קבלה וזכה בה מקבל המתנה ולא אי אמר אי איפשי בה אפקרה ויכול להפקירה הואיל וכבר זכה בה ונתקיימה המתנה שעה אחת הרי נעשית מחשבתו של נותן כי לא חשש רק שיקבלה הימנו והרי קבלה לשם מתנה ותו לא איכפת לנותן אי מפקר ליה אי לא. אבל הכא לא זכה בהן העכו"ם מעולם וא"כ הדרי למרייהו. והכי אמר התם בשלמא רשב"ג סבר כי יהיב איניש מתנה אדעתא דליקבלו מיניה וכי לא קבלה מיניה הדר למריה. ומשור הנסקל שהוזמו עדיו אין נראה לי ראיה דשאני התם כי מיד שנגמר דינו אסור בהנאה ואסוחי אסחי בעלים דעתייהו מיניה. דלא שכיח דליתו סהדי וליזמו להו. וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי מיניה. אבל הכא לא הוה הפקר דאפילו בתר דיהבינהו ליד שמעון אי הוה אמר ראובן תנם לי ואשא ואתן בהם עד שיתבעם העכו"ם היה צריך ליתנם לו. וכיון דאכתי יש לו זכות בהם לא אסח דעתיה מינייהו ולא מפקר להו כלל אלא אדעתא ליתנם לעכו"ם נתנם לו ואי לא נתנם לו יחזירם לראובן: בעא מיניה רב מרבי ירד להצילו ולא הציל מהו. אמר ליה זו שאילה אין לו אלא שכרו. איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקין לחולה ובא ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם. א"ל התם עביד שליח שליחותיה. הכא לא עביד שליח שליחותיה: ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. ואם שכרו תייר לפניהם לנחותם הדרך פן יטעו מן הדרך ויסתכנו מפני החיות והלסטים ויאבדו גוף וממון מחשבים אף לפי הנפש. וחצי שכר התייר יטילו על הממון וחצי האחר יטילו על הנפשות. ולא ישנו ממנהג החמרין. ורשאין החמרין להתנות שכל מי שתאבד לו חמור מעמידין לו חמור אחר. אבדה בכוסיא פי' בפשיעה אין מעמידין. שלא בכוסיא מעמידין לו. אם אמר תנו לי ואני אשמור אין נזקקין לו פירוש אם אמר תנו לי דמי חמור שלי שאיני רוצה ליקח חמור ואני אשמור עמכם כבראשונה אין שומעין לו. פשיטא לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא. מהו דתימא אמר להו הא אית לי חמרא אחרינא בהדי כו'. קמ"ל דאמרי ליה שאני נטירותא דחד מנטירותא דתרי. דאמרי ליה אתרי מסרת נפשך טפי: ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול של ים לטובעה והקילו ממשאה. מחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון. ואין משנין ממנהג הספנים ורשאין הספנים להתנות ביניהן למי שאבדה לו ספינה מעמידין לו ספינה אחרת. אבדה בכוסיא אין מעמידין לו. שלא בכוסיא מעמידין. ואם פירש למקום שאין הספנין הולכין אין מעמידין לו: ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע. ואם אמר לעצמו אני מציל הציל לעצמות היכי דמי אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי לא. ואי דאין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי. אמר רמי בר חמא הכא בשותפים עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא מדעת חבירו. אמר מפליג פליג. ואם יכולין להציל אם הציל חלקו לעצמו הציל. ואם הציל יותר הרי הוא של שותפין. ואם אינם יכולים להציל כל מה שהציל לעצמו הציל. לא אמר לא פליג ואפי' אם אינם יכולים להציל הציל לאמצע. ורבא אמר הכא בפועל עסקינן וכרב דאמר פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום. אם אמר מיהדר הדר ביה. לא אמר לא הדר ביה. רב אשי אמר ביכולין להציל על ידי הדחק. לא אמר אמרי ליה אי אמרת לן הוינא מסרין נפשין. אמר ויתבי אינהו ולא הצילו אמר אסוחי מסחי דעתייהו. והני תלתא פירוקי כולן הלכתא נינהו: תוספתא שותפין שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע. ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו. רבינו שמחה ז"ל הקשה מאי קמ"ל ברישא פשיטא כיון שמחלו להם מחלו לאמצע. ופירש שותפין שבקש אחד מהן למחול לו מה שמחלו מחלו לאמצע כאילו היה שלוחם. ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו פירוש שמעצמם אמרו כך בלא שום פיוס שלא בקשם על ככה מחלו לו. וכתב זקני רבינו קלונימוס ז"ל היה השר מוחל לו חלקו במס בבקשתו והיה נותנו לקהל. כסבור הייתי שמדת חסידות היה נוהג ורואה אני שמדת הדין הוא. ומיהו יש לדחות דרישא מיירי שבקש מהם למחול בסתם אע"פ שלא היה שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסתם. אבל אם פירשו בשביל פלוני מחלו לו. ומיהו מסתבר כקמייתא דגם זה אין חדוש אם בקש סתם ומחלו בסתם דמחלו לאמצע: ,מתני' הגוזל את השדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחרת. שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך. כלומר קחנה במקום שהיא כאילו לא גזלה דקרקע אינה נגזלת דברשות בעליה נשטפה: ,גמ' ואם מחמת הגזלן וכו' היכי דמי. אילימא דאנסוהו לכולהו ארעתי ואנסו נמי להא בהדייהו. מרישא שמעינן לה אם מכת מדינה אומר לו הרי שלך לפניך הא לא מכת מדינה חייב להעמיד לו שדה. הב"ע כגון דאנסוהו ואמרו לו אחוי לן ארעתיך ואחוי נמי להא בהדייהו: ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי דבי ריש גלותא. וחייביה רב נחמן לשלומי מהא דתנן ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחרת ואוקימנא דאחוי אחויי: רב הונא בריה דרב יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבי אבא. א"ל כלום מעשה בא לידך. א"ל ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים שהראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו. אמר זיל אהדר עובדא למריה דתניא ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור. ואם נשא ונתן ביד פי' אם אנסוהו עכו"ם לישא וליתן ביד חייב אע"ג דבאונס הוי כי עשה מעשה חייב. אמר רבה ואם הראה מעצמו כמו שנשא ונתן ביד דמי. ואע"ג דגרמא היא כיון דבלאו אונס עשאו חייב. ההוא גברא דאנסוהו ואחוי אחמרא דרב מרי ורב פינחס בריה דרב חסדא אמרו ליה דרי ואמטי בהדן דרי ואמטי בהדייהו. אתו לקמיה דרב אשי פטריה. אמרי ליה רבנן והתניא אם נשא ונתן ביד חייב. אמר להו הני מילי היכא דלא אוקמינהו עילויה אבל הכא כיון דאוקמינהו עילויה מעיקרא מיקלא קלייה. איתיביה רבינא לרב אשי אמר לו אנס הושיט לי עמיר זה או אשכול של ענבים זה והושיט לו חייב. הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרא. דיקא נמי דקתני הושיט לי ולא קתני תן לי. כללא דמילתא הראה מעצמו חייב. אנסוהו והראה אפילו נשא ונתן ביד פטור. דכיון דפטור על מה שהראה משוס דאנוס הוא והוא לא עשה מעשה פטור נמי על מה שנשא ונתן ביד דכמאן דקלייה דמי. ואם אנסוהו לילך לבית פלוני ולהביא מה שבבית חייב. והכי משמע צורתא דשמעתא. בירושלמי דס"פ החובל גרסינן תני עובדי כוכבים שאנסוהו ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור. נטל הוא ונתן להם חייב. אמר רבי יוסי הדא דתימא באותו שאמרו ליתן לנו ממון סתם. אבל באותו שאמר תן לנו ממון פלוני אע"ג שהוציא ונתן ביד להכי פטור. ולכאורה משמע דאם אנסוהו לילך לבית פלוני להביא ממונו דפטור. ויש לפרש הירושלמי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסוהו להביאו: ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא. קם חד מינייהו מסרי' לפרהנגא דמלכא. אמר אביי יכול למימר אין מסרי ודידי מסרי. א"ל רבא לא כל כמיניה. אלא משמתינן ליה עד דמייתי לה וקיימי תרוייהו בדינא: ההוא גברא דבעי אחוויי אתיבנא דחבריה. אתא לקמיה דרב א"ל לא תחוי. א"ל מחוינא ומחוינא. הוה יתיב רב כהנא קמיה קם שמטיה לקועיה. קרי רב עליה בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה תוא זה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ליד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו ונוטלין היום מקצתו ולמחר נוטלין כולו ולבסוף מייסרין את נפשו והורגין אותו שיודה אולי יש לו יותר ממון וה"ל רודף וניתן להצילו בנפשו: ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא. סליקו גנבי עליה שקליה ויהביה ניהלייהו. אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא. אלא אמר רב אשי ניחזי אנן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו. ואי לא אדעתא דכספא אתו. ואע"ג דאמרי' לעיל אם נשא ונתן ביד אפי' באונס חייב. שומר שאני דאדעתא דהכי קיבל שמירה. ולפי הירושלמי ניחא כיון שידעו הגנבים שהכוס בביתו אפי' אנסוהו להביא פטור: ההוא גברא דאפקידו גביה ארנקא דפדיון שבוים. אתו גנבי עליה שקליה יהביה ניהלייהו. אתא לקמה דרבה פטריה. א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא. אמר ליה אין לך פדיון שבוים גדול מזה: ההוא גברא דבהדי דסלקי אינשי למברא אייתי איהו חמריה הוה קמטבע ליה למברא. מלח ביה חד מינייהו שדייה לנהרא וטבע. אתא לקמיה דרבא פטרי'. א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא. אמר ליה מעיקרא רודף הוא. רבא לטעמי' דאמר רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור מפני שמתחייב בנפשו. ונרדף ששבר כלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חמור עליו מגופו. של כל אדם חייב שאסור להציל עצמו בממון חבירו. ורודף שהיה רודף להציל ושבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם פטור. ולא מן הדין אלא שאם אתה אומר חייב אין לך אדם שיציל את חבירו מיד הרודף: מתני' הגוזל את חבירו או שלוה ממנו או שהפקיד אצלו בישוב לא יחזיר לו במדבר. ע"מ לצאת למדבר יחזיר לו במדבר ולא בתנאי ממש אלא כשהפקיד אצלו או לוה ממנו אמר לו אני רוצה לצאת במדבר ואמר הנפקד גם אני רוצה לצאת במדבר: ,גמ' ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום. אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומו. אמר אביי ה"ק מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום דמלוה להוצאה ניתנה הלכך נתנה ליתבע אף במדבר. אבל הלוה אין יכול לפרוע למלוה בע"כ כדי ליפטר מאחריות הדרך. אבל אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע ולא לשלם אלא במקומם: מתני' האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב להחזיר. אבל אמר איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור: ,גמ' איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פי' איני יודע אם הלויתני. רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה. והלכתא כרב נחמן ור' יוחנן. ומיהו משתבע דלא ידע. אבל אם אמר איני יודע אם החזרתי לך בהא מודו רב נחמן ורבי יוחנן דחייב. ותדע דפריך גמרא מסיפא דמתניתין לרב הונא ורב יהודה ומוקי מתניתין בדתבע ליה והיינו כעין פלוגתייהו. וסיפא פטור כדרב נחמן ור' יוחנן ורישא דאמר איני יודע אם החזרתי לך חייב. כללא דמילתא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לך חייב לדברי הכל. איני יודע אם הלויתני פטור מלשלם וחייב לישבע. ואם בא לצאת ידי שמים חייב. ואם בלא תביעה אמר גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך נראה דחייב לצאת ידי שמים אף לרב נחמן ור' יוחנן. אבל אם אומר איני יודע אם גזלתיך או הפקדת אצלי או הלויתני פטור אף לצאת ידי שמים: מתני' הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו. לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור: ,גמ' אמר רב לדעת צריך דעת. שלא לדעת מנין פוטר. וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה אסיפא קאי. ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר. וה"פ דמתני' הגונב טלה מן העדר ונודע לבעלים מדקתני סיפא ולא ידעו הבעלים חייב באחריותה וכן אם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו חייב ואם מנו הצאן וכו'. ר' יוחנן אמר לדעת מנין פוטר. שלא לדעת אפי' מנין אין צריך. וה"פ דמתני' לא ידעו וכו' וכן ברישא אם מנו את הצאן וכו' פטור. רב חסדא אמר לדעת מניין פוטר. שלא לדעת צריך דעת. וה"פ דמתני' הגונב טלה וכו' חייב באחריותו וכן אם לא ידעו וכו' וחייבא דרישא מנין פוטר. אמר רבא מאי טעמא דרב חסדא. דאנקטה ניגרי ברייתא. כתב רב אלפס ז"ל מסתברא לן דהלכה כרב חסדא דהא רבא קאי כוותיה. ועוד דטעמא דיליה מסתבר הוא. וה"מ בבעלי חיים דאנקטה ניגרי ברייתא. אבל מידי דלאו בעלי חיים כגון סלע מן הכיס וכיוצא בו הלכה כר' יוחנן דקי"ל דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ורב חסדא לא פליג עליה דר' יוחנן אלא בבעלי חיים משום דאנקטינהו ניגרי ברייתא אבל בכל שאר מילי מודה ליה. הלכך הלכתא כר' יוחנן דאמר לדעת מנין פוטר. שלא לדעת אפילו מנין נמי לא צריך. והא דתני חדא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא ותניא אידך לא יצא אסיקנא דלכ"ע מנין פוטרו אית להו דרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. והא דמנה ורמא לידיה לא יצא דשמא זרקו לתיבתו לשאר מעות. והא דמנה ורמא לכיסו ועתיד למנותו כדרבי יצחק כי אדם ממשמש בכיסו וימנה קודם שיתנם לתיבתו. אי בעית אימא הא והא דמנה ורמא לכיסיה הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה והוציא מהם ולא ידע מנינם. והא דלית ליה זוזי אחריני בכיסיה. והא דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס יחזיר למקום שגנב דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים. אוקימנא בשומר שגנב ברשותו. דר' ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו לפיכך לא צריך מידי. דאיהו במקום בעלים קאי. ור' עקיבא סבר כלתה לו שמירתו לפיכך צריך דעת בעלים. דהא איהו לאו במקום בעלים קאי וכאילו לא החזיר דמי: מתני' אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים ולא משומרי פירות עצים ופירות. אבל לוקחים מן הנשים כלי צמר ביהודה כלי פשתן בגליל ועגלים בשרון. וכולן שאמרו להטמין אסור. ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום: ,גמ' ת"ר אין לוקחין מן הרועה לא עזים ולא גדיים ולא גיזין ולא תלושין של צמר. אבל לוקחין מהן בגדים תפורין מפני שהן שלהן. ולוקחין מהן חלב וגבינה במדבר אבל לא בישוב. ולוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן ארבעה וחמשה גיזין. אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין. דיוקא דרישא דמשמע הא שלש אין לוקחין מוקי לה בכחישתא. ודיוקא דסיפא דמשמע הא שלש ליקחין מוקי לה בברייתא ר' יהודה אומר ביתות לוקחין מהם מדבריות אין לוקחין מהם. כללו של דבר כל שרועה מוכר ובעל הבית מרגיש מותר. וכל שרועה מוכר ואין בעל הבית מרגיש אסור: רבה זבין שבישתא מאריסא. א"ל אביי והא תנן ולא משומרי פירות עצים ופירות א"ל ה"מ שומר דלית ליה בגוה. אבל אריסא כיון דאית ליה בגוה אימר מדנפשיה קזבין: ת"ר שומרי פירות אימתי לוקחין מהן בזמן שיושבין ומוכרין והסלין לפניהם והטורטני לפניהם. וכולן שאמרום הטמן אסור לוקחין מהם מפתח הגינה ולא מאחורי הגינה: גזלן מאימתי מותר ליהנות הימנו. רב אמר עד שיהא רוב משלו. שמואל אמר אפילו מיעוט משלו. אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא אפילו מיעוט משלו: ממון מסור המוסר לאנסים רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד. וחד אמר אסור לאבדו ביד. מאן דאמר מותר לא יהא ממונו חמור מגופו. ומאן דאמר אסור יכין רשע וצדיק ילבש אפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא. והלכתא דאסור לאבדו ביד. מדמיבעיא ליה בפרק הכונס (בבא קמא דף סב.) אם עשו תקנת נגזל במסור המוסר לאנסים ומשתבע ושקיל מיניה וסלקא בתיקו שמעינן מיניה דכל שכן שאסור לאבדו ביד. ואין ראיה כל כך דאיכא למימר שעשה תשובה. א"ר יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע וגו'. וכאילו נוטל נפש בניו ובנותיו שנאמר ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך. ולא מיבעיא בידים אלא אפילו גרמא בעלמא דכתיב אל שאול ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים. והיכן מצינו לשאול שהרג את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליהם הכתוב כאילו הרגן: ת"ר לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל וכלי צמר ביהודה. אבל לא יינות שמנים וסלתות. ולא מן העבדים ולא מן התינוקות. אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינרים כדי לעשות כפה לראשה. וגבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה: רבינא איקלע למחוזא אייתו נשי כיפי וכבלי שדיוה קמיה וקביל רבינא. אמר ליה רבא תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה מקבלין מהם דבר מועט אבל לא דבר מרובה. אמר ליה הני לבני מחוזא מועט דמי: מתני' מוכין שהכובס מוציא הרי הן שלו. ושהסורק מוציא הרי הן של בעל הבית. הכובס נוטל ג' חוטין והם שלו. יותר מיכן הרי הן של בעל הבית. ואם היה שחור על גבי לבן נוטל הכל והן שלו. החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו מטלית שהיא שלש על שלש חייב להחזיר. מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו. ובכשיל הרי אלו של בעל הבית. ואם היה עושה עם בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית: ,גמ' וכמה כדי לתפור בו. אמר רב אסי מלא מחט וחוץ למחט. ואסיקנא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. ירושלמי תני בר קפרא מלא משיכת מחט: הדרן עלך הגוזל בתרא וסליקא לה מסכת בבא קמא
מהדורת וילנא, נחלת הכלל
