פסקי תוספות על מסכת בבא קמא דף מ״ד עמוד א

אין עונשין ממון מן הדין. ד"ה ולא זה וזה: דף ב ע"א

העושה תולדה בשבת אם צריך להתרות משום אב דידיה או לאו וצ"ע. ד"ה ולר"א:

מלאכה דהוי במשכן ולא חשיבי לא מיקרי אב ואי הוה חשיבה אע"ג דלא הוי במשכן מקרי אב לחד תי' לפי הגירסא ראשונה. ד"ה ה"ג:

כלי מתכות בטומאת עושה כיוצא בו ואינו עושה אותו כלי כיוצא בו בכלי מתכות אחר. ד"ה דאלו: שם ע"ב

נגח ג' בני אדם לא הוי מועד לבהמה נגח אדם ושור וגמל הוי מועד לבהמה לרב פפא הוי הכי. ד"ה ומילתא:

היה מועד לכל וחזר בו מבהמה עדיין הוא מועד חזר בו מאדם הויא חזרה. בא"ד:

בכל התורה כולה לחומרא מקשינן אף בממון. ד"ה דומיא דף ג ע"א

הדליק באש חבירו גדיש של חבירו חייב. ד"ה וממונך: שם ע"ב

סגי נהור יכול לומר בע"פ פסוקי תורה משום עת לעשות. ד"ה כדמתרגם:

ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור וכן ישן ובא חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב. ד"ה כיון: דף ד ע"א

שומר חנם פטור בכל לבד מפשיעה שואל משלם את הכל לבד ממתה מחמת מלאכה נושא שכר והשוכר חייבין בגניבה ואבידה ופטורין באונסין. ד"ה שומר חנם: שם ע"ב

שילם ע"פ עדים והוזמו חייבין לשלם ובממון עונשין מן הדין. ד"ה ועדים:

היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ד"ה דאי: דף ה ע"א

דרך בני אדם להתבונן בדרכים שלא יתיזו ויזיקו. ד"ה לאתויי: דף ו ע"א

בהמה שהדליקה גדיש באש חייב גם בעל האש. בא"ד

כותל ואילן שנפלו לרה"ר והזיקו פטור מלשלם. ד"ה ה"ג הכותל:

מפקיר נזקיו לאחר נפילתו באונס פטור. ד"ה אי דאפקרינהו:

הזהירוהו לקוץ האילן ונפל הוי כפשיעה וחייב. בא"ד:

כל נזקין פטור בהקדש ואפילו אדם ומדרבנן חייבין. ד"ה שור: שם ע"ב

עשיר שהלך בדרך ונצטרך ונטל כשיחזור לביתו ישלם במדת חסידות. ד"ה ישלם: דף ז ע"א

אין מחייבין לעני למכור ביתו וכלי תשמישו כדי שלא יטול צדקה. ד"ה מי שהיו:

לרב אלפס הוזלו קרקעותיו שלו שוות מאתים זוז לא יתן לו מעשרות אפילו הוזלו יותר ממחצית דמיהן ואם שאר קרקעות ביוקר ושלו בזול יתנו לו עד שימכרם בשויים. ד"ה אי דאייקר:

בעל חוב אין דינו בעידית אפי' ליטול בציר פורתא וכן כתובת אשה לגבי בינונית. ד"ה לכתובת: שם ע"ב

שליח ב"ד מוציא המשכון לבעל חוב. ד"ה מה דרכו: דף ח ע"א

משלו שמין אם בינונית שלו כעידית דעלמא. ד"ה להוציא:

היו עליו כתובת אשה ובעל חוב ונזקין הקודם בשטר גובה מן האחרון ואפילו הן זיבורית. ד"ה אין לו:

כל היכא דמפקיע דינו לא מצי למימר אי שתקת כו' דמצי למימר לכי תיהדר. ד"ה אי שתקת:

יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח גובה מהן אבל קנו לא. ד"ה בדיתמי: שם ע"ב

אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אלא היכא דכולהו משועבדים. ד"ה רצה:

טוענין ללוקח וליורש פרעתי או מזויף וצריך קיום. ד"ה דינא:

הקרובים ללוקח לא יעידו למוכר על אותו קרקע וכן קרוב של ערב ללוה ולמלוה. בא"ד:

אמר הלוקח אין לי עדים וראיה ולאחר זמן מצא אין יכול להביא והמוכר מביאן. בא"ד:

המוכר שדה לחבירו ובאו עליו אנסין אין יכול לחזור בו. ד"ה ויצאו: דף ט ע"א

נזקין או כסף או מיטב אם יש לו ואם אין לו אפי' סובין. בעל חוב אי אית ליה זוזי יהיב ליה ואי לא לא אמרי' ליה זיל טרח ואייתי זוזי וכן לוקח שנמצא מקחו מקח טעות. פועל אפילו לית ליה לבעל הבית זוזי אמר ליה זיל טרח ואייתי זוזי. ד"ה רב הונא:

אחין שחלקו ונטל אחד קרקע ואחד מעות ובא בע"ח ונטל חלק אחד מהן חוזרין וחולקין כבתחלה. (ד"ז בגמרא):

בא עליהן בעל חוב מבכור נוטל פי שנים גם אין יכול ליטול מאחד לבד. ד"ה וטרף:

נכסים ששמו לבעל חוב פודה לעולם אם לא שמכרו או הורישו. ד"ה ורב:

אין אדם חייב לבזבז כל ממונו על מצוה אחת אפילו היא עוברת. ד"ה אילימא: דף ט ע"ב

מצא אתרוג כביצה וכאגוז ואתרוג אחד גדול הימנו בשליש יקנה הגדול. ד"ה עד שליש:

מת אסור בהנאה ושערו מותר. ד"ה שהשור: דף י ע"א

שנים שנסמכו זה ע"ז ולא עמדו חייבין היה אחד בעל בשר ועיכב את השני הוא חייב וחבירו פטור. ד"ה כגון:

אחד חופר בור י' וחבירו השלימו לכ' והשלישי לל' כולן חייבין ומ"מ אם השליך עצים במדורה גדולה אין לחייבו כמו חופר בור י' ובא אחר והשלימו לאחד עשר. ד"ה מאי קעביד: שם ע"ב

אם אין בראשון כדי להמית האחרון חייב. ד"ה כולן:

גנב וגזל ונשבר או מת משלם תשלומי מעליא ומעכב השברים והנבילה מה שאין כן במזיק. ד"ה אין שמין: דף יא ע"א

בכור אפילו קים לן שכלו חדשיו אין פודין תוך שלשים. ד"ה בכור: שם ע"ב

בכור שנעשה טריפה תוך ל' אין פודין אותו: בא"ד:

אחין שחלקו מה שעל נשיהן ובנותיהן אין שמין בגדי חול ושל שבת שמין. ד"ה מה שעל:

קטנים יכולין למחות בגדולים ללבוש משלהם. ד"ה בגדול:

שוכר שהשאיל הבהמה לאחר ונאנס ומשלם תשלומין הן של (שוכר) [המשכיר]. ד"ה לא מיבעיא:

שומר שמסר לשומר והשני יותר נאמן מן הראשון פטור. ד"ה את מהמנית:

אין השואל רשאי להשאיל אך אין מתחייב ממון על כך. בא"ד:

ר"ת פוסק הלכה דאין מסדרין לבעל חוב. עי' בפנים. ד"ה אפילו:

כל הגובה מן הלקוחות כמו מלוה בשטר ועמד בדין גובה נמי מיתמי אבל מלוה על פה לא גובה כלום. ד"ה כגון:

טועה בדבר משנה חוזר. ד"ה זילו: דף יב ע"א

ישן וכפות בעינן דלא להוי חצר מהלכת. ד"ה והלכתא:

הקנה לו מטלטלין דלא ניידי אגב קרקע קנה אף אין צבורין בתוכה. ד"ה בעומדין:

צבי רץ לתוך שדהו אפילו עומד אצלו לא קנה לו שדהו. ד"ה למה לי:

אין קרקע נקנית אגב קרקע אפילו אמר לו קני קרקע תחתון ואגבו גם העליון. בא"ד:

היו לו י' שדות ביו"ד מדינות החזיק באחת מהן וכבר נתן דמיהן קנה כולן משא"כ בנכסי הגר. בא"ד:

בכור תם אסור בהנאה אחר השחיטה. ד"ה תם חי: שם ע"ב

בכור בעל מום מותר להאכילו אף לעובד כוכבים. ד"ה ואם איתא:

קרקע אין לו אונאה עד חצייה. ד"ה דבר השוה: דף יד ע"ב

שטרות אין נקנין בכסף אלא במסירה ובשטר וצ"ע בחליפין. ד"ה עבדים:

אשה אינה מעידה ולא דנה. ד"ה אשר: דף טו ע"א

אי ניזק תופס את בהמת המזיק לא מפקינן מיניה בזמן הזה ולא דבר אחר. ד"ה ואי תפס. שם ע"ב

זאב וטרף ארי ודרס הוו מועדין ברשות הניזק ולא ברשות הרבים ולא מידי דלאו אורחיה. ד"ה והנחש: דף טז ע"א

מצוה לכרוע במודים כמו נחש. ד"ה והוא: שם ע"ב

אין לדבר מדבר תורה תוך ארבע אמות לקבר. ד"ה שהושיבו:

אסור לישב על מטה שס"ת מונח עליה. ד"ה אלא: דף יז ע"א

מה שמלמד אחרים טוב מן המעשה אבל ללמוד בעצמו מעשה גדול ויש אומרים להיפך. ד"ה והאמר:

זרק אבן על כלי ובא אחר ושברו חייב השני. ד"ה זרק: דף יז ע"ב

היה כלי מונח במקום המוצנע ובא אחר והניחו במקום שאינו מוצנע אפילו לא הגביהו חייב. ד"ה קשרו. דף יט ע"ב

גירש את חבירו מביתו ונעל בפניו גרמא הוא ופטור. ד"ה זה אין: דף כ ע"א

במקום שיכול למונעו שלא ידור בביתו לא שייך כופין על מדת סדום. ד"ה הא איתהנית: שם ע"ב

היכא דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה חייב ולא שייך זה (לא) נהנה וזה לא חסר. ד"ה טעמא:

אין אדם מועל אלא כשמתכוין להוציא מרשות מי שהוא ולא כשהוא סבור שהוא שלו. ד"ה נתנה: דף כ ע"ב

שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. ד"ה והוא:

דר בחצר של חבירו ולא קיימא לאגרא אפי' בידיעתו ושלא ברצונו פטור. ד"ה כהדיוט: דף כא ע"א

[כשחיסר] הדר בדבר מועט צריך להעלות כל השכר. ד"ה ויהבי:

כל אחד יש לו רשות להניח פירותיו כנגד פתח ביתו בצידי רחבה. ד"ה ובמחזרת:

מסר ביתו לחבירו לשומרו והיה בו חרש שוטה וקטן יזהירם שלא ידלגו (עיין בפנים כי אין לשון התוספת כן). ד"ה אדם: שם ע"ב

תחלתו בפשיעה לגבי שן וסופו באונס לגבי קרן משלם חצי נזק. ד"ה דאפיך: דף כב ע"א

הדליק גדיש ובהמה סמוך לה ולא ברחה פטור אם נשרפה. ד"ה והיה גדי: שם ע"ב

מיתה לזה ותשלומין לזה חייב לבד מרודף אחר חבירו דפטור בשיבר כלים. ד"ה בגדי דחד:

לא מחייב באש אלא ביכול להזיק ברוח מצויה. ד"ה חציו:

יותר האדם צריך לשמור שלא יזיק לאחרים משלא יוזק. ד"ה וליחייב: דף כג ע"א

היה שדהו פרוץ ובאה בהמה ואכלה בו פירות חייב בעל הבהמה. ד"ה יכלי: שם ע"ב

בהמות העומדות לשחיטה צריך לשמור שלא יזיקו אבל העומדות למלאכה ולחלוב יכול לומר בעליהן אינו חפץ לשוחטן וכשיזיקו אשלם. ד"ה הנהו:

שור המועד אין משלם נזק שלם אלא בפעם רביעית ואם נגח רביעית ביום השלישי חייב. ד"ה ולא ישמרנו:

עדות שנתקבל שלא בפני בית דין אינו עדות: ד"ה בפני: דף כד ע"א

זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן פטור. ד"ה קדם: דף כו ע"ב

אדם המזיק פטור באונס כעין גניבה וכן נתקל וחייב בכעין אבידה וכן נפל מן הגג חייב ברוח שאינו מצויה גניבה קרובה לאונס ואבידה לפשיעה. ד"ה ושמואל: דף כז ע"ב

מילא חצר חבירו כלים ואין בעל חצר יכול לצאת במקום שאין טורח מסדרן זה על זה ויצא ואם יש טורח לסדר ישבר ויצא. ד"ה משבר: דף כח ע"א

רשות ביד כל אדם להוציא אדם רע מביתו אף בחבלות. (ד"ז בגמרא) [ד"ה מנין]:

אין הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים. ד"ה אי הכי:

הפקיר רשותו ובורו פטור לר"י ודלא כרש"י. ד"ה ה"מ: שם ע"ב

הניח אבן ברה"ר ובא אחר ונתקל באבן ונישף בקרקע פטור. ד"ה ונישוף:

שטר שיש בו רבים גובין הקרן אפי' ממשעבדי כחכמים ולא כר"מ דקיימא לן כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו וכן גבי מעוברת ומיניקת חבירו לא קי"ל כר"מ. ד"ה וחכמים: דף ל ע"ב

אין קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד. ד"ה משום: דף לג ע"ב

טענו בחטין והודה לו בשעורים פטור אף משעורים לכ"ע לשלם אבל שבועה חייב לר"ג. ד"ה לימא: דף לה ע"ב

טענו בחטין והודה בשעורים פטור מלשלם אפי' תפס שעורין ודלא כרש"י ודלא כהרמב"ם. ד"ה ראוי: דף לו ע"א

כתובה של בתולה מאתים ומנה דאלמנה הוי מעות צורי. ד"ה ושל: דף לו ע"ב

כמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ה"נ אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם וכשיאמר תן לעניים מה שאתה חייב לי אם אין העניים במעמד או גבאי צדקה אינו חייב לתתן דהוי דבר שלא בא לעולם וכן אם היה מקדישו לא הוי הקדש לחד תירוץ מהתוספות: ד"ה יד:

החייב ליתומים ואין ללוה קרקע מקנין לו ב"ד קרקע כדי שלא יהא השביעית משמטת חובם כי אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. ד"ה אין: דף לז ע"א

אפוטרופוס שפשע משלם ליתומים אם יש עדים שפשע או שהודה שפשע אך אין צריך לישבע אם נאבד דבר שלא פשע. ד"ה דא"א: דף לט ע"א

אדם קרוב אצל ממונו הוא ולכך אין ממיתין השור נוגח או רובע ע"פ הבעלים. ד"ה ע"פ: דף מא ע"ב

כשמת המזיק אין יורשין חייבין לשלם כופר ליורשי הניזק דאין כפרה לאחר מיתה וגם יורשי הניזק אין יכולין למחול על הכופר. ד"ה מאי לאו: דף מג ע"א

בכל מקום קיימא לן עובר ירך אמו מלבד בטריפה דבן ט' חי הנמנא בטריפה כשר. ד"ה מאי טעמא: דף מז ע"א

ביצת נבילה אסורה אע"פ שהיא גמורה אטו ביצת טריפה. ד"ה מ"ט פירשא:

הכניס ברשות ב"ה מקבל כל אונסים שיארע. ד"ה אימא: דף מז ע"ב

משכון ישראל ביד הגר אפילו משכנו שלא בשעת הלואה דקני משכון ומת הגר ובא ישראל והחזיק בו מוציאין אותו מידו. ד"ה משכונו: דף מט ע"ב

שחצר שאינה משתמרת אינו קונה אלא א"כ עומד בע"ה אצלה. ד"ה הלכתא:

נפלה מן הגג ועמדה אינה צריכה מעת לעת ובדיקה צריכה הלכה אפי' בדיקה לא בעיא. (ד"ז בחולין דף נא):

שהתה מעת לעת לדידן דלא בקיאינן בבדיקה בעינן י"ב חודש. ד"ה אם שהתה. דף נ ע"ב

אחד חופר בור ח' ושני ט' שניהם חייבין כמו אחד י' ואחד כ'. ד"ה האחרון: דף נא ע"א

המשכיר בית לחבירו המשכיר יכול להקדישו. ד"ה השותפין: שם ע"ב

דריסת הרגל אסור במודר הנאה אך בשותפות שרי. ד"ה זה נכנס:

במסירת המפתח לא קני רק מהני דלא בעי למימר לך חזק וקני. ד"ה כיון וע"ש: דף נב ע"א

נעילת דלת הוי חזקה לקנות ודלא כרשב"ם דמצריך קביעות מנעול. בא"ד:

תחלתו בפשיעה וסופו באונס דוקא במקום שאם לא פשע לא יארע לו האונס. ד"ה ושכיחי. שם ע"ב

שור שוטה או פקח בלילה חייב עליו כשנפל לבור פקח ביום מתרחק מן הבור. ד"ה ובעל הבור: דף נג ע"א

בכור בעל מום מותר להאכילו אף לעובד כוכבים. ד"ה שור: שם ע"ב

אין צריך או לחלק. ד"ה או מב"ל: דף נד ע"א

בדגים שבים אין הרבעה אלא הנהגה אבל בחיות שבים יש הרבעה. ד"ה המרביע: דף נה ע"א

שלשה טפחים צריך להרחיק בין זרע לזרע. ד"ה אלא:

אין חייב בכלאי הכרם אלא שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אבל בכלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לבד. בא"ד:

נפרצה בלילה ויצאת הבהמה אין לו לטרוח לחזור אחריה באפילה. ד"ה נפרצה. דף נה ע"ב

אין לחייב בדיני שמים כותל רעוע כ"כ שבעליו מצווין לסותרו. ד"ה אילימא:

אין חילוק בין מקרב הדבר אצל האש לקרב האש אצלו. ד"ה אילימא. דף נו ע"א

כפתו בפני ארי במקומו ולא הזיקו פטור אבל הביא לפני ארי חייב. בא"ד:

אמר לעדים להעיד שקר לחבירו פטור אף בדיני שמים וכן שולח בעירו ביד פיקח. ד"ה אלא:

עדים שכובשין עדותן אף כשאין משביעין אותן איכא נשיאת עון. ד"ה פשיטא:

אמרו בב"ד אין אנו יודעין עדות שוב אין אנו יכולין להעיד אבל אמרו חוץ לב"ד יכולין להעיד. בא"ד:

מלאכה פוסלת בפרה עד שתעשה אפר ובמים עד שיטיל לתוכן אפר. ד"ה העושה:

כחש בהמה דהדר ופירות שהרקיבו מקצתן גזלן אומר הרי שלך לפניך ושומר חייב בכל. ד"ה פשיטא: שם ע"ב

הוציאה גזלן עומדת ברשותו אפילו לאונסין. בא"ד:

עוסק במצוה פטור ממצוה בשעה שמתעסק בה. ד"ה בההיא:

שומר אבידה שומר חנם. בא"ד:

שומר שכר ליתה בגנבה אפי' נגנבה תחת הקרקע ובאונס ודוקא בלסטים מזויין הוא פטור. ד"ה כגון: דף נז ע"א

שוכר כנושא שכר. ד"ה סברוה: שם ע"ב

נפלה לגינה והזיקה משלם מה שנהנית וכשאין יכולה לירד דביכולה לירד אז משלמת הכל: ד"ה נפלה:

מבריח ארי מנכסי חבירו שאין נוטל שכר כמו שאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד שהארי רחוק אבל הצילו מפי הארי או שטף נהר נוטל שכרו ופורע חובו קרוי מבריח ארי. ד"ה אי נמי: דף נח ע"א

עובד כוכבים שאנס בר ישראל ובא ישראל להצילו אפי' אם ידוע שאם לא מיהר להציל היה בא לו לבעל באותן דמים אפי' הכי נוטל מה שנהנה. בא"ד:

היהודים הבורחים מעירם והשר שלהם מחזיק בקרקעותיהן ובא ישראל וקנאן מחזירים לבעלים ונוטל מה שהנהו. בא"ד:

משפט היהודים להיות כפרשים ושרים ולא יחזיק אדם בקרקעות חבירו ואין זה דינא דמלכותא אלא כמוכס שאין לו קצבה ואין נקרא מבריח אני יורד לנכסי חבירו והשביתו ושוכר פועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו ומקיף את חבירו משלשה רוחותיו. בא"ד:

אין לשנות בגדים בשעת הגזרה. ד"ה דהוה. דף נט ע"ב

שנים שהביאו עצים ואש ואין בכל אחד ללבות פטורין. ד"ה (ליבא) [והכא]: דף ס ע"א

יצא בכי טוב אפילו מעירו. ד"ה לעולם: שם ע"ב

אדם מציל את עצמו בממון חבירו אך שחייב לשלם. ד"ה מהו:

עברה דליקה גדר שגבוה ד' אמות מעצי דליקה אפילו אינו גבוה יותר מן שלהבת פטור. ד"ה עברה. דף סא ע"א

מסור שיש עדים שמסרו ואין ידוע כמה פטור אפילו אין המסור מכחישו. ד"ה עשו תקנת: דף סב ע"א

בעט בארגז חבירו והשליכו לנהר אף שיש עדים שיש בו מרגליות מבעיא ליה. ד"ה מי מנחי:

נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים יכבנה ויחזור וידלקנה וכן הדליקה בפנים והוציאה לחוץ. ד"ה פסולה: שם ע"ב

אין משלמין כפל אלא אם כן גנב שתי כסף כיון דאין נשבע אלא על טענת שתי כסף וכן אין נשבעין על דבר שאינו מסויים כמו דאין משלם כפל על דבר שאין מסויים. ד"ה למה וד"ה דבר: דף סג ע"א

גזז ה' רחלות וצבען פטור מניח מקצתו חייב אף אין בו כשיעור. ד"ה לא הספיק: דף סו ע"א

לא שייך הפרשה (אף) בגיזה כמו הפרשת תרומות ומעשרות ואפי' הפריש יכול ליתן גז אחר לכהן. ד"ה עד שצבעו:

יאוש לא קנה לעולם אלא ע"י שינוי השם ובקרבן פסול אם לא שהיה קנוי לו קודם (יאוש). [הקדש] ד"ה אמר עולא: דף סז ע"א

יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. בא"ד:

הקדש חבירו יכול לחלל. ד"ה הוא דאמר: דף סח ע"ב

נגמר הדין שאמר פלוני חייב אסור לבצוע. ד"ה חייב: דף סט ע"א

אין חילול מועיל על מה שיגדל אח"כ אך בטל ברוב דאורייתא אפי' דבר שיש לו מתירין. ד"ה כל הנלקט:

כרם רבעי חייב ופי' אף בשנים שאין מעשר שני נוהג כמו בששית ובשלישית. ד"ה קדש: שם ע"ב

יש כח באדם להקדיש פקדון שביד אחרים. ד"ה לא כתבינן: דף ע ע"א

נוהגין לכתוב הרשאה אפילו אמטלטלין דכפריה ואפילו על מלוה שאין יכול להקנות. ד"ה אמטלטלין:

גזל ולא נתאישו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש הרשאה שליח שוייה. בא"ד:

הפודה בנו תוך ל' יום ונתאכלו המעות אין הבן פדוי. בא"ד:

פירי לא עבדי חליפין [עיין בפנים]. ד"ה באומר: שם ע"ב

חצירות אין קונה לו עד שיגיע לאויר מחיצות. ד"ה כמאן:

רבא לא קיבל מה שנגנב לו במחתרת. ד"ה אילו:

תוך כדי דיבור גדול לא מהני מידי אפי' לפרש דבריו וכדי דיבור קטן כדי שאילת הרב לתלמידו מהני ואפילו לא מתכוין לכך. ד"ה תרי תוך: דף עג ע"ב

אסור לשאול שלום לרבו כמו לחבירו אלא שלום עליך רבי ועבד אין נותן שלום כלל. ד"ה כדי שאילת:

הלכה אפי' [תוך כדי] דיבור כדי שאילת תלמיד לרב הוי דיבור חוץ ממגדף ועובד כוכבים ומקדש ומגרש. ד"ה כי ל"ל:

הנותן שלום לחבירו ואינו מחזירו נקרא גזלן. בא"ד

סבור שמת וקרע ומת בתוך כדי דבור יצא: בא"ד:

לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אפילו התרו בו אין לוקין עליו. ד"ה הוה ליה: דף עד ע"ב

מום דמחיים הוי מום לפדות על ידו אבל ע"י פירכוס אין יכול לפדות על ידו קדשים. ד"ה שחיטה: דף עו ע"א

גמל הנולד מן הפרה בעינן שדומה לאמו במקצת סימנים. ד"ה לטמא: דף עח ע"א

האומר הרי עלי עולה פוטר עצמו בכבש או בעוף. ד"ה מי: שם ע"ב

משיכה קונה בסימטא ולא ברה"ר הגבהה קונה בכל מקום. ד"ה (אבל) [או]: דף עט ע"א

יש שליח לדבר עבירה במקום שאין השליח יודע שהוא אסור: ד"ה נתנו:

משעת משיכה חייב שומר חנם בפשיעה ושומר שכר בגניבה ואבידה והשואל באונסין וגם אין יכולין משאיל ומשכיר לחזור בהן עוד. ד"ה תיקנו:

אסור לגדל בהמה דקה בא"י או לרב בבבל אפילו על ידי אחרים. ד"ה אין: שם ע"ב

דרכן היה לעשות סעודה בפדיון הבן או כשנולד. ד"ה לבי ישוע: דף פ ע"א

דרכן היה לקשור (אסרו חג) [קרבנות] בכרעי המטה אסרו חג בעבותים. ד"ה מהו:

אמירה לעובד כוכבים אסור אפילו לצורך המילה ולא שרי אלא באיסור דרבנן אבל אסור לומר לו להביא ספר דרך כרמלית. ד"ה אומר לעובד כוכבים: שם ע"ב

רשאי לשפוך יין חבירו להציל דובשנו אך נותן לו דמי יינו אבל שופך לו מדעתו אין לו אלא שכרו. ד"ה ונוטל: דף פא ע"ב

קורין בב' ובה' וכן נוהגים להתענות בהן לפי שמשה עלה בה' וירד בב' עלה בשבעה בסיון וירד בי"ז בתמוז ושבר הלוחות ועלה בי"ח ובכ"ט באב נתרצה לו המקום וירד לפסול לוחות ועשה עוד מ' יום מל' באב עד י' בתשרי וירד ואמר לו סלחתי. ד"ה כדי שלא: דף פב ע"א

מנהג נשים לרחוץ כל גופן בחמין. ד"ה ושתהא:

בעל קרי מותר בדברי תורה. ד"ה אתא איהו: שם ע"ב

דבר איסור שלא פשט איסורו וכתיבא [בקרא] אין יכול לבטל אבל תקנת עזרא לא כתיב: בא"ד:

אין עושין סחורה בנבילה וטריפה בדבר העומד לאכילה אבל מגדלין למשוח בשומנן או למוכרן לישראל למשוח בשומנן וסוסים וחמורים משום דסתמן למלאכה. ד"ה לא יגדל:

כל אותן הבקיאין ברמזין ובלשונות נקראין על שם מרדכי. ד"ה ועל:

מעשים בכל יום שאנו דנין דיני גזלות. ד"ה אי נמי: דף פד ע"ב: כלל ופרט המרוחקין בתרי ענינין [לכ"ע] אין דנין. ד"ה כלל ופרט: דף פה ע"א

מלמד תנוקות אין שמין כשומר קישואין ובשיבר רגלו אין שמין כשומר פתח אם היה נוקב מרגליות. ד"ה רואין: שם ע"ב

עבד שחלה אין חייב להשלים חלה רבו חייב להשלים בשאינו עושה שום מלאכה. ד"ה שבת גדולה: דף פו ע"א

העביר ראש טליתו פרע ראש האשה [בשוק] אין מדקדקין אם יש שם בני אדם שרגיל להתבייש [יותר] לפניהם. ד"ה כאילו:

הגביה טליתו וגלה את עצמו ובא אחר והגביה יותר פטור. ד"ה דאתא: שם ע"ב

אשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא אפי' מדרבנן משא"כ בסומא. ד"ה וכן היה: דף פז ע"א

קטן שהגיע לחינוך אינו פורס על שמע להוציא אחרים ידי חובתן. בא"ד:

חבל בבת דאב בפחיתת כסף שעד בגרות וגם מה שנפחת ע"י כן ממעשה ידיה שלא ימצא קונין כל כך. ד"ה א"ל לא: שם ע"ב

האב שחובל בבנו הסמוך על שולחנו פטור ואם אחרים חבלו בו חייב לשלם לבנו. ד"ה כאן:

אין חובה כ"כ ליתן צדקה לעבד וגונב נפש עבד פטור. ד"ה דכתיב: דף פח ע"א

ממזר וכרות שפכה אף על פי שפסולין לבא בקהל כשרים לעדות. ד"ה אלא:

אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל. ד"ה הכי אמר: שם ע"ב

פירי דפירי כעין כפל הם לאשה אבל ולד מולד יש לו. ד"ה פירא: דף פט ע"א

המוכר שטר חוב לחבירו ומחלו חייב לשלם דמים שקבל. ד"ה כל לגבי:

המוכר במעמד שלשתן אין יכול למחול. בא"ד:

בכתובה לא תקנו מעמד שלשתן: שם

אשה רשאי למכור כתובתה בעודה תחת בעלה. ד"ה כשם: שם ע"ב

אסור להשהות אשתו בלא כתובה [מ"מ יכולה למכור לו]. ד"ה כך:

קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד וכן איצטלא דפרסוה אמיתנא ולא קדושת דמים. ד"ה הקדש: דף צ ע"א

עד המעיד אין נעשה דיין אלא עד הרואה ודרבנן אפי' עד המעיד. ד"ה כגון: שם ע"ב

עדים הקרובים לדיינין כשרין להעיד. בא"ד:

הקוצץ אילנות טובות לוקה. ד"ה החובל: דף צא ע"ב

אסור לחבול לצורך ממון וכן להרוג עצמו שירא משום דבר ולקרוע על מת יותר מדאי. ד"ה אלא האי:

מותר לקרוע על ת"ח כמה בגדים. ד"ה עובר:

נזיר אף על פי שיש בו קצת עבירה מכל מקום המצוה גדולה מן העבירה. ד"ה אלא:

וכן היושב בתענית חלום בשבת (לכן) יתענה עוד יום אחד: בא"ד:

דרך למכור פירות דקל ולא לקוץ את הדקל. ד"ה כל כמיניה:

קרא את האחד לקרות בס"ת וקדמו אחר וקרא פטרו רבינו תם דגדול העונה אמן [וע"ש בתוס' עוד טעם אחר]. ד"ה וחייבו:

צריך לקנות מנכסי מלוג של אשתו דבר המתקיים יותר. ד"ה למחר: דף צב ע"א

עלי הדס ג' עלין סמוכין זה לזה כי כן דרכו ולרש"י לא ימצא הדס כשר. ד"ה גבי קינא: שם ע"ב

נתן לידו פקדון בתורת שמירה ושוב התיר לו לקרוע אינו כלום אבל כשהפקידו אומר לו עשה רצונך או כלי המונח לפניך עשה בו רצונך פטור. ד"ה הא דאתא: דף צג ע"א

עצים ועשאן כלים הוי שינוי מעשה אבל שינוי קטן לא. ד"ה עצים ועשאן: דף צג ע"ב

אין מפרישין תרומה מפיאה. ד"ה מירחו: דף צד ע"א

מצא פירות ממורחין בשדה מכונסין אסורים משום גזל מפוזרין מותרין משום גזל וחייבין במעשר אבל תרומה דרך להפריש מיד. בא"ד:

מקבלין מאדם שלקח רבית או גזל באקראי בעלמא ולא מגזלן קבוע שמחייתו בכך. ד"ה בימי רבי: שם ע"ב

המשניות היו קודם ר' והוא סדרן בסדר ושנה ר' חייא ברייתות מה שהוסיף רבי. בא"ד:

אריס הבא להסתלק מסלקו מן השבח בדמים. ד"ה ג' שמין: דף צה ע"ב

בע"ח אינו נוטל ממה שאין צורך לקרקע אלא שסופו ליתלש ואפילו בא בטורח. ד"ה שבח:

בע"ח גובה השבח אפילו מן היתומים. ד"ה הא דמסיק: דף צו ע"א

אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. בא"ד:

שבח דמקבל מתנה לא גבי בעל חוב. בא"ד:

נחלק תיומת פסולה והוא הוצא העליון והוא שהיה דבוק בתחלה ונשתנה מברייתו או ב' עלין עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה ונסדקה שנראה כאילו מופרדים או כל עלי לולב כפול ויש בראש לולב בסוף השדרה שני עלין וכל אחד כפול ונחלקה שנסדקה מקצת מן השדרה ואף כי אין דרכו בכך. ד"ה נחלקה:

נקטם ראש הלולב פסול היינו שנקטמו הרבה מן העליון. ד"ה ניטלה:

עשה מן הנסכא (טס) [כוס] של כסף הוי שנוי. ד"ה ועבדיה: שם ע"ב

המלוה חבירו פרקמטיא על המעות שקצב לו במעות או הלוה לו [מעות] וקצב לו שישלם לו מעות נותן לו מעות היוצאים בשעת פרעון אבל הלוה לו מעות מה שהלוה ישלם לו אבל ר"י פי' דאין חילוק דאפילו הלוה לו מעות והתנה עמו על מנת שישלם לו מעות או אם הלוה לו סאה חטין ואמר לו תחזיר לי סאה או כך וכך מעות אבל קצב לו מעות אפי' הנפסל משלם. ד"ה המלוה: דף צז ע"א

הלווהו מעות סתם מעות שלוה יפרע לו. בא"ד ע"ש:

אסור לעשות צורת אדם במטבע. ד"ה מטבע: שם ע"ב

הוסיפו במטבע עד חומש מותר לקבלו. ד"ה עד י': דף צח ע"א

היה לו חפץ בידו והכה חבירו בידו שהגביהו למעלה אין זה הגבהה לקנות אלא בבעלי חיים אם לא שצד אחד בידו. ד"ה וה"מ:

עדים מעידים כך ראינו כתוב בשטר הוי עדות. ד"ה נכתוב: שם ע"ב

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואינה משתלמת אלא לבסוף. ד"ה ואי בעית אימא: דף צט ע"א

המראה דינר לחבירו שולחני ונמצא רע ולא אמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא פטור [להרי"ף]. ד"ה אחוי. דף ק ע"א

השואל הוראה לחכם ואסרה יכול לשאל לאחר. ד"ה טיהר:

מחיצת הכרם שנפרצה צריך להתרות ב' פעמים בבעליו ושמא גם בפעם ג'. ד"ה אומר לו: שם ע"ב

דבר האסור ונטף בתוך היתר והוי הפסק בינתיים קמא קמא בטיל. בא"ד:

הנאה שבא לאדם מאיליו מממון חבירו שלא ע"י מעשה פטור ולא ע"י מעשה פירוש כגון נפלה בהמת חבירו לגינתו. ד"ה או דלמא: דף קא ע"א

הנותן מעות לחבירו למחצית שכר יכול לומר לו לא תלוה אלא על משכון כסף וזהב ותשמרם בקרקע ואם לא תתחייב בכל דבר ואין כאן רבית. ד"ה הנותן: דף קב ע"א

סופר שכתב לב"ה ספר ולא פרעו שכרו ונותן הב"ה הספר לאחר הסופר טוען השכר מבעל הספר וכן כל כיוצא בזה:

נתן מעות על פירות והוקרו יכול לקבל מעות אבל בהלואה אסור ד"ה התם: דף קג ע"א

הגוזל ונתנו לשליח ב"ד פטור מאחריות הדרך. ד"ה אבל:

הנפקד שהוליך הפקדון בידו ונאנס ביד הנפקד חייב. ד"ה ה"ק: דף קד ע"א

המפקיד בישוב אל יחזור במדבר. בא"ד:

שולחים מעות בדיוקני ועדים חתומים עליו. ד"ה אין משלחין: שם ע"ב

שליח שעשאו בבית דין או בעדים הוי שליח. ד"ה ור"י:

קונין אגב קרקע כל שהוא. ד"ה אגב:

כותבין בהרשאה ארבע אמות בחצרי אפילו אין לו: בא"ד:

גזל ג' אגודות שוות ב' פרוטות והחזיר לו שנים אין צריך להחזיר לו השלישית. ד"ה אמר רבא: דף קה ע"א

חבית שנקבה וסתמוה שמרים מצלת בין בית לעליה או באהל המת בצמיד פתיל. ד"ה הרי:

לרש"י בהלואה בעיא כפירה והודאה בפקדון אפי' כופר הכל חייב לריב"א בהלואה בעיא כפירה והודאה אבל בפקדון חייב בטענות נאנסו בלא כפירה והודאה. ד"ה עירוב: דף קז ע"א

מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. ד"ה חד הודה: דף קח ע"א

טען אבידה ונשבע והודה הוי ברשותו להתחייב באונסין. ד"ה טען:

מחל השבועה לנתבע בשביל כך לא מחל לו הממון. ד"ה ולא: שם ע"ב

המסלק את בנו מירושתו לא נסתלק בזה בן בנו. ד"ה לבניו:

מטלטלין דמקבל מתנה לא משתעבדי לבעל חוב. ד"ה לוה:

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל אומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ונותן לו ונוטל מזה ודוקא אין לו. ד"ה ב"ח: דף קט ע"א

גר אינו יורש את אביו דבר תורה. ד"ה קטן: שם ע"ב

קטן יש לו קנייה כשאחרים מקנים לו: בא"ד:

גר קטן [בלא אביו] פלוגתא אם מטבילין אותו על דעת בית דין. בא"ד:

חטאות ואשמות נדרים ונדבות וגזל הגר אין נותנין לכהן של משמר בשעה שחטא או שנדר ונדב אלא למשמר שבשעת הבאה. ד"ה לכהן:

קנה חפץ ונתקלקל שוב אין יכול להחזירו. ד"ה דאדעתא: דף קי ע"ב

גזל ובא אחר ואכלו אחר יאוש גובה מן הראשון. ד"ה גזל: דף קיא ע"ב

אין להחזיק בנכסי קטן שיש לו חזקת אביו אפילו שכנגדו מוחזק. ד"ה אבל: דף קיב ע"ב

צריך עיון אי בעינן ושלחו לו ולא בא בהדי' שיהא עדיו חולין או רוצין לילך למדינת הים אם מקבלין עדותן שלא בפניו. ד"ה ושלחו:

הנתבע יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינא ולא התובע ור"ת פירש דכ"ש התובע אבל בית הועד היינו ב"ד קבוע התובע מצי למטען ולא הנתבע. ד"ה מצי:

מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין [בכל ענין]. ד"ה מקיימין:

המנודה נותן שכר הסרבנות כשקורעין אותו. ד"ה דקבעי:

אסור לטעות במקום שהעובד כוכבים יודע שגוזלו ועושה כאינו יודע בין גזילה בין גניבה איכא חילול השם כשיודע לבסוף. ד"ה יכול [וד"ה הכי]: דף קיג ע"ב

שנים שהעידו לעובדי כוכבים אין מנדים אותן כיון שאינו משלם [על ידם] אלא מה שחייב. ד"ה ולא: דף קיד ע"א

המכיר כליו ביד אחר אחר יאוש ואיכא שינוי רשות אין חייב להחזיר אך ספרים הן לעולם לפני יאוש. ד"ה המכיר: שם ע"ב

שמעו מבית השר שרצו לגזול את פלוני ובא אחר והראה להם חייב או אנסוהו להראות שלו והראה של חבירו אבל אנסוהו להראות של חבירו פטור. ד"ה לא צריכא: דף קטז ע"ב

מסור קרוי העראה עובד כוכבים אנסים על ממון של חבירו כי ודאי יטלוה. ד"ה כיון: דף קיז ע"א

איני יודע אם הפקדת אצלי פטור אבל אמר איני יודע אם החזרתי לך חייב. ד"ה והלה. דף ק"ח ע"א

מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אך נשבע שבועת היסת וכופר הכל נשבע אפילו היכא דליכא דררא דממונא אך ר"ת לא רצה לעשות כן בעצמו אבל הניח לעשות כן הדיינין אבל הודה שחייב לו אך אמר פרעתי חייב שבועה ורב האי פירש משמתינן על תנאי שיהא בשמתא אם חייב לו ואינו מודה. ד"ה רב נחמן: