תלמוד בבלי - מסכת בבא קמא · דף ל״ה עמוד א

אף הוא נמי דלא קבעי - לאפרו ומקלקל הוא וקתני פטור מתשלומין אלמא חיוב מיתה איכא:

אף שורו דקבעי ליה - לאו דוקא דאפי' לא בעי ליה נמי חייב לשלם אלא על כרחיה תרוייהו בחדא מילתא מוקמינן האי לחיובא והאי לפטורא דהכי משמע מתני' דבמקום שזה חייב זה פטור דאי שורו בלא קבעי ליה לא מתורץ יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו דהא איהו בדלא בעי ליה מחייב בתשלומין:

בשור פקח - שהשור חכם:

ומנא ידעינן - דלהכי איכוין דאצטריך לאשמועינן מתני' דאע"ג דמריה כי האי גוונא מפטר בתשלומין הוי שור חייב דאי מסתמא אפי' מריה נמי מיחייב אי לא ידעינן ביה דצריך לאפרו ואין כאן יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו:

חינכיה - שיניו: ופתקיה לנזייתא - דחף כסוי הכלי שהשכר בתוכו:

שורו - דפטור דומיא דחיובא דידיה היכי משכחת לה הא חיובא דידיה ליתא אלא במתכוין לבייש ושור אין בו דעת להתכוין לבושת:

ומשני משכחת לה כגון שנתכוון השור להזיק - דגבי אדם כי האי גוונא מחייב אבושת דאמר מר כו':

רבא אמר - לעולם מתני' בדלא קבעי ליה לאפרו והאי דפטור מתשלומין לאו משום דליהוי ביה חיוב מיתה דהא מתני' אפי' בשוגג נמי דליכא חיוב מיתה מיתוקמא דפטור מתשלומין כדתני דבי חזקיה:

מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת - הוקשו יחד דמה מכה בהמה לעולם משלם ואפי' בשוגג כדאמרי' (לעיל בבא קמא דף כו.) אדם מועד לעולם אף מכה אדם דפטריה קרא מתשלומין דכתיב יומת לעולם פטור ואפילו בשוגג הואיל ובמזיד שייכא מיתה:

דרך עלייה - שהרגו כלאחר יד בהרימו הגרזן דקיימא לן (מכות דף ז:) דפטור מגלות אפ"ה פטור מתשלומין הלכך גבי חילול שבת נמי אפי' בשוגג פטור מלשלם:

ה"ג הכי קאמר כיון דבמזיד נידון בנפשו - והיכי דמי בצריך לאפרו השתא דשוגג פטור:

מתני' והוזק - הנרדף: בסלע לקה - מתחכך היה בסלע ולקה:

היו שנים רודפין אחר אחד - ושלשתן של שלשה בני אדם:

גמ' ופתקיה לנזייתא. עי' מו"ק דף יב ע"ב ברש"י ד"ה לנזיי:

בא"ד ועי"ל דאפילו במקלקל גמור וכו' שסבור שיכול ליהנות עכ"ל. פי' דלענין מלאכה שאצ"ל ודאי בתר מחשבתו אזלינן דעיקר הטעם הוא משום שאין מחשבתו לזו המלאכה אלא לדבר אחר אבל לענין מקלקל לא שייך לקרותו מתקן בשביל מחשבתו שסבור שיכול ליהנות דכיון דבאמת אסור בהנאה הוי מקלקל מצד המעשה:

בא"ד ור' אבהו נהי דצורך מצוה וכו' היינו לתירוץ ועי"ל אבל לתירוץ ר"י הוי איפכא כמ"ש וק"ל ויתר הדברים בזו הסוגיא יבוארו במס' שבת אי"ה כי שם מקומו:

בד"ה נתכוון וכו' דל"ל להשמיענו עי' במהרש"א שהגיה ועוד דל"ל וזה הנכון וק"ל:

[רש"י] במשנה ד"ה בסלע נתחכך כו'. משמע דאלו מחמת שהיה נרדף משורו נס ונכשל ולקה ע"י זה בסלע היה חייב אבל הנ"י בשם הרמ"ה כ' דזה לא הויא אלא גרמא ופטור. והתוי"ט ל"ד בהעתיקו דבריו על פי' הרע"ב שהוא כלשון רש"י:

רש"י ד"ה היו שנים ושלשתן של ג' בנ"א. ולשון הרע"ב שני שורים של ב' בנ"א רודפים אחר שור של אדם אחד והוא מלשון רש"י לעיל (יג ב) ואולי צ"ל של אדם אחר ברי"ש:

כגון שנתכוון להזיק דאמר מר וכו'. איכא למידק דהשתא משמע דמעיקרא לא אסיק אדעתיה דנתכוון להזיק יהא מתחייב על הבושת עד שיתכוין לבייש ממש וא"כ אפילו תימא הוא דומיא דשורו מבייש היכי משכחת ליה דהא מתכוין לבייש בשורו לא שייך י"ל דמעיקרא שפיר שמעינן ממתניתין דאתא לאשמועינן דבמה דשייך בשורו מתחייב הוא על הבושת ומאי ניהו דשייך בשורו נתכוון להזיק והלכך שפיר שמעינן דאיהו נמי בנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב אבל השתא דנקט שורו דומיא דידיה משמע דבמא דשייך טפי בדידיה משורו קאמר ומאי ניהו נתכוין לבייש וזה אי אפשר דבשורו לא שייך ביה כלל הלכך ע"כ הוא דומיא דשורו קאמר ואהדר ליה דלא אלא במתכוין להזיק קאמר והוא חייב על מעשה עצמו ולא על מעשה שורו אע"פ שזה וזה מתכוין להזיק.

המוציא מחברו עליו הראיה. ואפילו לר' אחא דאמר בריש המוכר פירות גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו. הכא שאני דאיכא סלע ורגילין הן בבורחין ליפול ולנגף בסלעים אבל התם דליכא מידי למיתלי אלא בגמל זה ס"ל לר' אחא דאמרינן בידוע שזה הרגו.

מה שורו דלא קבעי ליה. משמע דלא פריך אלא אליבא דר' יוחנן ותימה דלר' אבהו נמי תקשה מה שורו דלא צריך לגופו כו' ואם נאמר דרבי אבהו מחייב במקלקל גמור ולא בעי צריכה לגופה א"ש:

נתכוון לבייש היכי משכחת לה - תימה כיון דלא אסיק אדעתיה נתכוון להזיק אפילו הוא דומיא דשורו נמי תקשה ליה דבשור ליכא כוונה ובאדם בעי כוונה וי"ל דאי אמרת הוא דומיא דשורו אז משמע שפיר כוונתו להזיק ובא להשמיענו דלא בעינן כוונה לבייש אלא להזיק דומיא דשורו אבל שור דומיא דידיה משמע כוונה דשכיח טפי באדם מבשור דהיינו כוונה דידיה לבייש ואתא לאשמועינן שור דומיא דאדם דבעי' שיתכוין לבייש דאילו מתכוון להזיק שכיח יותר בשור מבאדם [ועוד] דליכא למימר דלהשמיענו דשור פטור במתכוין להזיק מבושת דלהא לא אצטריך דהא תנן בהחובל (לקמן בבא קמא דף פז.) דשור פטור בכל ארבעה דברים וסתם שור הוא קרן שמתכוון להזיק וא"כ ע"כ שורו דומיא דידיה שמתכוון לבייש וזה א"א ששור אין מתכוון לבייש ועל כרחך אית לן למימר הוא דומיא דשורו וקמ"ל דלא בעינן מתכוון לבייש ומשני לעולם שורו דומיא דידיה שמתכוון וקמ"ל שיכול להיות ששורו דומיא דידיה וא"כ בדידיה לא בעינן שיתכוון לבייש שזה אי אפשר להיות בשור:

מתניתין בשוגג - פי' בקונט' דרבא מוקי מתניתין דלא בעי לאפרו ופטור מאותו טעם ששוגג פטור ואין הלשון משמע כן ועוד דלא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה אבל כאן אין איסור מלאכה אלא י"ל מתני' בשוגג דבהא מלתא אשמועינן הוא דומיא דשורו מה שורו בשוגג אף הוא בשוגג ואפילו הכי פטור מדתנא דבי חזקיה:

מכה אדם ומכה בהמה - תימה דבריש הנחנקין (סנהדרין דף פד:) מוקי האי קרא דתנא דבי חזקיה במכה אביו ואע"ג דבמסקנא נפקא . לן חבורה מאם אינו ענין לנפש בהמה מ"מ מפיק מיניה התם דמותר להקיז דם לאביו ומה שייך כאן לחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה וי"ל דמיירי בין במכה אביו בין במכה חבירו במכה אביו מדכתיב הכאה סתם ולא כתיב ומת ובמכה חבירו דבר הלמד מענינו דומיא דקרא דלעיל מיניה איש כי יכה כל נפש אדם דמיירי ברוצח כדמוכח בפרק יוצא דופן (נדה דף מד: ושם) ולצדדים מיירי לענין חבירו במיתה ולענין אביו בחבורה בעלמא וכיון דבכולהו מיירי קרא גמרינן שפיר ממכה בהמה:

בין בשוגג בין במזיד - בג' ענייני ממון איירי תנא דבי חזקיה בין בשוגג בין במזיד איירי בממון אחר בהדי מיתה ונפקא לן מינה דחייבי מיתות שוגגים פטורים [מתשלומין] משום דלא חלקת דאהכי מייתי לה בשמעתין ובאלו נערות (כתובות דף לה. ושם) ולענין זה אית להו לכ"ע הקישא דתנא דבי חזקיה כדאמרינן בפ' אלו נערות ומי איכא למאן דלית להו דתנא דבי חזקיה אבל בין מתכוון לשאינו מתכוון לאו בממון אחר בהדי מיתה איירי דמקל וחומר משוגג נפקא אלא לפטור מדמי הנהרג לאפוקי מדרבי דדריש במתכוון להרוג זה והרג זה ונתת נפש תחת נפש ממון וקמ"ל תנא דבי חזקיה דכיון שנתכוון פטור הכא נמי שאין מתכוון פטור ואהכי מייתי לה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף עט:) ובין דרך ירידה לדרך עלייה אתא כמו דדרך עלייה לא ניתן שגגתו לכפרה דלא שקלינן מיניה ממונא למפטריה הכא נמי דרך ירידתו אע"ג שניתנה שגגתו לכפרה ולפטור מזיד אצטריך ויש טועים לומר דלפטור שוגג דרך עלייה כמו דרך ירידה אצטריך אבל בפרק אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) בשמעתא דלא יהיה אסון מוכיח סוגיא כדפרישית: