תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף צ״ז עמוד א

גמרא אי דמיא אכשורי מכשיר. עי' שער המלך הל' ברכות פ"ו הל"ד:

ר"ש ד"ה להודיעך. וליכא חידוש כלל כו'. לכאורה היה חידוש גדול לאשמועינן דלא כאחרים. וי"ל דזה ידעינן מדלא החמירו במצא כדי מדתו אטו יתר. ובזה מיושב נמי הא דלא מוקי רבנן דר"י באחרים. וביותר דאחרים הם ר"מ דהוא בר פלוגתיה דר"י. אך מש"כ ומילתא דר"י כו' ואע"ג דליכא טעם יין. לכאורה הא דלא כר"נ וריב"ח בחולין (כ"ו) דמוקי פלוגתייהו בשהחמיץ ורבא נמי משמע שם דס"ל כוותייהו:

ר"ש ד"ה לא צריכא. אבל כו' יין מכשיר בלא מחשבה כו'. ועי' בתוס'. ולי קשה ע"ד משבת (י"ז) גבי הבוצר לגת. וכן מחלב בהמה בסוף מכשירין. ואנכי ל"י מה נלחצו בזה דלעד"נ פשוט דהיין כבר חשבו בעת דריכת הענבים להוציאו:

תד"ה שמרים. וי"ל דמיירי כו' ומ"מ בהקדש החמירו. וע' מהרש"א דהוסיף וכן בתרומה. ומש"כ דבמעשר ל"ל דהחמירו דהא רבנן דר"י במעשר קמשתעי ולא מחמרי. לכאורה תמוה דהא מיירי בטבל. ואם ר"ל דטבול למעשר כמעשר א"כ יהא מוכח דאף בתרומה לא מחמרי דהא טבול ג"כ לתרומה. וי"ל משום דאיתא בפ"ה דמעשרות מ"ד דאם הוציאו משקין מן הזגים חייב במעשרות ופטור מן התרומה כו' ע"ש ולכן י"ל דה"ה מן השמרים:

הוא הדין אפי' ביתר מכדי מדתו נמי פליגי. והא דתנן בסיפא דמס' מעשרות (פ"ה מ"ו) היתר מכדי מדתו מפריש עליו ממקום אחר ולא פליגי עליה רבנן היינו ברמא תלתא ואתא ארבעה מקשה ר"י היכי פטרי רבנן ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא כיון דאית ביה בנותן טעם וקיי"ל בפ' בתרא דמס' ע"ז (דף עג:) דמין בשאינו מינו בנותן טעם גבי טבל וי"ל דאינו אלא קיוהא בעלמא ואין כאן נותן טעם וכעפרא בעלמא דמי וכן נראה מתוך פירוש ר"ש:

מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא. מכאן הורה ר"ת בדיעבד אם רחץ עכו"ם חבית של שמרי יין דשרי דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא:

שמרים של מעשר כו'. תימה במאי מיירי הך ברייתא אי בכדי מדתו או אפי' רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לרבנן אפי' ראשון יהא מותר ואי ברמא תלתא ואתא ארבעה אפי' רביעי של מעשר יהא אסור וי"ל דמיירי שאין בהן טעם יין כלל אלא קיוהא בעלמא ומ"מ בהקדש החמירו לאסור עד שלישי ומיירי שלא הקדיש שמרים דאי הקדיש לעולם יהא אסור:

לא צריכא כגון שתמדו במי גשמים. תימה דהכא משמע שיש חילוק בין גשמים לשאר משקין ואיזה חילוק יכול להיות ביניהן ומה שפירש רבינו שמואל דבמים בעינן דניחא ליה ולא בשאר משקין כגון יין אפי' לא ניחא ליה מכשר דבמים כתיב וכי יותן מים על זרע ואין נראה לרשב"א דלא אשכח בשום דוכתא שיהא חשיבות ביין מבמים לענין הכשר ומאשר יבא עליו מים מפקינן הכשר לכל משקין ובפ"ק דפסחים (דף יח. ושם) איכא דלא מוקי וכל משקה אשר ישתה בכל כלי לענין הכשר וא"כ מנא ליה דלא בעינן דניחא ליה ונראה לר"י דבגשמים בעינן תרתי שיחשיב אותו מתחלה שיהו משקין ואח"כ בעינן דניחא ליה אבל שאר משקין כגון מים ויין ושמן כיון דניחא ממילא הן מכשירין אפי' לא יחשיב אותן להיות משקה אבל קשה מהא דתנן במסכת מכשירין (פ"ו מ"א) ומייתי לה בפ"ק דחולין (דף יג. ושם) המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם הטל אינן בכי יותן ואם לכך נתכוין הרי הן בכי יותן אע"פ שלא החשיב אותו מתחלה להיות משקה ושמא טל חשוב טפי להיות משקה ממי גשמים:

ונתמד מאליו. נראה דהשתא איירי שפיר אפילו במים יפין שאינן מי גשמים דכיון שנתערבו בשמרים אין ראוים להכשיר והא דלא קאמר אלא לפי שלא נזכר אמורא למעלה:

אילימא למעוטי יין מגתו כו'. אין להוכיח מכאן דיין מבושל כשר לקידוש ומברכין עליו בפ"ה מדלא קאמר למעוטי יין מבושל דלאו ראיה היא דאפילו אין מקדשין עליו לא מצי למימר למעוטי יין מבושל דאם כן הוה ליה למימר אין מברכין עליו בפ"ה אבל יש להביא ראיה מירושלמי דשקלים ודערבי פסחים דיין גמור הוא דאמר התם ארבע כוסות שאמרו יוצאים ביין מבושל אלמא מקדשין איין מבושל ודלא כפרש"י והר"ש שכתבו דיין מבושל מברכין עליו שהכל דאישתני לגריעותא ואין להאריך כאן: