תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף צ״ג עמוד ב

עוֹד מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, מַפָּה פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי הַפֶּתַח וכו'. קשא בשלמא חלוקה של מוסר סעודה לחבירו קרי ליה 'מִנְהָג גָּדוֹל' מפני שהוא אפוקי ממונא הפך הדין דאין שורת הדין מחייבתו ממון בכהאי גונא ובפרט שהוא עשה לו עסק זה בחינם אך גדול כח המנהג שנהגו בכך אבל חלוקה של מפה פרוסה אמאי קרי לה 'מִנְהָג גָּדוֹל' יאמר מִנְהָג בסתם? ודוחק לומר איידי דנקיט גדול בראשונה נקיט באחרונה.ונראה לי בס"ד דקרי ליה 'מִנְהָג גָּדוֹל' מפני שעשו אותו באופן מהופך על דרך סגי נהור דמפה פרוסה שהיא כמו גדר בפני האורחין אדרבה נכנסין ובסילוק המפה דהפתח פתוח צריכין להיות נמנעין מליכנס. ונראה דרמז גדול רמזו לאורח באופן זה דאף על פי שתראה חבירך פותח ביתו לפניך אתה הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ (משלי כה, יז) ולהכי קרי ליה 'מִנְהָג גָּדוֹל' מפני כי מלבד פשוטו יש בו רמז נאה על דבר אחר.

רשב"ם ד"ה אמרו לו כו' ורבי יוסי בתר רובא דזריעה. עי' יבמות דף סז ע"ב תוס' ד"ה אין:

גמרא מאן תנאי כו'. כצ"ל:

שם מר אזיל בתר רובא דאינשי כו'. עי' מה שנדפס בשמי בס' יהגה חכמה אות מ"ח בסופו דמה שנסתפקו האחרונים בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ובה יש בשר מרובה מבכל הט' הכשרות אי אזלינן בתר רוב החנויות או בתר רוב בשר. דנ"ל דזהו פלוגתת ר"י וא"ל. ועתה התבוננתי דאין הכרח לומר דא"ל סברי דרובא דאינשי עדיף אלא דר"ל דגם זה חשיב רוב וכהדדי נינהו והמעה"ר:

תד"ה חייב. כעין אבדה דחשיב ליה בהשואל קרוב לפשיעה אדם המזיק חייב. כ"נ דצ"ל:

אלא אי תנא קמא ואמרו לו. דתנא קמא ודאי לא אזיל בתר רובא, הואיל ופטר בזרע פשתן. ואם תאמר דילמא משום דסבירא ליה דהרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. לא היא, דאם כן אמרו לו היינו תנא קמא. ועוד, דאם איתא, מתניתין דקתני אפילו זרע פשתן דדייקא דלא אזלינן בתר רובא, אמאן תרמיה.

ויש אומרים אף דמי הוצאה. יש מפרשים משום דינא דגרמי. ואוקימנא דמאן יש אומרים רשב"ג, וכיון דפליגי רבנן עליה לית הלכתא כותיה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ותמיה לי, כיון דמשום דינא דגרמי מחייב ליה, למה לא פסקו כותיה, דהא קיימא לן (ב"ק ק, א) כמאן דדאין דינא דגרמי.

המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע טנופת. תני רב קטינא רובע קב קטנית לסאה, אבל עפרורית פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל. ותניא המוכר פירות לחבירו חיטין מקבל עליו רובע קטנית וכו'. כתב הרב אלפסי ז"ל, דכל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא, אבל באתרא דאיכא מנהגא, קיימא לן דבכל כי הני הכל כמנהג המדינה. והגאון רב האי ז"ל (ספר המקח שער נז) כתב דאין הולכין בכל אלו אלא כדרך שמביאין אותן שם באותו מקום, וכמו שאמרו בכיוצא באלו בפרק המפקיד (ב"מ מ, א) ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.

מאן יש אומרים רשב"ג. אע"ג דקיימא לן דיש אומרים היינו ר' נתן כדאמר בסוף הוריות (דף יג:) דאסיקו ליה לר' נתן יש אומרים הכא קבלה היתה בידן דהאי יש אומרים רשב"ג וכן בפרק חזקת הבתים (לעיל בבא בתרא דף לו:) גבי ניר דקאמר מאן יש אומרים רבי אחא ובפרק קמא (שם דף טו: ושם) פליגי יש אומרים ור' נתן גבי איוב:

חייב מפני שהוא כנושא שכר. בהגוזל קמא (ב"ק דף צט: ושם) מגיה וקאמר אימא מפני שהוא נושא שכר דפריך מינה לר' יוחנן דאמר התם טבח אומן שקלקל פטור כיון דעביד בחנם ואם תאמר ומעיקרא דס"ד דמיירי הך ברייתא בחנם למה היה לו להיות כנושא שכר ויש לומר משום דמרבינן מפצע תחת פצע לחייב אדם המזיק על אונס כרצון אע"ג דלאו בכל אונס חייב כדאמר בהמניח (שם דף כז: ושם) דבאפלה ובקרן זוית פטור משום דאונס הוא ואמר נמי טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול וגבי בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון תנן בהמניח (שם דף לב. ושם) דאם עמד פטור ובירושלמי נמי מוקי הא דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן כשקדמו כלים אבל קדם הוא וישן ואח"כ העמידו כלים אצלו ושברן פטור וטבח אומן נמי שקלקל קאמר ר' יוחנן שפטור מ"מ אונס שקרוב לפשיעה כעין אבידה חשיב ליה בהשואל (ב"מ דף צד:) קרוב לפשיעה ואדם המזיק חייב והוה ס"ד טבח אומן שקלקל הוי כעין אבידה וחייב כמו נושא שכר ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור והוי כעין גניבה שקרובה לאונס ופטור בה אדם המזיק דאע"ג דשומר שכר חייב והכי נמי אמר בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פב: ושם) דתנן המעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושברה שומר חנם ישבע ונושא שכר ישלם אלמא אע"ג דבשכר חייב בחנם פטור אע"ג דהוי אדם המזיק והיינו משום דבאונס שהוא כעין גניבה פטור: