תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף פ״ח עמוד א

גמרא דאנקטינהו ניגרא ברייתא. ב"ק קי"ח ב' ושם:

שם אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה. עי' פי' רשב"ם. ונראה דאפי' משך או הגביה ג"כ כיון דלא אמר בפיו דדברים שבלב אינם דברים. ורישא ודאי מיירי אפי' משך והגביה כיון דאף בלבו לא גמר לקנותו. ומהר"ש פ"ג דדמאי מ"ב משמע דמפרש לרישא נמי בשלא משך ותמוה:

ר"ש ד"ה מעשרן. ונותן ללוי. תמוה דמע"ר יכול לעכב לעצמו כדאיתא בסוטה והובא בתוס':

ר"ש ד"ה סיטון. ומשום שקונה הרבה חטין כו'. עי' מהרש"א. וכן התוס' בב"מ (מ"ח) ד"ה נתנה הביאו ראיה מכאן דסיטון הוא מוכר דבר לח. אולם הנ"י מסיים (אחר שכ' כעין דברי הרשב"ם) וע"ז נקרא כל תגר גדול הן מיבש הן מלח סיטון:

הא דאמרינן: כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר. מסתברא דוקא בשנתרצה לו המוכר לקבלו ממנו, הא לאו הכי אסור להחזירו לו, ואף על פי שנותן לו דמי מעשר, דכיון דירא שמים הוא קנה לגמרי כאלו גמר בלבו והוציא בשפתיו.

מר סבר גזלן הוי. וחייב להחזירה ליד הבעלים תימה הא תנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיח.) גבי הגונב טלה מן העדר ולא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו הצאן והיא שלמה פטור וא"ר יוחנן לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך א"כ ה"נ הכא אף על גב דגזלן הוי כשהחזירה ליד התינוק שלקחה הימנו יהיה פטור אומר ר"י שאני התם דמחזירה למקום המשתמר אבל הכא מאבדה בידים שמוסרה ליד התינוק כדאמרי' לעיל דאבידה מדעת היא:

לעשרו אי אפשר מפני כו'. במעשר ראשון ובמעשר עני אינו מפחיתו דבדמאי מעשרן והן שלו אלא מפחיתו במעשר שני שחייב לאכלו בירושלים ובתרומת מעשר דנותנו לכהן כדאמרי' בפרק בתרא דסוטה (דף מח.):

בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא כו'. ואם תאמר כשגמר בלבו לקנות היאך מחזיר וי"ל דמחזיר מדעת המוכר: