16 קטעי גמרא, ולצידם רש״י ובן יהוידע ופסקי תוספות ורש״ש וחידושי הרשב״א ורא״ש ותוספות לפי מהדורת וילנא. טקסט התלמוד הבבלי לפי מהדורת ויקיטקסט, בעברית.
בבא בתרא · דף ז׳ עמוד ב
א׳
מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי נהרדעי לטעמייהו דאמר ר"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה
ב׳
ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורבא אמר יש להן:
ג׳
ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא אמר רב חמא אגבויי לא מגבינן ליה ומיקרע לא קרעינן ליה אגבויי לא מגבינן ליה דנפק תברא עליה מיקרע לא קרעינן ליה דכי גדלי יתמי דילמא מייתו ראיה ומרעי ליה
ד׳
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבינא הלכתא מאי אמר ליה בכולהו הלכתא כרב חמא לבר מתברא דסהדי בשקרי לא מחזקינן
ה׳
מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בהא נמי הלכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקיה שמע מינה זיופי זייפיה:
ו׳
מתני׳ כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה
ז׳
כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד:
ח׳
גמ׳ למימרא דבית שער מעליותא היא והא ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה לא קשיא הא מגואי הא מבראי
כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר: תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל חצרות ראויות לבית שער אלא חצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ורבנן זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילו ואתו:
י״א
כופין אותו לבנות לעיר כו': (ת"ר כופין אותו לעשות לעיר דלתים ובריח) ורבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה ורבנן זימנין דמקרו ואתי גייסא
י״ב
בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי נפשות גובין או דילמא לפי שבח ממון גובין אמר ליה לפי ממון גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות
י״ג
איכא דאמרי בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי קירוב בתים הן גובין או דילמא לפי ממון גובין אמר ליה לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות
י״ד
רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא דכתיב (תהלים קלט, יח) אספרם מחול ירבון אספרם למאן אילימא לצדיקים דנפישי מחלא השתא כולהו ישראל כתיב בה (בראשית כב, יז) כחול אשר על שפת הים צדיקים עצמם מחול ירבון
ט״ו
אלא הכי קאמר אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון וקל וחומר ומה חול שמועט מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם
ט״ז
כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מאי טעמא לא תימא ליה מהא (שיר השירים ח, י) אני חומה ושדי כמגדלות אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות
נהרדעי לטעמייהו - רב חמא דמן נהרדעא הוא דלא ס"ל הא דאידור בה כדדרו אבהתי ולשם כך חילקנו אזיל לטעמייהו דנהרדעי דאמר שמואל דהוא מנהרדעא: האחין שחלקו - ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביו רגיל להיות לו ליכנס דרך זו לתוך זו אין יכול לומר דרך לי עליך:
ב׳
ולא חלונות - לערער על סתימת אורו: ולא סולמות - אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו: ולא אמת המים - להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו:
ג׳
תברא - שובר שהוא פרוע לאביהם: ומרעי ליה - לשובר שהן עדי שקר:
ו׳
מתני' כופין אותו - את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר: ודלת - לשער החצר לנועלו: לא כל החצרות ראויות לבית שער - בגמ' מפרש איזו היא הראויה:
ז׳
ויהא כאנשי העיר - לשאת עמהם בעול:
ח׳
גמ' ולא אישתעי בהדיה - לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע: מגואי - לחצר גריעותא הוא לפי שדלת החצר נעול והעני צועק ובית שער שבפנים מפסיק הקול: מבראי - אינו מפסיק בפניו שהרי נכנס לתוכו וכשאין לו דלת עסקינן:
ט׳
פותחת דידיה מאבראי - העני פותחה ונכנס פותחת שירוד"ר בלע"ז והוא של עץ ותמיד המפתח לתוכו:
י׳
שאינה סמוכה - שמשוכה להלן מרשות הרבים:
י״ב
כשהם גובים - לחומת העיר: קבע בה מסמרות - הזהר לדון כן ולא תזוז ממנה:
י״ג
קירוב בתים - בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק:
י״ד
רמא דשורא אדרבנן - הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם:
ט״ו
חול - שהוא מועט ממעשיהם של צדיקים: מגין על הים - והוא לו לחומה כדכתיב אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ח):
רש״י · מהדורת וילנא, נחלת הכלל
רש״ש · דף ז׳ עמוד ב
א׳
גמרא ורבא אמר יש להן. צ"ל ורב וכדמוכח לקמן (ס"ה):
ב׳
רש"י ד"ה האחין. והי' אביו רגיל ליכנס כו'. כצ"ל ומה שבינתיים למחוק וכן ליתא ברש"י שברי"ף:
ג׳
גמ' מ"ט ל"ת ליה מהא אני חומה כו'. נראה דנ"מ דמהאי קרא משמע דתורה לחודא שומרת כחומה ואע"פ שאינו מפורסם במע"ט רק שלא יזלזל במצות כו' כדמשמע בשו"ע יו"ד סי' רמ"ג ס"ג משא"כ בקרא דר"ל משמע דבעינן מע"ט. וק"ק מדוע לא הביאו קרא דובשכבך תשמור עליך וע' בפ' שנו חכמים מ"ט:
ד׳
תד"ה ואב"א. ק"ק דלא הוי כשאר שנויי כו'. תמוה הא לא יכול למימר כאן הצד דלא מעלי וכמש"כ לעיל. ועמש"כ בברכות (נ"א) בס"ד:
מר ינוקא. הוא הגדול ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא ומר קשישא הוא הצעיר ונולד בקשישותו של רב חסדא (ועיין רש"י כתובות פט: ד"ה מר): נהרדעי לטעמייהו. רב חמא נהרדעי הוא כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:) [אמוראי] דנהרדעי רב חמא ושמואל נמי נהרדעי הוא כדאמר שמואל (ברכות דף נח:) נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי: אין להם דרך זה על זה. טעמא משום דפסיק שמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף סד.) כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולפיכך אין להם דרך זה על זה שלא שייר לעצמו כלום כל אחד חלק בחלק חבירו והוה לו כמוכר ואף על גב דאמרינן המוכר בית ושייר חצר מכר לו עם הדרך למ"ד מוכר בעין יפה מוכר לא דמי דהכא כולם מוכרין וכל אחד מכר ולא שייר לעצמו כלום בחלק חבירו וה"ל כמוכר חצר ושייר בית דצריך ליקח לו דרך מבעל החצר:
ב׳
ולא סולמות זה על זה. פי' בקונט' אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו וקשה לר"י דהיינו ולא דרך זה על זה ונראה לר"י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר אין לו לסמוך הסולם בכותל של זה ולעלות בעלייתו:
ט׳
ואי בעית אימא הא והא מבראי. ולא גרסינן הא והא מגוואי דמגוואי אין שייך לחלק בין אית ליה דלת ללית ליה ובין אית ליה פותחת ללית ליה דבכל ענין הוא רע כיון שאין יכול לבא אלא עד פתח החצר ואין לפרש הא דאית ליה דלת כו' אחצר קאי דהא במתני' בהדיא קתני כופין אותו לבנות דלת לחצר ולמאי דגרסי' מבראי קצת קשה דלא הוי כשאר שינויי דנקט צד דלא מעלי הא והא דאית ליה דלת והא והא דאית ליה פותחת והכא נקיט ההוא דמעלי:
י״ב
לפי שבח ממון הן גובין. כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמר בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטז:) שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון דליכא סכנת נפשות כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון ואף על גב דאמר בפ' בן סורר (סנהדרין דף עב.) דהבא במחתרת נידון על שם סופו ומפרש רבא טעמא בגמ' משום חזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואפי' הכי אין מחשבין אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם הילכך לא חשיב סכנת נפשות לפיכך אם יעמדו עליהם לסטים ונתפשרו עמהם גובין לפי ממון אבל היכי דטעו במדבר אמר התם דמחשבינן אף לפי הנפשות משום כיון דטעו איכא סכנת נפשות:
י״ג
לפי קירוב בתים הן גובין. פירש. ר"ת ונותנין עניים קרובים יותר מרחוקים וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנין יותר מעניים קרובים דלפי שבח ממון נמי הן גובין:
י״ד
אילימא לצדיקים כו'. דבהכי מיירי קרא דלעיל מיניה כתיב ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם וכתיב בתריה אספרם מחול ירבון:
תלמוד בבלי בבא בתרא ז׳ ע״ב, מתוך מסכת בבא בתרא. התלמוד הבבלי הוא יצירת היסוד של התורה שבעל פה - דיוני האמוראים על המשנה, ערוכים דף אחר דף. הטקסט מוצג לפי מהדורת ויקיטקסט החופשית, ולצידו רש״י ובן יהוידע ופסקי תוספות ורש״ש וחידושי הרשב״א ורא״ש ותוספות ממהדורת וילנא - שני הפירושים שנדפסו מאז ומעולם משני צידי הגמרא בדף.
