תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף מ׳ עמוד ב

רשב"ם ד"ה גילוי מלתא בסה"ד אא"כ ביטל אחר כתיבה. עי' גיטין דף לב ע"ב ובתוס' שם ד"ה (הכא) [התם]:

גמרא אמרה ליה אי כתבת לי כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה האי עובדא דפרדסא. וא"ל כתוב לי שטר מכירה שלא בפני כו'. דאם יבואו שניהם חושש המחזיק דילמא יחזור בו המערער מהמכירה ושוב לא יוכל לטעון לקוחה היא בידי מקודם ואכלתיה שני חזקה דא"כ למה רצה לשוב לקחתה עוד הפעם. ואף דעביד אינש דזבין דיניה (לעיל ל' ב) מ"מ הוא אינו רוצה להכנס בזה. ועתה לא יוכל לטעון דזבני לדיני ולעולם לקחתיה מקודם דמסתמא יחזיר לו השטר משכנתא והיא כתובה בעדים ויראוה המערער דבמשכנתא אכל לה. אך הרשב"ם כ' בסה"ד והוא לא יתן לבו כו' משמע דאם היה טוען כן היה מועיל וע"כ בלא החזיר לו השטר משכנתא. ואולי כותבין גם שטר משכנתא אפי' אין מלוה עמו. או היה בלא עדים אלא בכ"י לבד. רק די"ל דהוי כחוזר וטוען דמכחיש לגמרי טענתו הראשונה דעכשיו קנאו כפי שטר המכירה ויש לדון בזה:

איכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו תיתבו כו'. אהך גירסא קשה לר"י מאי קבעי מאי בינייהו הא בהדיא חולקין בסתמא ועוד דפסקינן לקמן הלכתא דחיישינן בסתמא וא"כ היכי מגבינן כולהו מתנתא כיון דאינו אומר לסהדי כתבו בשוקי ברייתא ומיהו לפי שנוהגים עתה לכתוב בשטרי מתנה ואמר לנו מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא הלכך כי אמר להו נמי סתמא דעתו לומר כמו שכותבים בשטרות ובימי האמוראים לא היו נוהגים לכתוב כך לכך היה צריך לומר להם בפירוש כתבו בשוקא כו' ור"ח גריס דאמר להו לא תיתבו בשוקא ברא וקרי ליה סתמא שאינו אומר להם להטמין עצמו ואומר שלא לפרסם והיינו סתמא כלומר לא פרסם ולא הטמינם אבל כתובו לא חשיב סתמא וכשר לפר"ח ולפיכך מה שנהגו לכתוב בשטרות מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא אינו אלא לשופרא דשטרא ומיהו לישנא דסתמא לא משמע הכי: