תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף כ״ד עמוד ב

דשפוכאי - שופכי יין מן החבית לנודות למכור לעוברי דרכים במדינה זאת כדמסיים ואזיל: ברברבי - דליכא למיחש לרובא דעלמא למימר מעוברי דרכים נפול: ואי איכא רברבי בהדייהו - אף הקטנים מותרין דברברבי לאו אורחייהו דעוברי דרכים אלא כולהו מלוקח יין של מדינה זו נינהו וישראל הן וקטנים שאין דרך ללוקח יין להביאם: אימור באברורי הוה מנחי - להשוות משא החמור כשיש שתי נודות זה גדול מזה מעט ומכביד המשא לצד אחד מניחין נוד קטן אצלו להשוות המשא:

מתני' מרחיקין את האילן מן העיר - בגמרא מפרש משום נויי העיר לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה: חרוב ושקמה - ענפיהם רבים: ואילן סרק - גנאי הוא לעיר: ונותן דמים - מי שהעיר שלו:

גמ' ותיפוק ליה דאין עושין מגרש שדה - משנה היא בפ' אחרון של ערכין (דף לג:) ומגרש אלף אמה הוא וכל אלף אמה אסור לעשותו שדה וקס"ד לא שדה לבן ולא שדה אילן:

לא צריכא לר' אלעזר - דפליג התם ואמר בד"א בערי הלוים אבל בערי ישראל כו':

ה"ג ולרבנן דאמרי אין עושין הני מילי בזרעים אבל באילנות עושין - בתוך אלף אמה: והכא - בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר אין עושין:

קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה - סאתים הוא שיעור חצר המשכן ונתנוהו חכמים שיעור לכל היקף שלא הוקף לדור בתוכו או להשתמש מן הבית לתוכו כגון קרפף שבבקעה אבל המוקף לדירה אפי' בית עשרה כורין מטלטלין בו וקאמר הכא יתר מבית סאתים שהוקף לדירה הוא מותר לטלטל בכולו:

נזרע רובו - בטלו הזרעים שם דירה ממנו והרי הוא כגינה שאין הקפה לדירה הואיל ויתר מבית סאתים הוא אין מטלטלין בו עוד: אבל ניטע רובו - באילנות אין האילנות מבטלין תורת דירתו ממנו והרי הוא כחצר שלפני הבתים שהקיפוה לדירה ומותר:

מאי שנא בור - דבעינן נמי הרחקה וקתני נמי אם הבור קדמה קוצץ ונותן בעל הבור דמי האילן לבעל האילן:

לא חמימא ולא קרירא - שזה סומך על זה אף כאן דמי האילן מי יתנם אם באת להטילם על בני העיר כל אחד אומר ממני לא יתחילו ונמצא האילן עומד והעיר מגונה ואין זו תפארת ארץ ישראל:

ומאי קושיא - מבור לעיר דאיצטריך לשנויי הכי דלמא שאני היזק דרבים מהזיקא דיחיד לא חייבו חכמים לקוץ אילנו בשביל בור היחיד בלא דמים אבל בשביל היזק רבים חייבוהו לקוץ:

לא חמימא כו' - אם באת להמתין עד מתן מעות יעמוד זה לאורך ימים בני העיר סומכין זה על זה ובעל האילן רוצה בכך לפיכך יקוץ ואחרי כן יגבה מעותיו מהן בב"ד:

התם - גבי בור דודאי של אילן אם ודאי קדם לאו למיקץ קאי כדקתני אם האילן קדם לא יקוץ ספיקו נמי לא אמר ליה קוץ שעל הניזק להביא ראיה: הכא דודאי - נמי למיקץ קאי אלא שנוטל דמים כדקתני אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספיקו נמי אמר ליה קוץ ממ"נ על כרחך וכשבא לגבות דמים אמר ליה אייתי ראיה דאת קדמת ושקל:

מתני' גורן קבוע - בגמ' מפרש מאי קביעותא: חמשים אמה - מפני המוץ המזיק את בני העיר כשהוא זורה וגם הזרעים הוא מייבש: ומנירו של חבירו - ובגמרא מפרש מאי היזק דמוץ לניר ניר היא חרישה שחורשין בימי הקיץ ואין זורעין בו עד ימות החורף כדי שימותו שרשי הקוצים והעשבים כדכתיב נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים (ירמיהו ד׳:ג׳): בכדי שלא יזיק - האי שיעורא משמע בציר מחמשים אמה ובגמרא פריך מ"ש מרישא דאמרת אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח:

גמ' שאינו זורה ברחת - שאין הכרי גדול וא"צ לזרות ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נדף מאליו רחת פל"ה בלע"ז כשהכרי גדול צריך להגביה התבואה ברחת וזורק כלפי מעלה והרוח מנשבת ודוחפת המוץ למרחוק:

רב אשי אמר - שיעורא דסיפא כרישא ומה טעם קאמר:

מקשואיו ומדלועיו - נטיעה שהקשואין והדלועין גדילין בה: בשלמא לרב אשי ניחא - דקתני בכולהו חמשים אמה: אלא לאביי קשיא קשיא [הכי] גרסינן:

רש"י ד"ה דשפוכאי. כדמסיים ואזיל ברברבי כו'. כצ"ל בד"א:

גמרא ה"ד גורן שאינו קבוע אריב"ח כו'. נראה דבלאו שנויא דאביי היינו מפרשים כפשוטו דקבוע היינו תמידי ולאפוקי עראי שאינו אלא לשעה שא"צ להרחיק כלל עי' נ"י. אבל לאביי שנתן שיעור אחר לשאינו קבוע א"א לפרש כן דממ"נ או דיצטרך נ' אמה כשיעור הזיקו או כלל כלל לא וע' בסמ"ע סי' קנ"ה סקמ"ז:

שם כך מרחיקין ממדלועיו כו'. כצ"ל וכדבסמוך בשלמא ממקשואיו וע' נ"י. ובזה יובן פרש"י ד"ה מקשואיו וע' פסחים (ו' ב) ובפרש"י ד"ה קישואין:

תד"ה קשיא. והשתא דבברייתא מפרש טעמא כו' מתניתין נמי כו'. ק"ק מהא דלקמן דבברייתא מפרש טעמא דר"ע מפני שהיא תדירה ובמתניתין ליתא וכן לעיל בחלונות וכן בד"ט:

הא דאמר רב אשי מה טעם קאמר מרחיקין כדי שלא יזיק. תמיהא לי, מאי איצטריך ליה למתני הכין, ומאי נפקא מינה, דודאי מדמחייבין ליה לארחוקי מזיק הוא. ונראה לי, דאיצטריך משום דתנא לעיל מינה מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, וקא מפרש טעמא בגמרא משום נויי העיר, וכל שהוא משום נויין אין בני העיר יכולין למחול, וכדמייתינן עלה אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ומשום נויי ארץ ישראל, קא משמע לן דהכא לאו משום נויי העיר הוא אלא משום שלא יזיק, ואם רצו למחול ולמשבק עושין. אי נמי קא משמע לן דבין בערי ארץ ישראל בין בחוצה לארץ מרחיקין, מה שאין כן במרחיקין את האילן דאינו אלא משום נויי העיר, וכיון דמשום נויין הוא סתמא דמילתא אינו חייב להרחיק אלא דוקא בארץ ישראל, והיינו דקא מקשה עלה ותיפוק לי דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. וכן כתב רש"י ז"ל הטעם שאין זו תפארת ארץ ישראל. כנ"ל.

מרחיקין את האילן [מן העיר] כ"ה אמה. וזרעים צריך להרחיק מן העיר עד אלף אמה דאין עושין מגרש שדה:

מ"ש מבור דקוצץ ונותן דמים אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי כו'. תימה לרשב"א א"כ כשהאילן קדם נמי אמאי נותן דמים מהאי טעמא וי"ל דכשהאילן קדם כיון דסמך בהיתר אין לחוש אם יתעצלו וישאר האילן עומד אבל עוד קשה לו דמאי שייך הכא קידרא דבי שותפי והלא קוצץ תחלה קודם שיתנו דמים ואומר ר"י דה"פ דמשום קידרא דבי שותפי לא חיימא ולא קרירא לא רצו לתקן שיתנו דמים דאע"ג דקוצץ תחלה פעמים שלא ישמע להם לקוץ תחלה אם לא ידע מי יתן לו הדמים וכל אחד ואחד יתרשל ולא יקוץ כדי שלא ליתן דמים כי בעל האילן ידרוש מעמו:

ולימא להו הבו לי ברישא והדר איקוץ. גבי בור לא שייך למיפרך הכי דניחא כיון שסמך באיסור שיקוץ תחלה:

קשיא לאביי. תימה מאי קשיא ליה הא ברייתא איירי בגורן קבוע ומתניתין בגורן שאינו קבוע ויש לומר דאביי גופיה הוה משני דמה טעם קאמר אי לאו משום דקשיא ליה מה צריך לפרש טעמא כדי שלא יזיק והשתא דבברייתא מפרש טעמא כדי שלא יזיק מתני' נמי איכא לפרושי הכי: