פסקי תוספות על מסכת בבא בתרא דף כ׳ עמוד א

אם נהגו בגויל יותר מו' לא יעשו אך בפחות עושין ואפילו בהוצא ודפנא יש מנהגים שאין לסמוך עליהם. ד"ה בגויל: דף ב

בדבר ששייך בו חלוקה ואירע בו ספק לא אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה. היכא דאיכא דררא דממונא לא אמרינן כל דאלים גבר. מגו במקום עדים לא אמרינן. שותפין לא קפדי אלא כששהו הרבה ברשותו. ד"ה לפיכך:

היזק ראיה שמיה היזק. (ד"ז בגמרא):

מחיצת כרם שנפרצה צריך להתרות בו פעמים לגודרה ואם יש תוספת מאתים בין מה שהוסיף בינתים קמא קמא בטיל. ד"ה אומר:

כלאים תלויין במחשבה כשמחזירו לעקרו אפי' הוסיף (בינתים) [מאתים. וכ"ה בפנים] מותר. ד"ה נתייאש: ע"ב

היזק בדבר שהוא בעצמו מפסיד אין לקונסו וגם אין לקנוס אלא במזיד. ד"ה חייב:

משום היזק ראיה יש לשותפין לבנות הכותל באמצע וגם יסייעו בבנין. ד"ה בונין:

למאי דמסיק היזק ראיה שמיה היזק ה"פ אין חולקין חצר באמצע אפי' אם רוצה להכניס בתוך שלו אפי' בפחות משיעור חלוקה: כן משמע בד"ה מאי לאו:

כשמשעבד עצמו לתנאי אחד לא הוי קנין דברים. ד"ה קנין: דף ג

שלא בפניו צריך לומר לך חזק וקני ואם אמר ליה קח רוח פלוני ואני רוח פלוני והחזיקו סגי. ד"ה רב אשי:

בית הכנסת אין ישנין בהן אפילו עראי. כשהן חריבין עושין בהן כל צרכן לבד מקלות ראש. ואסור ליכנס לתוכו מפני הגשמים ולצורך בית הכנסת מותר לישן בה כמו בליל יום הכפורים וכן אוכלין שם בעיבור שנים ולכך מצריך לבדוק חמץ שם. ד"ה ועייליה: ע"ב

יורד לשדה חבירו שלא ברשות ידו על התחתונה. ד"ה דמי: דף ד ע"ב

המקיף חבירו מג' רוחות וניקף גדר הרביעית מגלגלין עליו הכל. ד"ה ור' יוסי:

ארבעה בני מצרי דקדם חד וזבין זביניה זביני ומצרן מצד אחד כמצרן משלש רוחות ואריס הוי כמצרן. ד"ה ארבעה: דף ה

זה נהנה וזה לא חסר וגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה חייב. ד"ה אע"פ

סתם הלואה שהוא שלשים יום לא חשיב תוך שלשים כתוך הזמן אם אמר פרעתי תוך שלשים נאמן. ד"ה הקובע:

אין עדים שהלוהו או שקבע זמן נאמן לומר פרעתי מגו דאי בעי כפר. ד"ה ובא:

בכור שמת אביו בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה. השכיר בית ונפל ביתו רשאי להוציאהו: ד"ה כי היכי: ע"ב

אין נפרעים מיתומים קטנים אפילו תוך שלשים. אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וכן בפני יתומים ד"ה אפי':

אין אדם פורע תוך זמנו הוציא עליו שטר וא"ל השבע לי שלא פרעתיך תוך זמנו אין צריך לישבע. ד"ה אע"ג:

אמרו עדים פרעו תוך זמנו פטור אמרו לא פרעו כלל גובה מיתומים בלא שבועה. יבמה שאמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו לבעול. אחר שלשים מבקשים ממנו. ישען על ביתו ולא יעמד היא נאמנת. ד"ה מי:

מנה לי בידך והלה אומר לא היו דברים מעולם ובאו עדים ואמרו לוה ופרע צריך לפרוע עוד. הודה לו שחייב לו ושוב אמר לא לויתי חייב לפרוע ולא מצי אמר לא לויתי כלומר כי פרעתי. ד"ה כל: דף ו

למעלה מד' אין מחייבין לבנותו. סמך לו מקצת כותל ועשה היכר שיוסיף כעין שיני חומה ומקום לקבוע בו קורות חייב בכולו. ד"ה ומודה:

חיבר סוכה בכותל חבירו הוי בחזקה שסייע בכותל. ד"ה האי: [ועיין ד"ז בגמ']: ע"ב

כל חזקת תשמיש דמפרש גמרא הויא חזקה לאלתר ולא איירי בשלש שנים. ד"ה ואי.

שני בתים כל אחד עושה מעקה לחצי גגו ודוקא בשני צדי רשות הרבים ולא בזה אצל זה. ד"ה בשני:

בנה כנגד טרקלין חבירו ומאפיל קצת לא מצי מעכב. ד"ה א"ל: דף ז

מכר בית ושייר חצר יש לו דרך. מוכר בעין יפה מוכר. ד"ה אין: ע"ב

אחין שחלקו ונטל זה בית וזה עלייה וחצר אין סומך סולמו בכותלו לעלות לעלייה. ד"ה ולא:

כל מקום שאין בו סכנה מחשבין לפי ממון יש בו סכנת נפשות מחשבין לפי נפשות. ד"ה לפי שבח:

לצורך החומה כל הקרוב לחומה נותן יותר מן הרחוק אבל עשיר הרחוק נותן יותר מן העני הקרוב דגם לפי ממון גובין. ד"ה לפי קירוב:

אין להטיל מס על לומדי תורה. ד"ה לא: דף ח

מקבלין מן העכו"ם נדרים ונדבות לצורך בית הכנסת. [ד"ה יתיב]:

אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולפדיון שבויין. ד"ה פדיון:

נדב מנורה לבית הכנסת אסור לשנות לדבר הרשות. פרוטה זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה ולא אחרי כן. מכל מקום בני העיר יכולין לשנותה אף לדבר הרשות ולתת מעות הקופה לשומרי העיר. ד"ה ולשנותו ע"ב

אין עושין שררה על צבור פחות משנים. ד"ה כי הא:

כופין לתת צדקה. ד"ה אכפיה:

אין לדון דין מרומה לפוסקו. ד"ה דין:

גבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות. ד"ה ומצדיקי:

אין מחלקין תמחוי בלילה. ד"ה אין: דף ט

לעני נותנין שלש סעודות לשבת אבל אם היו לו כבר י"ד סעודות לא יטול מן הקופה כי אין לו להתחיל וליטול סעודה אחת שחסרה לו. ד"ה שבת:

המחזיר על הפתחים אין נזקקין ליתן לו כדי סעודה אלא מועט יתנו לו. ד"ה לא:

כשמסיט נבילה מטמא כלים אפי' שאין לבוש בהן. ד"ה דהא: ע"ב

רוב דברים אין עומדים לאדם בעולם הזה אלא מצות גדולות וצדקה מצלת בעולם הזה ממיתה משונה ורובן מצילות אחר מיתה לעולם הבא. ד"ה ואיזו: דף י

אין ממנין אלא גבאי נאמן כמו שנתחלפו מעותיו בצדקה וחילקן לעניים וכן תפילין צריכין גוף נקי שלא יישן בהן ולא יפיח אבל לא שיהיו צדיקים כראשונים. ד"ה אלא: ע"ב

אין לאדם ארבע אמות נגד פתחו במבוי אלא בחצר. ד"ה אחד: דף יא ע"ב

חצר הקבר העומד בתוכה טהור קבר מטמא אפי' מן הצד במגע. ד"ה פרץ: דף יב

מצר שהחזיקו בו רבים ברשות אסור לקלקלו. ד"ה מצר:

יכולין לכתוב בכתובה בי נשא כשאביה קיים. ד"ה אמיצרא (וע"ש): ע"ב

שני אחין שרוצין להשתתף אין כופין לשלישי לתת חלקם יחד. ד"ה כגון:

אין אחד יכול לכוף אחיו לתת חלקו אצל בית שיש לו כבר. (ד"ז בגמרא):

אם אחד רוצה לחלוק לכמה חלקים אין שומעין לו. ד"ה מעלינן:

גוד או איגוד יכול לומר אפילו בהרבה דמים יותר משויו ואין נראה לריצב"א: ד"ה אית: דף יג

שנים שנשתתפו אחד במנה ואחד במאתים השכר לאמצע בשור לחרישה ועומד לחרישה. ד"ה בכור:

שבת שייך בצד עבדות ובאשה. ד"ה שנאמר:

פרדה מרביעין עליה מינה ומותר לרכוב עליה. ד"ה כופין:

אחין עני ועשיר שנפלו להן בית ומוצאין להשכירו השכר לאמצע. ד"ה אם: ע"ב

אסור להניח נביאים או כתובים על תורה אם לא שמדובקין יחד. ד"ה מדביק:

מותר להניח נביאים על כתובים או כתובים על נביאים. ד"ה ר"י:

סיים פרשה פתוחה למטה יניח שיטה אחת וכן סיים חומש למטה יניח ארבע שיטות ריצב"א פי' דאין לסיים חומש למטה אפילו יניח ארבע שיטין ובין נביא לנביא מותר. ד"ה ומסיים:

עושה לספר תורה בראשו כדי היקף ובסופו לגול עמוד. מזוזה כורכה כלפי ראשה. ד"ה ועושה:

תורה נביאים בכרך אחד אין חולקין השותפין. ד"ה שאם: דף יד

גויל הוא העור שלא הסירו כי אם השיער וכותבין עליו במקום שיער ויש קולפין לשנים ולצד השיער קרוי קלף וכותבין עליו במקום בשר והשני קרוי דוכסוסטוס וכותבין עליו במקום שיער וקלפים שלנו דין קלף להן ולא דוכסוסטוס ולכך כותבין עליהם תפילין שאינם כשרים על דוכסוסטוס אלא על הקלף ואע"פ שאינו מעופץ והוא דיפתרא שאין כותבין עליה ספר תורה תפילין ומזוזות תיקון שלנו חשוב. ד"ה בגויל:

קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה וכו' והוא קרוי תורה. ד"ה דילמא:

נכנסים לבית קדשי קדשים לתקנו ולהוציא ספר תורה שלא יתעפש ויתקלקל: ד"ה שלא יהא:

ספר תורה עם עמודיו הקיפו ששה טפחים. ד"ה תרי: ע"ב

שנים לא יקראו בתורה בקול רם אלא החזן יסייע בלחש ועתה נהגו שהחזן קורא שלא לבייש את שאינו יודע. שמנה פסוקים אחרונים שבתורה אין להפסיק בהן. ד"ה שמנה: דף טו

יכול למחות בחבירו שלא לסמוך אולי לא יסירנו כשיצטרך לו אף כי עתה אין היזק: ד"ה מרחיקין: דף יז ע"ב

כשאין שם ניזק סומך המזיק רק באילן שעשוי לימים רבים ולהכי שם אפילו סומך באיסור נותן לו דמים מה שאין כן בעלמא. ד"ה ואי: דף יח ע"ב

מותר להטמין חמין בסלעין שהאש יוצא מהן. ד"ה משום: דף יט

המבריך הגפן זורע מעיקר הגפן שלשה טפחים ומן הצדדין פחות משלשה ועל גביו אסור אבל שאר אילנות מותר אפילו על גביו. היה גדר בינתים זה סומך לגדר מיכן כו'. ד"ה המבריך:

חלק העשוי לתשמיש שיעורו להביא טומאה בפותח טפח וכשיתמעט משהו אינו מביא טומאה. העשוי לאורה ובידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול ואינו ממעט במשהו אלא שלא יהא בשירים רום אצבעיים על רחב גודל. ומאור שאינו עשוי בידים כגון חררוהו מים או שרצים שיעורו מלא אגרוף והוא כראש כל אדם. ושאינו עשוי לא לאורה ולא לתשמיש אלא לשמור גנות ופרדסים שיעורו כמקדח בינונית. ד"ה רקיק: ע"ב

כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה ובית שסיככו בזרעים בטלו אם עשה בהן מעשה. ד"ה ותיפוק:

אוכל שאין בו כביצה ממעט בטפח. ד"ה שנילושה:

שמן מכשיר ולא מוהל. ד"ה מי:

דבר החוצץ צריך שיעמוד בפני עצמו ובלא כלי. ד"ה רואין:

כלי חרס הסותם כל החלון לא בעי ביטול אבל למעט מכשיעור בעי ביטול. כלי עץ העשוי לנחת לא בעי ביטול. ארון שבו ספר תורה אסור לטלטלו לבטלה ולשנותו לדבר אחר. ד"ה היא: דף כ

מתכת על ידי אהל נעשית כחלל להיות אבי אבות הטומאה. ד"ה בחביות:

זרעים שמתנענעין אין מביאין טומאה ולא חוצצין וכן עוף הפורח. ד"ה שעלו:

בן חמש למקרא בבריא לגמרי. ד"ה בבציר: דף כא

אין בן מבוי יכול לעכב בחבירו באותו מבוי לישב אצלו מפני הקול. ד"ה אחד. וע"ש בפנים:

אין למכור ביתו לעובד כוכבים אצל בית ישראל אם לא שהישראל אין חפץ לקנותו. ד"ה ולא:

פחות מחמשה ועשרים תינוקות אין כופין בני עיר זה את זה להשכיר להן מלמד. ד"ה סך:

רמיה היא ששומע את תלמידו ואין מבחין בטעותו אבל אם גם רבו טעה אין זה טעות. ד"ה פר"ת

כתב שטרות בטעות הוי פסידא דלא הדר אבל ספר יכולין להגיה. ד"ה ספר: ע"ב

מלמד תינוקות בטעות פסידא דלא הדר שמתבטל אותה שעה. ד"ה ומקרי:

עני המהפך בחררה לא מיקרי רשע אם לא שיכול להשתכר במקום אחר או שאומנותו בכך ולהכי נכסי עובדי כוכבים שמכר בדמים וישראל החזיקם אפילו רשע לא מיקרי. ד"ה מרחיקין:

כשיש מלמד תינוקות אחד במבוי כופין שלא יושיב אחר שם. (ד"ז בגמרא):

בר מבואה אבר מבואה דידיה לא מצי מעכב ולא יכנס לעיר אפילו רצה לתת מס אם לא זכה (או) על ידי אבותיו מתקנת רבינו גרשום:

בני אדם הבאין לשוק מותרין להלוות לעובדי כוכבים דאתו מעלמא ולא לבני המקום ודוקא בשוק אבל לאהדורי לא. ד"ה מעלמא: דף כב

יש להתאונן שמת אדם על ידו דמי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצת ה'. ד"ה אנא:

אין לסמוך כתלו לכותל חבירו תוך ד' אמות. (ד"ז בגמרא):

כמלא רחב חלון ירחיק מצד אחד וכשיש כתלים משני רוחות מכל צדי חלון ארבע אמות. (ד"ז בגמרא):

גרמא בניזקין פטור וצריך להרחיק. ד"ה זאת. (וע"ש בפנים): ע"ב

כל היזק המצוי ורגיל לבוא קנסוהו לשלם. בא"ד:

אפילו בחזקה שמשתמש בשל חבירו צריך טענה: דף כג

קנין מהני לנזקין. ד"ה אין:

קוטרא שהיא כבשן שיש בו רוב עשן. ד"ה בקוטרא:

בית הכסא שהיו מגולין אין חזקה להן אבל שלנו שהוא מכוסה יש חזקה. בא"ד:

שבעה טובי העיר רשות בידם למחול על רשות הרבים. ד"ה אחולו:

אין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דליכא חזקת ממון. ד"ה חוץ: ע"ב

רוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו הוי קורבא דמוכח. ד"ה רוב:

ספק ערלה בחוצה לארץ מותר. ד"ה לימא: דף כד

היזק שמזיק על ידי רוח צריך להרחיק:

נטע גרעין אצל קרקע חבירו אע"פ שיגדל אין צריך להרחיק. ד"ה אבל גפנים: דף כו

אין לקוץ אילן הטוען פירות אם לא שמקלקל ביותר. ד"ה אנא:

מותר לסמוך אא"כ איכא גירא דילה. (ד"ז בגמרא):

אונאה לקרקעות עד פלגא. ד"ה ולכתוב: דף כז

עיקר חזקה שנועל וגודר השדה ואין מניח אדם לכנוס ומהנה עם הזריעה ולא נעילה לחוד. ד"ה ג' חדשים: דף כח

אין השור נעשה מועד אא"כ מעידין בפניו אפילו אם ידוע שהעידו בבית דין. ד"ה אלא מעתה מחאה: ע"ב

אין צריך לבוא לעיר אחרת למחות. כל היכא דאין מועיל מחאה לא הוי חזקה. ד"ה אלא: דף כט

אין שליח נאמן לומר נתתי למלוה מעותיו:

בכל עדיות יש לחקור העדים יפה. העידו על חזקת הימים ואין יודעין הלילות מסתמא דר בו אם לא שהמערער מכחישו. ד"ה אמר:

העדים אין צריכין לידע שהמערער לא היה כלל באותו בית. ד"ה בשכוני: ע"ב

אם אין עדים למערער שהיה שלו נאמן המחזיק לומר קמי דידי זבנה מינך או דר בו חד יומא מגו דאי בעי אמר לא היה שלך מעולם אבל הודה שהיה שלו אז ליכא מיגו למפרע לומר מגו דמעיקרא הוה טעין הכי. ד"ה לאו: דף ל

האומר של אבותי היינו שמעולם היתה שלהן ולא שלקחה עד שיפרש. ד"ה (אמר רבה) [מה לי לשקר]: דף לא

צריך עיון אם טעין ונפיק מב"ד וחזר אי מצי לפרש דבריו הראשונים. טוען וחוזר וטוען לפרש דבריו. ד"ה ומודו:

לא שייך מגו בשני עדים דאין דעת שניהם שוין. ד"ה וזו: ע"ב

קול פוסל קודם שבא העד להכשירו. ד"ה והאמר: דף לב

לא מבטלינן קלא היכא דאית לה תקנתא. ד"ה ואתא:

חזקת האב מועלת לבן. אשה שאומרת נתגרשתי שלא בפני בעלה או עדים סייעו לה אינה נאמנת. ד"ה אנן:

במקום שאין מגו אא"כ ישקר קודם אינו מגו. ד"ה אמאי: ע"ב

קול יצא שהיא עתה של אבי יתומים לא שייך מגו לקוח בידי אבל אם היה הקול שתחלה היה של אביו איכא מגו. ד"ה נפק:

אין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי. ד"ה אמור: דף לג

היה ידוע שבמשכנתא בא לידו שוב אין נאמן לומר לקוח [הוא] בידי וכי האי גוונא באומן ואריס וגזלן ודברים העשויים להשאיל ולהשכיר דשוב ליכא חזקה. ד"ה אכבשיה:

נשבעין על הקרקעות מדרבנן. אין נשבעין על טענת שמא. ד"ה מגו:

אמר ספר תורה שכתבתי שלא לשמה נאמן להפסיד שכרו ולא לפסול הספר תורה לפי שהספר תורה ביד לוקח והוי כידוע שנכתב לשמה אך שמודה שהפסיד שכרו אבל אם היתה בידו אם תאמינו על שכרו שהיתה שלא לשמה יש להאמינו גם על פסול ס"ת וכל כהאי גוונא. ד"ה ה"ג:

דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוח הוא בידי אין נאמן כשאינן ברשותו. ד"ה ואי: ע"ב

אין נאמן לומר לקחתי אילן פלוני לקוץ כי אם ללקט פירות. ד"ה איזיל:

כשיש עד המחייבו שבועה דאורייתא צריך לישבע או לשלם ואינו פוטר את עצמו במגו. ד"ה הוי מחויב: דף לד

מתוך שאין יכול לישבע משלם. בשניהם חשודין על השבועה חולקין. ד"ה וכל:

כששנים אוחזין הוי בידוע שהוא של שניהם וכן הנפקד על ידם וחולקין. ד"ה ההוא: ע"ב

שני שטרות היוצאין ביום אחד של שעבוד חולקין שהשעבוד אינו חל אלא משעה שמוכיח שמתחלת דהיינו למחר אבל מתנה ומכר באותו יום עצמו זכה ואמר שודא. ד"ה ומ"ש:

שני שטרות ביום אחד ואין ניכר איזה ראשון זה שמסר לו תחלה קנה אבל בשני ימים זה שחתם תחלה זכה. ד"ה ושמואל: דף לה

שודא דדיינא יתן הדיין למי שירצה. שודא שייך אפילו במטלטלין ובדיין מומחה דוקא. ד"ה שודא:

אין הלכה כסומכוס קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו בר מהיכא דפליג רב נחמן. ד"ה ומ"ש מהא:

חטף מגזלנין אין מוציאין אותו מידו אפילו יכתבו הרשאה זה לזה. ד"ה אין: ע"ב

גזל ואינו יודע ממי עושה בהן צרכי הרבים ואפילו הכי אינה תשובה שלימה. גזל מה' בני אדם ואינו יודע ממי משלם לכל אחד ואחד. ד"ה דתני:

זמורות גפן של כלאים שהיו קודם שנזרעו בו ולא הוסיפו כי אם הפירות הן מותרין אבל זרוע מעיקרו נאסרו הכל. ד"ה ה"ג: דף לו

נרה שתים זו אחר זו לכ"ע לא הויא חזקה. ד"ה נרה:

שלשה אילנות גדולות ממטע י' לבית סאה ואכלן בשלש שנים לא הויא חזקה. ד"ה ממטע:

כרם הנטוע פחות מארבע אמות א"צ להרחיק ממנו ארבעה או שלשה טפחים כדין גפן יחידי ואינו חוזר עליו ממערכי המלחמה. ד"ה אינו: דף לז ע"ב

מלוה על פה אפילו בכמה עדים אינו גובה מן הלקוחות. ד"ה לית: דף לט ע"ב

האומר דבר בפני שלשה אין בו משום לשון הרע. ד"ה לית:

אין צריך למחות בסוף כל שלש ושלש אם מכרה מערער לאחר הויא מחאה: (צ"ע בד"ה וצריך)

אם נתברר שלא שמע המחזיק המחאה הויא מחאה. נוהגין עדים לשלוח עדותן בכתב לב"ד. כתבו בתוך המחאה פלוני צוה לכתוב והוא לא ציוה אפ"ה לא מיחזי כשיקרא. ד"ה מחאה:

אם ידוע שנעשה קנין אפילו ביחיד מהני פשרה ביחיד וצריכה קנין. ד"ה קנין: דף מ

קנו מיניה כותבין שטר בלא רשותו אך יכול לחזור בשטר כל זמן שלא נכתב. ד"ה ואין:

שטר שכתוב בו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא כשר אפילו לא ציוה כן ולפירוש רבינו חננאל לשופרא דשטרא בעלמא כתבינן הכי. ד"ה איכא: ע"ב

אמר המחזיק מפלוני זבינתיה דזבנה מינך לא הויא חזקה עד שיאמר אתה מכרתה. ד"ה שלא: דף מא

מחילה בטעות לא הויא מחילה. אבק רבית אין יוצאה בדיינין. ד"ה א"ל:

נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול בד"מ תתקיים העדות בשאר. ד"ה נחלקה: ע"ב

אין מחזיקין בנכסי מי שהיה קטן במיתת האב והגדיל אחרי כן. ד"ה בפני: דף מב

פירות העומדין ליקצר אין בעל חוב נוטל מהן. היורד לשדה חבירו שלא ברשות נוטל כקבלן הנוטל שכרו והוא יותר משכיר יום. ד"ה שבח: ע"ב

מוכר שדהו שלא באחריות ואית ליה ארעא אחריתי מעיד לו עליה ואינו נפסל. ד"ה מפני: דף מג

א"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפסול בגוף אלא בנוגע בעדות. ד"ה וליחלקו:

שותפין שכל אחד משמר שלו ושל חבירו ואחר כך אירע אונס הויא שמירה בבעלים ואם התחיל האחד קודם השני פטור וראשון חייב. ד"ה אמאי: ע"ב

יאוש מהני בקרקע. ד"ה דווקא: דף מד

גזל ועשה תשובה והניח דבר המסוים כגון פרה וטלית חייבין להחזיר לכבודו. ד"ה ונוקמה:

הקדש מפקיע מידי שעבוד אפילו אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי מה שאין כן במכר: ד"ה שורו: ע"ב

כותבין בשטר דלא כאסמכתא צריך עיון אי דוקא במטלטלי אגב מקרקעי או אפילו במקרקעי לחודיה. ד"ה והוא:

כותבין בהרשאות ארבע אמות בחצרי ואפילו אין לו וכיון שמודה כן וחוב הוא לו בזמן הזה. מכר לו פרה וטלית אין מעיד לו עליה. ד"ה דלא:

מכר לו באחריות וטורפו ממנו צריך להביא ראיה שבדין טרפוה ממנו: ד"ה דינא: דף מה

ראו טלית חבירו בידו שוב אין נאמן לומר לקוח הוא בידי. ד"ה אי: דף מו

אם אין ללוה אלא זיבורית גם קבלן לא יתן לו אלא זיבורית. ד"ה קבלן: דף מז

אומן שירד מאומנתו יש לו חזקה בכלים שנתנו לו אחרי כן או קודם ושהו בידו כשיעור שרגילין להחזירן וכן בן אומן דיש לו חזקה ששהה אחר מיתת אביו. ד"ה ירד:

בן שלא חלק ואשה שלא נתגרשה שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין בידו. ד"ה ראייתן: ע"ב

כל דבר שמחויב לעשות הויא כמו מכר דקרבן הוא מחויב וכן לגרש אשתו שכופהו לגרשה ושלא כדין הויא כמתנה דתלו' ויהיב לא הויא מתנה. ד"ה אילימא: דף מח

אותן שכופין להוציא כשר ע"י ערכאות שאומר עשה מה שישראל אומר לך. ד"ה גט:

תלו וזבין או מחמת אונס אחר הויא זביניה אם לא מסר מודעא כתבינן מודעא אזביני תלו ויהיב לא הויא מתנה אפילו לא מסר מודעא אי ידעי עדים אונסו ואי מסר מודעא אפילו לא ידעי באונסיה כתבינן וכן בגיטין ביטל מודעא בשטר זביני הויא ביטול ואפילו אמר כל מה שאבטל לא יהא ביטול במתנה אי ידעינן באונסיה לא מהני ביטול ואי לא ידעינן באונסיה ומבטל מודעא מדעתיה ביטולו ביטול ולכך כתבינן במתנה ביטול מודעא. ד"ה אמר רבא:

עדים שהעידו על שטר שהוא כדין שוב אין נאמנים לפוסלו אפילו במגו: ד"ה אמר ר"נ: ע"ב

כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך מכרה ונתנה קיים והבעל אוכל פירות. ד"ה דכתב לה דין: דף מט

ניתן לה על מנת שאין לבעל רשות או נתן לה הבעל קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ד"ה בכתב:

אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ד"ה וכדרב:

בעל שאומר איני פודה ואיני אוכל פירות או אשה שאומרת איני נפדית ואיני נותנת פירות לא אמר כלום. איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה. ד"ה יכולה: ע"ב

ואין הבעל יכול לומר בדלא ספק צאי מעשה ידיך במזונותיך. בא"ד:

בכתובה כותבין שלשה ענינים מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה וצבי פלוני והוסיף כו'. ד"ה ה"ג:

שלשה שדות הללו ובשאר כל נכסים עד זמן שטורפת מקחו קיים ואחר כך בטל. ד"ה אילימא: דף נ

כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותך מתה יורשה. ד"ה כמאן: ע"ב

כתב על דבר שיכול לזייף בגיטין ושטרות העומדין לקנות בו כשר ולא בשטר העומד לראיה. ד"ה כתב לו: דף נא

מתנה שכתב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מיצרא: ד"ה למה

נתן לה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות מה שאין כן בשאלה ובמתנה נמי ילקח בהן קרקע ויאכל פירות מת השוכר המקום מושכר ליורשיו עד הזמן. ד"ה במתנה: ע"ב

קיבל מן האשה יחזיר לאשה אפילו אמר הבעל שהוא שלו אומרת האשה תן לפלוני שהוא שלו נאמנת. תקף הבעל מידה אינה יכולה להוציא מידו ולומר של פלוני הן ודוקא במעות טמונות ולא בשאינן טמונות ואם תקף מוציאין מידו ואם היא נושאת ונותנת בבית אינה נאמנת לומר לא שלי הן ולא של פלוני הן ואם אינה נושאת ונותנת בחיי בעלה וממון בעלה מצוי בידה צריך עיון אי הוי כנושא ונותן כל היכא דאיכא למיתלי שבא לה ממון ממקום אחר מהימנא. ד"ה קבל:

אין לקבל לכתחלה פקדון מן הקטן. ד"ה קבל: דף נב

אחין שחלוקין בעיסתן ואמר שלי הוא נאמן במגו. (ד"ז בגמרא):

דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין בידי אינו נאמן בכל ענין. ספרים הוו עשוין להשאיל ולהשכיר ובאדם שגס ורגיל בו. ד"ה דברים: ע"ב

בנעילה לחודא הוי חזקה בנכסי הגר. מסירת מפתח הוי במקום לך חזק וקני. בשכיב מרע התירו להקנות בשבת. בדיקת חמץ תלוי במפתח שיכול לכנוס בתוכו. ד"ה נעל:

רפק בה פורתא לא מהניא אלא בקרקע העומד לחרישה. סיוד וכיור מהני בנכסי הגר. ד"ה ליבני: דף נג ע"ב

מצא מצעות בנכסי הגר ושכב עליהן או הלך בבית לא מהני. ד"ה המציע:

חצר קנה שלא מדעתו דבר שאם היה יודע היה מתכוין לקנות אבל אם יודע ואינו מכוין לקנות לא וכן דבר שאינו הווה לימצא. ד"ה אדעתא: דף נד

קנין של נכרי במשיכה מלבד עבד עברי דהוא בכסף. ד"ה נכרי: ע"ב

המחזיק בנכסי עכו"ם שקיבל דמיהן מישראל רשאי הלוקח לתבוע מעותיו אע"פ שמתוך כך יחזיר העכו"ם ויגזול את המחזיק ואם המחזיק יכול לישמט מן העכו"ם ישמט אע"פ שהלוקח מפסיד אך אם המחזיק בעי לפרוע לו מעותיו אם יפקיע הראשון הקרקע מידו על ידי עכו"ם הוה ליה ממש מסור. ד"ה וישראל:

נכסי כל אדם שמשועבדים לאשתו לכתובה ובעל חוב לא חשיבי ראוי כמו המשועבד למס מלך דאפילו קרקע אלף זוז משועבד לדבר מועט. ד"ה אם כן: דף נה

ספק ספיקא [ברה"י] חכמים מטמאין ורבי אלעזר מטהר. ד"ה ר"א: ע"ב

המשכיר בית לחבירו יכול להקדישו. ד"ה אסור: דף נז ע"ב

המודר הנאה מחבירו אסור בדריסת רגל דחצר ודבקעה מותר במקום שכמוה משכירין אפילו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש אסור. ד"ה רבינא:

קברי עכו"ם אין מטמאין באהל וכן בקבר שלפני הדיבור אין מטמאין אלא במגע. ד"ה מציין: דף נח

דיין שחייבוהו שבועה ושילם ולא רצה לישבע לא מיפסל לדין. ד"ה כל: ע"ב

חלון צורי או העשוי לאורה אפילו למעלה מארבע יש לו חזקה. ד"ה למטה: דף נט

זיז לפני חלון היוצא לרשות הרבים אין להניח עליו בשבת אלא כלים הנשברים. ד"ה ואפילו: ע"ב

מי בורות ויין המבושל פסולין לנסכים. ד"ה מים: דף ס ע"ב:

כשידוע לו שאם יוכיחנו לא יקבלו ממנו אל יוכיח אבל בספק צריך למחות. ד"ה מוטב:

בית המקדש שני היה חלוק מבית ראשון וכן דלעתיד. ד"ה והתא: דף סא

מכר לו מקרקעי כל קרקעותיו מכורין: ריב"ם. כל שסופו לחזור לבעלים הוו בחזקתן. ד"ה ארעתא: ע"ב

כל נכסי לפלוני גלימא איקרו נכסי. נותן בעין יפה נותן. ד"ה ואי: דף סב

כל היכא דמספקא דינא לגמרא ולא מפרש אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ואי לא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסבירא ליה כחד מינייהו ועבד מאי דעבד עבד ואי מספקא ליה הלכתא המוציא מחבירו עליו הראיה. ד"ה איתמר: ע"ב

לוי המוכר קרקע על מנת שמעשר שלו לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות: ד"ה ע"מ שמעשר: דף סג

המוכר בית לא מכר החצר. ד"ה ע"מ שדיוטא:

כתב לו עומקא ורומא לא קנה גג שיש לו מעקה. ד"ה אהני: ע"ב

צינור הסתום משלש צדדין לא חשיב כלי וצינור שחקקו ופרוץ משני רוחות וחטטו לקבל צרורות פוסל המקוה ודוקא (שפסול) כגון שנופלין מצינור למקוה אבל אם נופלין מצינור לקרקע ומקרקע למקוה המשכה היא ואינו פוסל אם יש כבר במקוה עשרים ואחד סאה של מי גשמים. ד"ה צינור: דף סה ע"ב

פשוטי כלי עץ דחזו למדרסות טמאין מן התורה ושאין ראויין טהור אפילו מדרבנן טבלא ושלחן שמשמש אדם ומשמשי אדם טמא מדרבנן ולא סולם וקולב. ד"ה ושאני: דף סו

מקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא כשר דכולו שאוב דרבנן מקוה חסר פוסלין בו שאובין אבל מקוה שלם כל מים שאובין לא יפסלוהו: ד"ה מכלל:

גת די בהדחה לרש"י ולר"ת טיט ומערבין בו תבן ונעורת פשתן די בהדחה. ד"ה ים: דף סז ע"ב

הלוה נותן שכר השטר ולא הנפקד: ד"ה או דלמא: דף ע

לא טענינן ליתמי נאנסו דלא שכיחא. גבי יתומין לא אמרינן מתוך שאין יכול לישבע משלם. ד"ה מאן דאמר: ע"ב

שטר כיס היוצא על היתומין נשבע וגובה מחצה כלומר נשבע על מחצה ולא שישבע על כולו. ד"ה נשבע:

מלוה על פה אינו גובה מיורשים אלא כשהודה ומת או מת בשמתיה. אין אדם מודיע לבניו כל מה שעושה בחייו אלא בשיש שטר עליו: ד"ה דאם:

המפקיד חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים אם רוצה ליפטר משבועה. ד"ה אמר רבא:

נוהגין באשכנז להשים ציצית בטלית מת ומיד מסירין. אבא שאול צוה [את בניו] קברוהו מתחת מרגלות [של] אביו והתירו תכלתי. ד"ה פסקי: דף עד

אין חכם מתיר לעצמו. ד"ה ועכשיו:

מסירה אין צריך למסור מיד ליד אלא אומר לך חזק וקני. ד"ה אחזה: דף עה ע"ב

דברים שדרכן להגביה אין נקנין אלא בהגבהה ושטרות דבמסירה היינו מלא שק שטרות לאפוקי הפקיר שטרותיו אין המחזיק בהן קונה. ד"ה רבי נתן: דף עו

מסירה דאותיות היינו משיכה ובעי דעת אחרת מקנהו. ד"ה אי:

אין אותיות נקנות אלא בשטר ובמשיכה. בא"ד:

מכר לו וחזר בו מן השטר לוקח חוזר בו ורבינו תם פירש דבשטר מתנה יכול הנותן לחזור בו מן השטר ולא במכר. ד"ה חוזר: דף עז:

בריא אין מקנה הלואה אפילו בקנין אך בהרשאה מקנהו. ד"ה ר"פ: ע"ב

מכר אילן מכר פירותיו. ד"ה ואי בשדה: דף עט ע"ב

דבש שהופרש מן השעוה הוי משקה אבל כשהוא עם השעוה הוי רק אוכל. ד"ה אינו: דף פ

אין לו רשות לחתוך נטיעה משל חבירו אלא בשביל נטיעה ומן החדש שאינו עושה פרי. ד"ה בקנים: ע"ב

ערמונים אינן קשטני"ז. ד"ה ערמונים: דף פא

תרומה ומעשר תלויין בארץ ואסורין בטיבלן ואין חייבין עד שיתמרח. ביכורים תלויין באדם ומותרין שאר פירותיו קודם הפרשתן וגם בעודן באילן מתחייב כשרואה תאנה רמון קושרן בגמי ואומר הרי הן ביכורים. טלית אם אין לו אין חייב לקנות ואפילו הכי הוי חובת גברא. ד"ה ההוא:

הנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של חבירו ובשל רבים אין מביא ביכורים. גר מביא ואינו קורא. ר"ת לא הניח לגרים לברך ברכת המזון דתנן כשמתפלל אומר אלהי אבות ישראל ובבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם ואם אמו מישראל אומר אלהי אבותינו ור"י פירש דלא קי"ל הכי אלא גר מביא וקורא ואומר אלהי אבותינו אך אינו אומר נתת לנו אלמא גרים בני חובה. ד"ה למעוטי:

דבר הקרבה כמו תנופה והגשה שייך בהו חולין לעזרה. נכנסין בבגדי חול לעזרה. ד"ה ודלמא: ע"ב

בצר ביכורים כדי לשגרן ביד שליח משלחן ביד שליח בסתמא לא וכן הפריש ביכורים קודם החג להביאו אחר החג יביאו. ביכורים אין להם שיעור: ד"ה בצרן:

שני אילנות אין לו קרקע ליטע במקומו ולא לזרוע תחתיו בעודן חיין. ד"ה מתקיף: דף פב

שני שורות ששיערן לצד אחד ורחוקים שש עשרה [אמה] זו מזו בין ענפי הגפנים אסור לזרוע. ד"ה וזורע: ע"ב

גבי [מכר] שש עשרה לא חשיב מפוזר וקנה קרקע וגבי כלאים חשוב מפוזר שש עשרה אמות כלאים שוחקות. ד"ה כמה. דף פג

הברכה שמבריכין אילן זקן בקרקע ומכסין באמצע מודדין בכלאים מעיקר שני: ד"ה הרכובה.

צ"ע מכר ריאה אם מכר הלב ולהפך. ד"ה מכר: ע"ב

יתר משתות אם המתאנה תובע אונאתו חוזר גם המאנה ואם אינו תובעו לא. ד"ה אי לאו: דף פד

הנודר מן האדום אסור בשמש. ד"ה האי:

נתכוין להפריש יין ונמצא חומץ אינו תרומה ואם נתכוין לכך הויא תרומה. ד"ה יין: ע"ב

אין אדם מקנה רשותו לאחר על ידי עצמו. ד"ה ארבע: דף פה

מעמד שלשתן קנה בעל כרחו של נפקד ואפילו אין הפקדון ביד הנפקד מה שאין כן בתן כזכי שבשעה שנתן לו אמר לו תן לו ואינו זוכה אלא כשהוא ברשותו. ד"ה ה"ג:

שכירות קרקע נקנה בכסף שטר וחזקה. כליו של אדם קונה כל מקום שיש לו רשות להניח. ד"ה כגון: ע"ב

המחזיק בקרקע על ידי יפוי הוא כנעל וגדר כל שהוא ושאול לו כחצירו לקנות מה שעליה. ד"ה לך: דף פז

כשקורא שם תרומה על המדה בדעתו גם המיצוי אבל במעשר אינו מעשר. ד"ה והתנן: ע"ב

ראה פונדיון ביד תינוק ונטלו והחזירו לו פטור. ד"ה אלא:

הלוקח כלי על מנת לבקרו חשוב כלוקח ולא כשואל. אדם יכול להקדיש מה שביד המשאיל וכן המשכיר יכול להקדיש ביתו. ד"ה הלוקח:

דמאי מפריש והוא שלו. מעשר שני אוכלו בירושלים. תרומת מעשר לכהן. ד"ה לעשרו: דף פח

לא מתחייב גירומין אלא כששוקל עשרה ליטרין אבל פחות מכאן לא אך הכרע במקום שנהגו. ד"ה אחד: ע"ב

בא על הערוה והוליד בן מעוות שלא יוכל לתקן ומכל מקום מתקן בתשובה שצוה הקב"ה. גזל ואינו יודע ממי אע"פ שיעשה בהן צרכי רבים לאו תשובה מעלייתא היא. ד"ה התם:

מה שמחלקין נצבים וילך ומחברין מטות ומסעי שהן פרשיות גדולות כדי להפסיק בקללות. ד"ה וקללם:

משקולות ששוקלים בהן כסף וזהב עושה של מתכות ובלבד שיחפם עור אבל משקולות ששוקלין בהם עופרת ובדיל אין צריך חיפוי. ד"ה ולא: דף פט ע"ב

יכול להשתכר יותר משתות בדבר שבביתו ובדבר של טורח. ד"ה חד: דף צא

בבעל חוב אית ליה זוזי לא מסלק ליה אלא בזוזי ואי לא לא אמר טרח ואייתי זוזי. בניזקין מסלק בכל דבר ובפועל לא מסלק אלא בזוזי. ד"ה אי דליכא: דף צב ע"ב

אדם המזיק פטור באונס גמור. היה ישן ובא חבירו וישן אצלו הראשון פטור והשני חייב ואונס הדומה לאבידה חייב והדומה לגניבה פטור. ד"ה חייב: דף צג ע"ב

הבורר צרור מגרנו של חבירו אי אפשר לחזור ולערב וחייב לכ"ע: (ד"ז בגמרא):

כלאי זרעים שנשרשו יש להם תקנה. כלאי זרעים מותרים אף באכילה. ד"ה סאה: דף צד

שטר שיש בו רבית גובה הקרן ולא הרבית. הלכה כרבי מאיר בגזירותיו ולא בקנסות. ד"ה וחכמים: ע"ב

ריחיה חלא וטעמיה חמרא מברך בורא פרי הגפן:

המוכר חביות יין לחבירו והחמיצה כל שלשה ימים ברשות מוכר ואפילו נתן מעות מכאן ואילך ברשות לוקח ואפילו לא נתן מעות ואם לא טעמיה בשעת לקיחה המוציא מחבירו עליו הראיה ואיירי בקנקנים דמוכר וידועים שהקנקנים טובים היו. ד"ה כל ג': דף צו

[דבש] תמרים מברך עליו שהכל. ד"ה אחד שכר תמרים: ע"ב

יין שעושין מחרצנים אפילו יש בו טעם יין כיון דלא רמא תילתא ואתא ריבעא מברך שהכל. ד"ה אין הלכה:

עכו"ם שרחץ חביות שמרי יין שרי. ד"ה מי: דף צז

בגשמים בעינן שיחשבו תחילה שיהיו משקין ושוב בעינן דניחא ליה ושאר משקין כיון דניחא ליה ממילא מכשרו וכן טל. ד"ה לא:

יין מבושל מברך עליו בורא פרי הגפן ויוצאין בו בארבע כוסות. ד"ה אילימא:

כוס של ברכה צריך הכלי שלם ויתננו חי בכוס שמברכין בו אי נמי חי מזוג קצת. ד"ה עד: ע"ב

שרי למיתן זוזא אחמרא אי יקרא וזולא ואי תקפה ברשות מוכר אפילו ידוע שראוי להתקיים ואי תקיף מדלא מקבל עליה. ד"ה ואם:

אין האחין חולקין הבית אא"כ יש לו שש על שמונה לכל אחד. ד"ה ר"י: דף צח ע"ב

אפילו יש בארון פותח טפח אסור לעבור על גביו אלא למצוה ולקראת מלכים. קבר ידוע אסור לפנותו. ד"ה ורומן: דף ק ע"ב

שדה אחוזה לכולי עלמא גואל חצי שדה לפי זרע חומר שעורים בחמשים שקל. ד"ה ואמאי: דף קג

כל דבר שבמדה אפילו פחות מכדי אונאה חוזר אם הטעהו במדה. ד"ה פחות: דף קד

כל היכא דאמר המוציא מחבירו עליו הראיה לא מהניא תפיסה. ד"ה אבל: דף קה

שני אחין או שני שותפין שחלקו בלא השלישי שני שדות יפילו גורל אם יפול לו השדה השלישי מוטב ואם לאו יחלוקו בתחילה. ד"ה ושמואל: דף קו ע"ב

אין בעל חוב יכול לטרוף מאחד מהן אלא מכולן בשוה. בא עליהן בעל חוב בכור נותן פי שנים. ד"ה ובא ב"ח: דף קז

שומא הדרא לעולם. ד"ה רב אמר:

אדם יורש בתו ואחותו ד"ה האיש: דף קי ע"ב

בני אחי האב קודמין לאחות האב. ד"ה מקיש: דף קיא

העומדין שם בשעת צוואה עושין דין בעל כרחן של הבנים ולא מצו אמרי נלך לבית דין הגדול או לפני בית דין חשוב שבעיר אלא הן הדנין. ד"ה אורעה: דף קיג ע"ב

היה אחד מן העדים קרוב או פסול ונתכוין להעיד בשעת ראיה ולא העיד יעידו הכשרין. ד"ה אבל: דף קיד

ראו עדות ביום יכולין לדון ע"פ אותו עדות ולא על מה שראו בלילה. (ד"ז בגמרא):

עד המעיד אין נעשה דיין אבל עד המתכוין להעיד ולא העיד נעשה דיין. בדרבנן עד נעשה דיין. ד"ה ואין:

מתנת שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה א"צ עדים שלא חזר בו. ד"ה ניחוש:

אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר. הבן יורש את אמו כשהיא בקבר ולא כשהוא בקבר להנחיל לקרוביו מן האם. ד"ה מה: ע"ב

רבינו תם פירש ענה היתה אשה. ד"ה מלמד: דף קטו ע"ב

מת יעקב בחיי יצחק אין ראובן נוטל בהם פי שנים באחיו דהוה ליה ראוי. ד"ה ושהיה: דף קטז ע"ב

בכור ופשוט שהניח להן אביהן בהמה טמאה או עבד אומר הבכור או תחלקום או אטול פי שנים בשבח. ד"ה היתה: דף קכג ע"ב

מתנה מועטת אני נותן לך אסור לחזור בו. ד"ה הכא:

בא בעל חוב על הבכור ויתומים קטנים יכול לומר אנא אטול ואין נזקקין ליתומין. חלק בכורה יכול למחול בלא קנין ולא חלק פשיטות. ד"ה ואם: דף קכד

אין הלכה כרבי מחביריו. ד"ה מספקא: ע"ב

הבעל נוטל בשבח ולא בראוי ולא בהלואה שהלוה אשתו מנכסי מלוג. ד"ה אמר ר"פ. דף קכה ע"ב

אין הבכור נוטל במלוה ולא בשכרו ואשה גובה כתובתה ממלוה ולפי' הגאונים דגבי אשה ובעל חוב מטלטלי דיתמי יתומין שגבו בחובות אביהן בין מקרקעי בין מטלטלי חוזרת אשה וגובה מהן. ד"ה ואין:

יכול למכור בכורתו קודם חלוקה. ד"ה לא: דף קכו ע"ב

יש לבכור קודם חלוקה. ד"ה והלכתא:

נאמן אדם לומר על בנו הקטן כי הוא הבכור והגדול ממזר. ד"ה כך: דף קכז ע"ב

אמר ליה השבע וטול יכול לחזור בו קודם שנשבע רבינו תם ולרש"י כיון שאמר ליה השבע וטול הוי כגמר דין ואין חוזר בו. ד"ה ה"ג: דף קכח

שני בשני פסול להעיד. ד"ה מר:

אבא דאבא פסול ומכאן ואילך כשר לר"י ורשב"ם פוסלן. ד"ה לית:

שני בשלישי כשר שלישי בראשון פסול. ד"ה אי לאפוקי: דף קכט

שלום עליך רבי הוי תוך כדי דיבור. נתעלף וסבר שמת וקרע עליו ואח"כ מת תוך כדי דיבור יצא ידי קריעה. ד"ה והלכתא: ע"ב

האומר בית זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום. אין הקדש לעבודת כוכבים ואין מוקצה לעבודת כוכבים אלא לשבע שנים ועד שימסרנו לכהני העבודת כוכבים ויאכילנו כרשיני עבודת כוכבים. האומר לעבודת כוכבים אלי אתה וגידף וחזר בו תוך כדי דיבור או גירש וחזר בו לא מהני מידי. ד"ה חוץ: דף קכט ע"ב

אמר בן בין הבנים או בת בין הבנות יירשני דבריו קיימין. ד"ה הלכה: דף קל

אפילו בבריא מהני: (ד"ז בגמרא): דף קלא

אמירתו לגבוה כו' לא שייך אלא כשמוותר משלו להקדש ולא כשנתכוין רק שוה בשוה. ד"ה ולא: דף קלג ע"ב

מתנה על מנת להחזיר והקדישה מוקדשת כל זמן שהיא בידו או שמא אין יכול להקדישו. ד"ה כל: דף קלד

לא חיישינן שמא יש עדים במדינת הים שיעידו שיש למת אחין. ד"ה הא: דף קלה

שכיב מרע שכתב ונתן במתנה יכול לחזור בו. ד"ה כל: ע"ב

בן שמכר בחיי אביו ומת בן הבן מוציא מיד הלקוחות. נכסי לך לעולם ואחריך לפלוני ומת שני לא יחזרו ליורשיו ואם מכר ראשון מכורין לעולם ואין לשני אלא מה ששייר ראשון. ד"ה לא קנה: דף קלו ע"ב

קנין פירות דאב לגבי בן לאו כקנין הגוף דמי. (ד"ז בגמרא):

האחין שיש להן אתרוג ונטל אחד ויצא בו אם יש להן אתרוג יצא זה בו ואם אין להם אתרוג אלא פרי אחר פריש ורמון לא יצא. ד"ה אבל: דף קלז ע"ב

האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. ד"ה לא:

מקבל מתנה שאמר אי אפשי בה אחר שקיבלה כל המחזיק בה זוכה בה ובצווח מעיקרו אי אפשי בה יחזרו לנותן וכן שיירא נתנו להאכיל לארי ולא אכלו יחזיר לו. ד"ה כאן: דף קלח

נכסי לך ואחריך לפלונית וניסת קנה הבעל. ד"ה התם. דף קלט ע"ב

הניח בנות יזונו היינו אכילה ושתייה אבל פרנסה היינו מלבושין וצרכי נשואין. ד"ה מי שמת:

הניח נכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. (ד"ז במשנה):

יתומין שקדמו ומכרו אפילו תפסו הבנות כבר או הגבו להן בית דין מה שמכרו מכרו נכסים מרובין אין מותרין למכור ולהפקיע מזונותיהן אלא לצורך גדול ובמועטין לא ימכרו כלל לכתחלה מרובין ונתמעטו יזונו הבנים עם הבנות ובמועטים לא יזונו כלל. ד"ה יתומים: דף קמ

יש לבנות מזונות עד דתינסבן או דתיבגרן אין שם אלא אלמנה ובנות לא תקנו נכסים מועטים אלא לבנות הן או כשיש רק אלמנה ובנים ודוקא כשיש אלמנה ובנים ובנות. ד"ה מי אמרינן:

בימי קדם האיש היה מותר באחותו מה שלא השיא אברהם את בתו בכל ליצחק קטנה היתה או בת הגר ולא בת שרה. ד"ה בת: דף קמא

המזכה לעובר כשתלד קנה והמזכה לעובר שהוא בנו קנה לכ"ע. ד"ה איתיביה ע"ב:

חלה אחד מן האחין בפשיעה ונתרפא נתרפא משל עצמו בין יש לו קצבה בין אין לו אלמנה רפואה שאין לה קצבה היא בכלל מזונות ושיש לה קצבה בכלל כתובה. ד"ה חלה: דף קמד ע"ב

אריא וגנבי הוו בידי שמים וצנים ופחים יכול לשמור מהן וביד אדם לאבד עצמו אף בדבר שלא נגזר עליו. תולדות אדם גבור חלש עני עשיר ארוך וקצר בידי שמים: ד"ה הכל:

המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו. ד"ה ואין: דף קמה ע"ב

פירש ר"ש אשתו שמתה מתוך קטטה אין בעלה יורשה ואין נראה לרבינו תם:

רוח מזרחית מביאה מים ובבבל קשה שהארץ מליאה מים ובארץ ישראל יפה וכן כלפי מערב הכל שמחים שמביאה מים הרבה. ד"ה ל"ק הא לן: דף קמז

אמר מנה של פלוני בידי אומר כן שלא להשביע את בניו ודוקא בלוה ולא בפקדון ור"י פירש דכל שכן בפקדון. שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי הויא הודאה ואין חוזר בו. ד"ה שכ"מ: דף קמט

רגילים היו לייחס ולקרא הבן על שם אבותיהן הגדולים כמו רבי שמעון בן פזי (רמי) [רב מרי] בר רחל. ד"ה רב מרי:

לוה מן הכנעני ונתגייר מחזיר לבניו. ד"ה מגמר:

לא אמר מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש תחילה לידו וגם לא שייך בגר. ד"ה דקא מגמרו:

אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה. ד"ה איבעיא להו: דף קנא

שטר מברחת בכל נכסים לכולי עלמא לא קנה. ד"ה אפילו:

מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין ואם עמד אינו חוזר ובכולה חוזר. מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין לא קניא כותבין בשטרות וקנו ממנו בכל לשון של זכות ובשטר שכיב מרע צריך לכתוב ואף קנו ממנו או וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא: ד"ה מתנת שכ"מ: דף קנב

כתב בשטר שכיב מרע צוה פלוני לתת לו לא זכה כתב ומסר לו יכול לחזור בו אלא אם כן זכה לו מטלטלין על ידי אחר ובמקרקעי אמר ליה לך חזק וקני. ד"ה כתב: ע"ב

שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה עמד אין מתנתו מתנה אפילו לא חזר בו. ד"ה ולא: דף קנג

שתי שערות הוו סימן בין לבנות בין שחורות. ד"ה ועוד: דף קנד

למכור בנכסי אביו עד שיהא בן שמנה עשרה שנה או אם קנה נכסים או ניתנו לו. ד"ה איתמר וד"ה מוכר: דף קנה

קטנה בת שתים עשרה שנה ויום אחד בודקין אותה ואם קיבלה קדושין מאחר לא מהני ואם אין סימנין הוה ספיקא ומקמי הכי הוה שומא. ד"ה בודקין: דף קנו

בדקו ולא מצאו יכולה למאן אם לא בא עליה אבל בזמן הזה לא דלא בקיאין בגומות. ד"ה ולגירושין:

דבר כשמגלהו נראה בשרה לא חיישינן ביה לשלוף ומחוי לצאת בו בשבת. ד"ה כבינתי: ע"ב

אין מקדשין ואין מגרשין בשבת ולשכיב מרע מותר וכן לקנות בקנין. ד"ה קונין.

אדם משעבד דבר שלא בא לעולם. ד"ה דאיקני: דף קנז

מצוה ליתומין לפרוע חובות אביהן וכופין אותן כשהניח להן אביהן אחריות נכסים. ד"ה מצוה:

שטרי חוב המוקדמין אין גובין אפילו מבני חורי ואפילו הלוה מודה. ד"ה המוקדמים: ע"ב

אין אדם מוריש שבועה לבניו אם לא בממון שמוחזק בידו ייחד לה ארעא בארבע מצרים פטורה משבועה. נפל עליו בית או מת פתאום או נהרג אין אלמנתו צריכה שבועה לפירוש ה"ר שמעון ואין נראה לר"י. ד"ה וב"ה. דף קנח

אלמנה שתפסה מחיים מטלטלין למזונות מהני ולא לכתובה. בא"ד:

אין היבמה נוטלת כתובתה עד שתחלץ. ד"ה נכסים:

דייני הנפק אין מקיימין אלא חתימת העדים ואין רואין מה שכתוב בשטר. ד"ה כגון: דף קנט

שנים חתומין ואח"כ נעשו קרובים אחרים מעידים על כתב ידם. ד"ה ואע"פ:

מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ראובן שמכר נכסי יעקב בחייו ומת ראובן ולא הניח אחריות נכסים חנוך בנו מוציא מיד לקוחות ואין מחזיר דמים: (ד"ז בגמרא)

היה חתום בשטר ושוב נשא בתו אחרים מעידין על כתב ידו אע"פ שלא הוחזק בבית דין אבל כשר שחתם ושוב נעשה פסול אין מעידין עליו: (ד"ז בגמרא)

שטר שכתוב מצד אחד וחתום מעבר השני כשר. אין לפסול שטר בדבר שצריך לעשות שלא יבוא לידי זיוף כמו במקום שצריך לחתוך הגליון ולא חתך:

בזמן הזה אף כהן המגרש אין עושה מקושר כי אין אנו בקיאין בו. ד"ה תקנו: דף קס ע"ב

מחק פסול כשיעור שריר וקיים או יותר ובכל מקום שהוא סיום דבר. ד"ה וכשיעור: דף קסא

אין כתב בשטר שריר וקיים פסול אף אין בו מחק. אנן כותבין קיום מחקין אחר וקנינא מפלוני כו' אנו למדין משיטה אחרונה אין לכתוב בגיטין בשיטה אחרונה ספר תירוכין וכו': ד"ה לפי: דף קסב

סיים השטר בחצי השיטה והניחה וגם השיטה עוד תחתיה פסול. ד"ה איבעי' להו: ע"ב

הניח שיטה אחת ובחצי שיטה שניה חתמו כשר אין דרך לכתוב ממש סמוך לכתב. בא"ד:

אויר אינו פוסל בסוכה גדולה שנשאר שיעור סוכה ושלש דפנות לכל צד. אין ישנין תחת אויר אפילו פחות משלשה. סוכה גדולה שיש לה שלש דפנות ואויר שלשה מפסיק לכל אורך סוכה ולא נשאר כ"א שתי דפנות לכל צד פסולה. סכך פסול בארבע טפחים מפסיק או שיש לה ארבע דפנות ולא נשאר מכל צד הכשר סוכה. ד"ה שהרי:

נמצא אחד קרוב או פסול ובא לאסהודי פסול אבל נחתם למילוי לא. ד"ה נמצא:

אין דרך לזייף אלא כשיכול לזייף מאד בריוח ולא בדוחק. ד"ה שיטה: דף קסג

היה טיוטא בדיו בין עדים להנפק פסול אבל נקודות נקודות בדיו ביניהן כשר. ד"ה דמטייט:

שטר שהוא ועדיו בשיטה אחת כשר. אין דרך לכתוב סמוך לכתב אלא סופר הכותב הנפק. ד"ה שיטה:

נהגו שהשושבינין מרחיקין שיטה אחת וחותמין כל דבר שאינו מעיקר השטר כמו שושבינין. קלף שעל גבי עדים שהיה יכול לחתכו אין לחוש בו כי אם בדבר שהוא מעיקר השטר. בא"ד:

פקיד וממונה דרך להעבירו מדי שנה בשנה ולא שליט. ד"ה בשנת: דף קסד ע"ב

נתכוין להוציא נדרו באיזה לשון שהוא חייב אף אינו יודע מהו אומר אלא שמתכוין למה שמשמע הלשון. ד"ה היכא:

המעיין בתפלתו בא לידי כאב לב ומזכירין עונותיו. אין אדם ניצול בכל יום שלא יתפלל בכונה מלהרהר כדאמרינן מחזיקנא טיבותא לרישי דכי מטי למודים כרע מעצמו. ד"ה עיין:

כתוב למעלה בשטר מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון. (ד"ז במשנה): דף קסה ע"ב

שם הלוה והמלוה כותבין בשטר כמה פעמים שאם נמחק אות נלמד מן העליון. ד"ה א"כ כו' העליון: דף קסו ע"ב

כתוב למעלה בן שתי אותיות ולמטה בן ארבע אותיות ינתן לשם העליון: (ד"ז הביאו הסמ"ע בטוח"מ סימן מ"ב ס"ק י"ח בשם הירושלמי וע"ש):

נמחק משם של מטה שתי אותיות לא יגבה בו [אע"ג] שאם לא כתבן כלל כשר כשנכתב ונפסק גרע טפי ופסול. ד"ה אבל:

רגילין לכתוב בשטרות זוזי אע"פ שיש מטבע גדול מהן אבל לא סלעים. ד"ה ומשוי: דף קסו

תלמיד חכם שחתם בשטר של אשה ואמר אחרי כן טעיתי ואינה זו נאמן כי אין דרכו להסתכל ולדקדק בה ואם אמר דקדקתי אינו חוזר ומגיד. ד"ה כיון: דף קסח

מי שנמחק שטר חובו בא לבית דין וכותבין פלוני ופלוני (ודייני פלוני ופלוני) עדיו שראו אותו. ד"ה מעמיד [וד"ה ופלוני וע"ש שהניחו בצ"ע: ע"ב]

שני יוסף בן שמעון בעיר אחת שניהם כהנים או ישראלים יכתבו סימן: (ד"ז בגמרא):

אין כותבין שני שטרות על שדה אחת אם לא שידוע שאבד האחד. (ד"ז בגמרא):

שטר שזמנו מוכיח בשטר כגון שחל ראש חדש בחמישי וכתוב בשטר שלישי בחדש כשר. ד"ה שאם: דף קעא

המלוה חבירו על ידי ערב לא יפרע תחלה מן הערב אף על פי שאין ללוה קרקעות ואם הלוה רחוק ימתין לו או ילך שם ויכופנו ואם אמר לו על מנת שאפרע תחלה ממי שארצה לא יצטרך להמתין אחר הלוה ויפרע מן הערב אם אין ללוה קרקעות ואם יש ללוה קרקעות יתבע ללוה תחילה ויכופנו ולא נטריח את הערב. חמש מדות בערבות. מלוה על ידי ערב ולא התנה ממי שארצה אפרע אין תובע את הערב תחלה וכופהו בבית דין בין יש לו קרקע בין אין לו ואם אין יכול לכופו דלא ציית דינא נכנס לביתו של ערב. ב' אם התנה ממי שארצה אפרע ואין קרקעות ללוה נפרע מן הערב אם ירצה. ג' ואם יש נכסים ללוה אם התנה נפרע מן הלוה תחלה. ד' קבלן דהיינו תן לו ואני נותן בין יש לו בין אין לו נפרע מן הערב תחלה. ה' והנושא ונותן ביד נפרע מן הערב ולא מן הלוה ואין למלוה על הלוה כלום ואם אין לערב לפרוע חוזר על הלוה מדרבי נתן הנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה וכל ערבים בעו קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות קבלן היינו תן לו ואני נותן לך או שאינו מזכיר לשון הלואה אלא לשון פרעון ולא לומר ואני קבלן. קונים בכלי של קונה וכגון דנקיט בידיה שלש על שלש ופחות מכאן לא מהני אם אינו כלי ואין חילוק בין עור מפץ ושק. שטר שנעשה בו פלוני קבלן אף על גב דכתיב ביה תן לו ואני נותן הרי הוא קבלן אף לא כתב איך היה בשעת הלואה. ד"ה חסורי: דף קעג ע"ב

ערב יתומין נגד מי ולא פרעוהו גובה מן הערב מיד. אין נכסים ללוה לא דחינן למלוה עד שיקנה הלוה. ד"ה מקמי: דף קעד

אמר מעצמו ולא תבעוהו מנה לפלוני בידי אין חייב ליתן. אדם עשוי שלא להשביע עצמו תבעוהו והודה חייב. משטה אני בך לא טענינן ליתומין דאין אדם משטה בשעת מיתה. בריא דלא טעין טענינן ליה ושלא להשביע עצמו אי לא טעין טענינן ליה. ד"ה אדם: ע"ב

דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין לענין מתנה אבל אמר מנה לפלוני בידי אין נותנין. ד"ה ורב. דף קעה

הבא ליפרע (ע"י) מנכסים משועבדים צריך שבועה ואפילו להקדש. ד"ה הא:

שכיב מרע שאמר אני חייב מנה לפלוני ואמרו יתומים שוב אמר פרעתי כבר אין נותנין ואם אמר תנו ואמרו [יתומים] שוב אמר פרעתי נותנין. (ד"ז בגמרא):

דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין וכאילו אמר גם כתובו. ד"ה ודברי:

עדי מסירה כרתי בלא עדי חתימה בין בגיטין בין בשטרות. ד"ה משעת: דף קעו

ערב בין חנוק בין בלא חניקה בין בעל פה בין בשטר בעו קנין. ד"ה והלכה: