תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף קנ״ג עמוד א

בתוס' סוף ד"ה שלחו כו' דהא בשבת פ' מפנין פרכינן. וכן בביצה דף מ' ע"א ב"ק דף קטו ע"א סנהדרין דף ו ע"ב:

ר"ש ד"ה א"ל ר"ח. אבל הכא כתב וזיכה וקנו כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה כדמקנו. שכיבי מרע כו'. כצ"ל:

תד"ה לא. אלא כו' ראי' שהיה שכ"מ כו'. כצ"ל:

לא כתב בה שכיב מרע כו'. וה"ה נמי דלא כתב בה לשון בריא כדמהלך על רגלוהי בשוקא אלא משום דקתני צריך להביא ראיה שהוא שכיב מרע נקט האי לישנא:

ולא כתב ביה מגו מרעיה איפטר לבית עולמיה. והיורשים היו טוענין שעמד ואף על פי שלא היו טוענין שחזר בו דודאי כיון שעמד מסתמא ודאי חזר בו אע"פ שלא אמר בפירוש והכי משמע בגיטין פרק מי שאחזו (גיטין דף עב: ושם) דאמר רב הונא התם גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו חוזר ופריך ליה מדתנן הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה והלך ועמד בשוק וחלה ומת אם מחמת החולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואם אמרת אם עמד חוזר הרי זה עמד ומאי קושיא דנהי דעמד והלא לא חזר בו אלא ש"מ דאפי' לא פירש שחזר בו יש לנו לומר שחוזר בו ועוד קאמר התם (דף עג.) א"ר אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי אל חולי מתנתו מתנה ודוקא ניתק אבל עמד אין מתנתו מתנה אע"פ שלא חזר בו: