תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף קל״ג עמוד ב

רשב"ם ד"ה ת"ש. שמואל לית ליה האי כללא. עי' באר שבע ריש הוריות ד"ה אמר שמואל:

ר"ש ד"ה לגזבר. ויקחנה לאבני אפוד. בערוך ערך מרגל מביא דעל וישפה תרגם ירושלמי מרגליתא. והוא באבני חושן:

ר"ש ד"ה בי עבורי אחסנתא. ואפי' להרבות כו'. לכאורה תימה מנליה זה דלישנא דמתני' והניח את בניו משמע שהניחם בלא ירושה כלל. אך י"ל דלרבותא דמה שעשה עשוי נקיט כן. תדע דבהא דנקיט לאחרים ע"כ צ"ל כן. אמנם בי עבורי משמע שמעביר הכל כמו בלישנא דקרא והעברתם את נחלתו לבתו. וכתובת בנין דכרין ועישור נכסי דבנות דתקינו רבנן יוכיחו. אולם בכתובות (ר"ד נ"ג) מוכח כדבריו:

תד"ה עיליתא. עלת נקפת בכד. כצ"ל:

ר"ש ד"ה במקלו. והוי כמו שהפקיד לך כו'. ר"ל כיון דהמתנה בטלה א"כ המה ישארו אצלך בתורת פקדון ע"מ כו':

מעשה באחד שהיו בניו נוהגין [שלא] כשורה. פירש הרב אב בית דין ז"ל משם הרב ר' יצחק בר ראובן שהאב הדירם מנכסיו ואחר כך נתחרט ועמד וכתב כל נכסיו לי[ו]נתן שמא יחזיר מקצתם לבניו מפני חסידותו, ובא עליו שמאי לומר שמא לא מתנה גמורה היתה אלא [על] דעת שיחזירם לבניו, ואסור, וכמעשה דמתנת (בן חורין) [בית חורון] כדמפרש ואזיל. ואמר לו יונתן אם אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי וכו', כלומר, אין זה כמתנת (בן חורין) [בית חורון] שאמר לו אינן לפניך וגם אמר לו לאחר מכאן לא נתתי לך את שלי כדי שתקדישם, אלא מתנה סתם נתן לי, וכשהקדשתי לא אמר כלום ולא ערער, איגלי מלתא דמתנה גמורה נתן לי ומה ש[ה]חזרתי משלי החזרתי. וקבל שמאי ואמר הטיח עלי בן עוזיאל, כלומר, נצחני.

עיליתא דדינרי. נראה לר"ת דאין לפרש עיליתא עליה ממש וגוזמא קאמר כי ההיא דתליסר גמלי ספיקי דטריפות (חולין צה:) כמו שפי' בקונטרס התם דמדקאמר הוא הכניס אחת ובנו הכניס שש ש"מ דלאו גוזמא קאמר אלא דוקא לכך נראה לו עיליתא כלי ששואבים בו יין ושמן כדאמרינן בכיצד מעברין (עירובין דף נג: ושם ד"ה עלת) עלת נקפת בכד:

ולא תשיימה את דאמירה לגבוה כו'. וא"ת הא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כט. ושם) משך הקדש במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דמן ההדיוט קונה כיון שמשך והשתא אפי' לא משך נמי כיון שאמר לפדותו במאתים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויש לומר דהתם היינו טעמא שאינו מתחייב מאתים באמירה משום דלא אמר לתת כלום להקדש ואין כאן נדר כי לא אמר לקנות רק שוה בשוה אבל אם ויתר כלום משלו להקדש צריך לקיים דאמירה לגבוה כו':

בא עליו שמאי במקלו ותרמילו כו'. נראה לרשב"א דההוא גברא דכתב נכסיו ליהונתן בן עוזיאל הדיר נכסיו מבנו בחייו ובמותו והיה סבור שמאי שנתן ליהונתן ע"מ שיתן לבניו והיה סבור שהחזיר הכל ועל כן בא עליו לומר שע"י מתנה זו לא הותרו בהן הבנים כמו מעשה דבית חורון שלא הותר האב ע"י מתנת הבן והשיב לו יהונתן אינו כמו שאתה סבור דהתם לא היתה מתנה גמורה אבל זו מתנה גמורה למכור ולהקדיש וכן משמע בירושלמי בנדרים דקאמר יהונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו עמד וכתבו לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצתם והקדיש מקצתם ונתן לו את השאר אמר כל מי שיבא ויערער על מתנה הזאת יוציא מן הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך יוציא מיד זה ושמא זה המעשה עצמו היה והירושלמי מהפך לה: