תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף קכ״ד עמוד א

רשב"ם ד"ה ירשו כו' ודוקא מלוה בשטר. עי' לקמן דף קמה ע"ב תוס' ד"ה ואין [הבכור] ובמהרש"א שם:

גמרא ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. כצ"ל כדלקמן וכ"ה ברשב"ם ותוס' והרא"ש. כי בכ"מ כה"ג מזכיר הסבה קודם למסובב כמו איני ניזונת ואיני עושה לעיל (מ"ט ב'):

שם אר"פ דיקלא ואלים כו' כ"ע ל"פ דשקיל. עי' מהרש"א. ול"נ דר"פ בא לדחויי הא דאמר לעיל טעמייהו דרבנן מלתת לו. (ואית להו נמי כרבי בדרשת פי שנים) דא"כ אפי' דיקלא ואלים נמי לא יטול. אלא דממעטי הכל מימצא לו וכדתני רמב"ח לקמן. ומעתה לא נצטרך למש"כ המהרש"א שם דסמיך על לתת לו ולדברי התוס' שהביא. והוא מעין מש"כ הה"מ בדעת הרמב"ם שם ע"ש:

שם בחפורה והוה שובלי כו'. בכורות נ"ב ב':

ר"ש ד"ה עד דמטיא לידיה. דנותן אינו (כצ"ל) כו' דאין אדם מקנה דבר שלב"ע. תימה כיון דהקרקע ישנה בעולם וחיילא עליה המתנה א"כ מה שהשביחה אח"כ ברשות הבכור השביחה עי' לקמן (קכ"ו) בפי' ד"ה אר"ה. ול"נ לפרש עד דמטיא לידי' ר"ל למקבל בא' מדרכי הקניה (דומיא דאמרי' בנדרים מ"ג) והכא בעינן שיגלה דעתו שחפץ בה וכ"מ מדבריו בעצמו שם בד"ה קסבר אין לו ועי' לקמן (קכ"ו ב') בתד"ה והלכתא:

אף מוחכרת ומושכרת דלא חסרי בה מזוני. וא"ת אדתנא אבל בנו בתים ליפלוג וליתני בדידה במוחכרת ומושכרת גופה בד"א דלא חסרי מזוני אבל חסרי מזוני אין הבכור נוטל פי שנים ויש לומר דהוה אמינא במוחכרת ומושכרת גופה דחסרי בה מזוני דוקא אין הבכור נוטל פי שנים משום דהוי ראוי גמור דאין השבח על גוף הפרה אבל בנו בתים ונטעו כרמים שהשבח על גוף הקרקע אימא שאין זה ראוי ויטול פי שנים קא משמע לן:

ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. אומר ר"י דנפקא מינה אם היתומין קטנים דיכול לומר הבכור איני נוטל פי שנים וישאר הקרקע לפני היתומין ולא יטול מהן דאין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן רבית אוכלת בהן ולקמן מפיק מלתת לו שיכול למחול לו בכורתו משום דעדיין לא אתיא לידיה ואפילו בלא קנין כדמשמע לקמן דאמר דויתר בכל הנכסים דמדאחיל בהא אחיל בהא אבל חלק פשיטות לא יוכל למחול ולסלק עצמו באמירה בעלמא אם לא על ידי קנין ורבינו תם מפרש דאם אמר כשיצא עליו שטר חוב על הבכור עצמו ולא על האחין איני נוטל ואיני נותן רשאי ומפסיד בעל חוב ואין לו על היתומין כלום דלאו בעל דברים דידהו הוא ולא הוי דומיא דרישא דאיירי דיצא על כולן שטר חוב: