תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף קכ״ב עמוד ב

גמרא וכתיב חרס. המרשים לשופטים א' וכוונתו להא דכתיב שם בפסוק ל"ה בהר חרס שבוש הוא אלא דהכוונה לשם ב' ט':

שם פי שנים כאחד. נראה דצ"ל באחד בבי"ת וכן בכולם וכלשון הכתוב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי וכ"ה הגי' בספרי:

ר"ש ד"ה והבנות ניזונות בנכסים מועטים כו'. עי' מהר"ם. ול"נ משום דפשטיה משמע דאשמעינן דבן ובת שוין בכ"ד אלא שבבכורה עדיף בן מבת ולענין מזונות עדיפא בת מבן וכאוקימתי קמאי דבגמרא (וע"ז הוא עיקר מטרת אלא) ובמרובין אדרבה בן עדיף דהוא יורש את הכל והבת אינה אלא ניזונת וכדקאמר אדמון לפי' דרבא שם:

ר"ש ד"ה ודין הוא. ופשוט הס"ד ואח"כ מתחיל דבור

נוטל פי שנים. ושייך לר"ד הסמוך:

תד"ה סתם. תימה כו'. עמש"כ שם בביצה ע"ד:

סתם ואחר כך מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם. תימה נהי נמי דלא חשיב סתם גמור מ"מ אהני הא דחשיב כרבים וחשיב רבי יוחנן כרבים לגבי רבים ויכול להיות הלכה כמותו דהא בריש מסכת ביצה (דף ב. ושם) אמרי' גבי שבת סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין כו' אע"ג דסתם ואחר כך מחלוקת הוא דפליג עליה רבי יהודה דקתני רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה אלמא דלכל הפחות חשיב ההוא כרבים לגבי יחיד ושמא גרע טפי כשאין מחלוקת בסמוך דאיכא למימר דהדר ביה רבי מן הסתם ממה שסתם: