חידושי הרשב״א על מסכת בבא בתרא דף קי״ז עמוד ב

הא דתניא היה מיוצא מצרים וכו' מכאן ומכאן נוטל מכאן ומכאן. פירש ר' יהוסף הלוי ז"ל כשהיה אביו ביוצאי מצרים לא הוא, והוא היה מבאי הארץ ולא אביו, נוטל חלק מחמת אביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ, כי לאלו ולאלו נתחלקה. אבל לאו למימר שיטול אחד מחמת עצמו שניח חלקים אף על פי שהיה הוא מיוצאי מצרים ומבארי הארץ וכגון שהיה יתר מבן ששים כשנגזרה גזרה כולא היה מן המתים במדבר, ואי נמי כגון יהושע וכלב, שאין לך אחד שנטל מחמת עצמו שני חלקים. וכן ירש ר"ש ז"ל ללשון אחד. והביא הרב הלוי ז"ל ראיה לפירושו מדתני בספרי (במדבר כו, נג) ר' שמעון בן אלעזר אומר זה נוטול חלקו ולק אביו נמצא מקיים שני מקראות האלה לאלה תחלק הארץ בנחלה ובשמות מטות אבותם ינחלו. אבל בתוספתא (פ"ז, ה"ג) משמע דאיש אחד שהיה הוא מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב נטל שני חלקים, דתניא התם: וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו ג' חלקים בנחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלקם של מרגלים, אלמא יהושע וכלב עצמן נטולו מכאן ומכאן. וכן משמע נמי מברייתא שהביאו בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם: תני ר' הושעיא בן קרחה אומר נתחלקה הארץ ליוצאי מצרם ולעומדים בערבות מואב כיצד וכו' בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים בנחלה חלקן עם יוצאי מצרים וחלקן עם העומדים בערבות מואב ושהיה בכור ונטל שני חלקים ושנטלו חלק אביהן בתוך אחי אביהן אמר רבי יוסי מתניתין לא אמרה כן אלא נתון תתן להן נחלה וכו', והנה בנות צלפחד דלא נטלו מחמת עצמן ממש וממנין ערבות מואב, אלא שנטלו שני חלקים אלו מחמת צלפחד אביהם שהיה מכאן ומכאן, לפי דעת ר' הושעיא, ולא כמאן דאמר מקושש זה צלפחד. כן נראה.

בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו. כלומר, משכחת לה וכמאן דאמר לקרפיף גברי אתפליג, וכדתניא בתוספתא (ראה ספרי במדבר כו, נד): הרי שיצאו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ חמשה קורא אני עליו לרב תרבה, והרי שיצאו עמו חמשה בנים ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעטי תמעיט. אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעטו והרי כל אחד נוטל מחמת עצמו. ואפילו תימה לחזרה, לא שייך למימר לרב ולא נחלתו. ולי נראה דאדרבה, אי לזרה הפך הדברים, לרב תמעיט ולמעט תרבה, שהרי מוך החזירה יטלו בשוה וממעטים למרובה שיטול המעט כמו משום טפלים נפישי דאית להו. ולפי דהאי אפשר אפילו למאן דאמר לשבטים אפליג, דאף על פי שהיה מנין של יהודה מרובה ממנו טובא, טפלים טובא, ואף על פי שנוטלין חלק כאחד מן השבטים אפילו כן צווחו על שלא היה חלקם מספיק לפי הטפלים. אי נמי אפילו למאן דאמר לשבטים אפליג, לא שיטול שבט המועט באוכלוסין כמרובה, אלא שמוסיפין לזה לפי פקודיו, וכדכתיב איש לפי פיקודיו יותן נחלתו, ואחר כך חוזר השבט וחולק למשפחותיו. וכן כתב למטה הראב"ד ז"ל.