תורת נתנאל · חלק ל״ח סימן ד׳

אם שאלתו על התולעים שרוחשים ורצים על השיבולת חוצה, הנה תולעים אלו נופלים עם המוץ בשעת הטחינה. ואם שאלתו שניחוש שמא תולעים אלו כמו כן בין הקליפה לפרי, והעד לזה שנמצאו דבוקים קצתם בבקועים ובצירייהו, כבר הורה זקן רב הרבנים מוהר"ם מרוטנבורג שהביא הגהות מימוני פרק שני דמאכלות אסורות (אות ד'), וז"ל, התולעים שהם בקלח הירקות ודחוקים מבפנים שאין חלל במקומן שיוכלו לרחוש ולילך כאשר הם שם, אין בהם משום שרץ השורץ על הארץ, וכן פירש רש"י בפרק אלו טרפות, וכן הורתי על מבשלי קליות חטים ואומרים שמצויין בהם תולעים בין הקליפות לחטה והתרתי מטעם זה, עכ"ל. ומי מלאו לבו לחלוק עליו, עד שגדול ממנו בחכמה ובמנין. עם היות שהרמב"ם והרשב"א והר"ן וה"ה והרמב"ן סוברים אעפ"י שאין מקום לרחוש מ"מ אסור משום שרץ השורץ על הארץ, מ"מ אנן בני אשכנזים גרירן אחר חכמי אשכנזים ה"ה הר"מ והרא"ש, ועיין בחולין דף (מ"ד) [מו ע"ב] בתוס' ד"ה היינו בסוף הדיבור שכתבו כדברי, ע"ש. אם נלך בדרך הזה לפסוק כהרמב"ם, ע"כ בכל ארבע ש"ע מחולקים הבית יוסף ורמ"א, שהרב ב"י פוסק כנר מערבי, ורמ"א פוסק כדעת הרא"ש ותוס', אף בכמה מקומות שמקיל, ומי יעמוד לחלוק עליו ונאמר לפסוק כפסק הרמב"ם. והגאון מהר"ם היה איתן מושבו במדינות הללו והרביץ תורה שם כבר פשט הוראתו להתיר הגריני קערנר במדינות הללו, ועדיין מחזיקים בתורתו ובהוראתו, כמו הדין בריינשי פאנצין.